בפני בית הדין מונחת תביעתו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים כנגד הנתבע. עוד טוען התובע כנגד הנתבע כי פיטוריו נעשו שלא בתום לב והוא מבקש פיצוי על כך. הנתבע, מכחיש את טענותיו של התובע וטוען כי דין התביעה להדחות בשל התיישנותה. העובדות התובע הועסק בנתבע עד ליום 14.8.03 אז נפצע ברגלו. בהליך קודם שהתנהל בפנינו בין התובע למוסד לביטוח לאומי אליו צורף הנתבע כצד ג' (בל 13181/04 טאלב סבאתין נ' המוסד לביטוח לאומי, להלן- "פסק הדין" או "ההליך הקודם") נקבע, כי פציעתו של התובע ארעה במהלך עבודתו אצל הנתבע ועל כן היא הוכרה כתאונת עבודה. פסק הדין ניתן ביום 15.3.07. התביעה הנוכחית הוגשה ביום 14.11.10. המחלוקת בטרם נדון בתביעה לגופה, עלינו לבחון, האם התביעה התיישנה והאם עליה להדחות מחמת טעם זה בלבד. טוען הנתבע, כי התביעה הוגשה בחלוף שבע שנים מסיום יחסי העבודה ומשכך, דינה להדחות. מנגד, טוען התובע, כי חל עליו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן- "החוק"): "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". (דגש שלי ש.ש.) לטענתו רק ביום 15.3.07 קבע בית הדין כי בין הצדדים חלים יחסי עובד- מעביד, הרי שמרוץ ההתיישנות החל מתאריך זה בלבד. דיון והכרעה סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי התיישנות בעניין שאינו במקרקעין תחול לאחר 7 שנים מיום קרות האירוע. סעיף 20 (א)(1) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 קובע כי המועד לתשלום פיצויי פיטורים הוא יום הפסקת יחסי עובד- מעביד. מכתבי הטענות של הצדדים עולה, כי אין מחלוקת כי יחסי העבודה בין הצדדים נסתיימו ביום 14.8.03, ולפיכך, חלפו שבע שנים מאז סיום יחסי העבודה ועד מועד הגשת התביעה -14/11/10 ועל כן התביעה התיישנה. אין לקבל את טענת התובע כי היתה קיימת מחלוקת האם התובע היה עובד הנתבע אם לאו. מפסק הדין בהליך הקודם עולה, כי המחלוקת בין הצדדים היתה האם התובע ביום התאונה עבד במסגרת עבודתו אצל הנתבע. וכך נאמר בסעיף 14 לפסק הדין הנ"ל: "אנו קובעים כי התובע נפגע תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו ומטעמו. על הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, להכיר בתובע כמי שעבר תאונת עבודה ביום 14.8.03 כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי. בנסיבות אלו מצאנו כי הפעולה שנעשתה ביום 14.8.03 על ידי התובע הינה במסגרת העסקתו אצל צד ג' אשר ביצע מעת לעת גם עבודות פרטיות." (דגש שלי- ש.ש.) מהאמור לעיל עולה כי בית הדין קבע כי התובע נפגע במסגרת העסקתו אצל הנתבע. בסעיף 12 לפסק הדין מצוטט הנתבע: "אני קיבלתי את טאלב סבאתין דרך שירות התעסוקה ועבד מחודש 7/03 ועד ליום בו נפגע ולא חזר לעבוד", וכן נאמר "....עולה כי שמואל (גיסו של הנתבע, אשר נתן הוראות עבודה לתובע ועבד ביחד עם הנתבע - ש.ש.) עבד עם התובע לפחות מחודש יולי 2002." ניתן ללמוד- כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים קודם לתאונה וכי הנתבע לא הכחישם כצד ג' בתביעה ההיא. המחלוקת היתה לעניין אותו יום ספציפי בו ארעה התאונה. יתכן, ומשך יחסי העבודה היה אף הוא שנוי במחלוקת אך לא עצם קיומם. יתר על כן, מהתדפיסים שצירף הנתבע מטעם לשכת התעסוקה (נספחים א-ב לכתב ההגנה) עולה כי התובע היה מועסק לסירוגין אצל הנתבע החל משנת 1992 ועד לשנת 2003. עוד עולה מנספחים אלו, כי במשך תקופת העסקתו הופרשו לתובע סכומים שונים לפנסיה. מכאן, שלאורך תקופת העסקתו , הלא קצרה, פעל הנתבע, ולו לכאורה, בהתאם למוטל עליו והפריש לתובע סכומים לפנסיה. הפרשות אלו לא נסתרו על ידי התובע בתגובותיו לבקשת הנתבעת למחיקת התובענה מחמת התיישנות. על כן, לא ניתן לראות את הנתבע כמי שהכחיש את יחסי ההעסקה בין הצדדים.על כן לא נעלמה מעיני התובע עילת התובענה שעניינה קיום יחסי עובד מעביד שתחילתם לסירוגין עוד ב- 92 לכאורה. ככלל, השימוש בסעיף 8 לחוק יעשה במשורה תוך הקפדה על מילוי כל התנאים האמורים. וכך פסק בית המשפט העליון באשר למידת ההוכחה הנדרשת ליישום סעיף זה: "על התובע המבקש הפעלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות, המהוות עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים, והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח(3) 673). (דגש שלי- ש.ש.). עוד קבעה הפסיקה כי מבחן ידיעת העובדות הינו מבחן אובייקטיבי אשר מנע ממנו לממש את זכותו לפנות באותו עניין לערכאות (ר' למשל עב (אזורי י-ם) 2642/07 זאודו גטצ'ו ואח' נגד מדינת ישראל ואח', דינים אזורי לעבודה 2008 (80) 303 (27/11/2008) . התובע לא הראה את קיומם של אף אחד משלושת הרכיבים הנדרשים לעשיית שימוש בסעיף זה , בפרט לנוכח העובדה שהתובע היה מיוצג בהליך הקודם. פסק הדין אישר קיום יחסי עבודה אף במועד התאונה , כך שלא ניתן לטעון כי נעלמו ממנו זכויותיו לפנות לבית הדין בעניין פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. עובדה היא בעניין אחר - מול המוסד -מצא את הדרך לבית הדין ובאותו הליך אף נתבהרה סוגית יחסי עובד מעביד. על כן לא "נעלמו ממנו העובדות" כדרישת הסעיף בחוק וגם לא התקיימו "נסיבות שאינן תלויות בו" . ההיפך, נגלו לפניו העובדות כבר ב-2003 בבהירות. בשולי הדברים נוסיף, כי פסק הדין הקודם ניתן לפני למעלה משלוש שנים, והתובע לא נתן טעם מדוע לא פנה עד כה לבית הדין בתביעתו לפיצויים. בע"ע 716/05 - יעקב הברפלד נ' תוצרת מזון ישראלית בע"מ ואח' תק- אר 2007(3), 137 , עמ' 141 נקבע להלן: "כאן המקום להטעים, כי, אכן, נטיית בתי הדין לעבודה הינה לנהוג בזהירות יתירה וביד קמוצה בבואם להכריע בבקשת דחייה על הסף. זאת על מנת שלא לשלול מהתובע להביא את עניינו לידי הכרעה לגופם של דברים ובכך לממש את זכותו המשפטית. עם זאת אין במגמה זו כדי לאיין כל טענה לסילוק תובענה על הסף וכי במקרים בהם ישוכנע בית הדין כי חלה התיישנות על התביעה לא יימנע בית הדין מדחיית התובענה." נראה כי במקרה דנן אין מנוס אלא מלדחות את התביעה מחמת התיישנות: חלפו מעל ל-7 שנים מאז סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, והטעם שהעלה בפנינו התובע כנגד טענת ההתיישנות נדחה מנימוקים שהובאו לעיל. לא מצאנו כי יש נסיבות המצדיקות סטיה ממניין שבע השנים שמלאו כהוראת חוק ההתיישנות משכך, נדחית התביעה מחמת התיישנותה. ההחלטה מיום 20.3.11 בעניין הפקדת ערובה וכן ההחלטה מיום 28.3.11 בעניין קביעת מועד לקדם משפט מבוטלות, ולא יתקיים דיון. בנסיבות אלו כל צד ישא בהוצאותיו. יחסי עובד מעבידהתיישנות