1. בתיק שבכותרת העלו הנתבעים, בכתב ההגנה ובישיבת קד"מ שהתקיימה בפניי טענת התיישנות ביחס לרכיבי הגמל ופדיון חופשה שנתית המפורטים בכתב התביעה. 2. משכך ניתנה, במועד קדם המשפט החלטה לפיה תגיש ב"כ התובעת, בתוך 7 ימים, הודעה בהתייחס לטענת הנתבעים לעניין התיישנות - ככל שהיא מתייחסת לתביעה לגמל מכח חוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות) וככל שמתייחסת לחופשה - לאור הוראות חוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 (להלן - חוק חופשה שנתית). 3. ביום 17.1.06 הגישה התובעת הודעתה ותגובת הנת' הוגשה ביום 27.02.06 (בש"א 4320/06). 4. טענות התובעת בתמצית: א. הנתבעים נמנעו במשך שנים, לפחות מחודש דצמבר 1991 ועד לסיום העסקתה של התובעת בחודש ספטמבר 2004, מהעברת חלק העובד שנוכה מידי חודש משכר התובעת ומתשלום חלק המעביד, בהפרשות עבור התובעת לקופת הגמל "תעוז". ב. על אף שהניכויים הופיעו במשך שנים בתלושי השכר של התובעת, בפועל השתמשו הנת' בכספים אלה לצרכיהם ונמנעו במודע ובמכוון מהעברת הכספים לקופת גמל. (הנתבעים הודו בעובדה זו במפורש בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים בבית משפט השלום). ג. כל תביעתה ברכיב זה לא התישנה. ד. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות דינו כהודאה לענין סעיף זה". הנתבעים הודו בפני בית משפט שלום, בתביעה לביצוע שטר שהתנהלה בין הצדדים, כי לא העבירו ניכויים עבור התובעת לקופת הגמל "תעוז" לפחות משנת 1993 ואף קודם לכן. הודאה זו עולה מנספח ב - מכתב בנק לאומי המתאר 2 הפקדות בודדות שנעשו בשנים 1992-1993 ונספח ג- מכתב רו"ח לנתבעת בגין אי העברת סכומים אותם היא מנכה ממשכורת עובדיה לקופ"ג "תעוז", שני הנספחים צורפו לבקשה. כמו כן נלמדת ההודאה מתשובתו של הנתבע לשאלת בית המשפט לפיה במשך 10 שנים לא הועברו הכספים לקופת הגמל. הנתבעים הודו כי קיבלו לידיהם את נספח ג'. זאת ועוד - משמדובר ברו"ח של הנתבעת הרי שבפנינו הודאה בכתב לטענה כי הכספים לא הועברו במשך שנים קודם לקופת גמל. משכך - אין ההתישנות חלה על רכיב זה בכתב התביעה. ה. גם על פי תכלית עיקרון ההתישנות, מן הראוי לדחות את טענת ההתיישנות במקרה זה. ו. אין כל ספק כי על יסוד סעיף 9 לחוק ההתיישנות ועל יסוד הנסיבות המצביעות בעליל שמדובר בגניבת כספיה של התובעת יש לדחות את טענת ההתיישנות כנגד כל רכיב הניכויים וההפרשות לקופת הגמל המצויין בכתב התביעה. ז. לעניין פדיון ימי חופשה - אמנם תקופת ההתיישנות לכל תביעה או חוזה עפ"י חוק חופשה שנתית, היא שלוש שנים אך ניתן להתנות ולהסכים כי תקופת ההתיישנות תוארך כפי שמוסכם בין הצדדים. ח. הצדדים הסכימו במפורש או לחילופין מכללא ובהתנהגות כי תקופת ההתיישנות תוארך לגבי זכותה של התובעת לפדיון חופשה שנתית בגין ימי חופשה שנצברו לזכותה במשך שנים רבות ומעבר ל 3 שנות ההתיישנות . 5. טענות הנתבעים בתמצית: א. תביעתה של התובעת התיישנה לתקופה העולה על 7 שנים שקדמו למועד הגשת התביעה. ב. תביעת התובעת לפדיון חופשה התיישנה, ככל שהיא עולה על תקופה העולה על שלוש שנים שקדמו למועד הגשת התביעה וזאת בהתאם להתיישנות הספיציפית הקבועה בחוק חופשה שנתית. ג. הנתבעת הפסיקה להפריש לתובעת לגמל בשנת 1991 או במועד קרוב אחר עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה. משתיקתה של התובעת במשך השנים ניתן ללמד כי היא הסכימה לכך והיא מושתקת כעת מלטעון טענות בהקשר זה. ד. אין לייחס לנתבע הודאה שכן ציין הוא במפורש, בחקירתו, שאינו חייב כלום לתובעת ואם הוא כבר חייב את הכספים , הוא חייב אותם לקופת הגמל ולא לתובעת. ה. את ההמחאה ששלח הנתבע לתובעת שלח כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין. נכונות זו פסה מן העולם לאור התנהגותה מחוסרת תום הלב של התובעת ומסיבה זו אף בוטלה ההמחאה. ו. רו"ח אינם הנתבעים ואין בהתכתבות פנימית שלהם, בה הם ממליצים להפריש כספים לקופת גמל, כדי לשמש כהודאה של מי מהנתבעים בחוב. ז. העובדה שלא הופרשו כספים משנת 1991 ואילך אינה נתונה במחלוקת. המחלוקת הינה בדבר המשמעות שיש לייחס לשתיקתה הנמשכת של התובעת אשר ידעה שהנתבעת 2 לא מעבירה את הכספים לקופת הגמל. מכאן שאין בהודאת הנתבע שהכספים הללו לא הופרשו משום הודאה מחייבת. ח. אי העלאת טענת ההתיישנות בהליך ההתנגדות לביצוע שטר אין בה דבר, שכן בהליך זה היה על התובעת לעבור קודם את המשוכה של הנתבע הראוי - הנתבעת או קופת גמל. משהתובעת לא חצתה משוכה זו, לא היה טעם להעלות טענות נוספות כנגד החיוב, מה גם שמקומו של תיק זה הוא בבית הדין כאן אכן נטענה הטענה בהזדמנות הראשונה ט. אין לייחס למי מהנתבעים הודייה בחוב ואין כל הצדקה להחיל בנסיבות העניין את סעיף 9 לחוק ההתיישנות. י. באשר לפדיון חופשה שנתית התובעת לא הראתה ולו שמץ של הסכמה לגבי אפשרות צבירה ופדיון מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. ככל שהנתבעת הגיעה עם עובדים אחרים להסדרים בדבר פדיון חופשתם, הסדרים אלה הינם בילתי רלוונטיים לתובעת ובוודאי שאין בהם כדי להעיד על הסכמה לגבי אפשרות התובעת לפדות את חופשתה. לאחר עיון בבקשה, במגובה לה ובכתבי הטענות החלטתי הינה כדלקמן: 6. התיישנות רכיב אי הפרשות לגמל: האם בנסיבות מושא הבקשה שבפניי נטענה טענתה התיישנות "בהזדמנות הראשונה", כפי דרישת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הקובע - "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". כאמור, בין הצדדים בתיק שבפני התנהל הליך מוקדם בבית המשפט השלום בתל אביב , הליך התנגדות לביצוע שטר. בע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ (פ"ד מה(5) 365) קבע ביהמ"ש העליון: "לגופו של עניין, לא הייתי קובע נוסחה גורפת, כללית, שתכסה את כל המצבים, אלא בודק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה מהות הדיון הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט עמדה כלשהי ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו או לאו". מכאן שקיימת חשיבות למהות הדיון או ההליך הראשון שהתקיים, שעל פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה להעלות בו את טענת ההתיישנות. ברע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס - הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) (לא פורסם) נדון מקרה בו הגיש התובע תביעה כספית נגד הנתבעות וכן בקשה לפטור מתשלום אגרה. רשם ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו נענה לבקשה, במעמד צד אחד, לפטור את התובע מתשלום אגרה. הנתבעות הגישו בקשה לביטול החלטת הרשם, ובדיון שהתקיים במעמד הצדדים, ולאחר ששמע את הצדדים החליט הרשם להשאיר את החלטתו על כנה ולפטור התובע מתשלום אגרה. ערעור על החלטת הרשם שהוגש לביהמ"ש המחוזי וכן בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שהוגשה לביהמ"ש העליון- נדחו. בכתב ההגנה בתביעה הכספית העלו הנתבעות, בין היתר, טענת התיישנות ואף בקשה לדחייה על הסף מטעם זה. ביהמ"ש המחוזי, דחה את הבקשה בנימוק שהטענה לא הועלתה על ידי הנתבעות "בהזדמנות הראשונה", קרי בעת הגשת בקשת הביטול. ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי הנתבעות בקובעו כי: "בענייננו, אין המדובר בנתבע אשר בחר שלא להתייצב לדיון בבקשה לפטור מאגרה, או שהתייצב לדיון בבקשה ולא נדרש להתייחס אליה לגופה, הואיל שזו נדחתה על הסף, בשל כך שלא צורף אליה תצהיר. במקרה הנדון יזמו המבקשות הליך של בקשה שנועד לבטל החלטה בדבר פטור. ולא רק זאת, אלא שבבקשה זו הבהירו המבקשות את החשיבות בשמיעתן קודם מתן ההחלטה, ואת העניין הרב והמיוחד שיש להן בדחיית הבקשה לפטור מאגרה. על פני כחמישה עמודים הן מפרטות את החשיבות שיש להן בכך, את הנימוקים לטעותו של בית המשפט בהחליטו על הפטור, וכן, ולכך חשיבות מיוחדת לענייננו, הן מתייחסות לכתב התביעה שמבקשים להגיש נגדן, תוך התייחסות לסיכוייה הקלושים של התביעה להתקבל. ..... לא רק שהיתה למבקשות הזדמנות להתייחס לטענותיהן נגד האמור בכתב התביעה, הן גם נצלו הזדמנות זו בניסיון להביא את בית המשפט להימנע ממתן פטור, תוך שהן מעלות שורת טענות העומדות להן נגד התביעה נגדן. והנה על אף ההזדמנות הברורה שהיתה להן לטעון נגד סיכויי התביעה להתקבל, וניצולן הלכה למעשה הזדמנות זו, הן לא טענו את טענת ההתיישנות, לא במפורש ואף לא ברמז. אין ספק, שבמסגרת טענותיהן נגד סיכוייה של התביעה נגדן, התבקש שיטענו גם את טענת ההתיישנות. אך הן לא ניצלו את ההזדמנות ולא טענו אותה." (ההדגשות הוספו - א.ס.) דברים אלו יפים, בשינויים המחוייבים, לבקשה מושא תיק זה. כפי שעולה מהודעת התובעת, שלא נסתרה ע" הנתבעים, במקביל להגשת התובענה לבית הדין, הגישה התובעת בבימ"ש השלום שיק ע"ס 30,000 ₪ שמסר לה הנתבע 1 לפקודתה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע שטר, נתמכת בתצהירו של הנתבע 1. פרוטוקול הדיון צורף להודעת התובעת כנספח א'. במסגרת בירור התנגדות הנתבעים לביצוע השיק, נחקר הנתבע 1 חקירה נגדית על תצהירו, הוגשו סכומים מטעם הצדדים וניתנה החלטה. מפרוטוקול הדיון שצורף להודעה עולה, שלא רק שהיתה למבקשים הזדמנות לטעון נגד השטר, הם גם נצלו הזדמנות זו בפועל בניסיון לשכנע את ביהמ"ש שאין לבצע את השטר תוך שהם מעלים שורה של טענות העומדות להם נגד התביעה כנגדם . והנה, על אף ההזדמנות שניתנה להם לטעון נגד התביעה לביצוע השטר שהוגשה כנגדם, וניצולם הלכה למעשה הזדמנות זו, לא טענו הם טענת ההתיישנות, אף לא ברמז. אין ספק, שבמסגרת הטענות נגד סיכויי התביעה נגדם, התבקש שיטענו הנתבעים גם בנוגע לטענת ההתיישנות או לכל הפחות יעוררו אותה. בנסיבות אלה, הנני סבורה כי על יסוד הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הוחמצה ההזדמנות הראשונה שהיתה לנתבעים לטעון את טענת ההתיישנות. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים לפיה בהליך ההתנגדות לביצוע שטר, לא העלו את טענת ההתיישנות משהתכוונו קודם לעבור את המשוכה של התובע הראוי. כאשר ברצון צד להעלות טענת התיישנות עליו לעשות כן בהזדמנות הראשונה, אף אם קיימת מחלוקת לגבי מי הזכאי לתשלום שהרי ממילא יתר המחלוקות יתייתרו או יתבררו בשלב מאוחר יותר בהתאם ולאור ההחלטה בטענת ההתיישנות. אוסיף גם כי לאור הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות "מתחילה מחדש" שעה שקיימת הודאת בזכות התובע. הנתבע בחקירתו הנגדית בבית משפט השלום העיד, בין היתר, כך : "ש.ת. בכל התלושים יש רכיב "תעוז". זה נראה לי ניכוי מהשכר של המשיבה לקופת גמל. חלק מהשנים הופרשו וחלק מהשנים הפסקנו להעביר לקופת גמל למרות שניכינו אותם מהעובדים. ש. מה סדר הגודל שהועבר לקופ"ג במשך השנים שהמשיבה עבדה אצלך? ת. אין לי מושג". (ע' 1 לפרוטוקול ש' 8-13). ובהמשך: "ש.ת. ההסבר מדוע לא פעלנו לפי זה (ההפקדות- א.ס.) משום שהיו לנו בעיות במשרד והיו צריכים להחליט למי משלמים ולמי לא. הגישה שלי היתה קודם לשלם משכורת. כתוצאה מכך הייתי צריך לשלם כסף למס הכנסה לא העברנו את הסכומים האלה לקופ"ג ואנו ערים לכך". (ע' 1-2 לפרוטוקול ש' 18 ואילך) ולשאלת בית המשפט השיב הנתבע 1 כך: "מתקבל על הדעת שלא הפרשנו משך כ 10 שנים הפרשות למשיבה לקופ"ג. לא הפרשנו לא הפרשות מעביד ולא הפרשות עובד ובכוונתנו לעשות זאת בהקדם האפשרי." (ע' 2 לפרוטוקול ש' 6-9) אמנם בהמשך ממשיך הנתבע וטוען כי את הכסף חייב הוא לקופ"ג ולא לתובעת (ע' 2 לפרוטוקול) אך שוכנעתי כי ההודאה העקרונית , הראשונית והמחייבת היא שהכספים נוכו מהעובדים ולא הועברו לקופת גמל על שמם. עוד העיד הנתבע 1 כי במועד שהתובעת עזבה אכן סבר הוא שהכספים מגיעים לה: "ת. אחרי שהמשיבה עזבה היא הגישה לי חשבון כמה מגיע לה. לא היה לי עו"ד אז והייתי בטוח שאולי חלק מהסכומים מגיעים לה בודאי את הכסף שהייתי צריך להעביר לקופ"ג והיא היתה צריכה לקבל את הכסף מקופ"ג אם היא עומדת בתנאי הקופה ...". (ע' 2 לפרוטוקול ש' 16-19) יש לראות בעדות הנתבע כפי שהובאה לעיל כהודאה העונה על תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות ותקופת ההתיישנות מתחילה ממועד זה. אף מטעם זה שוכנעתי כי אין למחוק חלק התביעה בגין אי הפרשות לגמל בשל התיישנות. בשולי הדברים מצאתי להוסיף שלא נראה זה ראוי כי הנתבעים יכסו "בצל קורת ההתיישנות" שעה שהם מודים כי הכספים נוכו משכר התובעת ולא הועברו לחשבונה - הודאה אשר ניתנה הן בבית משפט השלום והן בתיק זה. 7. התיישנות ימי חופשה: סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע - " תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים". טוענת הנתבעת כי הצדדים הסכימו במפורש ולחילופין מכללא ובהתנהגות כי תקופת ההתיישנות תוארך לגבי זכותה לפדיון חופשה שנתית כפי שהוסכם בין הנתבעים ועובדים אחרים, להם שילמו חופשה שנתית בגין ימי חופשה שנצברו לזכותם במשך שנים רבות והרבה מעבר לתקופת ההתיישנות. למעט טענה זו לא הביאה התובעת ולו ראיה אחת לכאורה בדבר הסכם או לחילופין התנהגות שבין הצדדים ממנה ניתן ללמד כי הוארכה תקופת ההתיישנות. "סעיף 6 לחוק קובע כי מותר ליתן חופשה שנתית לעובד בשנת העבודה שאחרי השנה שבגינה היא ניתנת. מכאן שניתן לתבוע זכויות חופשה המגיעות עבור שנת עבודה (כמשמעה בסעיף 1) החמישית שלפני התביעה ואילך". (מ. גולדברג, דיני עבודה, הוצאת סדן (יוני 2005) פרק 16 ע' 33) לאור האמור תביעת התובעת ככל שהיא מתייחסת לפדיון ימי חופשה מעבר לשנה החמישית שלפני מועד הגשת התביעה, התיישנה. סוף דבר - טענות הנתבעת בהתייחס להתיישנות רכיב גמל - נדחות. טענות הנתבעת בהתייחס להתיישנות רכיב פדיון חופשה - מתקבלות ככל שהתביעה מתייחסת לפדיון ימי חופשה מעבר לשנה החמישית שלפני מועד הגשת התביעה. לאור התוצאה אליה הגעתי - אין צו להוצאות. דמי חופשה שנתיתהתיישנות