המחלוקת בתיק זה הינה, האם רשאי מבוטח להגיש תביעה כנגד החלטת ועדה רפואית לעררים (נכות בעבודה) שלא בדרך של ערעור והאם המועדים להגשת הערעור במקרה זה, חלפו. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. התובע הוכר כמי שנפגע בתאונת דרכים שהינה תאונת עבודה. ביום 13.12.09 קבעה ועדה רפואית את דרגת נכותו בשיעור 52% לצמיתות. (נספחים א' ו- ב' לכתב התביעה). 2. התובע ערער על שיעור הנכות שנקבעה לו וביום 17.6.10 התקבלה החלטתה הועדה הרפואית לעררים ולפיה נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 60% החל מיום 25.1.09 (נספח ד' לכתב התביעה). ההחלטה נמסרה לתובע ביום 27.6.10. 3. לטענת התובע מפרוטוקולי הועדה לעררים עולה כי החלטות הועדה נסמכו על דו"ח נוירו פסיכולוג ד"ר גגין מיום 26.8.09 (להלן: "דו"ח גגין"), שמעולם לא הועבר לידיעת התובע, ובכך פעל המוסד בניגוד לחובתו המעוגנת בהוראת תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי(קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, הקובעת כי: "... (ג) חומר חקירה ומידע אחר שהעביר המוסד לועדה, יועבר אף לנפגע". 4. התובע טוען כי דו"ח גגין היווה את הנימוק לדחיית חוות הדעת מטעם ד"ר בונצל שהוגשה מטעמו, ולפיכך אי המצאתו לתובע כך שיוכל לעיין בו, להגיב ולהיערך לצורך דיון בוועדה ובערר, מביא לבטלות ההחלטות ויש לקבוע דיון מחודש בוועדה לאחר המצאת הדו"ח לתובע. התובע מציין כי פנה לנתבע בכתב מספר פעמים, לקבלת דו"ח גגין אולם פנייתו לא נענתה לגופה, אלא שביום 6.9.10 השיב הנתבע כי החלטת הועדה לעררים מיום 17.6.10 הינה החלטה חלוטה. 5. ביום 27.10.10 הגיש התובע תביעתו דנן במסגרתה עתר למתן צו המחייב את הנתבע להעביר לידיו את דו"ח גגין, להורות כי ההחלטות מיום 13.12.09 ומיום 17.6.09 בטלות מעיקרא וכי יש להשיב את הדיון בעניינו של התובע לוועדה ולאפשר לו להגיב בעניין דו"ח גגין. עוד מבקש התובע כי עד למועד קבלת החלטת הנתבע בוועדה או בערר, לא תפחת נכותו הצמיתה מ- 60%. 6. ביום 13.12.10 הודיע הנתבע כי כתב התביעה הוגש בחלוף התקופה במהלכה ניתן לערער על החלטת הועדה לערערים ומשכך יש לפטור אותו מהגשת כתב הגנה. 7. במסגרת דיון הערכה מוקדמת שהתקיים ביום 27.12.10 בפני כב' השופטת (בדימוס) חנה בן יוסף, טען ב"כ הנתבע כי למעשה מדובר בערעור על החלטת הוועדה לעררים וכי יש לדחותו מחמת התיישנות שכן החלטת הוועדה נמסרה לתובע ב- 27.6.10 ואילו התביעה הוגשה ביום 27.10.10, דהיינו למעלה מ- 60 יום ממועד קבלת ההחלטה על ידי התובע. לגופו של עניין טוען הנתבע כי אין זה המקרה להסתמך על סעיף 30 לתקנות מאחר ולא בכל המקרים ניתן להעביר דו"ח פסיכיאטר לידי המערער, מחשש לפגיעה במצבו. 8. ב"כ התובע טוען מנגד כי אין המדובר בערעור על החלטת הועדה לעררים כי אם בתביעה לפס"ד הצהרתי לקבלת חוות הדעת אשר אי המצאתה לתובע מונעת אפשרות ערעור ענייני. עוד מוסיף ב"כ התובע כי ממילא אין כאן התיישנות מאחר ותקופת הפגרה חלה במהלך הזמן שבין מסירת ההודעה על החלטת הוועדה לתובע ועד להגשת התביעה. דיון והכרעה 9. כאמור, טוען ב"כ התובע כי מדובר בתביעה לסעד הצהרתי כנגד החלטה של ועדה לעררים שהיא פסולה מעיקרה. מאידך גיסא, לטענת ב"כ הנתבע, מדובר בהליך של ערעור על החלטה של ועדה לעררים, לגביו חלה התיישנות . הועדה הרפואית לעררים אשר קבעה לתובע 60% נכות לצמיתות, נתנה את החלטתה הסופית ביום 17.6.10, החלטה שהומצאה לתובע ולבא כוחו ביום 27.6.10. סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע כי: "החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית הדין אזורי לעבודה...". בהתאם להלכה הפסוקה לא ניתן לעקוף הוראה זו בחוק, בדבר דרך הערעור על החלטת ועדת ערר, על ידי הגשת תביעה לפסק דין הצהרתי (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לב נ' המוסד, פד"ע כז 474, דב"ע נה/280-0 קרן איזנשטיין נ' המוסד, פד"ע כט 421). הגשת התביעה בדרך בה הוגשה היא למעשה ניסיון לעקוף את ההוראה שבסעיף 123 לחוק באמצעות כינוי התובענה כ"תביעה לסעד הצהרתי" שמוגשת בשל פגם מהותי בהחלטת הועדה. המחוקק ראה לנכון לקבוע דרך מיוחדת לתקוף החלטות של ועדות לעררים, שהן גוף מעין שיפוטי, כאשר כל פגם משפטי, ניתן להעלות במסגרת ערעור על החלטת הועדה. אין איפוא לאפשר "הכשרו" של הליך תביעה על ידי הגשת בקשה לזימון מחדש לועדת עררים, שעה שניתנה החלטה חלוטה של ועדת העררים מיום 17.6.10 וכל עוד לא הוגש ערעור כנגד החלטה זו. 10. אכן, התנהלותו של הנתבע בעניינו של התובע היה לקוי בכך שלא העביר לידיו העתק מדו"ח גגין (ב"כ הנתבע אישר במהלך הדיון המוקדם כי ניתן היה לשקול העברת הדו"ח לידי ב"כ התובע בנאמנות), עם זאת, אין בכך להכשיר הגשת הערעור בדרך של תביעה לסעד הצהרתי בחלוף המועד הקבוע בדין להגשת הערעור. לאור זאת, יש לראות את התובענה כערעור על החלטה של ועדה רפואית, על פי סעיף 123 לחוק ולדון בו בהתאם - על אף הכינוי של "תביעה" שניתן על ידי ב"כ התובע. 11. טוען ב"כ התובע כי לא חלה בענייננו התיישנות שכן יש להתחשב בתקופת פגרת הקיץ. תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז - 1977 קובעת כי : "ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער; יראו החלטה כאילו נמסרה למוסד ביום שבו נמסרה למזכיר הועדה שהוא עובד המוסד". תקנה 126 לתקנות ביה"ד לעבודה (סדרי דין) התשנ"ו-1991, קובעת כי: "תקופת פגרה של בית הדין לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה, או שנקבעו בידי בית הדין או הרשם, אלא אם כן הורה בית הדין או הרשם, לפי העניין, אחרת". ההוראה האמורה בתקנה 126 לתקנות סדרי הדין הקובעת שתקופת פגרה לא תובא במניין, אינה רלוונטית לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977, באשר היא חלה רק על תקופה שנקבעה בתקנות סדרי הדין או על ידי בית הדין. עם זאת אין בכך כדי לגרוע מתחולת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, שבו נקבע כך: "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". בע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פונדימנסקי, פ"ד נה(5) 817) נפסק כי: "עפ"י סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981, במניין ימי תקופת ההתיישנות יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה. פגרת בתי המשפט היא פגרה שעפ"י חיקוק, ולפיכך אף אם מירוץ תקופת ההתיישנות אינו נפסק עקב הפגרה, הרי שאם ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים בפגרה, נדחה סופה של תקופת התיישנות ליום החול הראשון שלאחר פגרת בתי המשפט". הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות חלה גם על תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות) התשל"ז - 1977. (ראו סעיף 1 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הקובע כי הוא יחול על כל חיקוק). פגרת הקיץ של בית הדין לעבודה היא פגרה שלפי חיקוק (תקנה 1(3) לתקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד-1984). לפיכך, בבחינת מועד ההתיישנות של הגשת ערעור דוגמת זה שבפנינו, יש להתחשב גם בהוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. 12. בענייננו, החלטת הועדה נשלחה למערער ביום 27.6.10 (בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 57 ג' לפקודת הראיות ומשלא הובאה ע"י המערער כל ראיה הסותרת חזקה זו). התקופה להגשת הערעור הייתה בת 60 ימים, כך שהיא הסתיימה ביום 27.8.10, בתוך תקופת הפגרה. משכך, בהתאם להוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, אין להביא במניין את הימים שמיום 16.7.08 ועד יום 31.8.08, כך שמירוץ ההתיישנות נפסק ביום 16.7.08, והתחדש שוב ביום 1.9.08. לפיכך החל ממועד קבלת ההחלטה ועד המועד בו הוגשה התביעה (הערעור), חלפו כ-4 חודשים (ובהתחשב בפגרה - כחודשיים וחצי), וזאת במקום 60 הימים שנקבעו בתקנות. סיכום 13. אשר על כן, אין לקבל את טענות ב"כ התובע בעניין זה , ויש לקבוע כי הערעור התיישן. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. פגרההתיישנות