1. התביעה שבפני היא להצהיר שהתובע הראשון (להלן: "המנוח-התובע") זכאי להרשם כבעלים של 12,500 מ"ר מחלקות 5,6,36 בגוש 19311 ולכן יש לגרוע חלקים אלו מהרישום על שם הנתבעים 2,3 (להלן: "הנתבעים") על שמם הם רשומים. תביעה זו מתבססת על הטעון הבא: א. הנתבעים 2,3 הם ילדיו של המנוח שעזבונו הוא הנתבע הראשון (להלן: "המנוח-הנתבע"), שהיה הבעלים של חלקה 5 ששיטחה 12,326 מ"ר, חלקה 6 ששיטחה 4864 מ"ר וחלקה 36 ששיטחה 2080 מ"ר (להלן: "השטחים"). ב. ב-28.10.63 חתם הנתבע-המנוח בפני הנוטריון הציבורי בעכו על יפוי כח בלתי חוזר לפיו ייפה את כוחו של התובע השני שהוא בנו של המנוח התובע, להעביר 12,500 מ"ר מהשטחים הנ"ל למנוח-התובע. ג. למרות שלא נעשה כל שימוש ביפוי הכח לא לצורכי העברה ולא לצורכי רישום הערת אזהרה, בפועל קיבל המנוח התובע את החזקה בשטחים בשטח כולל של 12,500 מ"ר ונהג בהם מינהג בעלים. ד. לאחר שהמנוח-התובע נפטר רשמו עצמם הנתבעים 2,3 שהם יורשיו כבעלי החלקות, היינו נתבע 2 נרשם כבעל 3/4 מהחלקות ונתבעת 3 נרשמה כבעלת 1/4 מהחלקות זאת לאחר שהיורשים האחרים שגם הם היו ילדיו של המנוח-הנתבע וויתרו על חלקם לטובת הנתבע השני. 2. בשם נתבעת 3 הוגש כתב הגנה רק בפני כתב התביעה המקורי. לדיונים היא לא התייצבה, היא גם לא הגישה תצהירי עדות ראשית וגם סיכומים לא הוגשו בשמה. ההסבר שקיבלתי לכך הוא היותה אשה חולה. הסבר זה אין בו דבר שהרי יכלה למנות עו"ד שייצג אותה. 3. נתבעים 1,2 טענו בכתב ההגנה המתוקן את הטענות הבאות: א. המנוח-הנתבע נפטר ב-1964 וביום שנטען כי חתם על יפוי הכח הבלתי חוזר הוא היה קשיש חולה הלוקה בחושיו. הוא מעולם לא אמר לבנו נתבע מס' 2, כי חתם על יפוי הכח הבלתי חוזר. ב. דבר יפוי הכח מוכחש לכן מחוסר ידיעה ואם נחתם הוא נחתם תוך ניצול מחלתו ובורותו. ג. ביפוי הכח מצוין שטח של 12,500 מ"ר בלי להגדיר לגבי איזה חלקות נמכר שטח זה. ד. טענת התובעים כי תפסו חזקה בשטחים מוכחשת ואם אכן החזיקו התובעים בשטח כל שהוא משיטחם הם עשו כן כפולשים ומשיגי גבול. ה. לפי ס' 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נ"ח) תשכ"ט-1969 הזכות הרשומה מבטלת כל זכות סותרת. לפי ס' 125 (א) לחוק המקרקעין הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראייה חותכת לנכונות הרישום ואין התובעים יכולים לבקש לסתור רישום זה לאחר 38 שנים בהן ישבו באפס מעשה. ו. חלק מהמקרקעין קיבל נתבע מס' 2 מיורשים אחרים שויתרו על זכותם לטובתו והוא קיבל זכויות אלו בתום לב. ז. התביעה התיישנה לחלופין בשל השיהוי הרב , יש לדחותה. 4. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם בכתב אני קובע כדלהלן: א. יפוי הכח נחתם בפני הנוטריון הציבורי ולפי ס' 19 לחוק הנוטריונים תשל"ו-1976 הוא מקים חזקה ראייתית לאמור בו. אני קובע שהמנוח אכן חתם ביום 28.10.63, על יפוי הכח הבלתי חוזר לפיו מכר למנוח-התובע 12,500 מ"ר מחלקותיו תמורת 2,000 לירות ששולמו לו כאמור ביפוי הכח. טענת הנתבעים כי הנתבע-המנוח לא היה כשיר לחתום מפאת חולשתו ומצבו השיכלי לא הוכחה, ההיפך, היו בפני ראיות מהימנות בדבר צלילות דעתו במועד הקובע. שלא כטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, ע.א. 7303/01, עסאף נ' המינהל פ"ד נ"ז (2) ע' 487, הן בדעת הרוב והן בדעת המעוט בדבר ערכו הראייתי של יפוי כח בלתי חוזר שנחתם בפני הנוטריון הציבורי אינו ענין לעניננו מפני ששם המערער הכחיש את חתימתו והוא לא נחקר על התצהיר בו מסר ההכחשה. בעניננו, ההכחשה היא רק מחוסר ידיעה. נוכח זאת שיפוי הכח מקים חזקה ראייתית לנכונות האמור בו, הנתבעים הם שהיו צריכים להוכיח את שטענו נגד תוקפו. מבין שני העדים ליפוי הכח, אחד (מר אחמד דיאב) חי והוא בן אחיו של הנתבע השני. מהעובדה שהנתבע נמנע מלהביאו כעד לסתור ניתן להסיק שהוא ידע שאם יקרא העד להעיד, יתמוך בנכונות יפוי הכח. גם מסיבה זו אני דוחה את טענות הנתבעים נגד תוקף יפוי הכח וערכו הראייתי. ב. האדמה שמדובר בה היא אדמת טרשים כנחזה מהתצלומים המצורפים לסיכומי הנתבעים. אינני מיחס ערך ראייתי לדברי עדי התובעים כי התובע-המנוח נהג מינהג בעלים בשטחים שקנה. עדי התובעים חתמו על תצהירים בנוסח אחיד ומחקירתם על תצהיריהם עולה שהם למעשה לא ראו בעיניהם שום עיבוד. 5. אין כל ממש בטענת הנתבע מס' 2 כי זכותו גוברת על זכות התובע מפני שהוא קיבל חלק מהמקרקעין מאחיו היורשים בתום לב, שכן הוא לא טוען שהוא שילם תמורה כל שהיא. 6. נותרנו איפוא עם השאלה הזו: מה דינה של רכישת זכויות במקרקעין שנעשתה ע"י המנוח-התובע מהמנוח -הנתבע ב-28.10.63 כשהמנוח-התובע לא עשה כל פעולה למימוש הרכישה ע"י רישום זכויותיו בלישכת רישום המקרקעין במשך 38 שנים. התשובה לשאלה זו במקרה שלנו היא שאין בשיהוי כדי לגרוע מזכות התובעים מהסיבה הפשוטה שכטענת הנתבעים מדובר באדמת טרשים שגם הנתבעים לא השקיעו בה דבר במשך כל השנים האלו ולכן לא שינו את מצבם לרעה בשל השיהוי הרב. 7. גם הסתמכות הנתבעים על סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין אינה יכולה להושיעם במקרה זה מאחר והרכישה ב-1963, נעשתה 4 שנים לאחר שהמקרקעין עברו הסדר כעולה מהנסחים ההיסטוריים שהיו בפני. 8. והוא הדין לגבי ההסתמכות על ס' 125 (א) לחוק המקרקעין. החזקה שמקים סעיף זה לגבי נכונות הרישום אינה מאיינת התחייבות אובליגטורית בחוזה שלא מומשה. 9. נותר לי לבדוק את טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים. סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין קובע ברישא שלו שחוק ההתיישנות לא יחול על תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אך הסיפא של הסעיף קובעת: "אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילתו של חוק זה". הסיפא באה לבטל את האפשרות לטעון התיישנות נגד תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אך המחוקק לא רצה למנוע מנתבע את האפשרות להסתמך על חוק ההתיישנות כאשר אפשרות זו כבר התגבשה לפני תחילת חוק המקרקעין, הינו לפני 1.1.1970 (ראה ס' 169 לחוק המקרקעין). במילים אחרות: המחוקק ביטל "התיישנות" לגבי מקרקעין מוסדרים מבלי לפגוע בזכות לטעון אותה כאשר זו כבר היתה בידי הנתבע. בעניננו, ביום 1.1.70, עדיין לא יכלו הנתבעים לטעון התיישנות של תביעה שנוצרה ביום 28.10.63. ומכאן שאין התיישנות. 'איני נזקק לכן לטיעונו של ב"כ התובעים המסתמך בסיכומו על ע.א. 6906/00 בענין ענבטאוי נ' רינה תק' על 82 (2) 2002 בדבר יחסי נאמנות שנוצרו כסיבה לאי תחולת התישנות. 10. אשר על כן ולאור כל האמור אני מצהיר שהתובע הראשון, עזבון המנוח עלי איברהם קאסם חריב זכאי לכך ששטח של 12,500 מטר מחלקות 5,4,36 בגוש 19311 הרשום כיום על שם עלי שהאב וחסנה שהאב טאעון (להלן: "הנתבעים") ירשמו על שמו הכל בכפוף לתשלום כל המיסים, האגרות והתשלומים הכרוכים בכך. 11. ניתנת בזה אפשרות לנתבעים להודיע תוך 30 יום לתובעים ובכתב מאלו חלקות מבקשים הם שיגרע השטח הכולל של 12,500. אם יודיעו כאמור יפעל רושם המקרקעין בהתאם להודעה זו. אם לא יודיעו כאמור, כי אז אני קובע שחלקה 5 תרשם בשלמות על שם התובע הנ"ל וההפרש בסך 174 מ"ר ילקח מחלקה 6 היינו, 43 מטר מחלקה של חסנה שהאב טאעון ו-130 מטר מחלקו של עלי שהאב. 12. בשל השיהוי הרב מצד התובעים אינני פוסק הוצאות לטובתם וכל צד ישא בהוצאותיו. ייפוי כוח בלתי חוזרייפוי כוחהתיישנות