בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן, א' שילה) בע"א 2317/05, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו מיום 21.4.05 של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת נ' גרוסמן) בת"א 74929/04, אשר דחה על הסף תביעה שהגיש המבקש, בגין התיישנות. 1. הרקע לבקשה שבפניי הינו כדלקמן: המבקש יזם והקים בשנת 1990 את אף.טי.אי מערכות ימיות מתקדמות בע"מ (להלן החברה), חברה שעסקה בהמצאות ופיתוח בתחום הימי, זאת בעקבות מצגת של תוכנית פיתוח, "תוכנית ניסים", שהוצגה על ידי משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (להלן המשיב 1). תוכניתו של המבקש אושרה על ידי משרד ההשקעות ביום 15.12.91, ומתוך ידיעה כי המדינה התחייבה להשקיע בפרויקט גויסו משקיעים מישראל ומחו"ל, והחברה החלה לפעול כמפעל מאושר לפי תוכנית ניסים. ביום 11.12.97 נדונה בפני בית המשפט המחוזי בקשתו של הבנק לפיתוח ותעשיה בישראל בע"מ (להלן המשיב 2) לפירוק החברה ולכינוס נכסיה. בית המשפט קיבל את העתירה והורה על פירוק החברה. ביום 8.12.04 עתר המבקש לבית משפט השלום בתובענה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות הבטחות שניתנו, לטענתו, במסגרת תוכנית ניסים. המבקש טען נגד שני נתבעים, המשיב 1 בהיותו יוזם התוכנית ולכן גם האחראי לביצועה, והמשיב 2 בהיותו המוסד הפיננסי שהתחייב להפקיד כספים למימון 2/3 מהתוכנית מראש וללא התניות (ביחד להלן: המשיבים). לטענתו, הפרו המשיבים את התחייבותם בכך שהתלו את תשלום הכספים בהוכחת ביצוע של שלבים ספציפיים, זאת בניגוד להסכם המקורי. לפיכך, לטענתו, פעלו המשיבים בניגוד לתוכנית ניסים אשר העניקה חופש עסקי מוחלט ליזם. 2. המשיבים הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף בהן טענו להתיישנות התביעה וכן להעדר עילה והעדר יריבות. לטענת המשיב 1, המעשים המיוחסים למשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה הינם כי לא העמיד כמתחייב כספים לרשות המבקש. אולם, מעשים אלו, באם התרחשו, התרחשו לכל המאוחר במהלך שנת 1993, דהיינו למעלה מעשר שנים לפני מועד הגשת התובענה. בשל כך טען כי התביעה התיישנה ודינה להידחות. המשיב 2 טען שהתוכנית של המבקש אושרה ביום 15.12.91. לטענתו, הבקשה האחרונה שהוגשה על ידי המבקש אושרה ביום 21.10.94, אולם לאור העובדה כי כתב התביעה הוגש למעלה מעשר שנים אחרי אישור הבקשה להלוואה, התביעה התיישנה ויש לדחותה. מנגד, טען המבקש, כי המועד הקובע הוא 11.12.97, תאריך בו מונה לחברה כונס נכסים, כלומר, התאריך בו קיבל בית המשפט את עתירת המשיב 2, שכן החלטה זו של בית המשפט קמא היא המקימה את עילת התביעה, הואיל שנזקו נגרם כתוצאה מהפסקת פעילות החברה. לפיכך, בהינתן שלא חלפו שבע שנים ממועד זה ועד למועד הגשת כתב התביעה, לא חלה התיישנות על התביעה. 3. בית משפט השלום (כב' השופטת נ' גרוסמן) ציין כי המועד הקובע לעניין ההתיישנות הוא המועד בו נולדה עילת התביעה. המבקש טען בכתב התביעה כי כבר בינואר 1993 התלוננו המשקיעים, כמו גם המבקש, בפגישה שנערכה ביניהם לבין מנהל מרכז ההשקעות, כי המשיבים אינם ממלאים את חלקם כמתחייב בתוכנית ניסים, אולם, בשל שיקוליהם בחרו המשקיעים והמבקש שלא לעתור כנגד המשיבים אלא לנסות ולשכנעם בדרכי נועם לעמוד בהתחייבותם. בית המשפט קבע בהחלטתו כי מועד זה הוא המועד בו קמה העילה. לפיכך, בהינתן שחלפו מעל לשבע שנים ממועד זה למועד הגשת התביעה, קבע בית המשפט כי חלה התיישנות ודין העתירה להידחות. הואיל והתקבלה טענת ההתיישנות לא נזקק בית המשפט לדון בטענות העדר היריבות והעילה שהעלו המשיבים. 4. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן, א' שילה). המבקש טען כי מועד לידתה של העילה היה ביום מתן צו כינוס הנכסים. לטענתו, כתב התביעה הוגש בטרם מנין שבע השנים ממועד זה ובשל כך התביעה לא התיישנה. מנגד, המשיבים חזרו על טענותיהם. בית המשפט קבע כי דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי קיבל את החלטת בית משפט קמא לפיה עילת התביעה הנשענת על הפרת התחייבותם של המשיבים התיישנה. עם זאת, בית המשפט התייחס לטענתו של המבקש לפיה עם מתן צו הפירוק נוצרה עילה חדשה, וקבע כי אין לראות בצו הפירוק עילה בפני עצמה אלא "כגושפנקה חוקית למצב אליו הגיעה החברה לפחות במועד הגשת הבקשה לפירוק" ולכן עילה זו מלאכותית. בית המשפט הוסיף כי דין התביעה היה להיות מסולקת מחמת העדר עילה ויריבות, שכן הטענות שהועלו על ידי המבקש הינן טענותיה של החברה. בית המשפט הוסיף כי החברה הינה אישיות משפטית נפרדת והנזקים שנתבעו על ידי המבקש הינם נזקיה, נזקים שהיה על המפרק לתבוע בשמה. לפיכך, בכדי לתבוע את נזקיו האישיים היה על המבקש להגיש תביעת חוב למפרק. 5. מכאן בקשת הערעור שבפני, המעוררת לטענת המבקש סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כללית החורגת מעניינם של בעלי הדין, והיא האם קיימת עילת תביעה עצמאית בנסיבות בהן מעוולים נוקטים ברשלנות בהליכי משפט נגד חברות או גופים אחרים הקשורים באותם נפגעים? האם במקרה בו ניזקו של הנפגע קשור לנזקה של חברה, והחברה אינה קיימת עוד, רשאי הנפגע לתבוע את המעוול? בנוסף מעלה המבקש שלל טענות נגד קביעותיהן של הערכאות הנמוכות בעניינו. המבקש טוען כי טעה בית המשפט קמא מכיוון שנימוקיו מושתתים על הקביעה כי ניתן צו פירוק בעוד שההליך שננקט היה צו לכינוס נכסים. בנוסף, לטענתו, טעה בית המשפט בקובעו כי עילת התביעה הנזיקית שקמה עם ההחלטה על מתן הצו היא מלאכותית. עוד נטען כי טעה בית המשפט כשקבע שנזקי המבקש נגרמו בטרם ניתן הצו. לטענתו, נזקיו נגרמו כתוצאה מהפסקת פעילותה של החברה בשל הליך כינוס הנכסים. המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט בקובעו כי צו הפירוק מהווה מתן גושפנקה חוקית למצב אליו הגיעה החברה. המבקש מדגיש כי אין מדובר בצו פירוק אלא בצו לכינוס נכסים ולכן קביעת בית המשפט המתבססת על קביעה עובדתית זו יישמה את הדין החל לעניין פירוקים ולא את הדין לעניין כינוס נכסים. עוד נטען כי המבקש תבע פיצוי על נזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מההליך המשפטי שננקט על ידי המשיב 2 נגד החברה בניגוד לחובת הזהירות והנאמנות, ולכן העילה היא עילה נפרדת מעילת התביעה של החברה. לטענתו, הנזק שנגרם לו אינו תלוי בנזק שנגרם לחברה ולכן קמה לו עילת תביעה אישית. המבקש טוען כי אין ביכולתו לתבוע את נזקיו האישים מהמפרק שכן החברה נמצאת בהליך של כינוס נכסים ואין מפרק. בנוסף, הרציונל העומד מאחורי עתירה כנגד המפרק הוא מניעת פיצוי כפול, אך רציונל זה, לטענת המבקש, אינו רלוונטי בנסיבות המקרה דנן בשל חלוף השנים. לסיכום טענותיו, המבקש טוען כי שגה בית המשפט בדחותו את התביעה שכן בכך פגע בזכות הגישה של המבקש לערכאות. 6. דין הבקשה להידחות. הבקשה נסבה על החלטת בית משפט קמא לדחות את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות. עיינתי בבקשה ובנספחיה וכן בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ולא שוכנעתי כי יש מקום ליתן רשות לערער על פסק הדין, שכן המקרה נשוא בקשה זו איננו מגלה עילה להתרת ערעור שני ברשות (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ. מצת אור, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך כאמור, שתי הערכאות דלמטה נדרשו לטענות המבקש וטענותיו נדחו בשל התיישנות העתירה. בנסיבות התיק דנן, לעניין ההתיישנות אין נפקא מינה אם החברה מצויה בהליכי פירוק או כינוס נכסים, שכן הנזק התגבש בטרם ההחלטה על כינוס הנכסים ולכן מרוץ הזמן לחישוב תקופת התיישנות העילה החל לפני החלטה זו. אין ממש גם בטענת המבקש כי עם מתן הצו לכינוס נכסים נוצרה עילה חדשה. על-כן קבע בית המשפט קמא את אשר קבע. אינני רואה מקום להתערב בקביעה זו. משכך פני הדברים, אין צורך להתייחס ליתר טענותיו של המבקש. 7. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים - אין צו להוצאות. כינוס נכסיםהתיישנות