רקע 1.לפני בקשה לביטול פסק דין בת.א. 11879/02 שניתן בהעדר הגנה ביום 22.1.03, בו חוייב המבקש יחד עם 5 נתבעים נוספים לשלם למשיב סך של 213,656 ₪ בתוספת ריבית בשיעור 24.6% לשנה (לפי חישוב תקופתי מצטבר) מיום הגשת התביעה, ובהיותו ערב להלוואה שנטלה הנתבעת 1 שהיא חברת מחסן תרופות בע"מ מהבנק המשיב. המבקש חתם על כתב ערבות להבטחת כל חוב של החברה ללא הגבלה בסכום. 2.לאחר שהוגשה תגובת המשיב, למרות שבידי בית המשפט היתה החלטה מוכנה, הצדדים זומנו לדיון, על מנת לשקול הצעת פשרה מטעם בית המשפט. לאחר הדיון, ניתנה ארכה לבקשת הצדדים, ומתגובתיהם בהמשך עולה כי לא הגיעו להסכמה בעניין הפשרה שהציע בית המשפט. 3.בהודעתו מיום 24.8.04 הודיע ב"כ המשיב (התובע) כי הצדדים לא הגיעו להסכמה ויש להמשיך בהליכים, ולשם חיסכון בזמן בית המשפט, הוא מסכים לביטול פסק הדין, רק כנגד הפקדת הנתבע לקופת בית המשפט את סכום התביעה, או סכום אחר לפי שיקול דעת בית המשפט, והוא מבקש לחייבו בהוצאות. בהודעה זו לא נכללה תגובת המבקש, ומכל מקום לאחר שבית המשפט שקל את טענות הצדדים, אך הם לא הגיעו להסכמה, תינתן להלן החלטתי בבקשה דנן. טענות המבקש 4.המבקש טוען כי לא נמסרו לו כדין ההזמנה לדין וכתב התביעה (להלן: "כתבי בי-דין) - דבר שמנע ממנו להתגונן כחוק ובזמן וכי מעולם לא קיבל את כתבי בי-דין, ומעולם לא ראה את הדוור המתיימר להיות המוסר. לטענתו על פניו נראה כי הדוור עשה לעצמו "עבודה מהירה", ומסר את כתב התביעה למקום אחר, מבלי שאפילו טרח לבדוק את זהות החותם, או חתם בעצמו על אישור המסירה מבלי לראות את המבקש. 5.על כן, מאחר וכתב התביעה לא נמסר כלל, ובוודאי שלא כדין, גם פסק הדין שניתן בתיק, בהעדר בקשת רשות להתגונן, אינו תקין, ומחובתו של בית המשפט לבטלו מתוך חובת הצדק, וללא התייחסות כלל ועיקר למשקל טענות ההגנה או לסיכוייהן. רק למען הזהירות, מוסיף ב"כ המבקש, כי באמתחתו של המבקש טענות כבדי משקל אשר מן הראוי שינתן לו יומו בבית המשפט. 6.ובאשר לשאלת הסיכוי, טוען המבקש שתי טענות. האחת, כי הוטעה ע"י הבנק באשר לסוג הערבות הואיל וערבותו ניתנה להלוואה שנטלה הנתבעת 1 מהבנק והטעהו בכך שחתימתה על טופס ערבות בלתי מוגבלת והשניה, כי חלה על ערבותו התיישנות. באשר להטעית הבנק 7.המבקש טוען כי בנסיבות העניין מדובר בחוב בגין הלוואה שלקחה חברת מחסן תרופות בע"מ, עליה חתם המבקש כערב, אך הבנק המשיב הציג בפניו מצג מוטעה בכך שנתן לו לחתום בפועל על כתב ערבות בלתי מוגבלת, בעוד ש"המציאות לאשרה ולפי מצב הדברים שהיה עובר למועד החתימה, היא שהמבקש יחתום על כתב ערבות מוגבלת." (ראה סעיף 6 לבקשה). דא עקא שטענה עובדתית זו לא גובתה כלל ולמצער בתצהיר הלקוני שהוגש מטעם המבקש. ההתיישנות 8.עוד טוען המבקש כי חלפה תקופת ההתיישנות בגין החוב ועל כן אין זכות קנויה בדין למשיב לתבעו בגין חוב זה. 9.המבקש טוען כי בפיו טענות הגנה נוספות שיפרטן בהרחבה בפני בית המשפט לאחר שיבוטל פסק הדין. ואולם אין מקום להרחיב את החזית, ולהתיר בהמשך העלאת טענות שלא נטענו בגוף הבקשה, שהרי היה עליו לכלול מלכתחילה את סכויי הגנתו בבקשה גופא, ולכן איני מתירה העלאת טענות חדשות שלא נטענו. טענות המשיב 10.המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת המבקש לביטול פסק הדין ולעיכוב ההליכים מהטעמים הבאים: באשר למסירת כתבי בי דין א.התביעה נמסרה לידי המבקש כדין, שכן בתאריך 29.11.02 נמסרו כתבי בי-דין לידי המבקש באמצעות בן משפחה, אמו, שסירבה לחתום על אישור המסירה ואישור המסירה בצרוף תצהיר המוסר צורפו לתגובה כנספח א'. ב.מסעיף 3 לתצהיר המבקש עולה כי למבקש נודע על קיום התיק "רק במעמד קבלת מסמך האזהרה מתיק ההוצל"פ אשר נפתח בעקבות פסה"ד", אך מוסר האזהרה הינו אותו אדם שמסר את כתבי בי-דין לאמו של המבקש שעשתה לעצמה מנהג קבע לסרב לחתום על מסמכי בי-דין (אישור המסירה של האזהרה בצרוף תצהיר צורף כנספח ב' לתגובה) ובכך יש ללמד על חוסר האמינות שבטענות המבקש. ג.טענת המבקש בסעיף 4 לתצהירו כי מעולם לא ראה את האיש המתיימר להיות מוסר כתב התביעה, אינה רלוונטית כלל ועיקר ומטרתה זריית חול בעיני בית המשפט. ד.למבקש אין סיכויי הצלחה בהגנתו באם יבוטל פסק הדין. באשר להתיישנות א.טוען המשיב כי המבקש איבד את זכותו לטעון התיישנות הואיל וכתבי בי-דין הובאו לידיעתו בעת מסירתם כאמור, ומשלא העלה את טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה קרי, בכתב הגנתו, הוא איבד את זכותו לטעון להתיישנות. ב. בנוסף טוען המשיב כי החייבת, לה ערב המבקש, הודתה בפה מלא בחובה לבנק וצירף מכתב ממנהל החברה מר אברהים מוזפר מיום 12.1.03 לעו"ד פלדמן, ב"כ הבנק, המעיד על קיומו של חוב החברה לבנק, (צורף כנספח ג' לתגובה לבקשה). משהודתה החייבת בחובה לבנק, יש למנות את ההתיישנות ממועד ההודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 הקובע: "הודה הנתבע בכתב או בפני בית המשפט בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום ההודעה..." בנסיבות אלה, מאחר וקיימת הודאה מפורשת של הנתבעת בחובה לבנק, מתחילה תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה ולכן אין התיישנות במקרה דנן. ג.בנוסף, טוען המשיב כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו החליט הבנק להעמיד את החוב לפירעון (19/11/02) וגם מטעם זה יש לדחות את טענת המבקש בדבר התיישנות החוב. ד. עוד טוען הבנק המשיב כי שלח באופן שוטף הן לנתבעת והן לערבים דרישות ועדכונים לגבי החוב, אולם לא צרפם לתגובתו. ולא ברור האם מדובר במכתבי דרישה לתשלום החוב ומתי הם נשלחו, האם בתוך תקופת ההתיישנות. ה.באשר להודאת החייבת העיקרית בקיומו של חוב מהעבר (במכתב מיום 12.1.03 בנספח ג' לתגובה) עולות מספר תהיות: 1) לא ברור לאיזו הלוואה מתייחס החוב בו הודתה החברה, ממתי החל והאם ערבותו של המבקש חלה והוא ידע אודות קיומו והסכים לערוב לו במועד חתימתו על כתב הערבות. 2) מכל מקום צוין במכתב כי מחוב ההלוואה נותר באותו מועד חוב בסך 35,000 ₪ בלבד וכי החייב מפריש סכום חדשי לסילוקו, כך שיתכן גם שחוב זה כבר סולק. 3) לא ברור אם מדובר על משיכות מהחשבון או בהלוואות שקשורות לחוב נשוא כתב התביעה. כמובן שהנטל להוכחת כל התנאים הלו מוטל על המשיב, נוכח טענת ההתיישנות שפבי המבקש. באשר לטעייה א.בניגוד גמור לטענת המבקש בס' 6 לתצהירו כי המשיב נתן לו לחתום על ערבות מוגבלת, טוען המשיב כי המבקש חתם במודע בתאריך 11.9.90 על כתב ערבות בשפה האנגלית, אשר לא הוגבל בסכום, וזאת להבטחת כל חוב של חברת מחסן תרופות אבן רושד בע"מ כאשר העד לחתימה היה מנהל סניף הבנק לשעבר מר פואד ענפוס. (כתב הערבות צורף לכתב התביעה). טענת המבקש כי הוצג בפניו מצג מטעה בעניין חתימתו על כתב הערבות אינה נכונה והוא אף לא הציג אפילו ראיה לכאורה לתמיכה בטענתו זו. ב. לאחר שחתם על כתב הערבות, אין הוא יכול להישמע בטענה כי לא ידע על מה חתם ולא קרא את המסמך עליו חתם 11.באשר לעיכוב ביצוע פסק הדין, מתנגד המשיב לעיכובו מהסיבות הבאות: א.בבוא בית המשפט ליתן החלטה בדבר עיכוב ביצוע עליו לבחון את השיקולים הבאים: 1) סיכויי הצלחת המבקש להתגונן מול התביעה באם יבוטל פסק הדין. 2) אם יצליח המבקש בהגנתו אל מול התביעה, יהא זה מן הנמנע להשיב את המצב לקדמותו. מחד, המבקש לא הראה כי יש לו סיכוי בהגנתו ובהיות המשיב בנק בעל עמידה כלכלית איתנה, ומאידך לא תהיה כל מניעה להחזיר את המצב לקדמותו. ב.מדובר בפסק דין שפסק סכום כספי והפסיקה כבר קבעה כי השימוש בסמכות זו תיעשה ביד קפוצה, ורק במקרים נדירים ומיוחדים מעכבים ביצוע של פסק דין כספי (ר' בש"א (תל-אביב-יפו) 2100/02 נסקה לוי נ' האפוטרופוס הכללי תק-מח 2002(1) 672. ג.כן נקבע בפסיקה כי במקרה בו ניתן להחזיר את המצב לקדמותו סיכויי ההצלחה ומאזן הנוחות אינם רלוונטיים (ר' בש"א 4403/94- רחל ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי תק-על 94(3) 2278, עמ' 2279, שכן, המשיב הינו בנק וניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו וממילא סיכויי ההצלחה (אשר כאמור לעיל, אינם ממשיים) ומאזן הנוחות, אינם רלוונטיים. דיון 12.תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, קובעת את המסגרת הדיונית לביטול פסק דין בסד"מ שניתן בהעדר בקשת רשות להתגונן שהיא לפי תקנה 201. על המבקש את ביטול פסק הדין לשכנע את בית המשפט בדבר צדקת מחדלו בהגשת בקשת הרשות להתגונן וכי סיכויי הגנתו במשפט טובים, על מנת להצדיק את ביטול פסק הדין. הסיבה לאי הגשת בקשת רשות להתגונן 13.המבקש טוען כי לא קיבל את כתבי בי-דין לידיו והם כלל לא נמסרו לו או לבן משפחתו, אלא הם נמסרו ע"י הדוור המוסר במקום אחר, מבלי שבדק את זהות החותם, או שהמוסר חתם הוא בעצמו על אישור המסירה מבלי שראה את המבקש. לעומתו, טוען ב"כ המשיב כי המסירה התבצעה כדין בתאריך 29.11.02 וכתבי בי-דין נמסרו לידי המבקש באמצעות בן משפחה, אשר סירב לחתום על אישור המסירה. 14.מעיון באישור המסירה הנתמך בתצהיר הדוור (שצורף לתגובת המשיב כנספח א') עולה כי כתבי בי-דין נמסרו בביתו של המבקש לידי אמו אשר סירבה לחתום על קבלת המסמכים לידיה, והמוסר אף טרח לציין על גבי אישור המסירה כי שמה אנעאם. מנגד המבקש לא טען כי השם שבאישור המסירה אינו שם אמו, או כי אינו מתגורר בכתובת שבה נמסרו כתבי בי-דין, או כי אמו איננה מתגוררת עמו בכתובת זו, או כי הוא אינו בקשר עמה, ואף לא הגיש תצהיר מטעמה לפיו לא קיבלה את כתבי בי-דין. הואיל וכך, הוא לא הרים את הנטל ולא הניח תשתית להוכיח כי אמו לא קבלה אותם ותמוהה טענת המבקש כי כתבי בי-דין נמסרו במקום אחר, מבלי אפילו שנבדקה זהות החותם, או הטענה כי המוסר חתם בעצמו על אישור המסירה מבלי לראות את המבקש. מאידך, טענות המשיב מעוגנות באישור המסירה והתצהיר שהוגש מאת הדוור, שמניחים ביחד תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענת המשיב כי המסירה בוצעה כדין. מהאמור לעיל, עולה כי שם אמו של המבקש המופיע בשני אישורי המסירה (של כתב התביעה ושל אזהרת ההוצל"פ) הינו השם הנכון והדוור ציין באישורי המסירה פרטים נכונים ומדוייקים והמסקנה המתבקשת איפא היא כי המסירה בוצעה כדין לידי אם המבקש המתגוררת בכתובתו. 15.המסקנה לעיל מתחזקת ומקבלת משנה תוקף, לאור העובדה שהדוור שמסר את כתב התביעה הוא זה שהמציא גם את אזהרת ההוצל"פ לידי אם המבקש, אשר שוב סירבה בשנית לחתום. אלא שהפעם מודה המשיב בעצמו כי נודע לו על קיומו של התיק "רק במעמד קבלת מסמך האזהרה של תיק ההוצל"פ..." - ראה סעיף 3 לתצהירו התומך בבקשת הביטול. 16.אשר על כן, אני קובעת כי כתבי בי-דין נמסרו למבקש כדין, המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו לסתור את מכלול הראיות כי בוצעה לו מסירה כדין, ואני דוחה את טענת המבקש כי יש לבטל במקרה זה את פסק הדין מתוך חובת הצדק, וללא התייחסות לטענות ההגנה של המבקש ולסיכוייהן. כבר מטעם זה דין הבקשה להידחות לאחר שהמבקש לא הרים את הנטל ליתן הסבר מוצדק וסביר לאי הגשת כתב הגנתו. יחד עם זאת, ומפאת הזהירות בלבד, אדון עתה גם בסיכויי הגנת המבקש בטרם אחרוץ סופית את החלטתי בעניין ביטול פסק הדין: ההטעיה בסוג הערבות - כמצג מטעה מאת הבנק 17.טענת המבקש כי הוצג בפניו מצג מטעה בעניין חתימתו על כתב הערבות אינה נתמכת בראייה כלשהי, שיש בה כדי לסתור את כתב הערבות עליו חתם כערב לערבות בלתי מוגבלת, שכן לאחר שחתם, אין הוא יכול להישמע בטענה כי לא ידע על מה חתם ולא קרא את המסמך עליו חתם, כיוון שמן המפורסמות הוא כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי קראו וכי ידע על מה חתם, וחזקה כי חתימתו על המסמך הינה אות להסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. כדי לסתור חזקה זו יש צורך בראיות פוזיטיביות. לעניין זה ראה ע"א 1584/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' תק- על 2000 (2) 1566, עמ' 1571. גם טענת המבקש בסעיף 6 לבקשתו כי ערבותו ניתנה עבור הלוואה ספציפית שניתנה לנתבעת 1, לא נתמכה בראיה כלשהי ואפילו לא בתצהירו הלקוני שהוגש לבית המשפט. כמו כן, גם בדיון טען כי אין בידיו מסמך המעיד על כך שהערבות ניתנה בעד הלוואה ספציפית. לפיכך הוא לא הניח תשתית לסיכויה של טענתנו כי מדובר בהלוואה, כשמנגד כתב הערבות עליו חתם הינו כתב ערבות כללי שמתייחס לכל חוב בחשבון. 18.משהודה המבקש בתצהירו כי ידע שחתם על כתב ערבות ונהיר ממנו כי מדובר בכתב ערבות שלא הוגבל בסכום, ולא הביא כל ראיה מדוע המסמך עליו היה אמור לחתום שונה במהותו מהמסמך עליו חתם בפועל, לא היה מקום לסבור כי חתם על מסמך השונה במהותו מהמסמך עליו חתם בפועל, והנטל לברר את הכתוב במסמך הוא על המבקש. לעניין זה נאמר בת.א. 2530/00 (מחוזי) בנק ירושלים נ' חבר שלומית (טרם פורסם) מפי כב' השופט ד. אזר כדלקמן: "ההלכה הפסוקה גורסת כי לא יישמע אדם בטענה כי לא ידע על מה חתם, ולא הבין את התנאים בהם התחייב. הנטל הוא על הנתבעת להוכיח כי דימתה שפרטי העסקה עליה חתמה שונים באופן מהותי מאלה שסברה בתחילה ושנתחייבה בתנאים שלא התחייבה להם". 19.לפיכך לא מצאתי בסיס לסיכוייה של טענת מצג השווא וההטעיה כלפי המבקש. המדובר בטענה בעלמא, נטולת כל ראיה ו/או תימוכין וחזקה על המבקש כי ידע על מה חתם. אשר על כן, המבקש לא הרים את הנטל להראות את סיכויי הגנתו לענין קיומו של מצג מטעה כלפיו, ואני קובעת, כי אין מקום להתיר את ביטול פסה"ד מהטעם זה, כי לא ידע על מה חתם, או כי הוטעה. עיכוב הליכים 20.האסמכתאות שמביא ב"כ המשיב לדבריו בעניין זה, הן בכל הכבוד הראוי, אינן רלוונטיות. בכל המקרים המצוטטים מדובר בערעור על פסק הדין שבצידו הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו. לא כן המקרה שלפנינו, בו מדובר בבקשה לביטול פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן, ולא בשל הגשת וערעור על הפסד. השוני הוא בכך שלא נערך בענייננו כל דיון בטענות המבקש ולא היה לו יומו בבית המשפט ובשלב זה נבחנת שאלת הסיכוי בהגנתו. על כן, אין כל טעם לתת, בשלב זה, יתרון למשיב ומן הראוי להורות על עיכוב הליכים עד לבירור סופי של הליך זה, וכך אני מורה. סיכויי ההגנה - התיישנות התביעה 21.המבקש טוען כי זו לו ההזדמנות הראשונה בה התאפשר לו להעלות את טענת ההתיישנות לפיה החוב התיישן ומשכך אין זכות קנויה בדין למשיב לתבעו בגין חוב זה. ראשית, משקבעתי כי בוצעה מסירה כדין ומשלא הוגשה בקשת רשות להגן, הרי שפורמלית הטענה אינה נטענת בהזדמנות הראשונה, אך עדיין יש לבחון אם יש בה הגנה. שנית, שאלת ההתיישנות בענייננו נוגעת לסוגיה מהותית אחרת המתייחסת להפסקת מירוץ ההתיישנות עקב הודאת הנתבעת 1 (החייבת) ונדרשת בחינתה, בראש ובראשונה, האם היא עונה על דרישות ס' 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, דהיינו: שהיה על הנתבעת 1 להודות בכתב או בפני בימ"ש בקיום זכות התובע, והנטל להוכיח זאת מוטל על הבנק המקים כמו גם את שאלת ניתוק מרוץ ההתיישנות. ובהמשך - נדרשת בחינת משמעותה לגבי הערב, דהיינו, האם יש בה להפסיק גם את מרוץ ההתיישנות כלפי הערב. 22.זאת ועוד, באשר לחייב, על הבנק להראות כי ההודאה מתייחסת לחוב הכלול בערבות ולא לחוב אחר קודם או מאוחר, שהערבות לא חלה עליו, וכי החוב האמור המופיע במכתב נספח ג' (בו כביכול הודתה החייבת בחובה) לא הוחזר לבנק עד מועד הגשת כתב התביעה ביום 19/11/02, לאור טענת החייבת במכתב זה, כי היא מסלקת את החוב בתשלומים. 23.בנוסף מתעוררות שאלות נוספות שבעובדה ובמשפט, הקשורות זו בזו סביב סוגיית ההתיישנות, כמו: האם הודאת החייב העיקרי בחובו, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ולאחר התיישנות החוב, מקימה גם את אחריות גם כלפי הערב לשאת בו ואת זכות הבנק להיפרע מהערב, עקב הודאת החייבת בחוב. כלומר בענייננו יש לבחון את השאלות הבאות: א.האם כתב הערבות חל על החוב נשוא התביעה והאם החוב בו מודה החייבת העיקרית כלול אף הוא בכתב הערבות וערבותו של המבקש חלה לגביו. ב. האם הודאת החייב בחובו (בהנחה שהודאתו עונה על הדרישות בס' 9 לחוק ההתיישנות, לאחר שעברה תקופת ההתיישנות לגבי הערב, "מחייה" את החוב גם לגבי הערב והאם תקופת ההתיישנות נמנית לגבי הערב מחדש מיום הודאתו של החייב העיקרי? ג. מתי נוצרה עילת התביעה של הבנק כלפי הערב - האם היא נוצרה עם דרישת הבנק להעמיד את החוב לפירעון ביום הגשת התביעה (19/11/02) כפי שטוען ב"כ המשיב, ומאז יש למנות את תקופת ההתיישנות או שמא עילת התביעה נוצרה ביום בו נוצר החוב בבנק או שמא בעת מסירת מכתב הדרישה לערב ? 24.באשר לשאלה האם הערבות חלה על החוב נשוא התביעה, לשם כך היה על המשיב לפרט בעניין ההתיישנות את מועדי כל אחד מהחיובים השונים שמהם הצטבר החוב נשוא התביעה בחשבון, ולהראות כי לא חלפה תקופת ההתיישנות מכל חיוב וחיוב, וזאת הבנק לא עשה, כדי להדוף את סיכויי טענת ההתיישנות של המבקש. והרי בשלב זה של הדיון יש לבחון את סיכויי הטענה לצורך ביטול פסק הדין, ורק אם יימצא כי אין לה סיכוי, לא יבוטל פסק הדין. לכן בענין סיכויי ההגנה, נראה כי, יש מקום לברר את שאלת התיישנות, בין השאר, וזאת עפ"י המפורט להלן: הצורך בדרישה מוקדמת של החוב מהערב 25.באשר לדרישת החוב מהערב או למודעותו לחוב לצורך הקמת עילת התביעה, המשיב טוען, כי עילת התביעה של הבנק קמה ביום הגשת התביעה - 19.11.02. אך בל נשכח שעילת תביעה בת תוקף נגד החייב העיקרי, הינה תנאי הכרחי לקיום עילה כנגד הערב ויש לפיכך להראות כי לא חלה התיישנות על החוב עד מועד הגשת התביעה. 26.ואולם, לענין הדרישה מהערב, כפי שעולה מפסק דינו של כב' השופט ש' לוין, בע"א 776/80 Israel British Bank נ' עיזבון ולטר, פד"י לח(3) 645 - לא די בכך, שקיימת עילה לגבי החוב והוא לא התיישן, אלא כאשר מדובר בערב יש צורך בדרישה כחלק מעילת התביעה. הואיל וכך, לא די בכך שהחייב החייה את מרוץ ההתיישנות לגבי החוב בכך שהודה בחובו, אלא על הבנק (המשיב) היה לדרוש את החוב מן הערב כחלק מעילת התביעה נגד הערב. 27.בנוסף, בענייננו לא הניח הבנק כנגד טענת ההתיישנות של הערב, תשתית לכך שניתנה למבקש דרישה, כמו שלא הונחה תשתית לכך שהחוב לא התיישן מאז שנוצר וממתי נוצר כל חיוב לחיוב בחשבון העיקרי. בנוסף, סכום התביעה כולל גם ריבית גבוהה מאוד של הבנק, לפיכך אם לא נשלחו למבקש דרישות או עדכונים שוטפים בתוך 7 השנים מהיווצרו של כל חיוב וחיוב, אין הצדקה גם לגבות היום ריבית כה גבוהה, אלא התיישנות תחול על חיובים שלגביהם חלפו 7 שנים ומכל מקום אין לחייב את הערב בריביות כה גבוהות בלי שהוא עודכן לגביהן במהלך כל אותן השנים, או בהעדר דרישה לתשלום כלפיו. 28.ודוק, לעניין זה אין נפקא מינא לכך שכתב הערבות אינו מוגבל, שכן, אמנם ניתן עדין לתבוע על פיו את הערב לגבי חיובים נוספים וחדשים שנוצרו בתוך 7 שנים האחרונות, אך אין בכך כדי להקים חיובים שהתיישנו ולבטל את תקופת ההתיישנות על חיובים ישנים שלגביהם מנוע הבנק לתבוע היום את הערב, רק משום שכתב הערבות אינו מוגבל. 29.יצויין, כי ב"כ המשיב טוען כי הבנק שלח באופן שוטף הן לנתבעת והן לערבים דרישות ועדכונים לגבי החוב, ובסעיף 8 לתגובתו טען כי תגובתו נעדרת תצהיר בהיותה נסמכת על צרופותיה ועל מסמכים. אולם הדרישות והעדכונים לגבי החוב, שנשלחו כביכול אל המבקש, לא צורפו כלל לכתב התביעה וגם לא לתגובת הבנק לבקשה זו, והם גם אינם נתמכים בתצהיר. לפיכך לא הונחה תשתית כלשהי מטעם הבנק כי נשלחה דרישת תשלום לערב וכי החוב הוא אותו חוב לו ערב המבקש, כשמדובר במסמך מהותי שהיה לצרפו לכתב התביעה, אלא מדובר אך בטענה בעלמא מצד הבנק, אודות חוב הערב, שאין לגביו תשתית לענין טענת סיכויי התביעה. לעניין הודאת בעלת החוב בחובה לבנק ונפקותה ביחס לערב 30.ס' 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [תיקון אחרון 18/1/78] קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." מעיון בהודאת מנהל החב' החייבת (הנתבעת 1) במכתבה מיום 12.1.03 (נספח ג' לתגובת המשיב) עולה כי החייבת אכן מודה בקיום חוב מצידה כלפי הבנק המשיב, ואף עולה מהמכתב כי גם עשתה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, משהחזירה חלק מהחוב למשיב. יחד עם זאת, לא ברור מהמכתב מתי נוצר החוב אותו תובע הבנק והאם מדובר בחוב שחלה לגביו התיישנות אם לאו, או שמא רק על חלק מהחוב חלה התיישנות ועל חלקו האחר לא. 31.אמנם באשר לחייבת, אין נפקא מינה למועד היווצרות החוב, הואיל והודאתה במכתב הנ"ל מחייה את מרוץ ההתיישנות לגביה בכל מקרה ביחס לאותו חוב (עלום) שבמכתב בלבד, אך לגבי המבקש, שהוא ערב, ובהנחה שמדובר בחוב שחלה עליו ערבותו, סבורני כי פני הדברים שונים וחלה לגביו התיישנות, כפי שיוסבר להלן. בע"א 776/80 Israel British Bank נ' עיזבון ולטר, פד"י לח(3) 645 התייחס כב' השופט ש' לוין בפסק דינו, לשאלה אימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות לגבי תובענה שהוגשה על יסוד ערבות כללית שניתנה ע"י הערב ליתרת חובה בחשבונו של חייב בבנק. שאלה זו נידונה באנגליה בפרשת Hartland V. Jukes (1863) ובית המשפט קבע מפי השופט Pollockכי עילת התביעה נגד הערב לא נולדה בעת היווצר חובו של החייב אלא לאחר דרישה מהערב, ולכן התובענה נגד הערב לא התיישנה בהעדר דרישה. במקרה אחר באנגליה, בפרשת Parr's Banking Company V. Yates(1898) סטה בית המשפט מן ההלכה האמורה, ככל שהדבר נוגע לעילת התביעה נגד הערב. כב' השופט Vaugham Williams קבע כי זכות התביעה נוצרה עם היווצרו של כל פריט ביתרת החובה, ולפיכך זכאים הן החייב העיקרי והן הערב ליהנות מטענת ההתיישנות מאותו מועד. בעניין Bradrord Old Bank V. Sutcliffe (1918) נידונה גם טענת ההתיישנות, שנטענה כנגד תובענה, שהוגשה על יסוד כתב ערבות שניתן להבטחת יתרת חובה שבחשבון עובר ושב. בית המשפט קבע, שבד"כ אין הדרישה מהווה חלק מעילת התביעה להחזרת החוב, אך לא כן כאשר מדובר בערבות. לעניין זה תלויה התשובה בשאלה, האם מהווה הדרישה חלק מעילת התביעה אם לאו, לצורך פרשנות המסמך שבו מדובר, אם כי לכאורה יש צורך בדרישה. לעניין הערבות הנידונה העדיף בית המשפט את עמדת בית המשפט בפרשתHartland על ההשקפה שבאה לידי ביטוי בפרשת Parr's Banking. 32.לגבי החייב, נקבע בפסק הדין בענין עיזבון וולטר הנ"ל, בדעת רוב (מפי כב' השופטת בן פורת ומפי כב' השופטת נתניהו ובניגוד לדעתו של השופט ש' לוין) כי כאשר צד מסויים מבטיח לבצע חיוב פלוני (יהיה אשר יהיה) "לפי דרישה" או "תוך זמן נקוב לאחר דרישה", הפירוש הסביר הוא כי הדרישה בפועל מטעם הנושה מהווה תנאי חיוני לגיבוש הזכות לסילוק אותו חיוב וכי רק עם הדרישה מתגבשת עילת התביעה של הנושה. ממילא מתחיל רק אז מרוץ ההתיישנות של זכותו זו לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות. 33.בענייננו, אין תנאי של מסירת דרישה בהסכם, אך על-פי הפסיקה כשמדובר בערב, הדרישה מהווה חלק מעילת התביעה כלפיו, גם אם הדבר לא נזכר בהסכם, לפיכך יש לפרש כי יש ליתן את הדרישה לערב בטרם חלפה תקופת ההתיישנות של אותו חיוב. אולם גם אם ניתנה הדרישה לערב בתוך תקופת ההתיישנות, אך התביעה לא הוגשה בתוך תקופת התיישנות - נשאלת השאלה האם הדרישה תקפה כלפי הערב ומחייה את החוב לגביו גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות של החייב העיקרי, רק משום שהחייב העקרי הודה בחובו, לאחר חלוף ההתיישנות. 34.חוק הערבות, התשכ"ז - 1967, קובע כי: "7. (א) כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב. (ב) התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן." סבורני כי חלה התיישנות לגבי הערב, גם אם התביעה נגד החייב קמה לתחייה בשל הודאת החייב בחובו, לאור הוראת סעיף 7(ב) לחוק ההתיישנות, שכן מרגע שהתיישנה התביעה נגד החייב, היא התיישנה גם נגד הערב. לפיכך הדעת מחייבת שאם החייב הודה בחוב, הודאתו זו נוגעת אך לגביו עצמו, שהרי מרגע ההתיישנות נגד החייב, מתיישנת התביעה נגד הערב, ואין כוונת המחוקק כי הודאתו של החייב תיצור למעשה חיוב חדש לחלוטין גם כנגד הערב שלמעשה כבר הופטר קודם לכן מערבותו בשל התיישנות החוב. מאחר שהבנק לא הגיש תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות זכאי הערב להעלות טענת התיישנות וחוק ההתיישנות המגן על זכותו להיתבע, מונע הגשת התביעה נגדו אם חלה התיישנות, גם אם החייב העקרי הודה בחובו. על מנת שמירוץ ההתיישנות ייפסק, נדרשת גם הודאה מצד הערב בקיום ערבותו מעבר לתקופת ההתיישנות, כדי לוותר על טענת ההתיישנות מצידו, כפי שנדרשה הודאת החייב עצמו. יש לזכור כי בענייננו לא הצליח הבנק להראות כי מדובר בחיובים שטרם חלפה לגביהם תקופת ההתיישנות, ואפילו בתגובתו לבקשה לא טרח הבנק לפרט את מהות החיובים ומועדי היווצרותם, כדי להדוף את סיכויי טענת ההתיישנות שהעלה המבקש, נוכח העובדה שכתב הערבות נחתם כ- 11 שנים לפני הגשת התביעה נגדו. 35.יש הגיון רב לכך שמחד עילת התביעה כלפי הערב קמה משנשלחה אליו הדרישה לשלם את החוב כפי שנקבע בפסיקה. מאידך, תקופת ההתיישנות של החוב כלפי החייב העיקרי היא גם תקופת ההתיישנות כלפי הערב, כך שהשכל הישר מחייב כי על הנושה להקפיד שהדרישה לערב תישלח בתוך תקופת ההתיישנות לחוב, אחרת חלה התיישנות על התביעה כלפי הערב. שאם לא כן, אין הדעת סובלת כי גם לאחרי תקופת ההתיישנות רשאי יהיה הנושה לדרוש מהערב באמצעות דרישה מאוחרת להתיישנות את פירעון החוב, רק משום שהתרשל ולא שלח את דרישתו בתוך תקופה ההתיישנות. על הנושה להקפיד לפיכך על מסירת דרישתו לערב בתוך תקופת ההתיישנות וכך גם על הגשת תביעותיו כנגד החייב העיקרי הערב, הכל בתוך תקופת ההתיישנות. 36.הגשת הדרישה לערב בתוך תקופת ההתיישנות, מיישבת ומאזנת בין דרישת הפסיקה כי מכתב הדרישה לערב מהווה חלק מעילת התביעה נגדו ובין זכויות הערב להשמיע טענת התיישנות, כמי שבא בנעלי החייב העיקרי שעמדה לו טענת ההתיישנות, אך הוא ויתר עליה. הזכות להתיישנות התביעה לפי החוק עומדת גם להגנתו של הערב, והיא מונעת את הטרדתו בתביעות לאחר תום תקופת ההתיישנות של 7 שנים מיום היווצרות החוב, בין אם הוא יום ההלוואה ובין אם יום יצירת החוב של כל פריט ופריט ביתרת החובה, ואין החייב העקרי יכול לוותר על זכויות הערב המוקנות לו עפ"י החוק. לכן העובדה שהחייב הודה בקיום החוב לאחר ההתיישנות, אינה מונעת ממנו לטעון התיישנות, אלא שמירוץ ההתיישנות מתחיל מיום ההודאה. כמו"כ, אין הצדקה לכך שזכות התביעה כלפי הערב לא תוגבל בתקופת ההתיישנות הטבעית של בעל דין אחר זכאי לה רק משום שהבנק התרשל ולא שלח אליו דרישה בתוך תקופה זו, אך במקביל היא תוגבל באותה עת כנגד החייב העיקרי, שיוכל להעלותה, הדבר עומד בניגוד לסעיף 7 לחוק הערבות. 37.אשר על כן, במקרה בו הודה החייב בחובו לאחר תקופת ההתיישנות, יש לפרש את הפסיקה כך שבמקרה בו לא שלח הבנק דרישה לערב בתוך תקופת ההתיישנות מיום החוב או היווצר כל פריט חוב, לא זכאי הבנק להגיש נגדו תביעה לאחר תקופת ההתיישנות, רק משום שהחייב העיקרי הודה בחובו. הודאת החייב העיקרי אמנם מסירה את מחסום התביעה כלפי החייב, אך אין בה כדי להסיר את מחסום התביעה גם כלפי הערב, משום שהוראת חוק ההתיישנות לגבי הערב גוברת, ויש להעדיף את הפירוש לפיו הוא זכאי ליהנות מההתיישנות ככל בעל דין אחר, שכן השכל הישר מוביל למסקנה כי חובות הערב מוגבלים אף הם לתקופת ההתיישנות ככל בעל דין אחר, ולא היה בדעת הערב להיות ערב לחוב לעולם ועד, גם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. העובדה שלא נשלחה לו דרישה אינה עוצרת את תקופת ההתיישנות לגביו, גם אם החייב העיקרי הודה בחובו לאחריה. ורק אם הערב בעצמו יודה בערבותו לאחר תום תקופת ההתיישנות ויוותר מצידו על מירוץ ההתיישנות, תתחיל ההתיישנות להימנות לגביו מיום הודאתו שלו, וזאת ללא קשר אם החייב העקרי הודה בחובו. הודאתו של כל בעל דין מחייבת את אותו בעל דין ולא ניתן להעבירה מאחד למישנהו. 38.מסקנתי היא אפוא כי כאשר מדובר בערב, יש צורך בדרישה כחלק מעילת התביעה, אך על בעל החוב לשלוח את הדרישה לערב בתוך תקופת ההתיישנות, אחרת תחול גם על דרישה זו התיישנות כמו גם על הגשת התביעה. אם לא נשלחה כל דרישה או אם נשלחה דרישה בתוך תקופת ההתיישנות, אך התביעה הוגשה לאחריה, סבורני כי הצדק מחייב כי לערב תעמוד טענת ההתיישנות, גם אם החייב העיקרי הודה בקיומו של החוב, ובמצב דברים זה, יהא על בעל החוב להסתפק בגביית החוב מהחייב העיקרי בלבד. בענייננו לא טען הבנק בכתב התביעה כי שלח דרישה לערב ולראשונה טען זאת בתגובתו לבקשה דנן, אך לא צרף את הדרישה או הדרישות לערב, שהן מסמך מהותי שיש לבחנו לצורך הכרעה בסיכויי טענת ההגנה. 39.נראה לפיכך כי לצורך ההכרעה בבקשה לביטול פסה"ד, המבקש הצביע בטענת ההתיישנות על נימוקים המגלים סיכוי בהגנתו באשר להתיישנות התביעה לגביו, גם אם החייב העקרי הודה בחובו. סיכומם של דברים: נראה לי כי יש מקום לדיון בטענת ההתיישנות שמעלה המבקש בבקשתו וזאת מבלי לקבוע דבר באופן סופי לגבי טענה זו. 40.מאחר ובענייננו נדחו טענות המבקש באשר לסיבת אי הגשת בקשת הרשות להגן, וגם באשר להטעיית הבנק, ונראה לכאורה כי עומדת לו הגנה לכאורה בטענת ההתיישנות בלבד, אני מבטלת כלפי הערב את פסה"ד אך ורק ביחס לטענת הגנתו בדבר ההתיישנות, שלגביה בלבד תתנהל התביעה. לגבי החייב העיקרי ניתן פס"ד בהעדר הגנה. המשך ניהול התביעה בתיק העיקרי גילוי מסמכים ושאלונים 41.אני מורה על גילוי מסמכים הדדי, בתוך 15 יום מהיום כאשר כל צד יאפשר עיון במסמכים, בתיאום מראש עם הצד שכנגד. אם נשלח שאלון, ישיב הצד השני בתצהיר לשאלון בתוך 30 יום מהיום. בקשות ביניים 42.כדי לייעל את קדם המשפט ולאפשר לקיים דיון ענייני אני מוסיפה ומורה, כי כל הבקשות שיש לדון בהם קודם לשמיעת הראיות, ובפרט אלה שעניינן הליכי גילוי מוקדם, תוגשנה בכתב לפחות 45 יום לפני מועד קדם המשפט שייקבע. הבקשות תוגשנה ותידונה לפי פרק כ' סימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (שדן בבקשות בכתב). כל מבקש אחראי לביצועה המיידי של מסירה אישית למשיב. עם חלוף 21 יום מיום מסירת הבקשה למשיב ובהעדר התגובה לבקשה, יגיש המבקש לבית-המשפט הודעה בכתב, שאליה יצורף אישור המסירה למשיב, ובה יבקש מבית-המשפט להכריע בבקשה או (לפי העניין) לקבוע אותה לדיון. בקשות להארכת מועד או לדחייתו 43.לא תוגש בקשה להארכת מועד (לרבות בקשה לדחיית דיון) מבלי לקבל תחילה את תגובת הצד שכנגד, אשר תצורף לבקשה. תצהירי עדות 44.הצדדים יגישו את עדויותיהם הראשיות הן של הצדדים עצמם והן של כל העדים מטעמם בתצהירים, לרבות חוות דעת מומחים. לתצהירו של כל עד יצורפו העתקי כל המסמכים שמבקש בעל הדין להגיש באמצעות העד. לכל מסמך בערבית, יצורף תרגום לעברית. קדם משפט 45.התיק נקבע לקד"מ ליום 9.11.04 בשעה 09:00 בנוכחות הצדדים וב"כ. למקרה שבו בעל דין הוא תאגיד, יתייצבו לקדם המשפט המצהירים מטעמו, שהם מנהלים או עובדים בתאגיד. אי התייצבות בעל דין תחשב כאי התייצבות למשפט. 46.כל אחד מב"כ הצדדים יהיה מוכן בקדם המשפט, לאחר התייעצות מוקדמת עם מרשו, בין היתר: א.לדיון בקביעת המוסכמות והפלוגתאות. ב.לדיון בקביעת משך הזמן הדרוש לחקירה נגדית של כ"א מהעדים של הצד שכנגד. ג.להשיב להצעת פשרה של בית-המשפט, להצעה לדיון לפי סעיף 79א', או להצעה להכרעה בתביעה לאחר סיכומים, ללא חקירות נגדיות של העדים. מנ"ת 47.התיק יועבר לעו"ד מנ"ת ("מזכיר משפטי" לפי תקנות בתי המשפט [מחלקה לניתוב תיקים] התשס"ב-2002) לקביעת המועדים הדרושים לביצוע החלטה זו. לידיעת הצדדים, על פי התקנות הנ"ל, בין תפקידיו של עו"ד מנ"ת להאריך מועדים, כך שכל בקשה להארכת מועדים תטופל על ידו. 48.ערבותהתיישנות