לפנינו שני ערעורים על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב (ת"א 191331/02) מפי כב' השופט ע' אל-יגון מיום 23.2.04, שדחתה את בקשות המערערים לסלק את התביעה נגדם על הסף בטענת התיישנות. הערעורים מוגשים לפי רשות שנתן בית משפט זה (כב' השופטת ה' גרסטל בבר"ע 1628/04 ובר"ע 1713/04). רקע 1. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") הגיש תביעה כספית לסכום של 219,256 ש”ח בגין תגמולים ששילם וישלם ליורשיו של המנוח אליהו חווא ז"ל ("המנוח") שנפטר ביום 9.1.96, כתוצאה מתאונת עבודה. חברת נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (להלן: "נוריס") הייתה מעבידתו של המנוח ומר יורם גפני (להלן: "גפני") היה מנהל העבודה באתר שבו עבד. ביום 9.1.96 נהג גפני בטרקטור שהיה מבוטח אצל אבנר איגוד נפגעי תאונות דרכים (להלן: "אבנר"). 2. התאונה ארעה כאשר הטרקטור שבו נהג גפני התקרב לשפת תעלה, בה עבד המנוח לצורך הנחת קווי ביוב. כתוצאה מקרבת הטרקטור לשפת התעלה התערערה יציבות הדופן של התעלה שהתמוטטה וכיסתה את המנוח, שלמרבה הצער מצא את מותו כתוצאה מכך. 3. בכתב התביעה המקורי, שהוגש לבית המשפט ביום 31.7.02, תבע המוסד את נוריס בלבד בטענות של רשלנות והיפר חובה חקוקה. את תביעתו השתית המוסד על הוראת ס' 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995. ביום 29.10.02 הגיש המוסד בקשה לתיקון כתב התביעה וצירף לה נוסח של כתב תביעה מתוקן שבגינו התבקשה הרשות. בכתב התביעה המתוקן צורפו כנתבעים גם גפני ואבנר. בכתב התביעה המתוקן טען המוסד שנוריס וגפני התרשלו והפרו חובה חקוקה, שעל כן הם חבים לשפותו. לחלופין טען המוסד שהתאונה הייתה גם תאונת דרכים שעל כן חבה אבנר לשפותו; וכי גם אם אין התאונה תאונת דרכים, חבה אבנר בשיפויו מכוח הפוליסה שהוציאה לכיסוי הנהיגה בטרקטור. 4. ביום 24.11.02 דן בית המשפט בבקשה, בנוכחות ב"כ המוסד וב"כ נוריס, ורשם את הסכמתה של באת כוח נוריס לתיקון המבוקש. בהחלטתו הורה בית המשפט "כתב תביעה מתוקן יוגש בתוך 14 יום מהיום". המוסד לא הגיש את כתב התביעה המתוקן לבית המשפט ולא מסר אותו למערערים עד למועד שקבע בית המשפט. ביום 17.6.03 קיים בית המשפט ישיבת קדם משפט ובה הורה למוסד להגיש לו העתק של כתב התביעה המתוקן. ביום 22.6.03 הגיש המוסד את כתב התביעה המתוקן לבית משפט קמא. כאן גם המקום להזכיר שמסירת התביעה המתוקנת לאבנר נעשתה רק כחודשיים לאחר מכן. 5. אין חולק שבין לבין, היינו בין מועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה לבין מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, חלפה תקופת ההתיישנות. שהרי ביום ההגשה חלפו כ-7 שנים ו-5 חודשים ממועד התאונה (לעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעת המוסד לשיפוי ר' ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק, פ"ד נז(4) 433 (2001)). מכאן הבקשה שהגישה אבנר לבית משפט קמא, שבה עתרה לדחיית התביעה המתוקנת מחמת התיישנות. גפני הצטרף לבקשה. 6. בית משפט קמא דחה את הבקשה ונימוקו "יובהר כי בפועל כבר הוגש נוסח כתב תביעה מתוקן ביום 29.10.02 והעובדה כי הוגש עותק נוסף ביום 22.6.03 אינה הופכת מועד זה למועד הגשת כתב התביעה המתוקן". על החלטה זו הוגשו הערעורים שלפנינו (ע"א 2546/04 מטעם אבנר וע"א 2555/04 שבטעות הוגש פעמיים ונרשם גם כע"א 2545/04 מטעם גפני). 7. המערערים טוענים שטעה בית משפט קמא בהחלטתו, מפני שהמועד הקובע את הגשתו של כתב תביעה מתוקן הוא המועד שבו הוגש לאחר שניתנה רשות לתקן, ואין לראות בצירוף נוסח מוצע של כתב תביעה מתוקן לבקשת התיקון משום הגשתו של כתב התביעה המתוקן לבית המשפט, גם אם לאחר מכן ניתנה רשות לתקנו. 8. המוסד תומך בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא ולטענתו יש לראות במועד שבו ניתנה הרשות לתקן את מועד הגשת כתב התביעה המתוקן ולחלופין האריך בית המשפט את המועד להגשה בהחלטתו מיום 17.6.03. דיון והכרעה 9. תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") קובעת: "(א) הוסף או הוחלף בעל דין, יתוקן כתב התביעה לפי הצורך, אם לא הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; העתק כתב התביעה המתוקן יומצא לכל בעלי הדין. (ב) הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן." 10. מרוץ ההתיישנות כלפי נתבע מסתיים רק במועד שבו מוגש נגדו כתב תביעה, או כתב תביעה מתוקן אם אותו נתבע הוא נתבע חדש שלא נכלל בכתב התביעה המקורי. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא אפוא אם נכון היה לראות במועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה לה צורף נוסח כתב התביעה המתוקן את מועד הגשת התביעה המתוקנת או שמא יש לראות את התביעה המתוקנת כמוגשת רק במועד שבו הוגשה בפועל. לפי האפשרות הראשונה, התביעה לא התיישנה ובדין פסק בית משפט קמא את שפסק, ואילו על פי האפשרות השנייה, התביעה התיישנה ועל בית משפט קמא היה לדחותה, אלא אם כן נראה בהחלטתו מיום 17.6.03 משום הארכה של התקופה שקבע בהחלטתו המקורית, מיום 24.11.02, שבה נתן רשות לתקן והורה על הגשת כתב תביעה מתוקן בתוך 14 יום. 11. ב"כ המוסד טוען שבישיבה שבה ניתנה הרשות לתיקון כתב התביעה הוא הפנה את תשומת לבו של בית המשפט לכך שכתב התביעה כבר הוגש עם הבקשה לתיקון, אך בית המשפט לא מצא את כתב התביעה בתיק ועל כן הורה כפי שהורה, היינו להגיש את כתב התביעה המתוקן בתוך 14 יום. לפי הטענה, בדק ב"כ המוסד לאחר הישיבה את תיק בית המשפט ומצא שכתב התביעה המתוקן נמצא בו; בישיבת יום 17.6.03 שב בית המשפט וציין כי כתב התביעה המתוקן אינו נמצא בתיק ועל כן שב והאריך את המועד להגשתו בשבעה ימים ובתוך תקופה זו, כאמור ביום 22.6.03, שב ב"כ המוסד והגישו. ב"כ המוסד תומך טענותיו בפסה"ד בפרשת ע"א 748/89 שפירא נ' חייט פ"ד מח(2) 365 (1994) שם אמר בית המשפט (מפי השופט כתוארו אז ש. לוין): "בנסיבות אלו הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקרוא את המלים 'כתב תביעה' בתקנה 26(ב) ככוללות גם כתב תביעה מתוקן שהוגש בתוך המועד החוקי על יסוד בקשה לצירוף בעל דין שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. לענין זה, כך אני סבור, יש לייחס את מועד הגשת כתב התביעה לאחור, למועד הגשת הבקשה האמורה." 12. המערערים טוענים שאין בהגשת כתב תביעה מתוקן כנספח לבקשה לתיקונו משום הגשתו בפועל ככתב תביעה ורק הגשתו בפועל היא הנחשבת להגשת כתב התביעה. בטיעון זה מסתמכים המערערים על הוראת תקנה 96 לתקנות שכותרתה "כשאין מתקנים לאחר צו" וזה לשונה: "בעל דין שהשיג צו המתיר תיקון ולא תיקן לפיו תוך המועד שנקבע לכך, לא יתירו לו לתקן לאחר תום המועד האמור אלא אם כן בית המשפט או הרשם האריך את המועד." וכן על דברי המלומד זוסמן "מתן רשות לתקן כתב טענות של בעל דין אינו גורם בעצמו לתיקון, אלא בתוקף הרשות שקיבל, רשאי עכשיו בעל הדין להגיש כתב טענות מתוקן, שאם לא יעשה כן יישאר כתב הטענות המקורי בעינו" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 362 (מהדורה שביעית, 1995)). בהערת שוליים לדברים אלו מציין המחבר "רשות זו היא למעשה חובה, אם חפץ בעל דין לתקן". כך גם דברי השופט גורן בספרו: "לאחר קבלת החלטה חיובית בבקשה לתיקון כתב-טענות למשל, תיקון כתב-תביעה, אין להסתפק בהישג זה ויש צורך להגיש גם כתב-תביעה מתוקן. בלעדי פעולה נוספת זו - החלטת התיקון אינה מגיעה לכלל מימוש". (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 151 (מהדורה שמינית, 2005)) 13. אנו סבורים שהדין בעניין זה עם המוסד, שכן בענייננו אי אפשר לבחון את הוראת תקנה 96 לתקנות, במנותק מהדין המיוחד המסדיר את שאלת התיישנותה של תביעה שתוקנה, הלא היא הוראת תקנה 26(ב), כפרשנותה בעניין שפירא. הוראה זו, היא שעמדה בבסיסו של פסק הדין בפרשת שפירא, מבלי שנדונה כלל הוראת תקנה 96. באותו עניין, עמד כב' השופט ש' לוין על כך שעם הגשת הבקשה לתיקון, הביעו המערערים את כוונתם החד משמעית להתדיין עם המשיב על ידי פניה לבית המשפט ולפיכך מצדיק הרעיון העומד מאחורי טענת ההתיישנות לראות את מירוץ ההתיישנות כנפסק כבר עם הגשת הבקשה לצירוף בעלי הדין הנוספים. בענייננו צירף התובע אל בקשת התיקון את כתב התביעה המתוקן. יש להחיל אפוא גם כאן את הגישה הנוהגת לפרש הסדרי התיישנות באופן מצמצם במטרה למנוע סגירת דלתות בתי המשפט בפני בעל דין הבא לבקש סעד (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פד"י לח(3) 673, 678 (1984)). לנוכח גישה זו, ובהתאם לרציונל העומד בבסיס הלכת שפירא, יש לייחס את מועד הגשת כתב התביעה המתוקן למועד הגשתה של הבקשה לתיקון. 14. לכך יש להוסיף כי ביום 17.6.03 האריך בית משפט קמא את המועד להגשת כתב התביעה המתוקן. המערערים טוענים שבמועד ההארכה כבר התיישנה התביעה ולפיכך לא היה בית המשפט רשאי להאריך את המועד ובכל מקרה לא יכול היה להאריך את תקופת ההתיישנות שהסתיימה. דא עקא, טענה זו מתעלמת מהרציונל העומד ביסוד פסק הדין בפרשת שפירא, כמבואר לעיל; משהגיש המוסד את הבקשה לתיקון כתב התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, ובית המשפט הרשה את התיקון, הופסק מירוץ ההתיישנות ובית המשפט קנה סמכות להאריך את המועד להגשת כתב התביעה המתוקן על פי תקנה 96(ב) לתקנות. עולה מן המקובץ כי בנסיבות הקונקרטיות שעליהן עמדנו, לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנות. 15. בשולי הדברים נעיר כי לא ראינו לעסוק בטענת המוסד שתביעתו היא תביעת שיפוי ולא תביעת תחלוף. ב"כ המוסד לא טען טענה זו בבית משפט קמא ולפנינו אמר "לדעתי במקרה הזה לא אזקק לטענות האלה וטענתי אותן רק לשם הזהירות" (עמ' 3 לפרוטוקול). סוף דבר 16. לפיכך אנו דוחים את הערעורים, ומחזירים את הדיון בתביעה לגופא לבית משפט קמא. כל אחד מן המערערים ישלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש”ח. כתב תביעהמסמכיםהתיישנות