פתיח ותשתית עובדתית 1. עניינה של התביעה שבפנינו בהחלטות הנתבע, מיום 28.11.01 ומיום 15.2.01, לשלול מהתובעות החל מחודש 10/00 את גמלת הנכות הכללית לה היו זכאיות, מהטעם שאינן עונות עוד על הגדרת "נכה" הקבועה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). 2. מטעם התובעות העידו הן עצמן. מטעם הנתבע העידה גב' דורית קינן, מנהלת מחלקת נכות כללית בסניף הנתבע בכפר סבא. 3. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מעדויות הצדדים ומהמסמכים שהוגשו לתיק בית הדין: א. התובעות הן תאומות, ילידות שנת 1968, הסובלות מתסמונת "מרקיו" המתבטאת, בין היתר, בקיצור קומה ובעיוותים במבנה השלד. התובעות הוכרו כבעלות נכות רפואית בשיעור של 100%, וקיבלו גמלת נכות כללית החל משנת 1995. ב. בשנת 1988 החלו התובעות להתנדב בנתבע והחל מחודש מרץ 1994 החלו לעבוד בסניף הנתבע בנתניה, במשרה חלקית (50% משרה). ג. ביום 15.2.01 (ביחס לתובעת 2) וביום 28.11.01 (ביחס לתובעת 1) הודיע הנתבע לתובעות על הפסקת תשלום קצבת הנכות, באופן רטרואקטיבי החל מחודש אוקטובר 2000, בהתחשב בהעלאת שכרן אשר הוציאה אותן מהגדרת "נכה" לפי החוק, ודרש מהן להחזיר את החוב שנוצר בגין הקצבאות ששולמו להן בתקופה בה לא נחשבו "נכות". ד. ממועד קבלת מכתבי הדחייה התכתבו התובעות עם גורמים שונים בהנהלת הנתבע (מכתבים לדוגמא שנשלחו על ידן החל מיום 23.2.01 ואילך הוגשו כמוצגים נ/2, נ/3 ו - נ/8), אך לא חל שינוי בהחלטת הנתבע. תביעת התובעות לבית הדין הוגשה רק ביום 25.1.04 (ביחס לתובעת 2) וביום 16.2.04 (ביחס לתובעת 1). 4. הנתבע טען להתיישנות תביעותיהן של התובעות, בהתחשב בכך שהוגשו באיחור של מספר שנים לעומת המועד הקבוע בחוק. עוד טען כי אין ממש בתביעותיהן לגופן שכן לפי חישוביו שנערכו בהתאם להוראות החוק - לא ענו, בתקופה הרלוונטית, להגדרת "נכה" ולכן לא זכאיות היו לגמלת נכות כללית. הנתבע הדגיש כי התובעות זכאיות להגיש תביעה חדשה בכל עת (קל וחומר כיום, לאחר התיקון החקיקתי בהתייחס לגמלת נכות כללית) וזו תיבדק לגופה. 5. התובעות טענו כי אין לדחות את תביעותיהן על הסף מחמת התיישנות בהתחשב במצבן הרפואי המיוחד; בעובדה כי לא "ישנו על זכויותיהן" במהלך השנים אלא פנו לגורמים שונים בנתבע בניסיון לשנות את רוע הגזירה; ובעובדה כי התביעה לגמלת נכות כללית הנה בעלת עילה מתחדשת. עוד טענו כי החלטות הנתבע פוגעות בדיעבד במאמצים שהשקיעו להשתלב בשוק העבודה ולהשתכר. לגישתן, אין לקחת בחשבון הכנסתן את החזרי הוצאות הרכב שקיבלו, כאשר בהפחתת החזרים אלה - הן עומדות בהגדרה החקיקתית ל"נכה". לחלופין טענו, כי יש לחשב את צמצום השתכרותן על בסיס 110% מהשכר הממוצע במשק נוכח השכלתן העל-תיכונית. להלן נדון בכל אחת מהסוגיות המצויות במחלוקת, אחת לאחת. טענת ההתיישנות 6. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 קובעת כדלקמן - "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר." במאמר מוסגר יצוין כי התקופה הנקובה בתקנה זו הוארכה, לפי תיקון שנכנס לתוקף ביום 13.1.10, ל - 12 חודשים, אך התיקון אינו חל על ענייננו. 7. כבר נקבע כי "יש להבחין בין מועד להגשת תובענה, דהיינו - המועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לפני בית הדין, לבין מועד לעשיית פעולה במהלך המשפט, דהיינו - בתובענה אשר כבר הוגשה. רק במקרה האחרון ניתנה לבית הדין סמכות להארכת מועד על פי תקנה 105 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969 (כיום - תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 - ס.ד.מ). במקרה הראשון ניתן להאריך מועד רק אם נקבעה אפשרות כזו במפורש בתקנות הדנות במועד להגשת התובענה" (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 132 (1989)). היינו, על פי ההלכה הפסוקה, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה, כפוף להוראות חוק ההתיישנות בנוגע לעילות להארכת התקופה ו/או תחילת מניינה (דב"ע נו/156-0 יעקב זילברמן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.3.97; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481 (1999)). העובדה כי התובעות שלחו מכתבים לנתבע - אין די בה כדי לעצור את מירוץ ההתייישנות (עב"ל 564/05 תמר אבידר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 30.11.06). 8. במאמר מוסגר יצוין כי הנתבע לא תמיד מעלה טענת התיישנות, וקבע כללי מדיניות מתי אין להעלותה (תיק בל (י-ם) 1923/02 פנינה קראוס - המוסד לבטוח לאומי, עבודה אזורי כרך כא 395 (2005)). במסגרת זו רשאי בית הדין לבחון את שיקול הדעת בהפעלת אותם כללים (עב"ל 1090/00 ד"ר משה זיו - המוסד לבטוח לאומי, פד"ע לו 379 (2000)). בין היתר יש לבחון בהקשר זה את משך האיחור, הסיבות לו, הנזק לצד השני ו/או לאינטרס הציבורי, הפעולות בהן נקט המערער בזמן שחלף והאם יש ללמוד מהן כי פעל להגנה על זכויותיו, וכיוצא בזה. 9. בענייננו, התובעות הודו כי קיבלו את מכתבי הדחייה, בדואר רשום, בסמוך לאחר משלוחם (עמ' 4 ו - 11 לפרוטוקול), ולמרות זאת הגישו את כתבי התביעה לבית הדין רק כשלוש שנים לאחר מכן. זאת, על אף שעל גבי מכתבי הדחייה נרשם במפורש כי ניתן להגיש תביעה לבית הדין תוך ששה חודשים, ועל אף שהתובעות כעובדות הנתבע ודאי מודעות לחשיבות העמידה בלוחות הזמנים. ב"כ התובעות אמנם טען כי אין לקבל את טענת ההתיישנות נוכח מצבן הרפואי המיוחד של התובעות, אך לא ניסה לטעון - ובצדק - כי התובעות לא יכולות היו לטפל בענייניהן בתקופה הרלוונטית עקב מגבלותיהן הפיזיות. בנוסף, איננו סבורים כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בשיקול דעת הנתבע לעניין עצם העלאת טענת ההתיישנות. 10. נוכח כל האמור לעיל, יש לדחות את תביעתן של התובעות על הסף מחמת התיישנות. מעבר לצורך, להלן נדון גם בטענותיהן לגופן. סוגיית החזר ההוצאות 11. סעיף 195 לחוק, בנוסחו בתקופה הרלוונטית, הגדיר "נכה" כ"מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיים בו אחד מאלה: (1) אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד ואינו משתכר סכום השווה ל - 25% מהשכר הממוצע; (2) כושרו להשתכר מעבודה ממשלח יד, וכן השתכרותו בפועל, צומצמו עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב - 50% או יותר...". תקנות הביטוח הלאומי (הגדרת הכנסת נכה), התשל"ו - 1975 מבהירות כי "הכנסה" לעניין סעיף 195 לחוק הינה "הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, למעט הכנסה הפטורה מתשלום דמי ביטוח לפי סעיף 350(א)(1) לחוק ולפי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), תשכ"ו - 1966, וכן הטבות מכוח סעיף 9 לחוק והענקות לפי סעיף 40(ב1) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט - 1949". 12. סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) מגדיר הכנסה מעבודה כ"השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המוכרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו" (ההדגשה שלי - ס.ד.מ). 13.לאור נוסחן החד משמעי של הוראות החוק והתקנות; משלא הייתה מחלוקת כי תשלומי אחזקת הרכב מחויבים בדמי ביטוח; וכאשר החזרי הוצאות למיניהם, לרבות בנוגע לאחזקת רכב, כלולים באופן מפורש בהגדרת "הכנסה מעבודה" במסגרת פקודת מס הכנסה - איננו רואים אפשרות חוקית שלא להכליל את תשלומי אחזקת הרכב שקיבלו התובעות כחלק מ"הכנסתן" לצורך חישוב הצמצום בהשתכרותן (וראו עב"ל 1294/04 מריאן לביא - המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.9.06). 14. אשר על כן, כדין פעל הנתבע כאשר כלל בשכרן של התובעות, לצורך חישוב הצמצום בהשתכרותן, גם את החזרי ההוצאות בגין אחזקת הרכב (לרבות החזרי ביטוח ו"טסט" המשולמים כנגד קבלות). התובעות לא חלקו על כך שכאשר רכיב אחזקת הרכב נלקח בחשבון - הכנסתן צומצמה בפחות מ - 50% מהכנסתן הקובעת (ככל שהנה מחושבת לפי 90% מהשכר הממוצע במשק) ולכן אינן זכאיות לגמלה. עם זאת מצאנו לנכון להדגיש את הבהרתה של גב' קינן כי החישוב מבוצע לגבי כל חודש בנפרד, וכי לגבי חודשים בהם הצמצום בהשתכרות היה 50% ומעלה - זכאיות היו התובעות לקבלת הקצבה. חישוב הצמצום בהשתכרות על בסיס 90% מהשכר הממוצע במשק 15. טענתן הנוספת של התובעות הייתה כי יש להכיר בהן כאקדמאיות לצורך חישוב הכנסתן הקובעת, שכן למדו במכללה למנהל "סמסטרים רצופים בהיקף שעות אקדמאיות מלא המקביל לשלוש שנות לימוד אקדמאיות בהיקפן". על כן, לגישתן, יש לחשב את הכנסתן הקובעת כ- 110% מהשכר הממוצע במשק, בהתאם לתקנה 6(1) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות), התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). 16. התובעות הציגו "תעודות מקצוע" המתייחסות להנהלת חשבונות סוג 3, בהתבסס על לימודים שסיימו בשנת 1990 וארכו 248 שעות. עוד הציגו תעודות המעידות על לימודים בשלושה קורסים, בהיקף כולל של 600 שעות, במסלול ליועצי מס במכללה למנהל החל מיום 27.2.96 ועד ליום 21.7.97, ומכתב ממשרדי המכללה למינהל בו צוין כי "על מנת ללמוד קורס יעוץ מס, על התלמיד/ה להשתתף במסגרת של קורס הנהלת חשבונות סוג 3, 2 + 1 שנמשך שנת לימודים. קורס ייעוץ מס מלא - חשבונאות + מיסים נמשך בין שנה וחצי לשנתיים". בחקירותיהן טענו התובעות כי הלימודים למסלול ייעוץ מס אורכים 18 חודשים רצופים, וכי לא השלימו את תקופת ההתמחות הנדרשת שכן נאמר להן על ידי הממונים עליהן כי הדבר ייחשב כניגוד עניינים מול עבודתן. 17. הנתבע טען כי התובעות אינן מקיימות את שני התנאים המצטברים הנקובים בתקנה 6(1) לתקנות, על מנת שההכנסה הקובעת בעניינן תחושב על בסיס 110% מהשכר הממוצע במשק. לגישתו, התובעות לא הרימו את הנטל להוכיח קיומו של התנאי הראשון, דהיינו, כי הן נושאות תעודות הסמכה לעבוד במקצוע ייעוץ מס, באשר לפי תקנות מס הכנסה (יועצי מס), התשכ"ט - 1968 היה עליהן לעבור בחינות ותקופת התמחות שאורכה שנתיים במשרד רואה חשבון על מנת להיות יועצות מס מוסמכות. התובעות אף אינן מקיימות את התנאי השני שכן מסלול הלימודים במסגרתו למדו אינו אורך שלוש שנים אלא שנה וחצי - שנתיים בלבד. 18. תקנה 6(1) לתקנות קובעת כדלקמן: "מבוטח שלא חלה עליו תקנה 3, או שלא היתה לו הכנסה בתקופה הקובעת, או שהכנסתו בתקופה זו לא הגיעה למינימום המפורט להלן, ייראה כאילו הכנסתו היתה - (1) אם בידו תעודה על תואר אקדמי או תעודת הסמכה לעסוק במקצוע, שמסלול הלימודים שלו נמשך שלוש שנות לימודים על תיכוניים לפחות - 110% מהשכר הממוצע. (2) אם בידו תעודת בגרות או תעודת גמר ממשלתית לאחר שסיים שלוש שנות לימודים על יסודיים לפחות במסלול לימודים מקצועי, או ארבע שנות לימודים על יסודיים לפחות במסלול לימודים עיוני - 90% מהשכר הממוצע. (3) בכל מקרה אחר - 75% מהשכר הממוצע". 19. מלשון התקנה עולה, כי על מנת שבסיס חישוב משכורתו הקובעת של מבוטח יעמוד על 110% מהשכר הממוצע במשק יש צורך בקיומם של שני תנאים חלופיים: תואר אקדמי; או לחלופין תעודת הסמכה לעסוק במקצוע, אשר מסלול הלימודים אליו נמשך שלוש שנות לימודים על-תיכוניים לפחות. 20. בפסיקה נקבע כי על מנת לעמוד בחלופה השנייה הנקובה בתקנה יש להוכיח לימודים על תיכוניים שמשכם שלוש שנים לפחות, ואשר בסיומם קיבל המבוטח תעודת הסמכה לעסוק באותו מקצוע אותו למד משך אותן שנים (עב"ל 1328/04 בלהה סבג - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.9.05). 21. לאחר שקילת טענות התובעות והראיות שהוצגו על ידן, אנו סבורים כי לא עמדו בנטל להוכיח את התקיימות תנאיו של סעיף 6(1) לתקנות בעניינן. אין חולק כי התובעות אינן בעלות תואר אקדמי, ולכן החלופה הרלוונטית לגביהן הנה החלופה השנייה. כפי שעולה מהתשתית הראייתית שהובאה על ידן כמפורט בסעיף 16 לעיל - לא הוכיחו כי למדו במסלול שנמשך שלוש שנות לימוד ואף לא כי לימודיהן בפועל ארכו שלוש שנים. טענתן בקשר לכך הייתה כי "לימודים רצופים של 18 חודשים שקולים בהיקפם ל - 3 שנות לימוד אקדמאיות", אך טענה זו נטענה בעלמא. בנוסף, התובעות לא הוכיחו כי יש להן הסמכה לעסוק בייעוץ מס, באשר אישרו בחקירותיהן הנגדיות כי לא השלימו את תקופת ההתמחות הנדרשת לצורך קבלת הרישיון הנדרש לצורך כך (בא כוחן אמנם טען בסיכומיו כי סיימו בפועל את התמחותן וחששו להודות בכך, אך אין אפשרות לתקן בסיכומים את התשתית העובדתית). 22. בנסיבות אלה, בדין נדחתה טענת התובעות לחישוב הכנסתן הקובעת לפי 110% מהשכר הממוצע במשק. 23. סוף דבר - עם כל ההבנה למצבן של התובעות, התביעה נדחית הן מחמת התיישנות והן לגופה. כפי שנמסר לנו, חובה של התובעת 2 בוטל על ידי הוועדה לביטול חובות, ומומלץ לתובעת 1 לבצע פנייה דומה, ככל שנצבר לה חוב בגין העבר וטרם עשתה כן. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. התיישנות