ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובו קבע בית-המשפט כי תביעתו של המערער נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה ("הוועדה המקומית") והוועדה המחוזית לתכנון מחוז המרכז ("הוועדה המחוזית") התיישנה, ומטעם זה דחה את התביעה על הסף. המסגרת הנורמטיבית 1. סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובע כי בעל מקרקעין אשר המקרקעין שלו נפגעו על-ידי תכנית, כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, זכאי לפיצויים מן הוועדה המקומית. נושא הערעור שבפנינו הוא תביעת פיצויים שהגיש המערער נגד הוועדה המקומית ונגד הוועדה המחוזית על בסיס הוראה זו. במוקד הדיון עומדת שאלת התיישנותה של תביעה זו. בטרם נידרש לעובדות הצריכות לעניין, נתאר בקצרה את הוראות החוק העשויות להיות רלוונטיות. הוראות אלה מצויות בשני דברי חקיקה - חוק התכנון והבניה, וחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. 2. הוראות חוק התכנון והבניה החולשות על הסוגיה שבפנינו הן הוראות סעיפים 197-199. הוראות סעיפים 197 ו-198 תוקנו בשנת 1995 בחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995 (להלן תיקון מס' 43). הוראת סעיף 199 בוטלה בגדרו של תיקון זה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההוראות המתוקנות וההסדר החוקי החדש שנקבע בהן, אינם חלים על ענייננו. ההוראות החלות על המקרה שבפנינו הן אותן הוראות שהיו בתוקף קודם לתיקון האמור. ראינו, כי סעיף 197(א) קובע את זכותו של הנפגע לפיצויים מאת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. סעיף קטן (ב), בנוסחו במועד הרלוונטי, קובע כי את התביעה לפיצוי לפי סעיף 197(א) יש להגיש למשרדי הוועדה המקומית. על-פי הוראה זו, יש להגיש את התביעה תוך שנה מיום תחילת תוקפה של התכנית. כן נקבע בהוראה זו, כי "שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, אם היתה סיבה סבירה לכך, אף אם כבר עברה התקופה". סעיף 198(א) לחוק התכנון והבניה קובע כי לאחר שהוגשה תביעת פיצויים לוועדה המקומית, על ועדה זו להגיש דוח על התביעה לוועדה המחוזית. נקבע, כי על הוועדה המקומית לציין בדוח האמור, אם לא הציעה לדחות את התביעה, מהו אומדן הסכום שמוצע לשלם כפיצוי. הוועדה המחוזית שאליה מועברת החלטת הוועדה המקומית ממלאת פונקציה דומה לזו של ערכאת ערעור. סמכויותיה לעניין זה נקבעו בהוראת סעיף 198(ב), המורה כך: "(ב) הועדה המחוזית רשאית לאשר את החלטת הועדה המקומית, לשנותה או להחזיר את הענין לדיון מחדש בועדה המקומית". מהי תרופתו של נפגע אשר לא בא על סיפוקו בעקבות הליכים אלה? את התשובה לשאלה זו נותן סעיף 199 לחוק. סעיף זה קובע, כי : "לא נתקבלה תביעת הנפגע, כולה או מקצתה, יכריע בית המשפט בדבר, בכפוף להוראות סעיף 256". עולה אפוא כי החלטת הגופים התכנוניים בתביעתו של הנפגע, שלא לקבל את התביעה, כולה או מקצתה, היא תנאי מוקדם לפתיחת הנתיב של פנייה לבית-המשפט על-פי סעיף 199. לכך, כפי שעוד נראה, יש חשיבות לא מבוטלת. יוער, כי הוראת סעיף 256, הנזכרת בהוראה זו, קובעת כי "מקום שנתגלעו סכסוכי ממון עקב ביצוע חוק זה, מותר לצדדים גם להסכים להכרעת הסכסוך בדרך של בוררות, ופקודת הבוררות תחול". הוראה זו אינה רלוונטית לענייננו, באשר לא נכרת כל הסכם בוררות בין הצדדים. 3. סעיף 199 הותיר שאלות אחדות פתוחות. כך, לא ברור מן הסעיף מהו טיב ההליך האמור להתקיים בבית-המשפט אם לא נתקבלה התביעה: האם מדובר בהליך ערעורי או שמא מדובר בתובענה רגילה? חלק מן התשובה לשאלה זו ניתן בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בתביעת פיצויים לפי סעיף 199 לחוק), תשל"א-1970. בתקנה 1 לתקנות אלה נקבע כי "פניה לבית המשפט לפי סעיף 199 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, תוגש ותתברר בצורת תובענה והוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, יחולו על התובענה והדיון בה, בשינוים המחוייבים". שאלה אחרת אשר לא ניתנה לה תשובה בהוראת סעיף 199 היא מהי התקופה אשר בגדרה יש לפנות לבית-המשפט על-פי סעיף זה, על-מנת שיכריע בתביעה לפיצויים. זהו מקור הקושי בענייננו, ובו המחלוקת סבה סביב השאלה אם תביעתו של המערער לבית-המשפט הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. אעיר, כי קושי זה אינו קיים עוד לאחר תיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה אשר נזכר לעיל: בחוק, כפי שתוקן, נקבע מנגנון שלפיו על התובע פיצוי, אם הוא מבקש להשיג על החלטת הוועדה המקומית בתביעתו, לפנות לוועדת ערר הפועלת על-פי החוק. לשם כך נקצבו לו שלושים ימים. על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לבית-משפט בשאלה משפטית בלבד, תוך ארבעים וחמישה ימים (סעיף 198(ח) המתוקן). מכך עולה, כי השאלה הפרשנית המתעוררת בענייננו באה על פתרונה המפורש בעקבות התיקון לחוק. 4. לצד הוראות חוק התכנון והבניה עשויה להיות רלוונטיות להוראות ההתיישנות הכלליות שבחוק ההתיישנות. לעניין זה רלוונטיות במיוחד שתי הוראות שבחוק: הוראה אחת היא הוראת סעיף 5, הקובעת את תקופת ההתיישנות: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". הוראה נוספת אשר עשויה להיות לה חשיבות היא הוראת סעיף 6. הוראה זו קובעת את המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, ומורה כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". משעמדנו על המסגרת הנורמטיבית לדיון, נעבור לתיאור העובדות וההליכים במקרה שבפנינו. העובדות וההליכים 5. המערער הוא הבעלים בחלקת קרקע ברעננה אשר סווגה מאז יום 1.2.1988 כ"קרקע חקלאית". לפי תכנית המיתאר של רעננה רע/1/1א אשר פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 31.10.1968, ניתן היה לבנות על החלקה שני בתי מגורים ומבני עזר. כן ניתן היה לבנות על החלקה "בתי הבראה והחלמה, בתי אבות ומוסדות ללקויים בשכל ובגופם". ביום 31.3.1982 פורסמה תכנית מיתאר מחוזית - מחוז המרכז ת/מ/מ/3. בין השאר, אסרה תכנית זו באופן מוחלט כל בניה על קרקע חקלאית שאינה דרושה במישרין לייצור חקלאי. כתוצאה משינוי הייעוד בתכנית זו, טוען המערער כי נגרם לו נזק כבד. שמאי מטעם המערער אמד את נזקיו עקב שינוי הייעוד בכ-1,100,000 ש"ח. מעט פחות משנה לאחר פרסום התכנית בדבר שינוי הייעוד, ביום 22.3.1983, פנה המערער לוועדה המקומית בתביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. ביום 22.11.1983, החליטה הוועדה המקומית להעביר את התביעה אל הוועדה המחוזית, בנימוק שמדובר בפגיעה במקרקעין על-ידי תכנית מחוזית. על-פי הנטען על-ידי המערער, ביום 29.2.1984 דנה הוועדה המחוזית בתביעה, והחליטה להחזיר את הדיון בה אל הוועדה המקומית, על-מנת שזו תיתן החלטה לגופו של עניין. מקץ למעלה משלוש שנים אחר כך, ביום 24.8.1987, ולאחר שלא ניתנו על-ידי הוועדה המקומית נימוקים או החלטה לעניין זה, החליטה הוועדה המחוזית לדחות את תביעתו של המערער. בעקבות התפתחויות אלה, הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי, ביום 15.6.1993, תביעת פיצויים לפי סעיף 199 לחוק התכנון והבניה. 6. בכתבי-הגנתן בבית-משפט קמא העלו הנתבעות טענת התיישנות. בית-משפט קמא קיבל את טענת ההתיישנות. בית-המשפט לא הכריע בשאלה מהי תקופת ההתיישנות החלה על התביעה שבפנינו. הוא היה נכון להניח, כי תקופה זו היא בת שבע שנים, היא התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות. לעניין זה קבע בית-המשפט, כי התביעה שבה מדובר היא תביעה כספית רגילה: לבד מן העובדה, שעל התובע להקדים ולפנות לוועדה המקומית לפני נקיטת ההליך בבית-משפט, אין כל הבדל בין תביעה זו לבין כל תביעה כספית אחרת. מכאן נפנה בית-המשפט לדון בשאלה מתי החלה תקופת ההתיישנות לרוץ. לעניין זה פנה בית-המשפט להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, שלפיה תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. מהו אפוא היום שבו נולדה עילת התובענה לעניין חוק ההתיישנות? בית-משפט קמא קבע כי אין ספק שיום זה הוא יום תחילתה של התכנית נושא התביעה. בית-המשפט הפנה לעניין זה להוראת סעיף 197(א) הנ"ל, אשר קובעת כי מי שביום תחילתה של תכנית היה בעל מקרקעין אשר נפגעו על-ידי התכנית, זכאי לפיצוי מאת הוועדה המקומית. בית-המשפט יישם את קביעותיו אלה על עובדות המקרה. לשיטתו, התקופה בת שבע השנים אשר תחילתה ביום תחילת התכנית הסתיימה ביום 28.2.1989. תביעתו בת המערער הוגשה לבית-המשפט לאחר למעלה מארבע שנים מיום זה. על רקע זה, נתקבלה טענת ההתיישנות, ותביעתו של המערער נדחתה על הסף, תוך שבית-המשפט מציין, שגם לאחר החלטת הוועדה המחוזית נותרה למערערת תקופה של כשנתיים עד תום תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, אשר לא נוצלה על-ידיו. 7. הערעור שבפנינו מופנה נגד פסק-דין זה של בית-משפט קמא. יוער, כי בעיקרי הטיעון מטעמה הודיעה הוועדה המחוזית כי היא אינה עומדת עוד על טענת ההתיישנות, מאחר שלדבריה "הגיעה למסקנה כי אין זה ראוי מבחינתה להעלות טענה זו נוכח התמשכות הדיון בתביעת הפיצויים של המערער במסגרת הועדה המחוזית". לכן, הצדדים היריבים בערעור זה הם המערער מצד אחד והוועדה המקומית מצד אחר. בגדרו של הערעור מתעוררות שתי שאלות מרכזיות: האחת, עניינה אורך תקופת ההתיישנות של התביעה לבית-המשפט על-פי סעיף 199 לחוק התכנון והבניה. השנייה, עניינה בשאלה מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות של תביעה זו. נדון בשאלות אלה כסדרן. אורך תקופת ההתיישנות 8. כאמור, בית-משפט קמא לא הכריע בשאלה מהו אורך תקופת ההתיישנות של תביעה לפי סעיף 199 לחוק התכנון והבניה. הצדדים חלוקים בשאלה זו. הוועדה המקומית דוגלת בפרשנות, שלפיה התקופה הקבועה בסעיף 197(א) בנוסחו במועד הרלוונטי קוצבת גם את המועדים להגשת התביעה על-פי סעיף 199. על-פי גישה זו, זכותו של הנפגע לפנות לבית-המשפט מתיישנת בחלוף שנה מיום תחילת תוקפה של התכנית נושא תביעתו. לעומתה, טוען המערער כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197(א) לחוק אינה חלה על ההליך לפי סעיף 199 לחוק. על-פי עמדה זו, תקופת ההתיישנות של תביעה זו היא התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות - היינו, שבע שנים שתחילתן ביום שבו נולדה עילת התביעה. 9. (א) בבסיסו של הדיון בשאלה זו נמצא העיקרון, שלפיו "חוק ההתיישנות הוא חוק כללי. הוא חל בגין 'תביעה לקיום זכות כלשהיא' (סעיף 2). אין הוא מוגבל לרשימה מיוחדת של זכויות. עם זאת, לעניין כל הזכויות הוא קובע תקופת התיישנות בסיסית" (דברי השופט ברק בד"נ 36/84 ר' טייכנר ואח' נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים [1], בעמ' 599-600). כאמור, תקופת ההתיישנות הבסיסית שנקבעה בחוק ההתיישנות לתביעות שאינן במקרקעין היא שבע שנים. תקופה זו חלה גם על תביעות לפיצויים מן הסוג שאנו דנים בו כאן. האם נקבע בחוק התכנון והבניה הסדר מיוחד הקובע תקופת התיישנות שונה לתביעה לפי סעיף 199 לחוק? נראה לי, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. מסקנה זו מעוגנת, בראש ובראשונה, בלשונו של חוק התכנון והבניה, היא נקודת המוצא בפרשנותו של החוק (ראו: ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות [2], בעמ' 75-78; בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור ואח' [3], בעמ' 803-804). על-פי לשונה, הוראת סעיף 197(א), הקובעת תקופת התיישנות של שנה, מתייחסת רק למועד שבו יש להגיש את התביעה לוועדה המקומית. על-פי השיטה של הוראה זו, אין היא חלה גם על תביעות המוגשות לבית-המשפט על-פי הוראת סעיף 199. ואילו הוראת סעיף 199, הקובעת את הזכות לפנות לבית-המשפט אינה כוללת כל מגבלת זמן בפנייה כזו. אין בה הסדר מיוחד הסוטה מזה שבחוק ההתיישנות. מכך עולה, כי אין בחוק התכנון והבניה עיגון לגישה שלפיה חלה על התביעה לפי סעיף 199 לחוק תקופת התיישנות מיוחדת, קצרה יותר מזו שעל-פי חוק ההתיישנות. (ב) לנימוק זה מיתוספים גם שיקולים ענייניים. כאמור, על-פי סעיף 197(א) לחוק, עומדת לרשות הנפגע מתכנית על-פי חוק התכנון והבניה תקופה של שנה, אשר תחילתה ביום תחילת התכנית, להגשת התביעה לפיצויים לוועדה המקומית. גישתה של הוועדה המקומית היא כי תקופה זו של שנה קוצבת גם את התקופה להגשת התביעה על-פי סעיף 199 לבית-המשפט. ראינו, כי על-פי החוק, השלמת ההליכים בפני הוועדה המקומית ובפני הוועדה המחוזית מהווה תנאי מוקדם לאפשרות הפנייה של הנפגע לבית-המשפט על-פי סעיף 199. במצב דברים זה, פרשנותה של הוועדה המקומית מציבה את הנפגע מן התכנית בפני סיכון, כי אם ההליכים בפני הוועדה המקומית ובפני הוועדה המחוזית (סעיף 198 לחוק) לא יושלמו בתוך שנה, תיחסם דרכו לבית-המשפט בשל חלוף תקופת ההתיישנות. הנפגע עלול למצוא עצמו אנוס להגיש לוועדה המקומית את תביעתו לפיצויים, סמוך מאוד למועד כניסת התכנית לתוקף, מחשש פן תחלוף השנה בטרם יסיימו הוועדות לדון ולהחליט בתביעתו. על-כן, מן הבחינה המעשית יש בפירוש זה כדי לצמצם במידה ניכרת את התקופה האפקטיבית, הקצרה מאוד בלאו הכי, העומדת לרשות הנפגע לצורך פנייה לוועדה המקומית בתביעה לפיצויים על-פי סעיף 197. תוצאה זו היא קשה ובלתי סבירה. היא אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון הפרשני, שעל-פיו "חזקה על כל דבר חקיקה שהוא מבקש להשיג תוצאות סבירות" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [15], בעמ' 543). זאת ועוד: פירוש זה שבו דוגלת הוועדה המקומית, תולה את שאלת ההתיישנות בזריזותן של הוועדות המקומית והמחוזית בדיון בתביעתו של הנפגע לפיצוי. אם מסיבות כלשהן, הדיון בתביעה יתארך מעבר לתקופה בת השנה הקבועה בחוק, ייחסם הנפגע בטענת התיישנות. שהרי את התביעה לבית-המשפט יש טעם שהנפגע יגיש רק לאחר שידע את החלטת הוועדה המחוזית. אם זו תקבל את עמדתו, מה טעם בהגשת תביעה לבית-המשפט? גם מסיבה זו, פירוש כזה אינו סביר. הוא חורץ את גורל זכותו של הנפגע לפנות לערכאות בנתון שרירותי ואקראי, אשר אין לנפגע כל שליטה עליו. פרשנות כזו עומדת בניגוד לתפיסה הפרשנית, שעל פיה "...אחת ממטרות המשפט... למעט ככל הניתן בהשפעתם של גורמים מקריים או שרירותיים על בנייתם ועל עיצובם של כללי משפט" (דברי השופט חשין בע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' קהתי ואח' (להלן - עניין קהתי [4]), בעמ' 204). דומה, כי המקרה שבפנינו מדגים קושי זה בבהירות רבה. נזכור, כי מאז פנה המערער לוועדה המקומית, ועד שניתנה החלטת הוועדה המחוזית, שרק לאחריה מאפשר החוק לנפגע לפנות לבית-המשפט בתביעה לפי סעיף 199, חלפו כארבע שנים וחצי. מטיעוניו של המערער, אשר לא הוכחשו, עולה כי התמשכות ההליכים האמורים הייתה תולדה של מחדלי הרשויות, וכי ניסיונותיו של המערער להביא להחשת ההליכים לא צלחו. האם במצב דברים כזה יהיה זה סביר לומר כי תקופת ההתיישנות חלפה? דומה, כי חוסר ההיגיון בפירוש כזה ברור וגלוי. פירוש כזה אינו עולה בקנה אחד עם החזקה, כי "דבר החקיקה ...חוקק בשכל ובהגיון. חזקה על תכלית החקיקה שמבקשת היא להשיג דברים שבהיגיון. אין להניח כי תכלית החקיקה היתה להשיג תוצאה בלתי הגיונית, נוגדת את השכל הישר וחסרת טעם" (ברק, בספרו הנ"ל [15], בעמ' 540). גם על רקע זה, אני סבור כי יש להעדיף את הפירוש שבו דוגל המערער. (ג) ראינו, כי המובן הלשוני הרגיל של הוראות חוק התכנון והבניה נתמך בשיקולים ענייניים. אך הוועדה המקומית מבקשת לטעון כי שיקולי מדיניות מחייבים לאמץ את הפרשנות שבה היא אוחזת. הוועדה המקומית טוענת, כי העמדת תקופת ההתיישנות של תביעות לפי סעיף 199 לחוק על שנה אחת בלבד נחוצה כדי לאפשר תכנון ואומדן תקציביים של הרשות התכנונית במועד הסמוך ככל האפשר למועד אישור התכנית. הוועדה המקומית מעגנת טיעון זה ב-"...עיקרון לפיו על רשויות התכנון לשקול במסגרת שיקולי תכנון ולכלול בתקציבן גם את הפגיעה האפשרית של בעלי המקרקעין עקב התכנון" (סעיף 4(ב) לעיקרי הטיעון בערעור מטעם הוועדה המקומית). איני סבור כי יש בשיקול זה כדי לשכנע. אמת, אחת מן התכליות העומדות מאחורי הענקת זכות לפיצוי בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה היא להביא לכך שרשויות התכנון תהיינה מודעות לנזקים העלולים לצמוח מן התכניות המובאות בפניהן. בגדר תכלית זו ביקש המחוקק "...להבטיח כי עקב חובת התשלום תפעיל הרשות את שיקול-דעתה כראוי, טרם שתאשר את התכנית הפוגענית" (דברי השופט גולדברג בעניין קהתי הנ"ל [4], בעמ' 216). בדרך זו, "היקף הפגיעה של התכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון" (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא ואח' [5], בעמ' 640). אך קשה לראות מה הקשר בין שיקול זה שביסוד החקיקה לבין עניין ההתיישנות. על רשויות התכנון לעשות את השיקול התקציבי טרם שהן מאשרות את התכנית. עומד על כך השופט חשין בעניין קהתי הנ"ל [4], באומרו כי (בעמ' 203-204): "בהכנתה של תכנית תכנון מביאות הרשויות במניין נטל שיועמס על שכמה של ועדה מקומית, לשלם פיצויים לבעלי זכויות במקרקעין שייפגעו על-ידי התכנית, והרי סוף מעשה במחשבה תחילה. זו תשתית שהוראת סעיף 197 לחוק מיוסדת עליה, והיא עיקר בפירושו של החוק; ואם זו הנחת יסוד - ואכן הנחת יסוד היא - כי אז עומדת רשות ומוזהרת על פיצויים שיהיה עליה לשלם, וחזקה עליה כי נטל זה של פיצויים ימצא ביטוי בתקציבה, כראוי לרשות אחראית המחשבת את צעדיה ומעשיה מראש". האם בשיקוליהם של מוסדות התכנון באותו שלב יש משקל לאורך תקופת ההתיישנות? האם אורך תקופת ההתיישנות עשוי להשפיע על היקף הפגיעה של התכנית בבעלי זכויות במקרקעין? האם תקופת ההתיישנות עשויה להשליך על היקף הפיצוי שלו יהיו זכאים בעלי המקרקעין? בפי הוועדה המקומית אין תשובה לתהיות אלה. אכן, נראה כי אין כל קשר רציונלי בין הפרשנות שלה טוענת הוועדה המקומית בשאלת ההתיישנות, לבין התכלית הנזכרת העומדת ביסוד הזכות לפיצוי שנקבעה בסעיף 197. אעיר, כי גם בהיסטוריה החקיקתית של הוראת סעיף 197(א) אין כל תימוכין לטענה כאילו תקופת ההתיישנות הקצרה שנקבעה בסעיף זה נגזרה מן השיקול התקציבי. בתוך כך, גם בדיונים שקדמו לתיקון סעיף זה במסגרת תיקון מס' 43 הנ"ל, בדרך של הארכת תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, אין כל רמז לשיקול זה. התיקון שהוכנס בנושא זה נעשה על רקע העמדה, כי "תקופת התיישנות של שנה היא לא סבירה" (דברי ח"כ א' פורז בישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, בדיון בהצעה לתיקון חוק התכנון והבניה, מיום 5.4.1995, בעמ' 17 לפרוטוקול). בדיונים אלה, ניתן משקל לשיקול התקציבי רק בקביעת תחולתו בזמן של הסדר ההתיישנות המתוקן, שבו הוארכה תקופת ההתיישנות. החשש היה מפני הארכה רטרואקטיבית של תקופת ההתיישנות, אשר עלולה הייתה "להחיות מחדש" תביעות שהתיישנו, ובכך לשבש את הנחות העבודה של רשויות התכנון בגיבוש תקציביהן (ראו דברי היועץ המשפטי למשרד הפנים, מר שלום זינגר, שם). מובן, כי בכך אין כדי להשליך על ענייננו. על-כן מסקנתי היא כי אין בטעמי המדיניות שמציגה הוועדה המקומית כדי לשכנע. (ד) מסקנת הדברים היא, כי יש לאמץ את הפירוש שעל-פיו תקופת ההתיישנות של התביעה לפי סעיף 199 לחוק התכנון והבניה היא שבע שנים. דומה, כי מסקנה זו מתיישבת יפה עם כללי הפרשנות המסורתיים שפותחו ביחס לטענות התיישנות. על-פי כללים אלה: WHERE THE COMPUTATION IS TO BE FOR THE BENEFIT OF THE PERSON...''' AFFECTED AS MUCH TIME SHOULD BE GIVEN AS LANGUAGE ADMITS OF, AND WHERE IT IS TO HIS DETRIMENT THE LANGUAGE SHOULD BE CONSTRUED AS '''STRICTLY AS POISSIBLE (דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 106/60, 111 שכטר נ' הנאמן בפשיטת-רגל של א' שכטר ואח' [6], בעמ' 180). באופן דומה, נאמר בע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן [7], בעמ' 74, כי: "בסופו של דבר נוטים בתי-המשפט לפרש הוראות המגבילות את כוחו של בעל-דין לקבל סעד מהותי, והוראת התיישנות בכלל זה, על דרך הצמצום". (ראו גם ע"א 169/65 רשות הפיתוח ואח' נ' ירקוני [8], בעמ' 598; ע"א 191/86 אטינגר ואח' נ' נהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ [9], בעמ' 491-492; פרשת טייכנר הנ"ל [1], בעמ' 608). מובן, כי ביישומו של כלל פרשנות זה אין "לפרש את החוק בדרך מלאכותית ומאולצת, שתביא לעיוות הכתוב בו" (דברי השופט בך בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (להלן - עניין פתאל [10], בעמ' 678-679). באופן דומה, יש לבחון בכל מקרה, אם קיימים שיקולי מדיניות, המחייבים את המסקנה הפרשנית כי הליך מסוים נתון לתקופת התיישנות קצרה יותר מזו שנקבעה בחוק ההתיישנות (ראו ע"א 3812/91, רע"א 5423/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ; דנינו נ' "מנורה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [11], בעמ' 453-454). ראינו, כי דווקא הפירוש שעל-פיו תקופת ההתיישנות של תביעה לפי סעיף 199 לחוק היא בת שבע שנים, הוא הפירוש הטבעי של לשון החוק. ראינו גם, כי שיקולי המדיניות מצדיקים את דחיית הפירוש שלו טוענת הוועדה המקומית, ואת המסקנה הפרשנית כי תקופת ההתיישנות של התביעה על-פי סעיף 199 היא בת שבע שנים. 10. מדברינו לעיל עולה, כי בסעיף 197(א) לא נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות המוגשות לבית-המשפט על-פי סעיף 199 לחוק. מכך עולה, כי תקופת ההתיישנות של תביעות לפי סעיף 199 היא תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין הכללי לתביעות לקיומן של כל הזכויות - היינו, שבע שנים. השאלה שלה נידרש עתה היא מהו המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות בענייננו. המועד שבו נולדת העילה לפי סעיף 199 לחוק 11. ראינו, כי לפי סעיף 199 על התביעה חל דין ההתיישנות הכללי. על-פי דין זה, מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. מה כולל המונח "עילת התובענה" לעניין זה? נקודת המוצא היא כי "הדיבור 'עילת התביעה' ‎(CAUSE OF ACTION) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לענין פלוני בלבד" (ע"א 167/63 פ' ג'ראח נ' י' ג'ראח [12], בעמ' 2624). באופן דומה נאמר, כי "'עילת תובענה' היא מונח מסגרת, שתכנו משתנה על-פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתו" (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ ואח' [13], בעמ' 858). לעניין התיישנות, נקבע בפסיקה כי מונח זה מתייחס ל: "...כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין 'העובדות המהוות את עילת התובענה'..." (עניין פתאל הנ"ל [10], בעמ' 684). דברים אלה נאמרו על המונח "עילת התובענה" שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. דברים אלה יפים גם לענייננו, שכן "כאשר המחוקק משתמש באותו מונח מספר פעמים באותו חוק, חזקה עליו שהתכוון לאותו דבר בכל הפעמים, אלא-אם-כן תוכן הכתוב או ההקשר מצביע על כוונה למשמעויות שונות" (דברי השופט ברנזון בע"פ 107/73 "נגב" - תחנת שירות לאוטומוביל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [14], בעמ' 642). המבחן הנ"ל שנקבע בעניין פתאל [10] הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל. עומד על כך י' גלעד במאמרו "התיישנות במקרקעין - קווים לריפורמה" [16], באומרו, בעמ' 209: "לכל השיקולים שעליהם נשען מוסד ההתיישנות קיים מכנה משותף אחד: הפעלה מאוחרת של כוח התביעה. היווצרות כוח התביעה היא אפוא תנאי הכרחי, הגם שלא מספיק, בכל הסדר של התיישנות". ואמנם, גישה דומה ננקטה בפסיקה, בע"א 217/86 הנ"ל [13]. באותה פרשה היה מדובר בהליך של בקשה לסילוק פטנט מפנקס הפטנטים. ביסוד הבקשה עמדה הטענה כי האמצאה שמדובר בה לא הייתה כשירה להירשם כפטנט. השאלה הייתה, אם מירוץ ההתיישנות החל עם רישומה של האמצאה כפטנט, או שמא רק בשלב מאוחר יותר, עם התגבשותו של אינטרס אישי של התובע המסוים לתבוע את מחיקת הפטנט. בית-המשפט סבר כי רק בשלב שבו קם לתובע אינטרס בעניין, ניתן לומר כי נולדה עילת התובענה במובן חוק ההתיישנות. ביסוד הכרעה זו עמדה הבחנה שמתח בית-המשפט (בעמ' 858-861) בין "הזכות המושגית לבין עילת התובענה הקונקרטית". בית-המשפט מצא עוגן להבחנה זו בלשון חוק ההתיישנות, אשר "...מבחין בין ה'זכות' שבסעיף 2, שהתביעה לקיומה היא הנתונה להתיישנות ושבה רואה אני את הזכות המושגית, לבין 'עילת התובענה' שבסעיף 6, שעמה מתחיל מירוץ ההתיישנות ושבה רואה אני את הגיבוש הקונקרטי של הזכות" (שם, בעמ' 859-860). על-כן בית-המשפט קבע כי עילת התובענה האמורה בסעיף 6 לחוק ההתיישנות היא העילה במובן הקונקרטי. מכך עולה, כי אין די בקיומה של זכות מושגית בעניין פלוני, כדי להביא לתחילתו של מירוץ ההתיישנות להגשת תביעה למימושה. רק כאשר הזכות הופכת לעילת תובענה קונקרטית, ניתן לומר כי מירוץ ההתיישנות מתחיל. באותו עניין נפסק כי עילת התובענה הפכה לקונקרטית ביום שבו קם לתובע אינטרס אישי בתביעה למחיקת הפטנט. על רקע זה נקבע, כי תובענתו לא התיישנה. קו מחשבה זה יפה גם לענייננו. אכן, זכותו המופשטת של בעל מקרקעין לפיצוי על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קמה עם תחילתה של התכנית (ראו עמ' 218-219 בפסק-דינו של הנשיא שמגר בעניין קהתי הנ"ל [4]). בכך גם מתחיל, על-פי הוראת סעיף 197(א) עצמו, מירוץ ההתיישנות של זכותו להגיש את תביעתו לפיצוי לוועדה המקומית. אך זכותו של הנפגע לפנות לבית-המשפט מתגבשת רק לאחר שתביעתו נדונה על-ידי גופי התכנון ונדחתה על-ידיהם. הדבר נקבע מפורשות בסעיף 199 לחוק, הקובע כי בעל המקרקעין יכול לפנות לבית-המשפט רק אם תביעתו "נדחתה, כולה או מקצתה". זהו תנאי מוקדם לזכותו של בעל המקרקעין לפנות לבית-המשפט . אני סבור, כי רק משעה שתנאי מוקדם זה מתקיים, ניתן לומר כי נולדה עילת התובענה של התובע, ומתחיל מירוץ ההתיישנות. 12. תימוכין נוספים לתוצאה שאליה הגעתי אני מוצא מתוך עיון בפתרון שאליו הגיעו בשיטת המשפט האנגלו-אמריקנית. הכלל הרחב שנקבע בשיטות אלה הוא, כי מקום שבו הפנייה לטריבונל מינהלי כלשהו מהווה תנאי מוקדם לזכותו של בעל-דין לפנות לערכאות, יש לומר כי המועד שבו נולדה העילה ומתחיל מירוץ ההתיישנות לפנייה לערכאות הוא המועד שבו ניתנה החלטת הטריבונל המינהלי. כך, למשל, נאמר בספר של T. PRIME, G.P. SCANLAN THE MODERN LAW OF LIMITATION [17], AT P. 122: WHERE THE DECISION OF THE RELEVANT TRIBUNAL IS A PRECONDITION TO THE" BRINGING OF AN ACTION, IT FOLLOWS THAT THE CAUSE OF ACTION SHOULD NOT ."ARISE UNTIL THE DECISION IS MADE ראו עוד: .‎R. REDMOND-COOPER LIMITATIONS OF ACTIONS [18], AT PP A. MCGEE LIMITATION PERIODS [19], AT PP. 189-190 ;10-9. באופן דומה נאמר: ב- [AM. JUR. 2D ]20 51 כי מקום שבו הדין מאפשר לבעל-דין לפנות לבית-משפט רק לאחר שהרשות המינהלית דחתה את דרישתו, יתחיל מירוץ ההתיישנות באותו מועד שבו קיבלה הרשות את החלטתה לדחות את הדרישה (בעמ' 686): WHERE A STATUTE OR RULE OF COMMON LAW REQUIRES THE PRESENTATION OF A" CLAIM AND PROHIBITS THE SUIT UNTIL... THE CLAIM HAS BEEN REJECTED, IT WOULD LOGICALLY FOLLOW THAT THERE IS NO CAUSE OF ACTION AND THAT THE LIMITATION PERIOD DOES NOT BEGIN TO RUN UNTIL THE CLAIM HAS BEEN ."...REJECTED כך גם בענייננו. המערער לא היה יכול להגיש את תביעתו לבית-המשפט לפני שניתנו החלטות על-ידי גופי התכנון על-פי סעיפים 197 ו-198. החלטות אלה הן תנאי מוקדם לעצם זכותו של המערער לפנות לערכאות. על-כן, אני סבור כי יש לומר כי עילתו של המערער נולדה, לעניין חוק ההתיישנות, עת נתקבלה החלטת הוועדה המחוזית ביום 24.8.1987. תביעתו של המערער הוגשה בתוך שבע שנים ממועד זה. מכאן, כי תביעתו לא התיישנה. אשר-על-כן, דין הערעור להתקבל. פסק-דינו של בית-משפט המחוזי מבוטל בזה, והתיק מוחזר לבית-המשפט המחוזי להמשך ההליכים לגופו של עניין. הוועדה המקומית תישא בהוצאות המערער בשתי הערכאות בסך 25,000 ש"ח. השופט צ' א' טל אני מסכים. השופט י' טירקל אני מסכים. סעיף 197 לחוק התכנון והבניההתיישנות