1. תמצית המחלוקת התובעים 1 ו- 2 הינם קטינים (להלן: "הקטינים"), ילדיהם של התובעים 3 ו- 4 (להלן: "ההורים"). נתבעת מס' 1 הינה יבואנית של מוצרי הגיינה ובין היתר של משחת שיניים מסוג "מקלינס". נתבעת מס' 2 הינה חברה העוסקת בפרסום ובעת הרלוונטית לתביעה זו עסקה, בין היתר, בפרסום עבור נתבעת 1. נתבעת מס' 3 הינה חברה המרכזת מאגר תצלומים של אנשים ומעבירה את התצלומים לחברות פרסום שונות לשם הכנת פרסומות. ביום 13.7.92 ובסמוך למועד זה פורסמו תצלומיהם של הקטינים בעיתון "לאישה" ובעיתון "ידיעות אחרונות" כחלק מפרסומת מסחרית למשחת שיניים מסוג "מקלינס". בפרסומת המסחרית מופיעות תמונות התובעים 1 ו- 2 מחייכים, יחד עם תמונותיהם של 7 אנשים נוספים. לטענת ההורים צולמו הקטינים בטבריה ללא ידיעת ההורים וללא הסכמתם. התובעים טוענים כי כתוצאה מהפרסום נגרמו להם נזקים. התובעים מבססים תביעתם על עילות מכוח שלושה דברי חקיקה שונים: חוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981, סעיפים 2(4),(6),(10) (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965, סעיפים 1(1), (2) (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). פקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח-1968, סעיף 63 (להלן: "פקודת הנזיקין"). לטענת התובעים מעשיהן של הנתבעות מהווים פגיעה בפרטיות ולכן עוולה אזרחית נזיקית לפי סעיפים 2(4),(6) ו-(10) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כדלקמן: "2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח; (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);" בנוסף ו/או לחלופין טענו התובעים כי מעשיהן של הנתבעות מהווים פרסום אסור לפי חוק איסור לשון הרע, שכן הפרסום האסור פגע בקטינים ובהוריהם, השפילם וביזה אותם בעיני הבריות ושם אותם ללעג, לקלס, ולבוז בעיני הבריות (סעיף 1 (1) לחוק איסור לשון הרע) ו/או ביזה את הקטינים ואת הוריהם בשל מעשים התנהגות ו/או תכונות המיוחסות להם סעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע הקובע כדלקמן: "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול עלול- להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו." לחילופין טענו התובעים כי במעשיהן ביצעו הנתבעות עוולה נזיקית של הפרות חובות חקוקות המפורטות בחוקים הנ"ל ובהתאם חבות הן לפצות את התובעים על נזקיהם בהתאם להוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן: "63(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. הנתבעות טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות כאשר לטענתם אין מקום להגיש תביעה המבוססת על דברי החקיקה הנוספים וזאת בהתאם לעקרון יחוד העילה אשר מכוחו אין מקום ליתן סעד מכוח דבר חקיקה כללי כאשר נקבע לאותה עילה סעד מכוח חוק ספציפי. המחלוקות שבין הצדדים בתמצית הן שתיים: א. האם ניתן להגיש תביעה בעילות לפי חוק איסור לשון הרע ופקודת הנזיקין לאור ההסדר הספציפי שנקבע בחוק הגנת הפרטיות. ב. האם הוראת ההתיישנות שבחוק הגנת הפרטיות גוברת על הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות שעניינה הסדר ספציפי להארכת תקופת התיישנות כאשר התובע קטין. ביום 7.2.99 הודיעו התובעים 4-3 כי הם מבקשים למחוק את סעיפים 26-25 לכתב התביעה ובהמשך הורה בית המשפט לצדדים לטעון בכתב את טיעוניהם בעניים הטענות המקדמיות. הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב. לאחר שעיינתי בטיעונים החלטתי לדחות על הסף את תביעת התובעים 4-3 בכל עילות התביעה, ולדחות את תביעת התובעים 2-1 ככל שהבר נוגע לעילות תביעה מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע ופקודת הנזיקין. בכל הנוגע לתביעת התובעים 2-1 על פי העילה מכוח חוק הגנת הפרטיות אני קובע כי התביעה טרם התישנה וכי התובעים יהיו רשאים להגישה בעת שיבגרו ואולם בשלב זה דין התביעה להמחק מאחר והקטינים אינם יכולים עוד להגישה באמצעות הוריהם. להלן נימוקי החלטתי. 2. העילה מכוח חוק איסור לשון הרע התובעים טענו כי מעשיהן של הנתבעות מהווים פרסום אסור לפי חוק איסור לשון הרע - 1965, שכן הפרסום האסור פגע בקטינים ובהוריהם, השפילם וביזה אותם בעיני הבריות ושם אותם ללעג, לקלס, ולבוז בעיני הבריות ו/או ביזה את הקטינים ואת הוריהם בשל מעשים התנהגות ו/או תכונות המיוחסות להם בפרסום. סעיף 18 לכתב התביעה מפרט את העילה בדרך של ציטוט סעיפי חוק איסור לשון הרע ואולם אין בו כל פירוט עובדתי מדוע הפרסום מבזה, משפיל וכיו"ב את מי מהתובעים. בהתאם, אין בכתב התביעה כל תשתית עובדתית התומכת לכאורה בטיעון המבוסס על הוראות חוק זה. הפרסום נשוא תביעה זו הינו תצלום של התובעים 2-1 מחייכים בפרסומת למשחת שיניים יחד עם 7 אנשים מחייכים נוספים. אין בכתב התביעה כל הסבר מדוע יש בפרסום זה דבר העלול להשפיל את התובעים או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצד הבריות, כנדרש עפ"י סעיף 1 (1) לחוק איסור לשון הרע. כמו כן אין כל הסבר מדוע יש בפרסום כדי לבזות את התובעים 2-1 בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות להם, כנדרש עפ"י סעיף 1 (2) לחוק. אין די בציטוט תוכנו של סעיף חוק בכתב התביעה כדי להקים עילת תביעה ויש לפרט עובדות המצמיחות עילה בהתאם להוראות החוק. בהעדר תשתית עובדתית בכתב התביעה אין בסיס לעילת התביעה וכבר מטעם זה דין התביעה בגין עילה זו להדחות. בנוסף, וככל שהדבר נוגע לתובעים 4-3 (הורי הקטינים שתצלומיהם פורסמו) אלו אינם בגדר "נפגע" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע ולכן לא קמה להם עילה מכוח חוק זה. גם אילו הייתי סבור כי תובעים 2-1 הינם "נפגעים" עפ"י חוק איסור לשון הרע, גם אז אין בכך כדי להצמיח עילת תביעה להוריהם. ראה: ת.א. 1786/52 עמרם נ' חברת חרות בע"מ ואח', פ"מ (ת) יא 94,95. א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 123. בנוסף סבור אני כי אם הייתה תשתית עובדתית לכאורה לפיה הפרסום מהווה לשון הרע (דבר אשר, כאמור, לא עולה מכתב התביעה) הייתה עומדת לנתבעות הגנת תום הלב עפ"י סעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או להתייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3." בכל מקרה, ובהעדר פירוט של תשתית עובדתית לעילת התביעה, לא מצאתי מקום להרחיב בעניין תחולת טענות ההגנה מכוח חוק זה. בסיכומו של דבר אני מורה על דחיית התביעה ככל שהדבר מתייחס לעילה מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע. 3. הפרת חובה חקוקה בהתאם להוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע: "(א). מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו." (ההדגשה הוספה. ר.ש.) בהוראת החוק נקבע כי הסעד של הפרת חובה חקוקה לא יחול אם החיקוק בגינו תובעים התכוון להוציא תרופה זו. חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע קובעים סעד ספציפי בגין הפרתם, בהתאם אין מקום לתבוע בנסיבות העניין פיצוי על פי התרופות המופיעות בפקודת הנזיקין. "כאשר החיקוק המופר גופו קובע סעד אזרחי על הפרתו משמע שהמחוקק נתן דעתו על תרופה אזרחית לפרט העשוי להינזק ויש להבין תרופה זו כתרופה הבלעדית הניתנת לפרט על הפרתו כל עוד לא צוין אחרת. אם מחוקק נתן דעתו על תרופה אזרחית וקבע תנאים מסוימים למתן סעד לפרט הניזק, משמע שהתכוון שזו תהיה הדרך היחידה לקבלת הסעד ותביעה לפי סעיף 63 עשויה לרוקן מתוכנם תנאים אלה." ראה: ע. בר שיר, דיני הנזיקין העוולות השונות- הפרת חובה חקוקה בעריכת ג. טדסקי עמ' 15) לאור האמור לעיל אני קובע כי אין לתובעים 4-1 עילת תביעה מכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין שכן יש בכך עקיפת ההסדרים המיוחדים הקבועים בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות וריקונם מתוכן. על כן אני מורה על דחית התביעה בכל האמור לעילת התביעה מכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין. 4. טענת ההתיישנות בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות חוק הגנת הפרטיות קובע בסעיף 26 הסדר מיוחד לעניין מועדי התישנות תביעות מכוח חוק זה כדלקמן: "תקופת ההתישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים ימים." אין חולק כי ממועד פרסום התצלומים בעיתונות והמועד בו נודע להורים על הפרסום חלפו יותר משנתיים ימים ופחות מ-7 שנים. על פניו תביעת ההורים על פי חוק זה התישנה (ויתכן שמטעם זה הוספו לכתב התביעה העילות הנוספות). המחלוקת הינה בעניין התישנות תביעתם של הקטינים. התובעים 2-1 שהינם קטינים, טוענים כי מכוח סעיף 10 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתישנות"), לא יובא בחשבון לענין ההתישנות הזמן בו לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה. לכן, לטענת התובעים 2-1, לא חלה התישנות על תביעתם משום שטרם מלאו להם 18 שנים. לטענת הנתבעות אין להחיל את סעיף 10 לחוק ההתישנות על הסדר ההתישנות הקבוע בחוק הגנת הפרטיות בהיות חוק הגנת הפרטיות חוק ספציפי שבענינו נקבע הסדר התיישנות ייחודי על פי אותו חוק. בר"ע 166/83 אביבה בן הילל נ' קצין התגמולים אגף השיקום, פ"ד לח' (3) עמ' 13 נקבע: "אך מה הדין בדבר שאר ההוראות הקבועות בחוק ההתיישנות? האם אלה ממשיכות לחול, או שמא עם השנוי שנקבע בדין הספציפי שוב אין לו לדין הכללי תחולה? שאלה זו, אין ליתן עליה תשובה כוללת, מעבר לקביעה כי הכל תלוי בהיקף התפרסותו של ההסדר המיוחד. כך, למשל אם כל שנקבע בהסדר המיוחד הוא תקופה ההתיישנות קצרה יותר, כי אז יש להניח - בהעדר הוראות נוספות בחוק המיוחד - כי שאר ההסדרים הנורמטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות, כגון, הארכת מועדי ההתיישנות, ממשיכים לחול (ראה ע"א 392/64 פד"י טו 1963). הטעם לכך הוא, שאין כל יסוד לקבוע, כי בקביעת הסדר מיוחד בגזרה הצרה של תקופת ההתיישנות, שלל המחוקק את תחולתן של הוראות חוק ההתיישנות שעניינן הסדרי התיישנות כלליים שמחוץ למועד האמור. שאם תאמר כן, מהו ההסדר לעניין שאלות אלה? והאם סביר להניח כי לגבי כולן, ללא יוצא מן הכלל, ביקש המחוקק לקבוע הסדר שלילי? אך יש ורשת הוראותיו של החוק הספציפי הולכת ומתרחבת והיא כוללת בחובה מספר הסדרים בעניני התישנות. במצב דברים זה קמה ועולה השאלה: האם יש להניח כי בשל הסדריו הנרחבים של ההסדר הספציפי נדחה תחולתו של חוק ההתישנות מכל בכל? או שמא יש להניח כי ההסדר הספציפי חל במסגרת הוראותיו המפורשות ולצדו ומעליו ממשיכים לחול הסדריו הכללים של חוק ההתיישנות, עד כמה שלא נדחו במפורש על ידי ההסדר הספציפי? או שמא הפתרון הוא במצב ביניים, שבו ההסדר הספציפי חל בגזרה המיוחדת, בו הוא דן (בין בצורה מפורשת ובין על פי הסדרים שליליים), ואילו הדין הכללי חל על יתרה שאלות שבהן לא דן כלל החוק הספציפי? אכן, התשובה על שאלות אלה לא תמיד קלה היא. מתחייב, על פיה בחינת מהותו של ההסדר הספציפי, ונקיטת עמדה בשאלה מהו תחום ההפרטות של הסדר זה, ועד כמה יש ללמד מהסדריו היווצרותו של תחום המוסדר על ידו (בין במפורש, בין במשתמע, בין בהסדר חיובי ובין בהסדר שלילי) והדוחק את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים, אך טבעי הוא שכל הסדר ובחינתו שלו, וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו." הנתבעות טענו כי מתוך השוואת הצעת חוק הגנת הפרטיות לנוסחו הסופי של החוק מתקבלת המסקנה כי הוראת סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות דוחה את ההסדרים שבחוק ההתישנות. בסעיף 14 להצעת החוק נאמר: "התקופה שבה מתיישנת תביעה אזרחית שלא הוגשה עליה תובענה לפי חוק זה היא שנתיים. בכפוף לכך יחולו על התביעה כאמור הוראות חוק ההתישנות, תש"ח-1958." בנוסח החוק כפי שהתקבל הושמטה הפסקה: "בכפוף לכך יחולו על התביעה כאמור הוראות חוק ההתישנות, תשי"ח-1958." השמטה זו מעידה לדעת הנתבעות על כך שהמחוקק בחר שלא להחיל את שאר ההסדרים הנורמטיבים הקבועים בחוק ההתישנות וביניהם הארכת מועד ההתישנות ביחס לקטינים. מסקנה זו של הנתבעת אינה מתחייבת מהשמטת הפיסקה שהופיעה בהצעת החוק דלעיל ואינה מקובלת על בית משפט זה. בבואנו לבחון את הוראות חוק הגנת הפרטיות ביחס לחוק ההתיישנות יש להשוות את דבר החקיקה עם דברי חקיקה דומים נוספים אשר גם בהם הוראות ספציפיות לעניין ההתיישנות. ניתן לראות כי גם בדברי חקיקה נוספים שבהם נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת ולא הוספה בהם פיסקה דומה. ניתן לראות כי כוונת החקיקה הייתה לשמור על אחידות בנוסח החוקים לפיה יהווה חוק ההתיישנות "מטריה נורמטיבית" שהוראותיו יחולו גם על חוקים שבהם נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת (למעט במקום שבו נקבעה בחוק האחר הוראה סותרת) וכי הדבר נובע מלשון החוק גם אם לא יצוין במפורש. בהתאם, במקרה של לאקונה (להבדיל מהסדר שלילי) יש לפנות אל הוראות חוק ההתישנות ולהחילן (אילו היה מוסיף המחוקק פסקה המכפיפה באופן מפורש את חוק הגנת הפרטיות להוראות חוק ההתישנות, היה הדבר עלול להביא למסקנה כי הוראות חוק ההתישנות לא יחולו על חוקים אחרים, אלא אם כן נקבע הדבר באופן מפורש באותם חוקים). הנתבעת 2 טענה כי סעיף 25 לחוק הגנת הפרטיות קובע אף הוא הסדר מיוחד לפיו כאשר אדם שנפגע ונפטר בטרם הגיש תובענה יוכלו יורשיו להגיש תביעה תוך 6 חודשים בלבד מיום הפגיעה. מלשון סעיף זה מסיקה הנתבעת 2 כי המחוקק ראה חשיבות בהגשת תביעה בגין פגיעה בפרטיות במועד מיידי וסמוך למועד הפגיעה ובהתאם היא מבקשת להסיק כי הסדר ההתישנות שבחוק הגנת הפרטיות גובר גם על הוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות. לענין זה אני קובע כי העובדה שנקבעה התישנות מיוחדת, של שנתיים, בחוק הגנת הפרטיות די בה לבדה כדי להעיד על כוונת המחוקק לקצר את תקופת ההתישנות של 7 שנים הקבועה בפקודת הנזיקין. סעיף 25 מחזק נקודה זו ומקצר עוד יותר את תקופת ההתישנות במקרה שהנפגע נפטר. ואולם העובדה כי כל שנקבע לענין התישנות בחוק הגנת הפרטיות הוא תקופת התישנות קצרה יותר וסעיף 25 קבע והוסיף הסדר ייחודי לגבי מות הנפגע בלבד יש בה כדי להביא למסקנה כי שאר ההוראות הקבועות בחוק ההתישנות, לרבות הוראות המתייחסות לקטינים (אשר בעניינם, להבדיל מהוראות סעיף 25 הנ"ל, לא נקבע הסדר ייחודי), ימשיכו לחול גם כאשר מדובר בתביעה שעניינה הוראות חוק הגנת הפרטיות. ראה לעניין זה את ההלכה נקבעה בד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואחרים נ' איר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים פ"ד מא' (1) 589, שם נקבע כדלקמן: "מקבל אני את ההנחה העקרונית, שביסוד חוות דעתו, שקיומו של חוק ספציפי הקובע תקופת התיישנות שונה מזו של החוק הכללי (אפילו התיישנות מהותית) אינו שולל בכך, כשלעצמו, אפשרות החלת הוראותיו של החוק הכללי. לולא אמרנו כך, היינו מייתרים במידה רבה את קיומו של החוק הכללי הקובע הסדרים שונים וכלליים היפים במקרים רבים גם להסדרי התיישנות שבחוקים ספציפיים (למשל - סעיף 19 לחוק הכללי הקובע כיצד נתן, בהסכמה, להאריך או לקצר את תקופת ההתיישנות). כחברי הנכבד, כן אני בדעה שאם תישלל תחולת החוק הכללי - A PRIORI - יהא על המחוקק לתת תשובה לכל השאלות הנוגעות להתיישנות בכל חוק וחוק הקובע הסדר או תקופת התיישנות שונה מזו של הדין הכללי. לכן, מסכים אני עם חברי, שיש לראות בחוק הכללי מעין "מטרית התיישנות", כלשונו, החלה בכל מקרה שבו נקבעה תקופת התיישנות כלשהי, אלא אם כן - וזו הנקודה החשובה לעניננו - תחולת הוראותיו נדחית מכח הסדריו של החוק המיוחד." דברי כב' השופט לוין. ראה גם את פסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק: "עם זאת, מקובל עלי, כי אין לשלול את האפשרות, כי החוק הספציפי, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחילתה, יהא מבוסס על מדיניות משפטית, אשר האיזונים הפנימיים שבה, אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית העומדת ביסוד הפתרון הסטנדרטי, בסוגיה זו או אחרת הקבועה בחוק ההתיישנות. במקרה זה יהא על בית המשפט לבחון את התמונה הכללית, תוך שיתכנו מצבים בהם תתפרש לשון החוק הספציפי כקובעת הסדר שלילי לגבי מספר סוגיות המוסדרות בחוק ההתיישנות. במצב דברים זה, מוטל "נטל" כבד על הטוען לשלילת תחולתם של הסדרי חוק ההתיישנות. הביטוי המשפטי לנטל כבד זה הוא בגישתה של הפסיקה כי "ללמדך כוונת המחוקק, שיש המנע מכל האפשר מנעול, אך מחמת ההתיישנות בלבד, את שערי בית-המשפט מפני התובע זכותו כדין" (השופט ח. כהן בע"א 169/65 רשות הפיתוח נ. ירקוני, פד"י י"ט, 2, 595, 598), וכי "בסופו של דבר נוטים בתי המשפט לפרש הוראות המגבילות את כוחו של בעל-דין לקבל סעד מהותי, והוראות התיישנות בכלל זה, על דרך הצמצום" (השופט ש. לוין בע"א 611/77 שיוביץ נ. רחמן, פד"י ל"ב, 2, 70, 74). על מגמה זו של הפסיקה עמד חברי, השופט בך, באומרו: "מקובלת עלי הדעה, שהובעה לא פעם בבית-משפט זה וכן בבתי המשפט באנגליה ובארצות הברית, לפיה יש לפרש את החוק ואת מצבם המשפטי של הצדדים, במידת האפשר, באופן המאריך את תקופת ההתיישנות ... עם זאת אין, כמובן, לפרש את החוק בדרך מלאכותית ומאולצת..." בתמצית ההלכה היא שיש לראות בחוק ההתישנות הכללי מעין "מטרית התיישנות", החלה בכל מקרה שבו נקבעה תקופת התיישנות כלשהי, אלא אם כן תחולת הוראותיו נדחית מכח הסדריו המפורשים של החוק המיוחד ובכפוף למקרים בהם ניתן ללמוד גם מהסדר שלילי כי אין להחיל את הוראות חוק ההתישנות. במקרה זה שבפני, ועל אף הכוונה לקצר את תקופת ההתיישנות בחוק הגנת הפרטיות, אינני מוצא תשתית לטענה כי לא יחולו ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות, ובמיוחד הוראות סעיף 10 לחוק ההתישנות, המאריכות את תקופת ההתיישנות בתביעת קטינים. בנוסף לאמור לעיל סבור אני כי בהעדר הוראה ספציפית בדבר חקיקה יש לפרש את החוק באופן המגן ושומר על זכותו של קטין וזאת בהתאם לעקרון טובת הילד החולש על כל דבר חקיקה. עקרון זה מחייב כי במקרה בו יש יותר מאפשרות פרשנית אחת יש להעדיף את הפירוש המגן על הקטין ומבטיח את זכויותיו. על כן, ובהעדר הוראה ספציפית בדבר חקיקה אין לאמץ פירוש שיש בו כדי לשלול מקטין זכות מהותית או דיונית לרבות הארכת תקופת ההתיישנות. לעניין טיבה של ההתישנות כזכות מהותית ודיונית ראה: מ. בן פורת מבחנים לסיווג הוראה בדין כמהותית או דיונית, פרקליט ל"ח עמ' 5; על כן, ובסיכומו של דבר, אני קובע כי בנסיבות אלו חלות על המקרה הוראות חוק ההתישנות הגוברות על הוראות חוק הגנת הפרטיות, ככל שהדבר נוגע לתביעת הקטינים, אשר מועד התיישנות לגביה טרם חלף. ואולם זכות השמורה לקטינים אינה שמורה להוריהם. ההורים לא יוכלו למעשה ליהנות מן ההתישנות המיוחדת הקיימת לזכות ילדיהם כאמור בסעיף 10 לחוק ההתישנות וברגע שמסיבה כלשהי נמנעו מלהגיש את התביעה בשם ילדיהם במסגרת ההתישנות הקבועה באותו חוק הרי שיוכל הקטין להגישה אך ורק משנהיה לבגיר. "מכאן שאם ניזק קטין ע"י מעשה או מחדל, שיש בהם משום עוולה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), יכולים ההורים כנציגיו במובן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, להגיש את התובענה בשמו. אולם אם מסיבה כלשהי הם נמנעו מהגישה, יכול הקטין להגישה משנהיה לבגיר. כאן בא לעזרתו חוק ההתישנות, תשי"ח-1958, אשר על פי סעיף 10 שבו, בחישוב תקופת ההתישנות לא יובא, כאמור, במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לו שמונה - עשרה שנה" ראה: יהודאי דיני ההתישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני עמ' 234. יחד עם זאת סבור אני כי יש לסייג את תחולת סעיף 10 לחוק ההתיישנות ככל שהדבר נוגע לאורך תקופת ההתיישנות שתעמוד לקטינים מעת שיבגרו ויגיעו לגיל 18. לעניין זה סבור אני כי יחולו הוראותיו הספציפיות של חוק הגנת הפרטיות במובן זה שלתובעים 2-1 תעמוד תקופה של שנתיים ימים בלבד, מעת שיהפכו לבגירים, וזאת בהתאם לתקופת ההתישנות הקבועה בחוק הגנת הפרטיות ואשר תחול גם עליהם מעת שיהפכו לבגירים. אשר על כן ובסיכומו של דבר אני מורה על דחיית תביעת התובעים 4-3 זאת מאחר ותביעתם התיישנה בהתאם להוראות ההתישנות הספציפיות שבהוראות חוק הגנת הפרטיות. בכל הנוגע לתביעת התובעים 2-1 - אני מורה על מחיקתה כפי שהוגשה באמצעות התובעים 4-3 תוך שמירה על זכותם של תובעים 2-1 להגישה לאחר שיהפכו לבגירים ובתוך פרק הזמן הקבוע לכך בחוק. 5. סיכום וסעדים על כן, מהטעמים שפורטו לעיל, אני מורה כדלקמן: אני מורה לדחות את התביעה כולה ככל שהיא מבוססת על העילות מכח חוק איסור לשון הרע ומכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין. אני מורה לדחות על הסף מטעם של התיישנות את תביעת התובעים 4-3 הנוגעת לעילה מכח חוק הגנת הפרטיות. אני מורה על מחיקת התביעה של תובעים 2-1 (ככל שהדבר מתייחס לעילה על פי חוק הגנת הפרטיות) תוך שמירה על זכותם להגיש תביעה מתאימה לכשיהפכו לבגירים. אני מחייב את התובעים 2-1 לשלם לנתבעים את הוצאותיהם בסכום של 3,000 ש"ח + מע"מ כחוק לכל אחד מהנתבעים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבההתיישנות