1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (נה/487 - 0; השופט הראשי מ' כליף ונציגי הציבור ממן וקאופמן), בו נדחתה תביעת המערער, עקב איחור בהגשתה למוסד לביטוח לאומי. 2. המערער עבד כמורה למכונאות רכב בבית הספר האזורי הבשור. 3. ביום 12.10.1994 הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בפגיעה נפשית שאירעה לו ביום 17.2.1985 (דהיינו כתשע שנים וחצי לפני כן), כפגיעה בעבודה. בתיאור פרטי האירוע בטופס התביעה ציין המערער כי "היו מתחים קשים בינו למנהל עקב מכתב קשה שכתב לי המנהל ונפגעתי נפשית קשות מהמכתב עד לתאריך 17.2.85 באמצע שיעור מכונאות נזקקתי לעזרה נפשית ואיבדתי את שפיות דעתי". המערער ציין גם בטופס התביעה כי "אושפזתי מספר פעמים בבית החולים הפסיכאטרי ב"ש". עוד ציין המערער כי סגנית מנהל בית הספר נכחה בעת האירוע. כמו כן צירף המערער לטופס התביעה, תעודה רפואית מיום 12.10.1994 בה צוין מצבו הרפואי של המערער ונקבעה לו תקופת אי-כושר מיום 19.2.1985 עד ליום 14.4.1985. 4. ביום 23.7.1995 דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעת המערער מן הטעם שהיא הוגשה באיחור, וכן מן הטעם שלא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין האירוע הנטען, וכי השפעת העבודה על המחלה, אפילו הייתה כזו, הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 5. על כך הגיש המערער כתב-תביעה בבית-הדין האזורי. לכתב-התביעה צורפו בין השאר, המסמכים האלה: (א) חילופי מכתבים בקשר לאירוע בעבודתו של המערער בתקופה קודמת עוד יותר - בחודש יוני 1984, בו הזמין המערער נסיעה במונית תוך חיוב בית הספר בתשלום דמי הנסיעה; (ב) מכתב של המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע מיום 31.3.1985 אל רופא קופת חולים, בו נאמר כי המערער, הנמצא בטיפולה של הרופאה, "עבר תגובה חרדתית קשה עקב מתחים בעבודה ולא היה מסוגל לעבוד מה-19.2.85. מצבו השתפר ויכול לחזור לעבודתו מה-14.4.85. אודה לך אם תתן לו את חופשת המחלה לתקופה זו". (ג) מכתב מיום 12.1.1995 מאת מר רפי דנינו שעבד עם המערער בבית הספר, המפרט את עבודתו של המערער והתנהגותו של מנהל בית הספר כלפיו בסוף שנת 1984; (ד) מכתב מיום 8.1.1995 מאת מר יוסי דדוש, שאף הוא עבד עם המערער (וייצג אותו בהליך שלפנינו), בו ציין כי שמע את מנהל בית הספר, בשנת 1984, מטיח האשמות כלפי המערער, כאשר לאחר מכן חל שינוי בהתנהגותו של המערער. 6. בדיון בבית-הדין האזורי התייחס המערער לאיחור בהגשת התביעה, באומרו כדלקמן: "השתדלתי שלא להגיש תביעות כנגד הביטוח הלאומי ולכן המשכתי לעבוד. מס' חודשים לאחר שהפסקתי לעבוד מצאתי שוב עבודה, רבע משרה. עבדתי במשך שנה, ומידי פעם עבדתי בעבודות שונות. מצבי הוחמר עם השנים, ואז החלטתי להגיש תביעה. באותה תקופה לא עבדתי עבודה פיזית". באת-כוח המוסד לביטוח לאומי ביקשה לשקול את העניין בפעם נוספת. 7. ביום 26.5.1997 הודיעה באת-כוח המוסד לביטוח לאומי לבית-הדין האזורי, בין השאר, כדלקמן: "1. התביעה הוגשה לנתבע ב-12.10.94 כאשר התובע מבקש להכיר באירוע בעבודה שלטענתו אירע לו בחודש 6/84 כתאונת עבודה - דהיינו להכיר במחלה שבגינה קיבל טיפול רפואי החל מ-2/85 כתוצאה של אירוע הנטען. 2. למרות השיהוי הרב בהגשת התביעה נעשו מאמצים ע"י פקיד התביעה לברר את כל הטענות של התובע. התקבלה הודעה של התובע והודעה מטעם מעבידו מנהל בית הספר בו עבד התובע עד 2.85. חומר רפואי קשור למחלה של התובע והטיפול שקיבל החל מ-2/85 ובמשך השנים נבדק היטב והתקבלה חוות דעת רפואית בעניינו של התובע. פקיד התביעות לאחר בדיקה מקיפה של כל החומר הגיע למסקנה כי לכאורה אינה קיימת עילה לתביעה". 8. בדיון ביום 29.6.1997 העיד המערער בבית-הדין האזורי, כדלקמן: "התובע מוזהר כדין ומעיד בחקירה ראשית: היה לי אירוע בשנת 84 עם המנהל והיה ויכוח איתו שהאשים אותי על דבר שלא עשיתי אותו. הוא האשים אותי בגניבה ונזף בי קשות ואמר לי מילות גנאי. מאז, מצבי התדרדר. מצבי הוחמר עקב האירוע הנ"ל. את התביעה למוסד לביטוח לאומי הגשתי בשנת 95 תביעה לתשלום דמי פגיעה. נכון שהיה איחור של 11 שנה אבל היתה סיבה לכך. הייתי רכז טכנולוגי וראו שאני לא מרגיש טוב וקיבלתי התקף בביה"ס ובמשך חודשיים ימים לא הרגשתי טוב ונעדרתי מביה"ס. קיבלתי יעוץ מהפסיכולוגית שלי להמשיך וללכת לעבודה ולמילואים כרגיל ועשיתי כעצתה של הפסיכולוגית. כל זמן שעבדתי נמנעתי מלהגיש את התביעה הזו. היא יעצה לי לא לעמוד בפני משפט ובכל הלחצים ולכן ביקשה ממני לא להגיש את התביעה. לאחר מכן שיחררו אותי מהצבא עם פרופיל 21. כיום, אני בן 40 שנה. הגשתי את התביעה לנכות ואישרו לי את התביעה לנכות. ש. אתה טוען שנפגעת ביולי 84. אני רואה שבשנת 85 ניהלת תביעה לפיצויים. ת. כן. נכון. פיטרו אותי מהעבודה והגשתי את התביעה. אני יודע אם צריך לנהל את התביעה אבל קיבלתי יעוץ שלא לנהל את התביעה כנגד המוסד באותו שלב. בסוף שנת 85 פוטרתי מהעבודה בביה"ס. החל משנת 86 ואילך עבדתי בכ-15 עבודות כדי להתפרנס. אני נשוי ויש לי 2 ילדים. ב"כ המוסד: אני נמנעת מחקירה נגדית. אני חוזרת על האמור בהודעת הנתבע שהוגשה ביום 26.5.97. עוד אוסיף כי בעמוד 2 לדברי התובע, אומר התובע כי הוא השתדל שלא להגיש. פירוש הדבר שהוא היה מסוגל להגיש והשתדל שלא". 9. בפסק-דינו דחה בית-הדין האזורי את תביעת המערער, בקובעו כדלקמן: "3. לאחר עיון בכתבי הטענות; ולאחר שהתובע טען בפני בית הדין; הגענו למסקנה כי דין התביעה - להידחות. 4. במקרה שלפנינו, עלינו לבדוק אם פקיד התביעות, בסרבו להכיר בתביעתו של התובע, פעל ב'מתחם הסבירות'. 'מתחם הסבירות שעל פקיד התביעות לפעול לפיו, הוא כי כל אימת שעילת הזכאות מעוגנת באירוע המוצא ביטויו במסמך רשמי (לידה, פטירה, גיל) ואשר בו המבוטח לא עיכב במודע את הגשת תביעתו, הוא פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ז.א. 7 שנים' (דב"ע נד/287 - 0 המוסד נ' חיה הררי, פד"ע כח 121; דב"ע נה/115 - 0 מרים יחזקאל נ' המוסד (לא פורסם)). 'כלל זה אינו חל מקום בו מבוטח עיכב במודע את הגשת תביעה למוסד' (נד/87 - 0 חביבה אליעזר נ' המוסד, פד"ע כז 233; דב"ע נה/195 - 0 מרים משיח נ' המוסד (לא פורסם)). 5. יצויין, כי במקרה שלפנינו עבר התובע גם את תקופת ההתיישנות ועיכב במודע את הגשת תביעתו למוסד. יוצא, אפוא, כי לא ניתן להושיע לתובע, מה גם שאין לתובע כל עדות חיצונית אחרת מלבד עדותו שלו בכל הקשור לאירוע הנטען. 'הדיבור 'עילת תביעה', בהקשרו של סעיף זה (סעיף 296 לחוק), היא מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לזכות על-פי חוק זה' (דב"ע נה/198 - 0 נעים עמרי נ' המוסד (לא פורסם)). כאמור, על בית הדין לבחון אם פקיד התביעות, בסרבו לאשר את תביעתו של התובע, פעל ב'מתחם הסבירות'. דעתנו היא כי אכן כך הדבר. 'ככלל לא יעמיד בית הדין לעבודה את שיקולו במקום שיקוליו של מי שהמחוקק קבע כי לו שיקול הדעת להפעיל סמכות או שלא להפעילה' (דב"ע נב/83 - 0 מרים שי נ' המוסד פד"ע כד 237, 239). אין, במקרה שלפנינו, כל סיבה להתערב בשקוליו של פקיד התביעות ולפיכך - התביעה נדחית". על כך הוגש הערעור שלפנינו. 10. נציין כי ביום 27.11.1996 אושרה למערער גימלה במסגרת ענף ביטוח נכות. 11. בערעור לפנינו טען המערער כי מאז האירוע בחודש יוני 1984 הלך והחמיר מצבו הרפואי הנפשי, והוא אושפז מספר פעמים. כן טען כי בית-הדין האזורי היה צריך להביא בחשבון את האישורים והמכתבים שצורפו לכתב-התביעה. להודעת הערעור צירף המערער שתי תעודות רפואיות נוספות, מיום 30.8.1994 ומיום 21.2.1995. 12. באת-כוח המוסד לביטוח לאומי תמכה בפסק-דינו של בית-הדין האזורי וטענה כי קשה לבדוק את תביעתו של המערער כעבור למעלה מעשר שנים. כן טענה כי המוסד ניסה לבדוק את התביעה לגופה, ונגבתה הודעה ממעבידו של המערער וכן נאסף חומר רפואי, ופקיד התביעות התייחס לבדיקה זו בהודעת המוסד מיום 26.5.1997 (ראה פיסקה 7 לעיל). 13. כמצוטט בפיסקה 9 לעיל, בית-הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, תוך בחינת סבירות החלטתו של פקיד התביעות של המוסד. בבחינת סבירות ההחלטה היו לנגד עיני בית-הדין האזורי גם תוצאות הבירור הנוסף שערך המוסד לביטוח לאומי לאחר שנפתח ההליך בבית-הדין האזורי, ואשר תוצאותיו צוטטו בפיסקה 7 לעיל. משלא נסתר בבית-הדין האזורי הרקע העובדתי שהועלה בבירור שערך המוסד, התוצאה היא כי בית-הדין האזורי לא טעה במסקנה שאליה הגיע בפסיקתו, והמתייחסת למעשה גם לגופה של תביעתו של המערער. לפיכך, אין מנוס מדחיית הערעור, מטעמיו של בית-הדין האזורי. השופטת א' ברק פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה מיום 17.2.1985. נימוקיו: (א) תביעתו למוסד לביטוח לאומי לא הוגשה תוך שנים-עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לאירוע הנטען. (ג) מחלתו של המערער נובעת ממחלה טבעית והשפעת העבודה על הופעתה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. פקיד התביעות הוסיף כי, "למרות השיהוי שחל בהגשת התביעה בדקתי את פרטיה ואני דוחה אותה". הדחייה היא לגופו בגין אי-קיום קשר סיבתי והטענה היא כי גם אם הייתה לעבודה השפעה על מחלתו של המערער, היא פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, היינו מחלתו הטבעית. הרקע לדחיית התביעה על-ידי בית-הדין האזורי פורט בהרחבה על-ידי חברי, סגן הנשיא י' אליאסוף. אין בידי לקבל את התוצאה אליה הגיע סגן הנשיא. בית-הדין האזורי כמו גם סגן הנשיא אליאסוף שמו את יהבם על טענת ההתיישנות ולא בחנו את השאלה אם לגופו של עניין צדק המשיב בטענתו כי לא קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה למחלתו של המערער וכי על כל פנים האירוע בעבודה השפיע הרבה פחות על המחלה מאשר מצבו הטבעי. אבחן תחילה את שאלת ההתיישנות. אשר לטענת ההתיישנות המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של המערער לדמי פגיעה מהטעם של שיהוי בהגשת התביעה לפי סעיף 128 לנוסח הקודם שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (סעיף 296 כנוסחו היום בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995). בכתב-ההגנה חזר המוסד לביטוח לאומי על נימוקי הדחייה לפיהם "יש לדחות את התביעה על הסף מאחר ותביעת התובע לא הוגשה תוך המועד הקבוע בסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968". מהי מהות ההתיישנות בדין הישראלי? כידוע ההתיישנות במשפט הישראלי ככלל היא התיישנות דיונית. עמד על כך ז' פניכל במאמרו "התיישנות התביעות מיחסי עבודה (לפי חוק ההתיישנות (1958) וחוקי העבודה)" [10]. ישנן שיטות משפט בהן ההתיישנות היא מהותית, ועל-כן עם עבור תקופת ההתיישנות פוקעת הזכות. ברם בישראל, כמו במג'לה ובמשפט האנגלי, ההתיישנות היא דיונית: "...היא אינה מבטלת את הזכות שעליה מבוססת התביעה אלא נותנת לנתבע אפשרות של הגנה נוספת לכל שאר האפשרויות... לפי שיטה זו, סעיפי החוק על ההתיישנות והמוסד המשפטי של ההתיישנות בכלל אינם מטריאליים אלא פרוצסואליים" (שם [10], בעמ' 365). מאחר שמדובר בהתיישנות דיונית ולא מהותית, קובע סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 כי: "הזמן לטענת 3. אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע התיישנות טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". מכאן אתה למד שאך זכות התביעה התיישנה. ישנם חריגים במשפט הישראלי בם ההתיישנות נחשבת למהותית. כזו היא ההתיישנות של פיצויי ההלנה לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. בענייננו לא הועלתה כלל טענת התיישנות, לא במכתב הדחייה של המשיב ולא בכתב-ההגנה. רק בעת הדיון הועלתה טענה זו, וגם שם לא נהיר לי אם הכוונה של המשיב הייתה לטעון טענה חדשה, התיישנות, או שהמשיב חזר על טענת השיהוי. כך או כך טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה. בחינה לגופו לגבי חלות התיישנות די לי בנאמר לעיל על-מנת לבטל את דחיית התביעה בגין התיישנות. עם זאת ומעבר לדרוש אבחן את הטענה גם לגופה. המערער חלה במחלת נפש בגינה היה מאושפז מעת לעת. לטענתו אירע הדבר לאחר שמנהל בית הספר בו לימד פגע בו קשות. המנהל נזף במערער לדבריו ושיגר אליו מכתב חריף. המנהל האשים את המערער בגניבה. לטענתו לאור האמור הוא התמוטט בכיתה ביום 17.2.1985. המערער טען כי הוא לא הגיש תביעה קודם לכן, בעצתה של הפסיכולוגית שטיפלה בו ואשר אמרה לו שהדבר עלול להחריף את מצבו הנפשי. חוק ההתיישנות עצמו מצא לנכון בסעיף 11 לעצור את מירוץ ההתיישנות כאשר מדובר במחלת נפש: "מחלת נפש 11. בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". למערער תעודות רפואיות לפיהן "הוא עבר תגובה חרדתית קשה עקב מתחים בעבודה ולא היה מסוגל לעבוד". זהו אישור של פסיכולוגית ממשרד הבריאות והוא מתייחד לתקופה של כחודשיים בשנת 1985. בשנת 1995 קיבל המערער אישור ממרפאה לפיו הוא מוכר למרפאה משנת 1985 במרפאות חוץ ומאשפוזים קודמים בשנים 1987, 1988, 1992. טופל במרפאה פסיכיאטרית, לרוב אמבולטורי, אך שלושה חודשים בשנת 1995 היה במעקב במרכז ליטיום לבריאות הנפש. האישור מצביע על כך שהמערער סובל ממניה דפרסיה אשר מתבטאת לעתים בדיכאון קשה ולעתים בפעילות יתר, חוסר ארגון, אי- שקט, מחשבות שווא ואלימות התקפית. אישור נוסף מצביע על כך שהמערער מצוי בטיפול פסיכיאטרי משנת 1985. האישור מצביע אף הוא על מצב לא יציב של המערער עם ירידות ועליות. בנובמבר 1996 אושרה למערער נכות כללית בשל דרגת אי-כושר זמנית של 60%. ייתכן שמסמכים אלו לא היו בפני בית-הדין האזורי באשר חלקם אינם נמצאים בתיקו. אך נראה לי שעל-פי המסמכים יש בסיס להנחה שתקופת ההתיישנות, גם אילו נטענה בהזדמנות הראשונה, לכאורה לא חלפה לאור סעיף 11 לחוק ההתיישנות. ראוי לציין כי גם אם המערער לא היה חולה נפש ממש במחלה מוגדרת אלא היה בעל ליקוי שכלי או מעורער בנפשו, חל לגביו סעיף 11 לחוק ההתיישנות. עמד על כך בית-המשפט העליון בע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי" (להלן - עניין חכם [1]). השופט אנגלרד החיל את הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות גם על מי שבגין מחלה ישנן תקופות בן הוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו, וזאת בדרך פרשנית תוך שהוא קבע שלא מדובר בהסדר שלילי אלא בחסר: "אם נשווה לנגד עינינו את תכלית ההוראה שבסעיף 11 לחוק כפי שהוסברה בפרשת בנבנישתי הנזכרת, הרי אין כל היגיון ענייני לשלול מתובע, שאינו יכול לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי (להבדיל ממחלת נפש), את העיכוב שבמירוץ ההתיישנות. אין למצוא כל נימוק סביר אשר ייחד את מחלת הנפש מליקוי שכלי בעל תוצאות זהות. זהו מקרה קלאסי של שימוש בהיקש, דהיינו ברעיון לדמות מילתא למילתא. ממילא אין מקום לאמץ את הפרשנות החלופה של הסדר שלילי" (עניין חכם [1], בעמ' 645). השופט ברק מגיע לאותה מסקנה וגם הוא נוקט בדרך פרשנית. לדעתו ההוראה שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות לא מיצתה את התכלית המונחת ביסוד החוק: "בענייננו, קיומו של הסדר שלילי יהא פירוש ראוי אם תכליתו של חוק ההתיישנות הינה למנוע השעיה במקרה של ליקוי שכלי. לעומת זאת, המסקנה של חסר תבוא אם פירוש החוק על-פי תכליתו מוביל למסקנה כי החוק ביקש להסדיר את הסוגיה, אך לא השיג את מטרתו זו. חסר - משמעותו אי-שלמות של ההסדר החקיקתי הנוגד את תכליתו (ראה על"ע 663/90, בעמ' 404; ע"א 4628/93, בעמ' 323). קיומו של חסר יהא פירוש ראוי אם תכליתו של חוק ההתיישנות הינה להכיר בהשעיית מירוץ ההתיישנות גם במקרה של ליקוי שכלי. שתי ההכרעות - הסדר שלילי או חסר - הן פרי היחס בין הלשון לבין התכלית. הסדר שלילי מבוסס על התפיסה כי הלשון מיצתה את התכלית. השתיקה היא מדעת. חסר מבוסס על התפיסה כי הלשון השאירה חללים בהגשמת התכלית. השתיקה היא בהיסח הדעת. בסוגיה שלפנינו, המסקנה המתבקשת הינה כי לשון חוק ההתיישנות - המאפשרת השעיה של מירוץ ההתיישנות במקרה של מחלת נפש - לא מיצתה את התכלית המונחת ביסוד החוק. תכלית זו הינה להשעות את מירוץ ההתיישנות במקום שקיימים נתונים אובייקטיביים הגורמים לכך שהתובע אינו מסוגל - בין שסיבת אי-המסוגלות הינה נפשית ובין שסיבת אי-המסוגלות הינה שכלית - לדאוג לענייניו ולממש את זכותו. הסדרה (חיובית) של המקרה בדבר אי-אפשרות נפשית לא בא להסדיר (שלילית) את המקרה של אי אפשרות שכלית. אין כל היגיון (פנימי) - מנקודת מבט הערכים והאינטרסים שחוק ההתיישנות בא להגשים - להכיר בהשעיית מירוץ ההתיישנות במקרה של מחלת נפש, אך לשלול הכרה זו במקרה של ליקוי שכלי. נהפוך הוא: הכרת חוק ההתיישנות בהשעיית מירוץ ההתיישנות במקרה של מחלת נפש היא ביטוי למדיניות המתחשבת בחוסר היכולת של תובע לדאוג לענייניו. מדיניות זו חלה, באותה מידה, גם לעניין ליקוי שכלי. נמצא כי ההסדר של חוק ההתיישנות הוא לקוי. על-כן, מצטרף אני לעמדתו של חברי השופט אנגלרד, כי אי-הסדרת המקרה של אי-אפשרות שכלית הוא חסר בחוק ההתיישנות. ההסדר של החוק (לעניין מחלת נפש) 'זועק להשלמה' (לעניין אי-יכולת שכלית). ב'חומת ההשעיה' אשר חוק ההתיישנות קבע, חסרה לבנה בדבר הלקוי בשכלו" (עניין חכם [1], בעמ' 648). התכלית אם כן היא שמי שלא היה מסוגל לדאוג לענייניו, ייפסק מרוץ ההתיישנות לגביו. אוסיף עוד, כי המשיב, ברוב הגינותו, אכן בדק את העניין גם לגופו. על-כן גם מסיבה זו אין לטעון עוד התיישנות כאשר זו לא נטענה טרם בדק המשיב את העניין לגופו על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות: "הודאה בקיום 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך זכות תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". זוהי טענה פורמאלית שאין אני מבקשת לסמוך עליה אלא על-מנת להצביע על כך שחוק ההתיישנות עצמו קובע חריגים רבים בהם תידחה תקופת ההתיישנות, ובהם חריגים החלים על ענייננו. על-כן גם אילו נטענה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה ספק בעיניי אם תקופת ההתיישנות כבר החלה. המשיב בחן את העניין לגופו, ושומה גם על בית-הדין בתביעה כנגד מסקנתו של המשיב לבחון את העניין לגופו. לא אסתפק בכך ואבחן בקצרה את תכליות מוסד ההתיישנות על-מנת לבחון אם במקרה הקונקרטי היה מקום לטעון התיישנות, גם אילו נטענה הטענה במועד. תכליות מספר לחוק ההתיישנות. עמד עליהן פרופ' י' ויסמן במאמרו "ההתיישנות והמדינה" [11]. שתי תכליות הן מתחום דיני הראיות. האחת, היא שלאחר עבור תקופה ארוכה קשה ההוכחה. הדבר נכון בעיקר כשמדובר בבעלות על קניין, למשל, אך נכון גם בענייננו, כשמדובר באירועים שאירעו בעבודה. תכלית שנייה למוסד ההתיישנות מתחום דיני הראיות היא, כי אין להטיל על אדם חובה לשמור על הראיות שבידו ללא הגבלת זמן. הנמקה זו למוסד ההתיישנות לא חלה בענייננו, באשר לא הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, הוא שצריך לשמור על הראיות ולהוכיחן אלא המבוטח, התובע את המוסד לביטוח לאומי. תכליותיו האחרות של מוסד ההתיישנות באות מהמשפט המהותי. השהיית תביעה לתקופה ממושכת מצביעה על נכונות תובע לוותר על זכות התביעה. התכלית האחרונה יסודה בטענת השתק. הימנעות מתביעה במשך תקופה ארוכה יוצרת מצג שהנתבע סומך עליו. עינינו הרואות כי בענייננו חלה ההנמקה הראשונה מתחום דיני הראיות בלבד, לפיה יקשה להוכיח עובדות לאחר חלוף תקופה כה ארוכה. אך המשיב בהגינותו בחן אף את העובדות, והגיע למסקנה שלא מדובר בפגיעה בעבודה. יש מקום על-כן לבחון את העובדות לגופן. יש לציין כי היועץ המשפטי לממשלה הנחה את נציגיו שלא לטעון טענת התיישנות בהליכים אזרחיים אלא באישור מראש של היועץ המשפטי לממשלה ("הנחיות מינהליות" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.006 [12]). שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, ציין זאת גם בעת הצגת הצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 בכנסת (וראה ע"א 395/54 טורקניץ נ' "מעונות" [2]; ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני [3], בעמ' 597; ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז [4], בעמ' 92; וראה ביקורת על גישה זו אצל ויסמן, במאמרו הנ"ל [11]). ספק בעיניי אם המקרה הנוכחי הוא המקרה המתאים בו גוף ציבורי, אמנם לא מדובר בנציגי היועץ המשפטי לממשלה, צריך להעלות את טענת ההתיישנות. מכל מקום הייתי מצפה שלא פקידי התביעות או פרקליטי המשיב יחליטו האם לטעון טענת התיישנות. לדעתי המדיניות צריכה לבוא מהעומדים בראש המוסד לביטוח לאומי, כשם שהמדיניות בממשלה באה מהיועץ המשפטי לממשלה העומד בראש המערכת. סיכום ביניים לסיכום אחזור לכך שלא נטענה טענת התיישנות ועל-כן אין מקום להחילה, ומעבר לכך מחלת הנפש או הגבלה נפשית שמנעה מהמערער לכלכל את מעשיו, מבלי שמונה למערער אפוטרופוס, מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. לא מתעוררת בעיה של הטלת חובה על המשיב לשמור על מסמכים וראיות מאחר ואלו יוגשו על-ידי המערער. לו דעתי הייתה נשמעת, היה העניין מוחזר לבית-הדין האזורי על-מנת שישמע ראיות לגופו של עניין ויבחן את החלטת פקיד התביעות לפיה לא קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה ומחלתו של המערער, ואם קיימת השפעה לאירוע בעבודה הרי היא פחותה בהרבה ממחלתו הטבעית של המערער. היה ויוכח עצם האירוע, יש למנות לדעתי מומחה יועץ רפואי שיבחן את השאלות האמורות. טענת השיהוי דחיית התביעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי נעשתה גם בגין שיהוי, כאמור בסעיף 128 לנוסחו הקודם של חוק הביטוח הלאומי (חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] משנת תשכ"ח-1968), סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] משנת תשנ"ה-1995. בית-דין זה כבר הביע את דעתו בעבר כי ההחלטה של המוסד לביטוח לאומי האם להאריך את התקופה הקבועה בסעיף הנ"ל אם לאו צריך שתיעשה תוך שיקול-דעת ראוי כפי שעל גוף ציבורי לשקול. השיקול צריך שייעשה בצורה סבירה תוך איזון מידתי בין האינטרסים השונים (ראה דב"ע נא/115 - 0 יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי [5] לעניין שיקול-הדעת המינהלי; לעניין השיהוי ראה דב"ע נג/26 - 0 ממן - המוסד לביטוח לאומי [6]; דב"ע נד/87 - 0 אליעזר - המוסד לביטוח לאומי [7]; דב"ע נד/287 - 0 המוסד לביטוח לאומי - הררי [8]). בית- הדין הארצי פסק כי אין להפעיל את שיקול-הדעת באופן שלא תאושרנה תביעות המוגשות תוך שיהוי כאשר לא מדובר בעובדות אלא בתאריכים הקבועים במסמכים, כגון זקנה ולידה. אך גם כאשר יש להוכיח עובדות, יש ומוצדק לאפשר הגשת תביעה תוך שיהוי, ולהטיל על התובע את הנטל להוכיח את העובדות. כזה הוא המקרה שבפנינו. הייתי על-כן מחזירה את העניין לבית-הדין האזורי על-מנת שישמע ראיות וישקול האם הוכח האירוע בעבודה, שאם כך הדבר ימנה בית-הדין האזורי מומחה יועץ רפואי. השופט ע' רבינוביץ 1. לא בלא היסוס, החלטתי, לאחר התלבטות לא מעטה, להצטרף לדעתה של חברתי השופטת א' ברק, בנושא השיהוי בתביעה זו. 2. אני מסכים, ללא היסוס, לדעתה של השופטת ברק, לפיה טענת ההתיישנות במקרה זה - דינה להידחות, משום שלא נטענה על-ידי המוסד בהזדמנות הראשונה. 3. אני מצטרף, כאמור, לדעתה של השופטת ברק בנושא השיהוי מטעמים שאינם זהים בדיוק לטעמיה, אך קרובים להם. טעמים אלה הם: (א) האירוע לו טוען המערער מעוגן במסמכים מאותה תקופה כדוגמת: (1) מכתב הנזיפה עצמו. (2) מכתב עורך-דין חכמון, שנכתב בשם המערער בסמוך לאירוע, והמתאר את האירוע ואת השפעתו על המערער. (3) מסמך רפואי מיום 31.3.1985, שעשוי לכאורה לתמוך בקשר הסיבתי בין האירוע לעבודה. (ב) המערער טען, כי בסמוך להגשת התביעה למוסד איבד לחלוטין את כושרו לעבוד, להבדיל מאובדן כושר עבודה לתקופות זמניות, כפי שקרה בעבר. פירושה של טענה זו היא ש"הנזק הסופי", טענה לאובדן מוחלט של כושר העבודה, גובש בסמוך להגשת התביעה למוסד. (ג) צריך להניח "לטובת המערער", ולו רק מחמת הספק, שמחלת הנפש בה לקה שיבשה, אולי, את שיקול-דעתו לגבי המועד הנכון להגשת התביעה. (ד) כאמור, העובדות להן טוען המערער, יש להן לכאורה אסמכתה במסמכים מאותה תקופה, כך שיש להניח שלא יהיה קשה לבחון את העובדות, למרות שחלף זמן רב. יש לציין, כי היעדר אפשרות לבחינת העובדות עקב חלוף זמן רב הוא נימוק כבד משקל להצדקת טענת שיהוי. (ה) במקרה הנוכחי לא ניתן לשלול, על פניה, את הטענה שמחלת הנפש בה לקה המערער גרמה לשיהוי בהגשת התביעה. כמו כן, המסמכים שהצבענו עליהם לעיל מצביעים, לכאורה, על קיומו של אירוע, כך שלא ניתן מראש להגיע למסקנה, שאף לכאורה אין כל בסיס לעילת תביעה, כפי שנטען על-ידי המוסד (ראה לעניין זה דב"ע לא/73 - 0 המוסד לביטוח לאומי - פרגר [9], בעמ' 105). 4. סוף דבר, בנסיבות המיוחדות הקיימות בערעור זה, לא הייתי דוחה על הסף את תביעת המערער, והייתי מניח לצדדים לנהל את התביעה לגופה. נציגת ציבור א' גלין קראתי את חוות-דעתם של שלושת חבריי. בפסק-דינו של בית-הדין האזורי נדחתה תביעת המערער עקב איחור בהגשתה למוסד לביטוח לאומי. שופטי בית-הדין האזורי הסתמכו על העובדה כי התובע עיכב במודע את הגשת התביעה למוסד. התובע מצדו הסביר כי לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי עקב מצבו ועקב ייעוץ שקיבל מהפסיכולוגית שטיפלה בו שלא להגיש תביעה עד למועד שבו יהיה מוכן לעשות כן. נראה לי כי דחיית התביעה על בסיס טכני איננה מוצדקת. במקום להביא בחשבון את הסיבה המהותית לעיכוב בהגשת התביעה, דהיינו העומס הנפשי הכרוך בניהול משפט ועצת הפסיכולוגית בהתאם, הביא בית-הדין האזורי בחשבון רק את ההיבט הטכני של העיכוב, דהיינו את העובדה כי התובע עיכב במודע את הגשת התביעה. לדעתי השאלה איננה מה קרה (נדמה לי שעל כך אין חולק) אלא מדוע קרה אשר קרה. בפסיקת בית-הדין האזורי אין התייחסות מספקת לשאלת ה"מדוע". שאלה נוספת עליה אין תשובה בפסק-הדין של בית-הדין האזורי היא בדיקת התביעה לגופה. למיטב הבנתי נמנע בית-הדין האזורי מבדיקת התביעה לגופה והסתמך על בדיקה שנעשתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. לא מקובלת עליי בדיקה של גוף בעל עניין בנושא. בדיקה לגופו של עניין צריכה להיעשות על-ידי בית-הדין שהוא גוף אובייקטיבי לצורך זה. אלא שבית-הדין האזורי פטר את עצמו בקלות מהתייחסות לנושא המהותי כאשר הוא פוסק על בסיס נימוק טכני. משום כך נראית לי נכונה גישתה של השופטת ברק הממליצה על החזרת העניין לבית-הדין האזורי על-מנת שישמע ראיות ויבחן את התביעה לגופה. נציג ציבור ד' יעקובסון עיינתי בשלוש חוות-הדעת של חבריי. לאחר התלבטות, הנני נוטה להצטרף לדעתה של השופטת ברק ולטיעוניה באשר לטענת ההתיישנות. אני מאמץ אפוא את המלצתה להחזיר את התיק לשמיעת ראיות לבית-הדין האזורי. סיכומו של דבר הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ברק. הערעור מתקבל באופן שעניינו של המערער יוחזר לבית-הדין האזורי על-מנת שישמע ראיות. אין צו להוצאות. התחום הנפשירפואהחולי נפשהתיישנות