1. המבקש עותר לסילוק התביעה על הסף משני הטעמים: א. התיישנות התביעה לגבי עילת התביעה המתייחסת לחוב המיוחס לשנת 2002. ב. מחיקת התביעה, בהעדר עילה, ביחס לחוב המיוחס לשנת 2003. רקע עובדתי 2. ביום 09.02.10 הוגשה התביעה בגין "תשלום מיוחד" אשר הטיל נציב המים, כתוארו אז, על המשיבה. התביעה הוגשה מכח אישור הנציב למשיבה להעביר את התשלום על הצרכן, מכח סמכותו בסעיף 124 ד' (א) לחוק המים, התש"ט - 1959. לכתב התביעה צורפו אישורי הנציב, מיום 26.10.05 ו- 20.02.06, לגבות מהמבקש את התשלום המיוחד לשנים 2002 ו- 2006 בהתאמה. האישורים כוללים במסגרתם דחיית התנגדות המבקש לגלגול החיוב עליו. (בתביעה נטען כי נציב המים הטיל על המשיבה את התשלום המיוחד ביום 21.02.05 בגין שנית 2002 וביום 22.5.05 בגין שנת 2003). ביום 28.02.11 נתן כב' הרשם י' בוקר למבקשת רשות להתגונן כנגד התביעה, למעט בטענת האפלייה. סמוך לקדם המשפט הוגשה הבקשה דנן. התיישנות העילה ביחס לשנת 2002 3. לטענת המבקש, עילת התביעה ביחס לצריכת המים העודפת לשנת 2002 התגבשה בסוף אותה שנה וכפועל יוצא התיישנה עילה זו ביום 03.01.10. לשיטתו, שעה שהמשיבה ידעה בשנת 2002 אודות החריגה, ואף התריעה אודותיה , ומאחר ובחרה לתבוע במסלול המותנה באישור נציב המים, למרות שאינה חייבת לעשות כן, התיישנה עילת תביעתה. המשיבה נסמכת על הוראות סעיף 124 ד' לחוק המים כמולידה את עילת התביעה רק עם אישורו של נציב המים. עוד טוענת המשיבה כי אין יסוד לטענה כי באפשרותה היה לגבות התשלום המיוחד ללא אישור הנציב. 4. לאחר עיון בטענות הצדדים לא מצאתי יסוד לטענת ההתיישנות. עילת התביעה נולדה עם אישור הנציב, אשר ניתן ביום 26.10.05, או לכל המוקדם ביום 21.02.05 עת הטיל הנציב את התשלום המיוחד על המשיבה. כך או כך במועד הגשת התביעה טרם חלפו 7 שנים מהמועדים האמורים. שעה שתנאי להעברת התשלום על הצרכן הינו אישור הנציב, לא ניתן לטעון כי עילת התביעה, אשר נשענת על האישור האמור, התגבשה טרם מתן האישור. יובהר כי האישור ניתן בהתאם לחוק המים, כפי שנעשה במקרה דנן בפועל, לאחר שניתנה למבקש הזכות לטעון וטענותיו נדחו במסגרת אישור הנציב. (ניתן לראות בטיבה של העילה דנן כתביעת שיפוי אשר נולדת עם מתן אישור הנציב, לטיבה של עילת תביעה עצמאית לצרכי התיישנות, השווה רע"א 2368/08 אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל. כן מקבל אני גישתו של כב' השופט צ' כספי, אשר צורפה לתגובת המשיבה, תא"ק (ת"א) 13886-02-10 מקורות חברת מים בע"מ נ' ניצני פעמונית בע"מ). עילת התביעה ומועד התגבשותה מעוגנים גם בסעיף 6 (ג) להסכם להספקת מים שנערך בין הצדדים. 5. גם בטענה החלופית, כי העילה התגבשה בסוף שנת 2002 נוכח האפשרות לתבוע את התשלום המיוחד ללא אישור הנציב, לא מצאתי ממש. הטענה נסמכת על תקנה 7 (4) ל תקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות) , התשמ"ז - 1987 הכוללת הגדרה של תעריפים בעד "כמות מים נחרגת" (להלן: "תקנות התעריפים"). לא מצאתי בסיכומי המשיבה בפני הרשם הודאת בעל דין בדבר הזכות לתבוע סכום בגין חריגה ללא אישור הנציב שעה שמראש לא כלל התעריף את עלות המים החריגה. גם ההסתמכות על החלטת כב' השופט ר' סוקול ב בש"א (חיפה) 4615/05 , ת.א. 1145/02 , ושני תיקים מאוחדים, גבע הכרמל מושב עובדים להתיישבות בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, אין לה על מה לסמוך. ההפנייה להחלטה אינה מדוייקת ולא נקבע שם את שמבוקש ללמוד מהאמור בה. בסעיף 13 להחלטה דוחה כב' השופט סוקול את הפרשנות המוצעת ע"י המבקש. אשר על כן, דין הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות ביחס לחוב נשוא שנת 2002, להידחות. עילת התביעה ביחס לשנת 2003 6. הטענה להיעדר עילה נסמכת על העדר בסיס חוקי לגביית התשלום המיוחד מכח שתי טענות: האחת, כי המחיר שנגבה כולל בתוכו את התשלום המיוחד, טענה הנשענת על תקנה 3 לתקנות התעריפים, ולפיכך מכח תקנה 6 לתקנות המים (תשלום מיוחד), תשל"ט - 1978, אין זכות לגביית התשלום המיוחד. הבסיס הנוסף הינו ביטולה הנטען של תקנה 7 (4) לתקנות התעריפים אשר קבעה את התעריף לכמות מים נחרגת ועם ביטולה לכאורה, אין עוד בסיס עוד לתעריף נפרד בגין חריגה. המשיבה מתנגדת לטענה הן מאחר והמבקש מנוע מלטעון כנגד חיובו נוכח ויתורו על פנייה בערר לבית הדין לענייני מים והן לגופו של עניין. לשיטתה, התקנות הבחינו בין שני מסלולי גבייה, האחד אשר כלל את התשלום המיוחד בתעריף הבסיסי והשני בו לא נכלל התעריף האמור ולכן נותר המנגנון של אישור הנציב לחיוב בדיעבד. 7. גם ברכיב זה של עתירת המבקש, אין בידי לקבל את הבקשה. עיון בתקנות אינו מלמד על קביעה לפיה במועד האמור כלל התעריף את התשלום המיוחד. נהפוך הוא, ברור מלשון תקנות התעריפים ותקנה 6 לתקנות המים (תשלום מיוחד), תשל"ט - 1978, כי מדובר במסלולים חלופיים. תקנה 3 לתקנות התעריפים רק מונה את סוגי התעריפים אשר מפורטים בגוף התקנות, תקנה 7 על חלופותיה. לא ניתן לקבל הטענה כי ניתן ללמוד ממנה כי כל תעריף שנגבה כולל בתוכו את התשלום המיוחד הזהה בשיעורו לזה הנקוב בתקנה 7 (4). המבקש לא טען כי התעריף אשר נגבה במשך שנת 2003 כלל את התשלום המיוחד אלא כי נוכח ביטולו הנטען של התעריף לצריכה עודפת במהלך שנת 2003, מנועה המשיבה לדרוש את התשלום המיוחד למרות אישור הנציב. מקבל אני את עמדת המשיבה הנתמכת בהחלטתו הנ"ל של כב' השופט סוקול לפיה תקנות התעריפים קבעו שיעור לתשלום המיוחד בנפרד מהתעריף הרגיל. יוער כי עיון בחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004), תשס"ג - 2003 אינו מלמד כי בוטלה במסגרתו תקנה 7 (4) לתקנות התעריפים וסעיף 8 לחוק דן בשינוי התעריפים אשר נקבעו בתקנה 7 (1) לתקנות התעריפים. גם התחקות אחר תיקוני תקנות התעריפים, אשר שמם הוחלף לכללים, אינו מלמד על ביטול הסעיף. תקנות התעריפים עברו גלגולים ותיקוני חקיקה רבים. די בעיון בכללים המעודכנים ללמוד כי עודכנו עשרות פעמים וגם במצב המעודכן כוללים הם הוראות ביחס לתעריפים לכמות מים נחרגת. גם אם שונו נוסח התקנות לא נזנחה ההפרדה בין תעריף שוטף לחיוב נפרד בגין צריכה עודפת הגוררת חוב בתשלום מיוחד. עיון בדברי ההסבר לחוק להבראת כלכלת ישראל הנ"ל, (ה"ח הממשלה 25, כ"ח בניסן התשס"ג, 30.04.03). מלמד על מטרת התיקון: "מוצע להעלות את מחירי המים ואת היטלי ההפקה למים וכן לקבוע היטל הפקה למים עיליים לחקלאות. כן מוצע לקבוע תעריפים והיטלים אלה בחוק. תעריפים שלא הועלו במסגרת החוק יהיו לפי הקבוע בתקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז - 1987 (להלן: תקנות המים), אך בעתיד עדכון התעריפים שנקבעו בחוק זה ובתקנות המים ימשיך להיעשות על פי הוראות חוק המים, התש"ט - 1959". קבלת פרשנות המבקש בפועל הינה מתן הנחה ומניעת גביית התשלום המיוחד, באופן המנוגד לתכלית חוק ההבראה. יתרה מכך, הטענה מקפלת בתוכה טענה כנגד כשרות ההליך המנהלי במסגרתו הטיל הנציב את התשלום המיוחד על המשיבה. חזקה על הנציב כי לא פעל בניגוד לסמכותו בחוק וחזקה זו לא נסתרה. אשר על כן, דין הבקשה למחיקת העילה ביחס לשנת 2003, בהעדר עילה, להידחות. 8. מעבר לכך כי לא מצאתי בסיס לבקשה, על שני ראשיה, המבקשת לא הבהירה מדוע טענתה לאי חוקיות הגבייה לא ניתן היה להעלות בעבר בפני בית-הדין לענייני מים אשר החלטתו כהחלטת בית-משפט מחוזי. משבחר המבקש לא לערער על קביעת הנציב מנוע הוא מלהעלות טענות אשר ניתן היה להעלותן בפניו. (השווה, ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, והאסמכתאות שם). 9. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪. מיםהתיישנות