בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 541/84 בפני: כבוד השופט א' ברק כבוד השופט ד' לוין כבוד השופט א' וינוגרד המערערים: 1. עזבון המנוח מנשה פרשט ז"ל 2. פנחס פרשט 3. מ' פרשט ובנו נגד המשיבים: 1. חברת החשמל לישראל בע"מ 2. עזבון המנוח אליעזר נדבי ז"ל 3. עזבון המנוח ראובן נדבי ז"ל 4. יעקב ליפקין 5. עמרם יצחק 6. יצחק דז'משיד (דזמשידוף) 7. מדינת ישראל בשם המערערים: עו"ד שנקר ראובן בשם המשיבה מס' 1: עו"ד יהושע חורש בשם המשיבים 4,3,2: עו"ד מ' שוב פסק-דין השופט א' ברק: חברת החשמל לישראל (להלן - חברת החשמל) הפקיעה חלקת קרקע. היא עשתה כן מכוח הרשאה שניתנה לה על ידי שר האוצר על פי סעיף 22 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. הקרקע המופקעת היא מסוג מוואת. מאז 1935 היא רשומה בספרי האחוזה, על שמה של מדינת ישראל. בקרקע זו תפסו המערערים חזקה בין השנים 1932 ו-1935. עם הפקעתה, מבקשים הם פיצוי על אבדן זכויותיהם. לטענתם, הם רכשו זכות קניין מכוח התיישנות מנחילה. על כל פנים, ולחילופין, הם רכשו אינטרס-בר-פיצוי מכוח התיישנות דיונית. טענות אלה נדחו על ידי הערכאה הראשונה (השופט חאג יחיא) בפסק-דין חלקי שניתן על ידה, ומכאן הערעור שלפנינו. לדעתי, אין ממש בערעור זה. מן המפורסות הוא, כי בקרקע מוואת לא תפסה התיישנות מנחילה (ראה ע"א 518/61 פ"ד טז' 1717; ע"א 218/74 פ"ד לח(3(141). גם התיישנות דיונית, מכוח סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני, לא תפסה בקרקעות מוואת. הוראת סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני ענינה התישנות דיונית בקרקע מירי, ואין הוראה זו חלה על קרקע מוואת (ראה דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה שניה, תשי"ג) עמ' 305, 468 כן ‎TUTE, THE OTHMAN LANDS LAW S (1927) .P 23 לא נותרה אלא הטענה, כי עומדת למערערים התיישנות דיונית מכוח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. מבלי להכנס לשאלה אם התיישנות כזו - אפילו תוכח - מזכה את המערערים לפיצוי, די לנו בכך, כי הוראה זו קובעת תקופת התיישנות של עשרים וחמש שנים. תחילתה של תקופה זו צריכה להימנות מיום חקיקתו של חוק ההתיישנות, ולא למפרע (השווה ע"א 216/66 פ"ד כ(4) 522), שאם לא כן עשוי עקרונית להווצר מצב בלתי נסבל בו תקופת ההתיישנות הסתיימה עם תחילת החוק. תוצאה זו אין הדעת סובלתה, שכן היא שוללת מהבעלים את הכוחות שחוק ההתיישנות מעניק לו להפסיק את מרוץ ההתיישנות (ראה ע"א 289/85 פ"ד כ(1) 505). משהחלה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום חקיקתו של חוק ההתיישנות (1958) לא עלה בידי המערערים לצבור עשרים וחמש שנות החזקה, שכן חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קבע כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לשינוי זכות במקרקעין מוסדרים (סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין), הוראה זו נכנסה לתוקפה ביום 1.1.1970, ועד לתאריך זה לא נסתיימה תקופת ההתיישנות בת עשרים וחמש שנים. הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים 5 ו-6 בסכום של 2000 ש"ח ובהוצאות המשיב מס' 7 בסכום של 2000 ש"ח. הסכומים הללו ישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל. התיישנות