המערער (יליד שנת 1921) הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות-מין במשפחה, שכללו ביצוע מעשי אינוס בבתו (ילידת שנת 1946) ובביצוע מעשים מגונים בשלושה מנכדיו (ילדי בנו): נכדתו הבכירה (ילידת שנת 1973), נכדתו הצעירה (ילידת 1978) ונכדו הקטין (יליד שנת 1989). נגזרו עליו עשר שנות מאסר, שמונה מהן לריצוי בפועל. כן חויב המערער בתשלום פיצויים בסך 120,000 ש"ח לבתו, בסך 75,000 ש"ח לכל אחת משתי נכדותיו ובסך 40,000 ש"ח לנכדו. עיקר ערעורו מופנה נגד צדקת הרשעתו בדין. עם זאת, משיג המערער גם על חומרת עונש המאסר הממשי שהושת עליו ועל חיובו בתשלום פיצויים. 2. כתב-האישום (המתוקן) שהוגש נגד המערער כלל חלק כללי וארבעה אישומים. בחלק הכללי נמסר תיאור תמציתי של מעשי אינוס ומעשים מגונים שיוחסו למערער בתלונות שהוגשו נגדו למשטרה, תחילה על-ידי נכדתו הבכירה, בעקבותיה - על-ידי בתו, ולבסוף, על-ידי נכדתו הצעירה. הואיל ועל חלק ממעשי האינוס, שלפי הנטען ביצע המערער בבתו (לגירסתה, מאז היותה כבת ארבע-עשרה) חלה התיישנות, הואשם המערער (בגדר האישום הראשון) בביצוע מעשי אינוס בבתו בשנים 1999-1990, היינו מאז היותה כבת ארבעים-וארבע ובמהלכן של תשע שנים נוספות. והואיל ועל כל מעשי האינוס, וכן על חלק מן המעשים המגונים, שלפי הנטען ביצע המערער בנכדתו הבכירה (לגירסתה, מאז היותה פעוטה כבת ארבע שנים), חלה התיישנות, הואשם המערער (בגדר האישום השני) רק במעשים מגונים שלפי גירסת נכדתו ביצע בה בין השנים 1991 ו-1999 . באישום השלישי הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בנכדו הקטין, שהתבטאו בליטוף איבר-מינו של הקטין, לראשונה בהיותו כבן שמונה שנים ובמספר הזדמנויות מאוחרות יותר. ואילו באישום הרביעי (שלא נכלל בכתב-האישום המקורי) הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בנכדתו הצעירה במשך כשנתיים, מאז שהחלה ללמוד בכיתה ד' ועד להיותה כבת אחת-עשרה. 3. הרשעת המערער באינוס בתו ובביצוע מעשים מגונים בשתי נכדותיו התבססה על עדויותיהן של המתלוננות, שזכו לאמונו של בית-המשפט, ועל התמיכה הראייתית שנמצאה לגירסת כל אחת מהן בעדויות שתי המתלוננות האחרות ובעדות בנו של המערער. המערער טען בעדותו, כי מעולם לא עשה לבתו או לאיזו מנכדותיו דבר מכל אשר הללו ייחסו לו, וכי כל אשר שחו אודותיו באמרותיהן בחקירה ובעדויותיהן בבית- המשפט הוא בגדר עלילת-שווא. אלא שבית-המשפט לא מצא כל ממש בהכחשותיו של המערער ודחה את גירסתו כבלתי ראויה לאמון. הרשעת המערער בביצוע מעשים מגונים בנכדו התבססה על עדות הקטין, שנגבתה על-ידי חוקרת ילדים, ועל הסיוע לעדותו שנמצא בעדות אימו של הקטין ואף בעדותו של המערער עצמו. 4. את ערעורו על צדקת הרשעתו של המערער מיקד סניגורו, בעיקר, בפרשותיהם של שני האישומים הראשונים, בגדרם הורשע המערער באינוס בתו ובביצוע מעשים מגונים בנכדתו הבכירה. אקדים אפוא ואתייחס לשתי הפרשיות הללו. 5. עדות בתו של המערער חשפה פרשה מחרידה. היא סיפרה, כי בהיותה כבת ארבע-עשרה הפשיט אותה המערער בכוח וחרף התנגדותה בעל אותה. כן איים עליה, שאם תספר למישהו אודות מעשיו יהרוג אותה. משסיפרה לאימה את אשר עולל לה אביה, דחתה אותה אימה בטענה שהיא משקרת והיכתה אותה. בעקבות מעשה האינוס הראשון חזר המערער ואנס אותה פעמים אין ספור, לאורך כל שנות נעוריה ובחרותה, ואף לאחר שנישאה לאיש והייתה לאם. מאז ילדותה שלט בה המערער באיומים ובאלימות. גם אימה נהגה בה באורח משפיל ופוגע. בהיעדר סיכוי לזכות באוזן קשבת אצל אימה, פיתחה המתלוננת חרדה עמוקה מפני המערער. היא כה פחדה מפניו, שאף לבעלה לא העזה לגלות את אשר אביה עולל לה מאז ילדותה ומוסיף לעולל לה אף לאחר נישואיה. לאחר שבע-עשרה שנות נישואין נפרדה מבעלה והתגוררה בגפה. המערער המשיך לפקוד אותה בדירתה. מדי בואו ציווה עליה להתפשט, ולאחר שביצע בה את זממו הלך לדרכו. בזוכרה את איומיו ונחת זרועו, פחדה מפני תגובתו האפשרית אם תסרב לו, וריבוי המעשים - לאורך תקופה בת עשרות שנים - אף הקהה את רגשותיה. כך הפך אותה המערער לשפחתו החרופה, והיא חשה חובה לציית לו. כל אימת שציווה עליה לשכב עמו, מילאה את רצונו מבלי להתנגד או למחות. רק לאחר שאחיה סיפר לה את אשר הוא ואשתו שמעו מבתם (נכדתו הבכירה של המערער), אודות המעשים המיניים שעשה בה המערער מאז היותה ילדה פעוטה ואודות כוונתה להתלונן עליו, סיפרה אף היא לאחיה את מעללי אביהם כלפיה; וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה חשפה לפני מישהו את סגור-לבה. אחר-כך נכחה במעמד, בו הטיח אחיה בפני המערער את האשמותיו החמורות. סמוך לאחר מכן, ואף שנחשפו מעלליו, אחז בה המערער וניסה לכפות עליה יחסי מין, אך הפעם - לראשונה בחייה - עלה בידה להתנגד לו ולהסתלק לדרכה, ומאז ועד למתן עדותה במשפטו לא שבה לראות את פניו. משפנתה נכדתו הבכירה של המערער למשטרה והגישה את תלונתה על המערער, אזרה גם היא אומץ והתלוננה עליו. 6. נכדתו הבכירה של המערער העידה, כי בהיותה כבת ארבע הפשיט אותה המערער, השכיבה על שטיח וליקק את איבר-מינה. מכאן ואילך, לעתים מזומנות, עשה בה מעשים מגונים ומעשי אינוס, תחילה בהחדרת אצבעותיו לאיבר-מינה וכעבור זמן גם בבעילתה. תמיד הקפיד להזהירה שלא תעז לספר מה עשה לה. לא פעם גם איים עליה, שאם תספר תהיה זו "התאבדות", וכילדה קטנה התרשמה שאם תסגיר את מעלליו יקרה דבר איום ונורא. רוב המעשים בוצעו בה כאשר באה עם הוריה בימי שישי לביקור בבית סבה וסבתה. לאחר ארוחת הצהריים, כאשר סבתה והוריה הסתגרו בחדריהם ושכבו לנוח, אחז בה המערער (כמעט תמיד באזור המבואה לדירה, ליד חלון הצופה לעבר הכניסה לבית), הסיר את תחתוניה וביצע בה את זממו. לילה אחד, כאשר נשארה ללון בבית סביה, נכנס המערער למיטתה, הפשיטה מבגדיה והחדיר את איבר-מינו לאיבר-מינה. לא פעם ניסתה להניא את המערער מכוונתו הרעה, אך הוא התעלם מהתנגדותה למעשים וכפה את עצמו עליה בכוח ובאיומים. היא נקלעה למצוקה קשה, אך מחשש לגרימת שערורייה שתזעזע את שלוות חיי המשפחה, לא העזה לשתף את מי מבני משפחתה במצוקתה. בהיותה כבת שתים-עשרה נפרדו הוריה זה מזו. הביקורים הקבועים בבית המערער בימי שישי נפסקו; ועמם נפסקו גם מעשי האינוס. אך גם מכאן ואילך, מדי בואה לביקור בבית סביה, ניצל המערער כל הזדמנות לעשות בה מעשים מגונים: הצמיד אותה לגופו, נשק אותה על-פיה, אחז בשדיה ושילח את ידיו לעבר עכוזה או אל בין רגליה. כבחורה בוגרת ניסתה להתחמק מאחיזתו, ומשאחז בה ניסתה להדוף אותו, אך הוא התעלם מהתנגדותה והמשיך בשלו. היא מיעטה לבקר בביתו, אך מחשש שסבתה תעורר שאלות לא יכלה להימנע מכך לחלוטין; ולהתלונן על המערער כלל לא עלה על דעתה. בהיותה כבת עשרים-ושש יצרה קשר עם בן-זוג. על רקע קשייה לקיים יחסי קירבה עם בן-זוגה, סיפרה לו על ניצולה המיני על-ידי המערער. בעידודו חשפה את הפרשה לפני הוריה, ובתמיכתם פנתה למשטרה והגישה את תלונתה. מהלך זה הוביל להגשת תלונות על המערער גם מצד בתו וכן מצד נכדתו הצעירה ונכדו הקטין. 7. טענתו המרכזית של הסניגור, בערעורו על הכרעת הדין, היא, כי בטיעון שנכלל בחלק הכללי שבכתב-האישום נפל פגם חמור. כפי שכבר צוין בפתח הדברים, על חלק ממעשי האינוס שעליהם התלוננה בתו של המערער, וכן על כל עבירות האינוס ועל חלק מן המעשים המגונים שעליהם התלוננה נכדתו הבכירה, חלה התיישנות. מטעם זה הואשם המערער, בגדר האישום הראשון, בביצוע עבירות אינוס כלפי בתו רק משנת 1990 ואילך, ואילו באישום השני הואשם בביצוע מעשים מגונים כלפי נכדתו הבכירה רק משנת 1991 ואילך. אלא שבגדר החלק הכללי, שהקדימה התביעה למסכת האישומים הספציפיים, נסקרו גם המעשים המיניים, שלפי הנטען ביצע המערער בבתו ובנכדתו הבכירה, שמחמת התיישנותם המערער כלל לא הואשם בביצועם. אלה כללו ביצוע עבירות אינוס בבתו, מאז היותה כבת ארבע-עשרה (אף שבאישום הראשון יוחסו לו מעשי אינוס שביצע בה רק מאז היותה כבת ארבעים-וארבע), וכן ביצוע עבירות אינוס ומעשים מגונים בנכדתו הבכירה מאז היותה כבת ארבע (אף שבאישום השני הואשם רק במעשים מגונים שביצע בה מאז היותה כבת תשע-עשרה, ולא הואשם כלל בביצוע מעשי אינוס כלפיה). לטענת הסניגור - אותה הקדים והעלה על סף הדיון לפני בית-המשפט המחוזי - בהכללת תיאורם, במסגרת החלק הכללי, של מעשים פליליים שמחמת התיישנותם המערער כלל לא הואשם בביצועם, פגעה התביעה בזכות המערער לקיום הליך משפטי נאות ועקב כך נגרם לו עיוות-דין. לפי הנטען, תיאור המעשים המיושנים בכתב-האישום יצר, מעת פתיחת המשפט, דעה קדומה בדבר אשמתו של המערער; והפגיעה שנגרמה לדימויו עקב כך התעצמה בשלב ראיותיה של התביעה, כאשר שתי המתלוננות (בתו ונכדתו הבכירה של המערער) הורשו לספר בעדויותיהן גם אודות המעשים המיושנים. הפגם שנפל בכתב-האישום, והוביל לשמיעת עדויות בלתי-רלוואנטיות, דבק לבסוף - כך לטענת הסניגור - גם בהכרעת-הדין ואף בגזר-הדין. מהכרעת-הדין עולה, לדבריו, כי בית-המשפט התייחס לעבירותיו של המערער כאילו בוצעו כלפי קטינות, ואילו מגזר-הדין נובע כי בקביעת עונשו נהג עמו בית-המשפט על-פי אמת-המידה המחמירה, המקובלת להענשת מבצעי עבירות-מין במשפחה כלפי ילדים רכים. 8. דינה של טענה זו להידחות. לדידי, כאשר מדובר במסכת אחת של עבירות-מין כלפי בן-משפחה, אשר נעברו ברצף לאורך תקופה ארוכה וחלק מהן התיישנו, להוכחת המעשים המוקדמים (שהתיישנו) נודעת, ככלל, חשיבות ראייתית לביסוס אשמת הנאשם במעשים המאוחרים (שטרם התיישנו) ואשר עליהם - ורק עליהם - נדרש הוא ליתן את הדין. אך בענייננו אף איננו נדרשים לקבוע כלל הילכתי כזה. שכן, בנסיבותיה המיוחדות של פרשתנו, העדת המתלוננות על המעשים המיושנים הייתה חיונית להוכחת אשמתו של המערער; באשר, ללא סקירת קורות מעשיו הראשונים, כלל לא ניתן היה להוכיח את אשמתו בגין המעשים האחרונים. ומן הצורך להעיד את המתלוננות על המעשים המיניים שעשה בהן המערער מאז היותן ילדות רכות, מתחייבת המסקנה, כי לא זה בלבד שהתביעה הייתה רשאית לכלול בכתב האישום תיאור עובדתי של המעשים המיושנים, אלא שאף חלה עליה חובה לכלול בכתב האישום תיאור כזה, למען יועמד המערער מבעוד מועד על העובדות שאותן תבקש התביעה להוכיח במשפטו. הצורך להעיד את המתלוננות גם אודות המעשים המיושנים נלמד, כאמור, מנסיבותיה המיוחדות של פרשתנו. הנה-כי-כן, אלמלא ניתנה לבית-המשפט הזדמנות לשמוע, מפי בתו של המערער, כיצד הפך אותה אביה, מילדותה, לשפחת מין כנועה ומפוחדת, כלום היה עולה על דעתו להרשיעו באינוסה, מאז היותה כבת ארבעים-וארבע ועד להיותה כבת חמישים-ושלוש, אף שלמעשים שעשה בה בביתה במהלך התקופה האמורה - גם על-פי גירסתה היא - לא באה מצידה התנגדות כלשהי? הוא הדין בנכדתו הבכירה של המערער: אלמלא סיפרה לבית-המשפט על מעשים מגונים ומעשי אינוס שביצע בה המערער מאז היותה כבת ארבע, תוך שאיים עליה שאם תספר על מעשיו תהיה זו "התאבדות", כלום ניתן היה להאמין לגירסתה, כי לא הצליחה למנעו ממעשים מגונים שביצע בגופה מעת היותה נערה בוגרת כבת תשע-עשרה, וכי עד להיותה כבת עשרים-ושש לא אזרה אומץ לחשוף את מעשיו אף באוזני הוריה? לא למותר להוסיף, כי בדיון לפני בית-המשפט המחוזי הבהירה התביעה, כי המעשים המיניים שהתיישנו, ואשר תוארו בחלק הכללי של כתב-האישום ובעדויותיהן של המתלוננות, הובאו כרקע בלבד, בעוד שהמערער נדרש לתת את הדין רק על המעשים המיניים שלא התיישנו ואשר פורטו באישומים הספציפיים. כן יצוין, כי גם בית-המשפט המחוזי, בפתח הכרעת-דינו, עמד על חשיבותן של עובדות הרקע להוכחת אשמתו של המערער. משחזר והזכיר, שבפתח הדיון לפניו דחה את בקשת הסניגור למחיקת החלק הכללי שבכתב האישום, ציין בית-המשפט כי "... לאחר שמיעת עדויותיהן של המתלוננות ובני המשפחה האחרים הוכח כי התנהגותו האלימה ושלטון הפחד אותו השליט הנאשם בביתו היוו גורם כבד משקל לחוסר יכולתן של המתלוננות להתנגד למעשיו, ומטעם זה הרקע העובדתי המתייחס לשנים שקדמו לאישומים שבפנינו מהווה נדבך רב חשיבות בהבנת התנהגותן ותגובותיהן" (ההדגש הוסף - א' מ'). הבהרה זו, שנכללה בהכרעת-הדין, שומטת את בסיס טענתו הנוספת של הסניגור, כי עירוב מעשים מיושנים במעשים חדשים, בכתב-האישום ובפרשת הראיות, הובילה בסופו-של-דבר לכך שבית-המשפט הרשיע בדין את המערער גם בגין המעשים המיושנים. גם טענת הסניגור, כי בקביעת עונשו של המערער ייחס בית-המשפט המחוזי משקל למעשיו המיושנים, נסתרת בדברים מפורשים שכתב בגזר-דינו: "עלינו להיות ערים לעובדה, שביחס לחלק מהעבירות שעל ביצוען העידו המתלוננות, חלה התיישנות והנאשם לא הורשע בגינן, ומשום כך אין לתת להן כל ביטוי בגזירת הדין ואנו מצווים להזהיר את עצמנו שמא נושפע מן העדויות ששמענו, ואכן לא הרשענו את הנאשם בביצוען". 9. הסניגור ניסה את כוחו גם בשתי טענות נוספות: האחת, כי לנוכח גירסת בתו של המערער, שלפיה לא התנגדה לבעילתה על-ידי המערער בתקופה הרלוואנטית לאישום הראשון, לא היה בית-המשפט רשאי לקבוע כי המערער אנס את בתו, או כי היה מודע לכך שמעשיו בה מנוגדים לרצונה. לדידו, מעדות בתו של המערער עלה שיחסי מין שקיים עמה אביה, מאז היותה כבת ארבעים-וארבע ואילך, היו בהסכמתה; משמע, כי המעשים - אף שהיו מכוערים - לא היוו עבירה. והשנייה, כי גם גירסת נכדתו הבכירה של המערער, שלפיה נמנעה מלהדוף את המערער מעליה ואף לא נתנה ביטוי מילולי ברור להתנגדותה למעשיו בה, לא הקימה בסיס להרשעת המערער במעשים מגונים בנכדתו. טענות נוספות אלו סומכות על ההנחה, שניצבה ביסוד טענתו העיקרית של הסניגור, כי התביעה לא הייתה רשאית לכלול בכתב-האישום את עובדות הרקע ולהעיד עליהן את המתלוננות. משנדחתה טענתו העיקרית, אף דין טענותיו הנוספות להידחות. ענייננו בבירור השאלה אם בזמן ביצוע המעשים המיניים, כלפי בתו וכלפי נכדתו הבכירה, התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בפלילים. ובדין השיב בית-המשפט המחוזי לשאלה זו בחיוב. כמי שכפה את עצמו על בתו ועל נכדתו, משחר ילדותן, בכוח ובאיומים, היטיב המערער לדעת ולהבין כי המעשים המיניים שהמשיך לעשות בהן מנוגדים לרצונן. לא למותר להוסיף, כי משכפר מכול וכול בעשיית המעשים המיניים, שהוכחו נגדו בראיות מהימנות, שוב לא יכול המערער להישמע בטענה, כי מעשים מיניים שעשה בבתו ובנכדתו נעשו בהסכמתן, או כי לנוכח היעדר התנגדות פעילה מצידן למעשיו עלול היה לשגות בהבנת עמדתן. 10. בפרשותיהם של שני האישומים הנוספים ניתן לדון בקיצור נמרץ. הרשעת המערער בעשיית מעשים מגונים בנכדו הקטין התבססה על עדותו של הקטין לפני חוקרת הילדים, בה סיפר כי במקרים אחדים נגע המערער (או "שיחק") באיבר-מינו, ועל הסיוע שנמצא לגירסה זו, בין היתר, בעדות אימו של הקטין ובדברי המערער עצמו. חוקרת הילדים העידה על התרשמותה החיובית מאמינות גירסתו של הקטין ושללה את האפשרות שהקטין בדה מלבו את המעשים שייחס למערער, או כי יש לו מוטיוואציה להעליל עליו עלילת-שווא. אימו של הקטין סיפרה, כי במקרה אחד, בהיות בנה כבן שמונה, הבחינה שהמערער שולח את ידו לעבר איבר-מינו של בנה ומלטף אותו. מלכתחילה לא ייחסה למעשהו של המערער משמעות מינית, אך מאוחר יותר - בעקבות אמירות ותגובות אחרות של הקטין - התעורר חשדה של האם, כי בהזדמנויות שונות עשה המערער בילד מעשים מגונים; ולפיכך הציעה לבעלה להרחיק את בנם מבית המערער ולמנוע ממנו ללון שם. יצוין כי בחקירתו הנגדית לא חלק המערער, כי בהזדמנויות שונות אכן ליטף את איבר-מינו של נכדו, אך טען כי המדובר ב"מגע טבעי" בין סב לנכדו ולא במעשה מיני. אין תימה שבית-המשפט המחוזי דחה הסבר זה, ודומה כי גם הסניגור - במסגרת טיעונו לפנינו - נמנע מלהרחיב בביקורתו על צדקת הכרעתו של בית-המשפט קמא בפרשה זו. די בדברים הללו כדי להוביל לדחיית הערעור על הרשעת המערער בביצוע מעשים מגונים בנכדו הקטין. 11. באישום הרביעי, שניתוסף לכתב-האישום לאחר הגשתו, נטען, כי בין השנים 1988 ו-1990, מאז החלה נכדתו הצעירה של המערער ללמוד בכיתה ד' ואילך, ביצע בה המערער מעשים מגונים, שהתבטאו במישוש אבריה האינטימיים ובעשיית תנועות מגונות כלפיה. הואיל ומאז ביצוע המעשים ועד למועד הגשת האישום חלפו יותר מעשר שנים - וכנדרש לפי סעיף 354, סיפא, לחוק העונשין - הוגש אישום זה באישור היועץ המשפטי לממשלה. בעדותה תיארה מתלוננת זו את מעשי המערער כלפיה: הוא נהג לחבקה בחוזקה, ללחוץ אותה אליו, ללטפה בכל גופה, לנשקה על פיה תוך שניסה להחדיר את לשונו לתוך פיה ולמשש את שדיה ואת איבר-מינה. כילדה קטנה חשה, שלמערער יש איזו חולשה אליה ושהוא נמשך אליה מבחינה מינית. כאשר חיבקה וליטף את גופה היה מתנשם וגונח ומכנה אותה בכינויי חיבה שנראו לה מנותקים ממערכת יחסי סב ונכדתו. גם היא - כמו אחותה הבכירה - נמנעה מלספר לאיש אודות מעשיו של המערער; וגם היא, כאחותה, התקשתה בפיתוח מערכת יחסים עם בן-זוגה. רק מקץ ארבע שנות חברות, כשעמדה להיפרד מבן-זוגה, סיפרה לו את סודה; והיה זה עוד לפני שאחותה הבכירה חשפה לפני הוריה את מעשי המערער כלפיה. עד למועד זה כלל לא ידעה כי המערער עשה מעשים מיניים באחותה הבכירה. יצוין כי עד למועד זה לא התקיימו יחסים קרובים בין שתי האחיות, דבר המסביר שכלל לא סיפרו זו לזו אודות מעלליו של המערער כלפי כל אחת משתיהן. 12. בית-המשפט המחוזי קבע, כי לעדותה של כל אחת משלוש המתלוננות ניתן למצוא תמיכה ראייתית בעדויותיהן של שתי המתלוננות האחרות. קביעה זו מקובלת עליי. משהוברר כי שלוש נשים מבנות משפחתו הקרובות של המערער מייחסות לו ביצוע מעשים מיניים בהן מאז היותן ילדות, ולא נמצא יסוד לפקפק שעד לחשיפת הפרשה על-ידי נכדתו הבכירה, אף אחת מן המתלוננות לא הייתה מודעת לכך שהמערער פגע לרעה גם בשתי האחרות, רשאי היה בית-המשפט ליישם על המקרה (בשינויים המתחייבים) את הילכתו של ע"פ 4009/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 292, שהכירה בכוח עדויותיהן של שלוש קטינות שסבלו מתקיפות מיניות דומות מצד אותו בן משפחה, לסייע זו לזו. גישה זו אף הולמת את התפיסה המאפיינת ביצוע מעשים מיניים דומים, כלפי קטינות אחדות מבנות משפחתו של הנאשם, כעבריינות "סדרתית", המשקפת דפוס התנהגות נמשך ( ראו: ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 696-698). מעבר לצורך אוסיף, כי חיזוק לעדויות המתלוננות (ובעיקר לעדות בתו של המערער) נמצא לבית-המשפט המחוזי גם בעדות בנו של המערער, שסיפר על אורחותיו הכוחניות של המערער ששלט ביד רמה בכל בני-ביתו, וכן על היחס המשפיל והאלים במיוחד שהעניקו שני הוריו לאחותו. 13. מסקנתי היא, אפוא, כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אף בעונש שנגזר על המערער אינני רואה יסוד להתערב. המערער ביצע עבירות-מין חמורות כלפי בתו ונכדתו הבכירה מאז היותן ילדות. כן פגע מינית בנכדתו הצעירה, בהיותה ילדה, ובנכדו הקטין. על מעשיו שהתיישנו שוב לא ניתן היה להרשיעו ולהענישו; וכבר צוין לעיל כי בית-המשפט המחוזי נזהר מלהביא בחשבון, לעניין עונשו של המערער, את עבירותיו שהתיישנו. אך די היה במעשים שבעטיים הורשע - בכללם אינוס בתו וביצוע מעשים מגונים בנכדתו הבכירה, באורח שיטתי וברציפות, במשך כתשע השנים שקדמו לפתיחת החקירה - כדי להצדיק את הענשתו בחומרה רבה. בקובעו את תקופת המאסר הממשי שגזר על המערער הביא בית-המשפט המחוזי בחשבון כי המערער הוא ניצול השואה, כבן שמונים- ושתיים, הסובל מבריאות לקויה ושריצוי עונש מאסר לתקופה כלשהי יקשה ויכביד עליו באופן מיוחד. מנימוקי גזר-הדין עולה בבירור, שאלמלא התחשב בית-המשפט בנסיבות מיוחדות אלו, רואה היה לגזור על המערער עונש חמור יותר. וניתן אכן לקבוע, שאילו נקצב עונשו של המערער על-פי חומרת מעלליו בלבד, ומבלי להתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות, צפוי וראוי היה להיענש בתקופת מאסר ארוכה לאין ערוך מזו שנגזרה עליו. גם השגות הסניגור על צדקת חיובו של המערער לפצות את בתו, את נכדותיו ואת נכדו, על הנזקים שהסב להם בעבירותיו, דינן להידחות. יצוין כי לערעורו על חיובו בפיצויים שומה היה על המערער לצרף כמשיבים את נפגעי העבירות, שלזכותם נפסקו הפיצויים (ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 731-732), ומשלא עשה כן ניתן היה לדחות חלק זה של הערעור על הסף. ברם, גם לגופו דינו של הערעור על החיוב בפיצויים להידחות. מן הראיות שהובאו במשפטו של המערער עלה, כי לכל נפגעי עבירותיו של המערער (כל אחד כמידת הפגיעה בו) נגרמו סבל ונזק נפשי; ולמקרים כאלה נועד הפיצוי שבית-משפט אשר הרשיע נאשם רשאי לפסוק לזכות מי שנפגע מן העבירה. כן יצוין, שכנגד גובה הפיצויים שנפסקו לא העלה הסניגור כל טענה. 14. סיכומו של דבר הוא, שיש לדחות את הערעור על כל חלקיו. הנשיא א' ברק: אני מסכים. המשנה לנשיא ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. משפט פליליעבירות מיןהתיישנות