1. בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי), מחמת התיישנות, מעשה בי-דין והעדר עילה. הצדדים 2. התובעת, הינה המשיבה בבקשה לסילוק התביעה על הסף והייתה הנתבעת בפסק הדין אותו מבקשת היא לבטל בתביעה שבפניי (להלן: "התובעת" או "המשיבה"). 3. הנתבעת, עיריית בית שאן, הינה המבקשת בבקשה לסילוק התביעה על הסף, והתובעת בפסק הדין אותו מבוקש לבטל בתביעה שבפניי (להלן: "הנתבעת" או "המבקשת" או "העירייה"). העובדות הצריכות לעניין 4. עניינה של התביעה בתיק הנדון בביטול פסק דין שניתן ביום 03.09.2003 כנגד התובעת בהעדר הגנה בת"א 782/97 בבית משפט השלום בבית שאן, בטענה כי פסק הדין הושג בדרך של תרמית. 5. ביום 16.06.1997 הגישה העירייה כנגד התובעת בתיק שבפניי תביעה בסדר דין מקוצר במסגרת ת"א 782/97 בבית משפט השלום בבית שאן, בגין חוב ארנונה ע"ס 5,441 ₪ של חנות ברח' שאול המלך בבית שאן (להלן: "הנכס") עבור התקופה שעד ליום 31.12.1991 (להלן: "התביעה הראשונה"). 6. במסגרת התביעה הראשונה, לא הוגשה בקשת רשות להתגונן וביום 27.10.1997 ניטל כנגד התובעת פסק דין במעמד צד אחד המקבל את התביעה הראשונה ומחייב את התובעת כאן לשלם לנתבעת כאן - סך של 5,441 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין"), הוא פסק הדין שלביטולו עותרת התובעת בתביעה דנן. 7. ביום 21.05.2002 הגישה המשיבה בקשה לביטול פסק הדין במסגרת בש"א 249/02 (להלן: "הבקשה הראשונה"). בבקשה זו טענה המשיבה, כי נודע לה על פסק הדין בסמוך להגשת הבקשה לאור פקודת מאסר שהוציאה כנגדה המבקשת במסגרת תיק הוצל"פ 09-06293-06-7 אשר נפתח לביצוע פסק הדין. 8. ביום 03.09.2003 התקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין. במהלך הדיון הסכימה המשיבה לחזור בה מהבקשה לביטול פסק הדין והצדדים הגיעו לכדי הסכמה, לפיה "מבלי להודות באף טענה מטענות הצדדים, פסק הדין שבוטל יחזור ויעמוד על כנו, נכון למועד מתן פסק הדין. ההוצאות שנקבעו בהליך שהיה יוותרו על כנן, אין צו להוצאות בגין ישיבה זו". בית המשפט נתן תוקף להסכמת הצדדים וקבע, כי "פסק הדין שניתן ביום 27.10.98 יחזור ויעמוד על כנו". 9. ביום 15.01.2010 הגיש התובעת את התביעה שבפניי, במסגרתה טענה כי פסק הדין מיום 03.09.2003 הושג במרמה, הואיל ומעולם לא החזיקה התובעת בנכס, ועל כן היא אינה חייבת בתשלום חוב הארנונה נשוא פסק הדין. עוד נטען, כי העירייה הציגה בפני בית המשפט גרסה כוזבת, לפיה החזיקה התובעת בנכס בזמן הרלוונטי לתביעה הקודמת ללא הצגת אסמכתאות בכתובים. התובעת הוסיפה וטענה, כי היא מחזיקה באמתחתה ראיות חדשות אשר לא היו בידיה קודם לכן ואשר יש בכוחן כדי לשנות את תוצאות פסק הדין. לטענתה, מדובר בראיות המאששות את גרסת התובעת, לפיה מעולם לא החזיקה בנכס, ולכן אין מקום לחייבה בגין תשלומי הארנונה עבור הנכס. לאור האמור, פסק הדין שניטל כנגד התובעת במעמד צד אחד במרמה יסודו, כך טוענת התובעת, ועל כן יש להביא לביטולו. טענות המבקשת בתמצית התיישנות 10. בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, נקבע כי תקופת ההתיישנות לגבי תביעות שאינן במקרקעין היא 7 שנים. סעיף 7, קובע כי בתובענות שעילתן תרמית ו/או אונאה, תקופת ההתיישנות נספרת מהיום שבו נודע על התרמית ו/או האונאה. סעיף 6 לחוק קובע, כי תקופת ההתיישנות "מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". 11. במקרה הנדון, התובעת עותרת בתביעתה לביטול פסק דין שהושג לטענתה בדרך של מרמה. עילת המרמה לכאורה שלה טוענת התובעת הייתה ידועה לה כבר במועד הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין, ולמעשה עוד קודם לכן עם הגשת התביעה הראשונה ב-ת.א. 782/97. ניתן ללמוד מכתב התביעה שעילת התביעה נולדה ביום שהוגשה התביעה הראשונה נגדה שבמסגרתה טענה העירייה, כי התובעת מחזיקה בנכס או למצער ביום 21.05.2002, עת הגישה התובעת את הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 12.01.2010, דהיינו, כשמונה וחצי שנים מהמועד שנודע לתובעת אודות התרמית עליה היא מבססת את תביעתה שבפניי. 12. לחילופין נטען, כי הזמן הרב שחלף גורם לנתבעת בתיק זה נזק ראייתי כבד ובלתי הפיך אשר מקשה עליה להוכיח טענותיה, בשים לב לסוג הטענות הנטענות כלפיה בעניין מעשה תרמית והטעיה, ומקפח באופן ממשי את יכולתה להתגונן נגד התביעה. לטענת המבקשת,יש לראות את התובעת כמי שזנחה, הלכה למעשה, את טענותיה ואת זכות תביעתה. מעשה בית דין 13. לטענת המבקשת, התביעה דנן אינה מחדשת דבר, שכן במסגרתה "ממחזרת" התובעת, היא המשיבה, טענות שהעלתה בגדר בקשתה הראשונה לביטול פסק הדין, לפיהן היא לא החזיקה בנכס בזמן הרלוונטי לתביעה הראשונה. טענותיה של התובעת בכתב התביעה - הן אלה המתייחסות לפסק הדין שהוצא במרמה, והן אלה המתייחסות לעניין אי החזקתה בנכס, נדונו והוכרעו בהליך קודם שההכרעות בו, לרבות פסק הדין, הפכו זה מכבר לחלוטים. העובדה שהתובעת לא התגוננה מפני התביעה הראשונה ב-ת.א. 782/97 בזמן אמת, חזרה בה מהבקשה הראשונה לביטול פסק הדין בדיון שנערך ביום 03.09.2003, ולא הגישה ערעור במועד הקבוע בחוק, ובכך פסק הדין המקורי נעשה סופי וחלוט, הרי שנוצר מעשה בית דין בגין העילות נשוא פסק הדין באופן החוסם את התובעת מלהגיש תובענה חדשה שעניינה פסק הדין. ומשקיים מעשה בית דין, יש לדחות את התביעה החדשה על הסף. העדר עילה 14. התביעה הנוכחית הינה בבחינת "בקשה לעיון חוזר", שאינה מגלה נסיבות חדשות ו/או שינוי נסיבות שיש בהם כדי להצדיק דיון חדש בבקשה לביטול פסק הדין. טענות המשיבה בתמצית משפט אזרחי חוזר 15. בתגובתה חוזרת התובעת בכלליות על טענותיה בכתב התביעה, תוך שהיא מציינת, כי המבקשת מנסה למנוע דיון לגופה של התביעה ובירור האמת. לטענתה, מאחר ופסק הדין אותו היא מבקשת לבטל הושג במרמה, העיקרון של עשיית הצדק עדיף על פני עקרונות סופיות הדיון ומעשה בית דין . כאשר נטענת טענת מרמה נקודת האיזון נוטה לכיוון בחינת האמת והצדק, ואף מצדיקה ביטול פסק דין חלוט שהושג במרמה ועריכת משפט חוזר אזרחי. קל וחומר כאשר מדובר בגוף ציבורי גדול וחזק כמו במקרה הנדון רשות מקומית שהציבור רוכש לה אמון רב, ואילו התובעת-נפגע היא אדם פרטי אשר לא עומדים לצידה כל האמצעים שעומדים לרשותה של הרשות המקומית. 16. לגופו של עניין, מפרטת המשיבה במסגרת התגובה שהגישה את הנסיבות אשר לטענתה יצרו את עילת המרמה. לטענתה, הגיעו לידיה ראיות חדשות אשר לא היו באמתחתה בזמן ניהול התביעה הראשונה והמעידות, כי מעולם לא החזיקה בנכס. למעשה, מציינת המשיבה בתגובתה, כי אין מקום לחייבה בתשלום חוב הארנונה עבור הנכס. 17. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי פסק הדין הושג במרמה משום שהעירייה ידעה כי התובעת מעולם לא החזיקה בנכס והסתירה זאת מעיני בית המשפט. בנסיבות אלו, קיימת סמכות טבועה לבית המשפט, כך לטענת התובעת, לקיים "משפט חוזר". סמכות זו קיימת כאשר שיקולי הצדק עדיפים על שיקולי מעשה בית דין כפי שנקבע בעא 4680/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואחרים. התיישנות 18. המשיבה טוענת, כי תקופת ההתיישנות בתביעה לביטול פסק דין הינה 7 שנים ממועד מתן פסק דין חלוט. לטענתה, פסק הדין אשר מבוקש לבטלו הפך לסופי וחלוט ביום 03.09.2003, המועד בו חזרה בה התובעת מהבקשה הראשונה לביטול פסק הדין וביהמ"ש קבע כי פסק הדין המקורי נותר על כנו. זהו יום היווצרות העילה, לטענת המשיבה, כנגד פסק דין זה, ומשנפתחה התביעה דנן ביום 12.01.2010, הרי שטרם חלפו 7 שנים ממועד מתן פסק הדין החלוט. מעשה בי-דין 19. לטענת המשיבה, אין מתקיימים כל היסודות המשכללים מעשה בית דין, בין השאר בשל השוני המהותי בעילות התובענה, שכן עילת תביעתה כאן הינה "מרמה", שמעולם לא נטענה ולא נדונה לגופה והתובעת לא "קיבלה יומה" בגינה. לא בבקשה הראשונה לביטול פסק דין ואף לא בתביעה הראשונה, לא הובאה הטענה בדבר מתן פס"ד במרמה, לדיון בפני בית המשפט. עוד מציינת המשיבה, כי חזרה בה מבקשתה הראשונה לביטול פסק דין מחמת טעמים פרוצדוראליים בלבד, ללא שנערך בירור בטענותיה המהותיות גופן. בקשה לעיון חוזר 20. לשיטת המשיבה, אין עסקינן בבקשה לעיון חוזר, שכן בנבדל מבקשה לעיון חוזר שמתנהלת בתיק תלוי ועומד, התובענה הנוכחית הוגשה בנפרד, במסגרת הליך חדש בגין ראיות חדשות ולכן אין קשר בינה לבין התביעה הראשונה. 21. לסיום טוענת התובעת, כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף אף מן הטעם שהיא אינה נתמכות בתצהיר כנדרש. היא מבקשת, כי יינתן לה יומה בבית המשפט ומדגישה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית, שאין לשללה אלא במקרים חריגים. דיון והכרעה 22. לאחר שקראתי את כתבי בי-הדין, את הבקשה והתגובה, מצאתי כי דין התביעה להידחות, שעה שלא הונחה תשתית עובדתית מינימאלית לביסוס המועד בו נודעה לתובעת התרמית הנטענת, וכן לא הונחה תשתית עובדתית לטענת המרמה. 23. כאמור, הטענה הראשונה של המבקשת הינה טענת ההתיישנות. בתובענה שאינה במקרקעין קובע סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות) כי תקופת התיישנות הינה בת שבע שנים. מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התובענה (ראה סעיף 6 לחוק ההתיישנות - "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה"). 24. לכלל הנקוט בסעיף 5 לחוק ההתיישנות חריגים, שהרלוונטי לענייננו - חריג המרמה לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. מגרסת התובעת עולה, כי היא מייחסת לעירייה מעשה מרמה בהשגת פסק הדין. שעה שעילת התביעה שלפני הינה תרמית, הרי שחל כאמור סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע לאמור: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד המבקש, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". 25. הלכה היא מלפנינו כי: "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור" (ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד (1) 278, 283; ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ וע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא (3) 466, 470). 26. בע"א 675/87 מידל איסט איווסטורס נ' בנק יפת בע"מ ואח', פד"י מ"ג (4) 861, נקבע, כי "תקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה לתובע התרמית. באמירה "נודעה לתובע", בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי". בית המשפט העליון קבע את הדברים שלהלן באשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות ""הוראת סעיף 7 הנ"ל היא בבחינת דין מיוחד. ייחודה של ההוראה הוא בשניים: ראשית, בהגדרת מועד תחילת ההתיישנות; ושנית, בקביעת אמת-מידה של ידיעה ממשית וסובייקטיבית אודות התרמית, שרק בהיווצרותה "תתחיל תקופת ההתיישנות". 27. עפ"י האמור בפסק הדין בפרשת מידל איסט הנ"ל, "תביעת תרמית או אונאה" כהגדרתה בסעיף 7 "משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא מקורה המשפטי: נזיקי, חוזי, מנהלי או אחר" (שם בעמוד 869). 28. בע"א 4958/99 עין גב קבוצת פועלים בע"מ נ. מקורות חברת המים, פ"ד נ"ה (2) 11 קבע כבוד השופט אנגלרד, כי גם בתביעה לביטול פסק דין מחמת מרמה חל כלל ההתיישנות, אותו יש למנות מהיום שנודעה לתובע התרמית או ההונאה. 29. וכך קובע שם כבוד השופט אנגלרד - "22. אני גורס כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מירמה, כולל תביעה לביטול פסק-דין. השווה בעניין זה את דבריו של חברי השופט מצא בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ [10], בעמ' 869: "תחולתו של סעיף זה [סעיף 7 לחוק ההתיישנות - י' א'] איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי, או אחר". ואמנם, איני רואה טעם לקבוע דין מיוחד של התיישנות לתביעה לביטול פסק-דין בשל מירמה והונאה. האיזון שערך המחוקק בסוגיית המירמה וההונאה מתאים גם למירמה הנוגעת להליכים משפטיים בתחום האזרחי" (הדגשה הוספה - ש.נ.). 30. בענייננו, מציינים הצדדים שני מועדים לתחילת מניין תקופת ההתיישנות, בעוד הנתבעת טוענת כי מניין המועדים מתחיל לכל המאוחר במועד הגשת הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין ביום 21.05.2002, טוענת התובעת בתגובתה כי מניין מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו הפך פסק הדין לחלוט וסופי, היינו בתאריך 03.09.2003. 31. עיון בכתב התביעה מגלה שעילת התביעה הינה מרמה שכתוצאה ממנה ניתן פסק הדין המקורי. מהן נסיבותיה של מרמה זו, לא מפרטת התובעת, כל שכותבת היא, כי אין יריבות ולא הייתה יריבות מלכתחילה, בינה לבין הנתבעת כאן, וכי מעולם לא החזיקה בנכס מושא פסק הדין. 32. הטוען תרמית או הונאה חייב לפרט בדיוק רב את העובדות המבססות את טענתו ואינו יכול להסתפק בהעלאת השערות והנחות מצדו. לעניין זה קובעת תקנה 78 לתקנות סדר הדין, כי "כל מקום שבעל דין טוען טענת ... תרמית... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". סבורני, כי התובעת לא יצאה ידי חובתה זו, ומשכך, הטענה בדבר מרמה לא פורטה כדבעי. 33. "אך קודם שיידרש בית-המשפט לשקול אפשרויות אלו במקרה נתון, מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות" [ראה ע"א 3552/01 Banco Exterior Suiza SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna [2005]; כן ראה בסוגיה א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, בעמ' 67-66 והפסיקה הנזכרת שם]. 34. התובעת, לא פירטה בכתב תביעתה מה הוא המועד שנודע לה על "התרמית" בגינה הגישה את תביעת הביטול, ולא בכדי, שכן מכתב התביעה עצמו עולה שהיא הייתה מודעת להשגת פסק הדין, לכאורה, בתרמית בסמוך למועד הגשת הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין המקורי, במסגרתה טענה שמעולם לא החזיקה בנכס. 35. בסעיף 25 לתגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף, נטען כי "מיד עם היוודע דבר התרמית לתובעת, החלה התובעת לפעול על מנת לבטל את פסק הדין, וביום 03.09.2003 ניתן פסק הדין החלוט בגינו הוגשה התביעה נשוא התגובה דנן". מכאן אני למדה, כי התובעת עצמה מודה כי ידעה אודות התרמית בסמוך למועד הגשת הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין, היינו ביום 21.05.2002. תביעת הביטול הוגשה ביום 12.01.2010 בחלוף למעלה מ- 7 שנים מהמועד בו נדע לתובעת אודות "עילת התרמית", ועל כן דינה להדחות מחמת התיישנות. 36. אמנם, תקנת הציבור מחייבת כי שערי בית המשפט יהיו פתוחים לכל ולא על נקלה ידחה בית המשפט תובענה על הסף (ראה ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862 [1994]) ברם זכות הגישה לבית המשפט, כמו כל זכות, אינה בלתי מוגבלת. אם לאחר בחינת נסיבות המקרה לפי הכללים שהותוו בחוק ההתיישנות ובהלכה הפסוקה מסתבר, כי אין מנוס מהמסקנה שדין התובענה להדחות מחמת התיישנות, על בית המשפט לעשות כן, שאם נאמר כי זכות הגישה לערכאות דוחה התיישנות נמצא עצמנו מבטלים בהינף קולמוס את מוסד ההתיישנות (ראה בסוגיה בין היתר ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכלי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, [2003]. 37. למותר לציין, כי גם לאחר שחזרה בה התובעת מהבקשה הראשונה לביטול פסק הדין ופסה"ד חזר לעמוד על כנו, לא אצה לתובעת הדרך, ורק כעבור כשבע שנים תמימות ראתה להגיש את התובענה דנן. נוכח השיהוי הרב והבלתי מוסבר, שללא ספק מונע אפשרות ניהול הגנה ראויה, יתכן כי לולא התיישנה התובענה היה מקום לדחותה בהסתמך על דיני השיהוי. סוף דבר 38. טענות התובעת בכתב התביעה הינן כלליות וסתמיות, בלא שקיימת תשתית עובדתית מינימאלית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. ולא זו בלבד, דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה. 39. לאור האמור לעיל, מצאתי כי התייתר הצורך לדון ביתר טענות המבקשת. 40. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התובענה. 41. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בגין הבקשה בסך של 5,000 ₪ ומע"מ כחוק. 42.מרמההתיישנות