1. לפנינו ערעור ברשות (דב"ע נד/64 - 9) על החלטת בית הדין האזורי בה נדחתה בקשת המערער כנגד המשיבה (להלן - הרשות), שעניינה מתן סעדים זמניים שונים. הרקע העבדתי וההליכים בבית הדין האזורי 2. ביום 29.11.1993 הודיע מנכ"ל הרשות למערער על השעייתו כמנהל שדה התעופה בהרצליה, כדלקמן: "בתוקף סמכותי עפ"י סעיף 52(א) בחוק רשות שדות התעופה וסעיף 48 בחוק שירות המדינה (משמעת), לאחר שנפתחה נגדך חקירה משטרתית בחשד לביצוע עבירה פלילית שיש עמה קלון ביודעין, ושניתנה לך אפשרות להשמיע את טענותיך בפני, הריני משעה אותך בזה מתפקידן כמנהל שדה תעופה הרצליה בתקופה של ארבעה עשר יום, וזאת החל מיום 30 בנובמבר 1993. השעייתך תימשך עד לקבלת תוצאות החקירה המשטרתית, ועל המשכה יחליט נציב שירות המדינה". הרקע להשעיה, שהיא בגדר "השעיה דחופה" על-פי סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת), היה, ככל המסתבר, מכתב תלונה של פקח טיסה בשרה התעופה הרצליה אשר נשלח ביום 29.10.1992 אל הממונה על כח אדם ברשות. במכתב זה יוחסו למערער מעשים אשר ארעו בחודש אוגוסט 1990, והקשורים בהזמנה ובביצוע של טיסה מהרצליה לירושלים ובחזרה, על חשבון הרשות. בעקבות זאת הוגשה ביום 7.9.1993 "קובלנה" נגד המערער על-פי סעיף 32 לחוק המשמעת, ולאחר מכן הוגשה ביום 26.10.1993 תלונה במשטרה נגד המערער. 3. א. ביום 30.11.1993 הגיש המערער תובענה נגד הרשות (תב"ע נד/48 - 3), בה עתר לסעדים אלה: "א. להורות לנתבעת לבטל את החלטתה להשעות את התובע מעבודתו לאלתר. ב. להצהיר כי כל החלטה של מנכ"ל ו/או נציג אחר של הנתבעת להשעות ו/או לנקוט כל אמצעי משמעת אחרים כנגד התובע בעקבות ובהתבסס על התלונה מיום 29.10.92 ו/או בעקבות כל חקירה משטרתית שנפתחה בעקבותה הינה בטלה מעיקרה". ב. במקביל לכן הגיש המערער באותו יום בקשה לסעד זמני (תב"ע נד/962 - 12), בה עתר לסעדים אלה: "א. להורות לנתבעת לבטל את החלטתה להשעות את התובע מעבודתו לאלתר, וזאת באופן זמני ועד להכרעה בתביעתו של התובע. ב. להצהיר כי כל החלטה של מנכ"ל ו/או נציג אחר של הנתבעת להשעות ו/או לנקוט כל אמצעי משמעת אחרים כנגד התובע בעקבות ובהתבסס על התלונה מיום 29.10.92 ו/או בעקבות כל חקירה משטרתית שנפתחה בעקבותה הינה בטלה מעקרה, וזאת באופן זמני ועד להכרעה בתביעתו של התובע". 4. עיקר טענות המערער היה: (א) לא ניתנה למערער חזדמנות להשמיע את טענותיו לפני ההשעיה; (ב) לא היה חשד כבר לביצוע העבירות המיוחסות למערער; (ג) ההשעיה תגרום למערער נזק בלתי ניתן לתיקון; (ד) מנכ"ל הרשות לא היה מוסמך להשעות את המערער מאחד וחלה על העניין התיישנות. 5. במהלך הדיונים בבית הדין האזורי בבקשת המערער, עמדה להסתיים תקופת ההשעיה של 14 הימים כמפורט בפיסקה 2 לעיל. הרשות הודיע למערער ביום 12.12.1993 על הארכת השעייתו הדחופה, לתקופה נוספת של 16 ימים. בין השאר נאמר במכתב הארכת ההשעיה: "6. הטעמים להחלטתי זו הם כדלקמן: א. כפי שידוע לך, הינך חשוד בביצוע עבירות של זיוף ומרמה. ב. החשד מתייחס לטיסה שבוצעה על ידך באוגוסט 1990 בצותא עם עובד אחר של הרשות (ניר כספי), כאשר את המטוס מטיס עובד שלישי, פקח טיסה בשם עמי מוראבי, אשר באותה עת אמור היה להיות בתפקיד במגדל הפיקוח. הטיסה בוצעה במטוס פרטי של חברת אויה. למרות שכאמור הטיסה בוצעה לירושלים פנית לרשות ובקשת שהרשות תישא בהוצאות הטיסה, תוך שאתה טוען במכתבך לעוזר המנכ"ל כי הטיסה נעשתה מעל שדה התעופה הרצליה. חמור מכך, הסתבר לאחרונה כי החשבונית שהגשת לרשות זויפה, לכאורה, בטיפקס והמילה ירושלים שהופיעה במקור נמחקה... ג. ... ד. העבירות המיוחסות לך הן עבירות חמורות שיש עמן קלון ובמיוחד אמור הדבר בנושא הזיוף. דעתי היא, שמנהל שדה תעופה שיש נגדו חשד כבד לזיוף ומרמה אינו יכול להמשיך בתפקידו ויש להשעותו מן העבודה, שאם לא כן יפגע השירות ברשות פגיעה חמורה. זיוף ומרמה בעניינים הנוגעים לתפקיד מחייבים השעיה בכל מקרה, והדבר אמור במיוחד בכל הנוגע לאדם הנושא בתפקיד מנהל שדה התעופה אשר על פי החוק אחראי ישירות כלפי המנכ"ל לביצוע תפקידי הרשות והחלטותיה". 6. בפתח הדיון בבית הדין האזורי הודיע ב"כ הרשות כי "במידה ויסתבר בהליך העיקרי, כי ההשעיה היתה שלא כדין - יוחזר המבקש לעבודתו וישולמו לו המשכורת והנילווים כפי שהיו משתלמים לו לולא היה מושעה". 7. בית הדין האזורי דן ביום 13.12.1993 בטענת ב"כ המערער כי חלה התיישנות לגבי העבירה המיוחסת למערער ולפיכך מתיישנת אף הסמכות להשעותו, וכן בטענות כי הרשות פעלה בחוסר תום לב וכי יש מקום למתן הסעדים הזמניים. ביום 14.12.1993 נתן בית הדין האזורי את החלטתו נמנומקת בטענות המשפטיות המקדמיות שהועלו לפניו, ובה נקבע כי "השעיה הינה אמצעי משמעת מכוח חוק המשמעת" שהיא בגדר סעד זמני, ועל כן המעביד להשתמש בסעד זמני זה פוקע משפוקע כוחו לנקוט באמצעי משמעת כלפי העובד מחמת התיישנות לפי סעיף 64 לחוק המשמעת". עוד קבע בית הדין כי זמנכ"ל הרשות למינהל וארגון היה מוסמך להגיש את הקובלנה על פי חוק המשמעת, ולפיכך הקובלנה מיום 7.9.1993 הוגשה כדין. 8. למחרת היום, ביום 15.12.1993, שמע בית הדין האזורי את ראיות וטיעוני הצדדים בשאלה האם - מבחינה עובדתית - חלה התיישנות בענין הנדון לפניו. בית הדין קבע באותו דיון כי נטל ההוכחה להוכיח כי היתה התיישנות, מוטל על המערער, אשר טען לכך. בהחלטתו מיום 16.12.1993 קבע בית הדין האזורי "לכאורה כי העובדות המתייחסות לעבירות המיוחסות למבקש נודעו למנכ"ל הרשות אחרי אוקטובר 92, ולפיכך לא חלה התיישנות לגבי עניינו של המבקש". בהמשך החלטתו בחן בית הדין את שאלת מאזן הנזק לענין מתן צו המניעה. בשים לב להצהרת ב"כ הרשות בענין החזרת המערער לעבודתו (ר' פיסקה 6 לעיל), החליט בית הדין, מבלי להתייחס במפורט לסעדים שנתבקשו (ר' פיסקה 3(ב) לעיל), כי יש לדחות את המבקשה "למתן צו עשה כנגד המשיבה". 9. בקשת רשות הערער על החלטה זו הוגשה ביום 21.12.1993, והרשות ניתנה - לאחר קבלת תגובת המשיבה - ביום 30.12.1993. במועד זה נסתיימה ההשעיה הדחופה של המערער, המוגבלת ל-30 ימים בלבד. ביום 3.1.1994 הודיע הממונה על המשמעת, התביעה והחקירה בנציבות שירות המדינה למנכ"ל הרשות, כדלקמן, בעניינו של המערער: "1. הריני להודיעך כי ב-3.1.94 החליט נציב שירות המדינה, לאחר שנועץ במשנה לפרקליטת המדינה, לא להאריך את השעייתו של הנ"ל אלא להורות על העברתו לעבודה במודיעין טיס, מרכז תיאום, נמל תעופה בן גוריון לוד, וזאת מבלי לפגוע בדרגתו או שכרו. 2. ההחלטה בדבר ההעברה כאמור תעמוד בתוקף עד לקבלת החלטה הפרקליטות בעניין תיק פ.א. 2595/93 שנפתח נגד מר שמואל מזרחי ע"י משטרת תל-אביב, שאז ישקל הנושא מחדש". 10. הדיון בערער לפנינו ביום 6.1.1994, נערך כאשר נסתיימה תקופת "ההשעיה הדחופה", ונציב שירותה מדינה החליט על העברתו הזמנים של המערער לעבודה אחרת במקום להשעותו (ר' בנושא זה דב"ע מט/18 - 3 [1], בע' 179). לאור זאת, הצענו לצדדים לנסות למצוא פתרון מוסכם ביניהם למצב שנתהווה, אך הם הודיעו לנו כי לא נמצא פתרון כאמור. הטענות בערער 11. עיקר טענות ב"כ המערער לפנינו הוא: א. בשל אופיו של ההליך המשמעתי, הדומה להליך פלילי, הרי משהועלתה טענת התיישנות, מוטל נטל ההוכחה בדבר אי-קיומה של התיישנות על הרשות, והיא לא עמדה בנטל זה; ב. על בית הדין האזורי היה לברר האם לבעלי התפקידים המנויים בסעיף 64 לחוק המשמעת, היו ידועות העובדות הנוגעות לנושאי התלונה נגד המערער ולא החשדות הקשרות לעובדות אלה. עובדות אלה היו ידועות למי שכיהן בזמנה כמנכ"ל הרשות (מר ברוך לוי), ולפיכך חלה התיישנות בענין שלפנינו, גם כאשר ההשעיה מושתתת על הגשת התלונה למשטרה; ג. הקובלנה לא הוגשה על-ידי מי שמוסמך לכך, ולפיכך חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 64 לחוק; ד. בית הדין האזורי לא נתן החלטה בסעד ההצהרתי אשר נתבקש אף הוא (ר' פיסקה 3(ב) לעיל); ה. הטיפול בתלונה נגד המערער והשעייתו נעשו בהעדר תום לב, באי סבירות ומבלי שמוצתה זכות המערער לשימוע; ו. תקפה של החלטת נציב שירות המדינה בדבר העברתו הזמנית של המערער (ר' פיסקה 9 לעיל), מושפע מהשאלה האם חלה התיישנות בעניין שלפנינו. 12. ב"כ הרשות התייחס בעיקרי הטיעון שהגיש לנושאים שונים העולים בערער שלפנינו. בתחילת טיעוניו לפנינו טען ב"כ הרשות טענה ראשונית כי החלטת בית הדין האזורי מיום 16.12.1993 היא החלטה במסגרת ההליך לסעד זמני, והיא מתייחסת ל"השעיה הדחופה" אשר בה הושעה המערער. השעיה דחופה זו נסתיימה ביום 29.12.1993, ועל כן אין לחרוץ בהליך לסעד זמני את גורל התובענה התלויה ועומדת בבית הדין האזורי. מטעם זה יש לדעת ב"כ הרשות לדחות את הערער שלפנינו, מאחר והבקשה לסעד זמני הינה כיום אקדמית וחסרת תכלית. תשובת ב"כ המערער לטענה הראשונית הנ"ל היתה כי ההליך הזמני בבית הדין האזורי התייחס לכלל ההליכים כנגד המערער. תום "ההשעיה הדחופה" ובחינת נושא ההתיישנות 13. השאלה הראשונה אשר יש לדון בה היא האם יש מקום וצורך כי נכריע בערעור על ההחלטה במסגרת ההליך לסעד זמני, לאחר שנסתיימה תקופת "ההשעיה הדחופה" של המערער. מאחר והסעד הראשון אשר נתבע היה ביטול החלטת "ההשעיה הדחופה" עד להכרעה בתביעת המערער (ר' פיסקה 3(ב) לעיל), הרי שגם אם נקבל את הערער לא תהיה לסעד זה נפקות מעשית, מה גם שתביעת המערער (תב"ע נד/480 - 3) תלויה ועומדת. מאידך, הסעד השני אשר נתבע היה סעד הצהרתי בדבר בטלות - גם כן באופן זמני - של "כל החלטה של מנכ"ל ו/או נציג אחר של המקום להשעות ו/או לנקוט כל אמצעי משמעת אחרים כנגד התובע בעקבות כל חקירה משטרתית שנפתחה בעקבותיה" (ר' פיסקה 3(ב) לעיל). לאור זאת, נבהיר תחילה כמה מן ההיבטים הנוגעים לשאלה הנ"ל. 14. הרשות היא תאגיד סטטוטורי אשר הוקם רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977. בסעיף 52 לחוק האמור נקבע: "52. (א) חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, יחול על עובדי הרשות כאילו היו עובדי המדינה, ולענין זה יבוא שר התחבורה במקומו של השר בכל מקום שמדובר בחוק האמור בשר ומנהל הרשות יבוא במקום המנהל הכללי של המשרד בכל מקום שמדובר בו בחוק האמור. (ב) הממשלה, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאית לקבוע הוראות נוספות כדי להתאים את הוראות החוק למבנה הרשות". 15. על-פי סעיף 69 לחוק המשמעת, אין להשעות את עובד המדינה "בגלל עבירת משמעת או משום שהתחילה חקירת המשטרה נגדו אלא בהתאם להוראות הפרק הרביעי, או בהתאם לחוק אחר הקובע הוראה מפורשת בנדון,. סעיף 48 לחוק המשמעת מאפשר "השעיה דחופה" של עובד המדינה, וכן של עובד הרשות, בהתמלא תנאים מסויימים: "חשד כבד שעובד המדינה, ביודעין, מעל בתפקידו או השתמש בו לרעה, או שהפר את המשמעת הפרה זדונית וחמורה, או עבר עבירה פלילית שיש עימה קלון, והיה השר [או המנכ"ל] סבור, כי המשכת עבודתו של העובד תביא לידי פגיעה חמורה בשירות המדינה". בין תנאים אלה כלולים מושגים סובייקטיביים שעל פיהם נתחם תחום שיקול הדעת של המחליט על השעיה דחופה, כאשר ההחלטה נתונה לביקורת שיפוטית של בית הדין לעבודה (ר' דב"ע נב/70 - 3 [2], בע' 61). 16. נושא ההתיישנות בחוק המשמעת נקבע בסעיף 64 לחוק, בו נאמר: "64. לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי, או לסגנו לעניני מינהל. למנהל יחידת סמך או לסגנו לעניני מינהל, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנה או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף 22; אלא שבחישוב תקופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשטרה חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל. לענין סעיף זה רואים דיון כנגמר כאשר אין עוד ערעור עליו". ההתיישנות לגבי עבירה פלילית נמנית "מיום ביצועה" של העבירה, בכפוף להוראות בדבר קיום חקירה, הגשת כתב אישום או קיום הליך מטעם בית המשפט (סעיפים 9(א) ו-(ג9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). הוא הדין אף לגבי עבירות משמעת מסויימות אשר אף לגביהן נמנית ההתיישנות מיום ביצוע העבירה (ר' סעיף 170 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955; סעיף 53 לפקודת המשטרה [נושח חדש], התשל"א-1971; סעיף 103 לפקודת בתי הסוהר [נושח חדש], התשל"ב-1971). לעומת זאת, לעניין נקיטת אמצעי משמעת על-פי חוק המשמעת, אין משמעות למועד ביצוע עבירת המשמעת, וההתיישנות לגביה נמנית מיום שנודע על עבירת המשמעת לבעלי תפקידים מסויימים שפורטו בסעיף 64 לחוק. התוצאה היא כי יכול שתחלוף אף תקופה ארוכה מיום ביצועה של עבירת המשמעת על-פי חוק המשמעת, ואף-על-פי-כן לא תחול לגביה התיישנות לעניין נקיטת אמצעי משמעת, אלא מיום שנודע על עבירת המשמעת, ואף זאת רק כאשר המידע על העבירה היה בידיעת לעלי תפקידים מסויימים בלבד (עש"מ 7/86 [3], בע' 437). מטרת הוראה זו היא כי שככל שבעלי התפקידים האמורים השהו את פתיחת ההליכים המשמעתיים עקב אותה עבירת משמעת, לאחר שנודעה להם, "אות וסימן הוא כי מעשהו של עובד המדינה פגיעתו לא היתה רעה כל כך, או שריחה וטעמה פגו במשך התקופה ההיא, ולכן מוטב שתתיישן ולא תשמש עילה לפעולה נגד העובד" (בג"צ 184/65 [4], בע' 223). כמו כן "המשמעת נשכרת בדרך כלל מצדדים, הננקטים תוך זמן קצר יחסית אחרי אירוע עבירת המשמעת, ועם חלוף הזמן מעבר למידה הראויה הופכת התגובה המשמעתית למעשה מיוחד או, לעתים, אף לבעלת תוצאות הפוכות מאלו אשר להן מקווים" (עש"מ 5/85 [5], בע' 335). 17. תחילתו של הליך פלילי, יכול שתהיה בהגשת "תלונה" למשטרה, שבעקבותיה יוגש "כתב אישום", וסיומו של ההליך הפלילי הוא בזיכוי הנאשם או בהטלת "עונש" על הנאשם (סעיפים 58 ו -192 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). על-פי חוק המשמעת, תחילתו של הליך משמעתי בבית-הדין משמעת הוא בהגשת "קובלנה" לתובע על ידי בעלי תפקידים מסויימים, הן ביוזמתם הם והן על-פי תלונה שהוגשה להם (סעיף 32 לחוק המשמעת). התובע רשאי להגיש לבית הדין למשמעת "תובענה" (סעיף 33 לחוק המשמעת; תקנה 2 לתקנות שירות המדינה (משמעת) סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד-1963). סיומו של ההליך המשמעתי הוא בהטלת", "אמצעי משמעת" על הנאשם (סעיף 34 לחוק המשמעת; תקנה 51 לתקנות הנ"ל). "אמצעי משמעת", שהוא המונח אשר המחוקק קבע כ"עונש" לגבי עבירת, יכול שיינקטו אף על-ידי ועדת משמעת בהליך של "תלונה" אליה (ר' סעיפים 22 ו- 25 לחוק המשמעתי; תקנה 14 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין בועדות משמעת), תשכ"ד-1963). כמו כן, שר ומנהל כללי רשאים לנקוט כלפי עובד המדינה ב"אמצעי משמעת" מסויימים (סעיף 31 לחוק המשמעת). 18. סעיף 64 לחוק המשמעת (ר' פיסקה 16 לעיל), אינו מונע הגשת "תלונה" למשטרה, הגשת "קובלנה" לתובע, הגשת "תובענה" לבית הדין למשמעת או הגשת "תלונה" לוועדת משמעת. סעיף זה בא למנוע "נקיטת אמצעי משמעת" לפי חוק המשמעת, דהיינו, הטלת ה"עונש" המשמעתי על-ידי כל גוף המוסמך לכך: שר ומנהל כללי, ועדת משמעת, בית הדין למשמעת. כפועל יוצא מכך נמנע ניהול ההליך המשמעתי נגד העובד. "אמצעי המשמעת" הם אותם אמצעי משמעת אשר המחוקק התייחס אליהם ככאלה במקומות שונים בחוק, ואשר המאפיין אותם הוא שהם אמצעים כשלב האחרון של ההליך המשמעתי. 19. הליך ההשעיה על-פי הפרק הרביעי לחוק המשמעת הינו הליך הקודם להליך משמעתי או פלילי. ברור על-כן שהשעיה זו בגדר "אמצעי משמעת", בדומה לעונש של "השעיה" לפי סעיף 68(3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (מ' גולדברג [7], ההשעיה בהליכים משמעתיים", בע' 40), או ל"השעיה" הנעשית בנוסף לעונש לאחר הרשעה בפלילים (ר' סעיף 130(ג) לחוק הבחירות לכנסת [ולראש הממשלה] [נוסח משולב], תשכ"ט-1969). שורת ההגיון מחייבת אפוא כי מקום שברור כי קיימת התיישנות המונעת "נקיטת אמצעי משמעת" לפי חוק המשמעת, ברור גם שאין מקום להשעיה, משום שההשעיה קשורה בהליכי דיון בתובענה נגד המושעה (ר' סעיף 47(ה) לחוק המשמעת). ואולם, מקום שהרקע להשעיה אינו ב"נקיטת אמצעי משמעת" אלא הוא עקב חקירה משטרתית כאמור בסיפא של סעיף 47(א) או ברישה של 48 לחוק המשמעת, אין חלה בנסיבות אלה הוראת ההתיישנות אשר בסעיף 64 לחוק, וממילא אין לכך נפקות כלפי סמכות ההשעיה לפי החוק. במלים אחרות, כאשר הוגשה "תלונה" למשטרה על ביצוע עבירה פלילית שיש עימה קלון והתחילה חקירה פלילית של המשטרה, אין סמכות ההשעיה מושפעת מהוראת ההתיישנות אשר בסעיף 64 לחוק המשמעת. בהקשר לנושא זה נאמר בעש"מ 3/88 [6], בע' ,191 כדלקמן: "תחומו של סעיף 64 [לחוק המשמעת] הוא ההגבלה בזמן של האפשרות לנקוט אמצעים משמעתיים על-פי חוק... יש מקום לסברה, כי בחלוף תקופת ההתישנות המיוחדת למיגוון דרכי התגובה המשמעתית, או במהלך התקופה, יכול המעשה להיות, בנסיבות המתאימות (היינו אם הוא גם עבירה לפי חוק אחר), נושא לנקיטתם של הליכים פליליים רגילים על-פי הקבוע בהוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. לא יעלה על הדעת, כי בתום תקופת ההתיישנות על פי סעיף 64 הנ"ל לא ניתן יהא לפתוח בחקירה משטרתית לגבי אותו מעשה ולהחליט על העמדה לדין, כמובן, במסגרת תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]". ככל שניתן לפתוח בחקירה משטרתית כאמור, ניתן גם - במידה והתמלאו התנאים לכך - להשעות את העובד שנגדו נפתחה החקירה המשטרתית. 20. בעניין שלפנינו הוגשה אמנם "קובלנה" לתובע ביום 7.9.1993, כנגד המערער, אך לאחר מכן הוגשה "תלונה" במשטרה ביום 26.10.1993 (ר' פיסקה 2 לעיל). הרקע להשעיה הדחופה של המערער הוסבר על רקע התלונה נגד המערער במשטרה (ר' פיסקה 5 לעיל). על כן, לא היתה מניעה - מבחינת הוראת ההתיישנות בחוק המשמעת - לנקיטה בצעד של ההשעיה הדחופה. לאור זאת, אין אנו נדרשים להתייחס ולהכריע בשאלות העיקריות האחרות שהעלה ב"כ המערער לפנינו, והן - על מי נטל ההוכחה בדבר קיומה של התיישנות והאם ה"קובלנה" לתובע הוגשה על ידי מי שמוסמך לכך או לא. 21. מקבלים אנו את טענתו הראשונית של ב"כ הרשות כי מאחר ותקופה של "ההשעיה הדחופה" פג, אין מקום להתערבותנו כיום בהחלטת בית הדין האזורי בהליך לסעד זמני, שלגביה הוגש הערער. יחד עם זאת, מצאנו לנחוץ להבהיר את סוגית ההתיישנות בהקשר לעניין שלפנינו, כמפורט לעיל. ככל שיימשך הדיון בהליך העיקרי (תב"ע נד/480 - 3), תוכרענה הסוגיות אשר עומדות לדיון באותו הליך. סיכום 22. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערער. 23. המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. התיישנות