שופט מ' שמגר: 1. העותר מואשם בפני בית הדין הצבאי המחוזי, מחוזי שיפוטי גיסות השריון, בשורה של עבירות על סעיף 108 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והוא מלין על בית הדין הצבאי, כי לא הפעיל סמכויותיו לפי סעיפים 353(א) ו-378 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 ולא שינה את כתב האישום על-ידי החלפתם של האישומים הנ"ל על סעיף 108 לחוק העונשין באישומים אשר בהם תיוחס לעותר עבירה על סעיף 76(ב) לחוק השיפוט הצבאי. 2. (א) סעיף 108 לחוק העונשין עניינו פגיעה ברכוש, והוא מתייחס, בין היתר למי שגרם בזדון נזק לרכוש שהוא בשימוש כוח מזוין. המונח "כוח מזוין" כולל על-פי האמור בסעיף 104 לחוק הנ"ל גם את צבא- הגנה-לישראל. סעיף 76(ב) לחוק השיפוט הצבאי מגדיר את העבירה הצבאית הקרויה "השמדת רכוש", ועניינה, כאמור בכותרתה, בחייל שהשמיד במזיד רכוש צבאי או שגרם במזיד ובמישרין לנזק, לקלקול או לאבדן של רכוש כזה. סעיפים 353 ו-378, אשר הפעלתם נתבקשה על-ידי העותר מבית הדין הצבאי הדן בעניינו, דנים: הראשון - בהחלטה בטענה טרומית, והשני - בסמכותו של בית הדין הצבאי לשנות כתב-אישום. (ב) עד כאן באשר להוראות החוק, ומכאן לטענה ולמהותה. טענת העותר היא כי כל אימת שקיימת עבירה צבאית המוגדרת בחוק השיפוט הצבאי, אין מקום להאשים בפני בית-דין צבאי אלא בעבירה כאמור ואין לבסס את האישום על החוק הפלילי הכללי החל במדינה, גם אם העבירה המוגדרת בחוק הפלילי הכללי חופפת לפי יסודותיה את מעשה העבירה המיוחס לנאשם. 3. אין ממש בטענה זו. חוק השיפוט הצבאי הגדיר את המונח "עבירה צבאית" וכלל בו כל אותם מעשי עבירה המוגדרים בחלק ב' מן החוק הנ"ל, בסעיפים 43 עד 135 ועד בכלל. עבירה אשר לא הוגדרה בחוק השיפוט הצבאי, קרויה בחוק הנ"ל "עבירה שאיננה צבאית". משמע, כל המעשים והמחדלים שהוגדרו כעבירות בדיני העונשין הישראליים, למעט חוק השיפוט הצבאי, הם בגדר "עבירות שאינן צבאיות". סמכותו של בית-דין צבאי, מבחינת מהות הנושאים המובאים בפניו, מוגדרת בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק השיפוט הצבאי. סעיף 13 דן בסמכות השפיטה בעבירות צבאיות וקובע, כי בית-דין צבאי מוסמך לדון חייל שעשה מעשה המהווה עבירה צבאית. סעיף 14 דן בסמכותו של בית-דין צבאי לשפוט חייל, בסייגים שהובאו בו, בשל עבירה כלשהי שאיננה עבירה צבאית. לגבי "חייל" כמשמעותו לפי סעיף 1 לחוק השיפוט הצבאי מוקנית לבית הדין הצבאי לפי סעיף 14 הנ"ל סמכות מלאה לדון בכל עבירה על דיני העונשין החלים בישראל, אף כי איננה עבירה שהוגדרה כעבירה צבאית לפי חוק השיפוט הצבאי. לשון אחר, סעיף 14 מקנה לבית הדין הצבאי, לגבי חייל כמוגדר לעיל, סמכות מקבילה, מלאה ובלתי מסויגת לדון באישומים המעוגנים בדיני העונשין הכלליים החלים במדינה. היועץ המשפטי לממשלה רשאי להחליט על העברתו של המשפט לבית-משפט אחר, אך ורק אם הוא סבור, שהעבירה לא נעברה במסגרת הצבא או עקב השתייכותו של הנאשם לצבא. משמע, אם נעברה העבירה במסגרת הצבא או עקב השתייכותו של החייל לצבא, אין בידי היועץ המשפטי לממשלה סמכות להורות על העברת הדיון לבית-משפט אחר. זאת ועוד, בהגדירו את סמכויותיו של בית הדין הצבאי לדון בעבירות שאינן צבאיות, לא קבע המחוקק סייג כלשהו לפיו חובה על התביעה הצבאית לבכר בעת ניסוח האישום עבירות צבאיות על עבירות שאינן צבאיות. המחוקק גם לא הגביל סמכותו של בית הדין הצבאי על-ידי קביעה, כי הסמכות לדון עבירה שאיננה צבאית איננה קיימת או מסויגת, כאשר המחדל או המעשה אשר עליהם נשען האישום גם מוגדרים כעבירה צבאית בחוק הנ"ל. אין סייג או הגבלה מפורשים כאמור וגם לא משתמע מנוסח הדברים, בצורה כלשהי, כי מחוקק נתכוון לקבוע סייג כזה או הגבלה כזו. בידי התביעה הצבאית נתון אפוא שיקול-דעת בלתי מוגבל, אם לנסח את האישום, תוך הישענות על סעיף המגדיר עבירה צבאית או על הוראת עונשין כללית. 4. אם תישאל השאלה, מדוע ראה המחוקק להגדיר עבירות צבאיות, נוסף על ההוראות שבחוק הפלילי הכללי, הרי התשובה לכך ברורה, והיא גם עולה מפורשות מדברי ההסבר להצעת חוק השיפוט הצבאי, תשי"ד-1954, האומרים: "העבירות הצבאיות המפורטות ברשימה האמורה (חלק ב' לחוק - מ' ש') הן משני סוגים: א) מעשים אשר צרכי הבטחון והצבא מחייבים לראותם כעבירות פליליות, אף אם אינם כך על פי הדין הכללי; ב) מעשים שהם אמנם בני עונשין גם לפי הדין הכללי, אלא שיש צורך לכלול אותם ברשימה מחמת שנוסף יסוד כל שהוא ליסודות העבירה, או מחמת שהוחמר עונשם בצבא, או בגלל צרכי משמעת אחרים". 5. העותר טוען, בין היתר, כי האשמתו בעבירה המוגדרת בחוק העונשי במקום בעבירה על חוק השיפוט הצבאי יש בה כדי למנוע ממנו העלאת טענת התיישנות: עבירה שאיננה צבאית מתיישנת על-פי האמור בסעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, בו בזמן שעבירה על סעיף 76(ב) הנ"ל מתיישנת אחרי שלוש שנים (סעיף 41 לחוק השיפוט הצבאי). מאחר העבירה המיוחסת לעותר היא פשע, הרי התיישנותה לפי סעיף 7 הנ"ל היא כעבור עשר שנים, ואפילו היה מואשם בעוון, הרי ההתיישנות לפי סעיף 7 הנ"ל היא אחרי חמש שנים. טענה זו אין בה כדי לשנות מן האמור לעיל. ההתיישנות מחושבת, כהוראת חוק נגזרת, מן האישום על-פיו מואשם פלוני, ואם ההאשמה כדין נעשתה, היינו אם כתב האישום מגלה על-פניו זיקה כדין בין העובדות הנטענות בו לבין העבירה המיוחסת על-פיהן, אין בעובדה, כי ניסוח האישום בדרך אחרת היה מביא לתוצאה מקילה יותר מבחינת הנאשם, כדי להשפיע על תקפותו של כתב האישום ועל סמכותו של בית הדין. הבחירה בכגון דא מסורה כאמור לעיל בידי התביעה הצבאית. 6. העותר ניסה להקיש לצורך העניין שבפנינו מדברים שנאמרו בבג"צ 27/48 [1], אשר דן, בין היתר, בתקנה 97 לתקנות שעת חירום (חוקת השיפוט תש"ח), תש"ח-1948. האמור לעיל איננו סותר את דברי בית-משפט זה בבג"צ 27/48 [1] הנ"ל, אלא תואם אותם ועל-כן אין בהפניה זו כדי לשנות מסקנתנו. אשר על-כן הוחלט לדחות את העתירה, על אתר, אף ללא הזמנת העותר, מאחר שאיננה מגלה על-פניה עילה להתערבותנו. משפט צבאיצבאהתיישנות