1.בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר שרון בע"א 1625/08), אשר אישר את פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת א' פרוסט פרנקל בת"א 57067/06) ודחה אף הוא את תובענת המבקש להשבת כספים מחמת התיישנות. לבית משפט השלום הוגשה על ידי המבקש תביעה, שעניינה השבת כספים ששולמו על ידו - ובהתאם לפסק דין נגדו - לבנק הפועלים ואשר לטענתו המשיב הוא החב בגינם. המבקש טען בפני שתי הערכאות קמא כי המשיב פתח חברה וחשבון בנק בשמו של המבקש ואף זייף את חתימתו. לאחר שמיעת הראיות ובחינתן, קבע בית משפט השלום כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא מחמת התיישנות - מנימוקיו של בית משפט השלום. 2.בבקשה המונחת בפניי חזר המבקש על הטענות שהשמיע בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. לצד טענותיו לגופו של ערעור, הדגיש המבקש כי שגו שתי הערכאות משקבעו שתובענתו התיישנה. צוין כי המבקש ערך שני הסדרים עם הבנק לצורך תשלום הכספים האמורים - הראשון ביום 16.9.1999 והשני בתאריך 20.7.2001. לשיטת המבקש, החל מרוץ ההתיישנות במועד ההסדר השני - ולא הראשון כקביעת הערכאות הקודמות - ולפיכך תביעתו, אשר הוגשה בתאריך 10.10.06, לא התיישנה. עוד נטען כי שגו בתי משפט השלום והמחוזי משנתנו פרשנות מצמצמת לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן 'סעיף 9') ושיש לראות בהודאת המשיב בתמליל כהודאה לצורך הסעיף האמור. המבקש סבור שהקביעה, לפיה חלה התיישנות משפטית בנסיבות דנא, יוצרת תקדים משפטי חריג, יוצא דופן ובעל "השלכה רחבה על כלל ציבור המתדיינים". בכך, לטענתו, מוצדק מתן רשות ערעור ודיון בערעור לגופו. 3.בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). סבורני כי המבקש לא צלח משוכה זו. ערעורו נוגע לשאלה עובדתית שהוכרעה פעמיים - על ידי הערכאה המבררת וערכאת הערעור - אימתי תישמע שריקת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות? אף השאלה איזו פרשנות יש ליתן לסעיף 9 נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי באספקלריית פסיקתו של בית משפט זה (וראו פסקה 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי וההפניות שם). בכך אין ללמד על התאמתות חששו של המבקש מיצירתו של תקדים, החורג מד' אמות הסכסוך בין הצדדים. אף לגופו של עניין, לא מצאתי סיבה שבדין להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי - שהחרה החזיק אחר קביעותיו של בית משפט השלום. באשר לשאלה מתי יחל מניין ההתיישנות, ניתחו במפורט שתי הערכאות את המסכת העובדתית הרלוונטית. לצורך זה ננקטו גישות "לקולא" ביחס למבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי: "לא יכולה להיות מחלוקת כי קיומו של החוב נודע למערער לראשונה לפחות בעת שנדרש עוד בשנת 1997 על ידי הבנק לסלק את החוב והוגשה נגדו תביעה. אם הייתה למערער טענה כלשהי כלפי המשיב, הרי זה היה המועד להעלותה, ולמצער להגיש הודעת צד ג' כלפיו. זאת ועוד, אין ספק כי דבר קיומו של החוב היה ידוע למערער בעת עריכת ההסכם הראשון עם הבנק, ביום 16.09.99, ומשלא פתח בהליכים נגד המשיב עד למועד זה, אם לא קודם לכן - אין ספק שהתביעה - שהוגשה ביום 10.10.06 - התיישנה, ומשכך בצדק קבע כך בימ"ש קמא, ודין הערעור להידחות. מועד ההסכם השני עם הבנק או מועד התשלום בפועל אינו המועד הקובע לתחילת מניין תקופת ההתיישנות". עינינו הרואות, שתי הערכאות נקטו גישה מקלה כלפי המבקש. בהקשר זה, יש להזכיר את ההתפתחויות העובדתיות, כפי שתוארו על ידי בית משפט השלום: "חברת יורקשר נפתחה בשנת 1996 וכתב התביעה כנגד התובע נפתח בשנת 1997. התובע הגיע לחקירת יכולת ביום 11.4.99 לאחר שניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה ובהתאם להחלטת כבוד הרשמת כוכבה לוי נפסק, כי עליו לשלם את הסך של 1,800 ₪ לחודש החל מיום 10.5.99 ובכל 10 לחודש, שאחריו וביום 16.9.99 הגיע התובע עם הבנק להסדר לתשלום החוב". לכאורה - ומבלי להביע עמדה בכגון דא - ניתן היה לחשוב על "נקודות פתיחה" מוקדמות אף יותר לתחילת מניית ההתיישנות. בנוגע לסוגיה השנייה אותה מעלה המבקש - תמליל שיחה המלמד לטענתו על קיומה של הודאה מצד המשיב לצורך תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות - גם כאן לא מצאתי סיבה המצדיקה התערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, הנשענות על קרקע פסיקתית איתנה. ראוי להדגיש כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לא רק בשל היעדרה של הודאה מפורשת בעובדות המקימות למבקש את הזכות לה הוא טוען. בפסק דינו צוין כי אין בתמליל "אף לא הודאה במקצת העובדות" ושדרישת הכתב גם היא אינה מתקיימת. זוהי קביעה עובדתית ביחס למקרה, אשר וודאי אינה מקימה עילה לגלול שלישי. בל נשכח כי הלכה היא שיש לפרש את סעיף 9 לחוק ההתיישנות בדווקנות (ראו ע"א 1071/91 משה נ' הכפר הירוק (1996)) וזאת על מנת לשמור על משטר ההתיישנות. 4.הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. התיישנות