ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ח. ינון) בת.א. 60698/05 בו נדחתה על הסף תביעתו הכספית של המערער נגד המשיב מחמת התיישנות. רקע 1. המערער, מהנדס במקצועו, התגורר בארצות הברית בין השנים 1978-1995, שאז חזר לישראל. בהיותו בארצות הברית, ולשם ניהול חשבונותיו בישראל כל עוד הוא נמצא בחו"ל, מסר בידי המשיב, בן דודו, יפוי כוח כללי באמצעותו יפעל על פי הוראותיו. 2. במרכזו של הסכסוך, סך של 130,000$ המהווים את התמורה אותה קיבל המערער בשנת 1989 ממכירת דירתו שבתל אביב. מתוכם, 70,000$ נמסרו לידיו של המערער, הוא המוכר, הטוען כי פנה להפקידם - יחד עם המשיב - בחשבון דולרי בסניף בנק לאומי לישראל בע"מ שבגבעת אורנים, ירושלים (להלן: "החשבון הדולרי" ו"הסניף"). לטענתו, נרשם המשיב כמיופה כוח בחשבון זה. יתרת התמורה בסך של 60,000$ נמסרה מהקונה, בשלושה תשלומים החל מתאריך 21.6.89, ישירות למשיב שהפקידם בחשבון שקלי באותו הסניף (להלן: "החשבון השקלי"). סכום נוסף שבמחלוקת הינו הסך של 4,000$ אותם משך המשיב מחשבון שניהל המערער בבנק עליה בבת-ים. 3. באמצע חודש מאי 1990 בוצעו שתי משיכות מהחשבון השקלי בסך כולל של 146,103 ₪ (135,000 ₪ + 11,103 ₪), אשר הביאו (לאחר משיכה נוספת של כמה עשרות שקלים) לאיפוסו ולסגירתו (ראו דפי חשבון נספח ג' לכתב התביעה). אין מחלוקת כי בהוראת המערער סכום של 10,000$ נמסר לדבורה, רעייתו (דאז), שהגיעה לביקור בישראל. 4. בחלוף 15 שנים, ובתאריך 13.12.05, הגיש המערער לבית משפט השלום תביעה כספית בסך 1,700,000 ₪ נגד המשיב בעילות של תרמית, הפרת חובת נאמנות ועשיית עושר ולא במשפט. סכום זה מהווה 134,000$ בניכוי אותם 10,000$ שנמסרו בהתאם להוראותיו לרעייתו ובצרוף ריבית, הכל כמפורט בכתב התביעה (מוצג 1 לתיק מוצגי המערער). לטענת המערער, בשנת 2005 נזקק לכסף לרגל נישואי בנו. משביקש למשוך את הכספים מצא כי אלה, נמוגו. אז התברר לו, כי אין כל תיעוד לחשבון הדולרי בו הופקדו 70,000$, ומכאן טענתו שפתיחת החשבון הדולרי וביצוע ההפקדה בו היו אחיזת עיניים שבוצעה על ידי המשיב, שזכה לשיתוף פעולה של אחיו, מנהל סניף הבנק באותה העת. בפועל, כך נטען, ניכס המשיב את הסכום הזה לעצמו (לציין כי במקור נתבעו גם האח והבנק, אך התביעה נגדם נדחתה בהסכמה ללא צו להוצאות, ראו החלטה בפרוטוקול הדיון מיום 21.11.06 בבית משפט השלום). באשר ליתר הכספים, סך בשקלים השווה ל - 60,000$ שהופקדו בחשבון שקלי שנפתח על ידי המשיב, הרי שלמעט 10,000$ שנמשכו על ידי המשיב בהוראתו ונמסרו לרעייתו, היתרה נמשכה על ידי המשיב ללא ידיעתו או הרשאתו. 5. להגנתו טען המשיב, בין היתר, כי התביעה התיישנה, מאחר שהוגשה בחלוף 15 שנים ממועד משיכת הכספים וסגירת החשבון (1990), וכ - 10 שנים מאז שב המערער להתגורר בישראל (1995), וזאת למרות שנהג מידי פעם לבדוק את החשבון השקלי. והכל, כאשר על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת בחלוף שבע שנים. באשר לסכום של 70,000$ טען המשיב כי הרוכשת מסרה תשלום זה למערער, שלמיטב ידיעתו לא הופקידו בכל חשבון, דולרי או אחר, והוא נותר בידו של המערער. 6. לעניין זה השיב המערער וטען כי על אף ששב לישראל עוד בשנת 1995, לא נזקק לכסף עד לנישואי בנו בשנת 2005. רק במועד זה גילה כי החשבון השקלי סגור, והכספים שהיו בו נמשכו שלא על דעתו, ואילו הכספים בחשבון הדולרי לא הופקדו בו מלכתחילה, והחשבון כלל לא היה קיים מעולם. מאחר שאחת מעילותיו הינה עילת התרמית שבוצעה כלפיו על ידי המשיב, חל דווקא סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי מרוץ ההתיישנות יחל רק ביום בו נודעה לתובע התרמית. בנסיבות אלו, ומשהוגשה התביעה חודשים ספורים לאחר שנודעה לו התרמית - אין התיישנות. עוד נטען כי יחסיו עם המשיב היו כיחסים שבין נהנה לבין נאמן, ובסוג זה של יחסים כלל לא קיימת התיישנות של תביעה. 7. בית המשפט מצא, כאמור, כי התביעה התיישנה ודחה אותה על הסף מטעם זה ומטעם זה בלבד, כשהוא נסמך על תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 ("בית המשפט...רשאי בכל עת לדחות תובענה נגד הנתבעים כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה... (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע"). נקבע כי בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת לאחר שבע שנים. אמנם, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאריך את תקופת ההתיישנות מקום בו נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת תביעתו מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. אך במקרה דנן, המערער נמנע משך עשור מאז חזר לישראל מלברר מה עלה בגורל הכספים המופקדים בחשבון השיקלי, וגם נמנע מלפנות למשיב בשאלה לגביו. במחדלו זה, שנבע מטעמים שלא הובהרו, זנח המערער את ענייניו והוא אינו יכול לבוא בטרוניה כלפי המשיב במועד שבו פנה אליו. טענתו הנוספת של המערער כי ביחסי הנאמנות שבינו לבין המשיב אין התיישנות, הצריכה ראשיתם של דברים ברור עובדתי - האם ההסכם ביניהם הינו 'הסכם נאמנות' או שמא עסקינן ב'הסכם שליחות'. דומה כי בעניין זה יש סתירה בפסק הדין; מחד, קבעה השופטת שבחינת אומד דעת הצדדים ולשון יפויי הכוח מצביעים על הסדר נאמנות (ראו סעיף 29 לפסק הדין). מאידך, קבעה כי יפוי הכוח אינו נושא מאפיינים של מוסד נאמנות כי אם של מוסד שליחות, שכן המשיב קיבל על עצמו לפעול בהתאם להוראותיו של המערער ולא מעבר לכך כפי שדורש מוסד הנאמנות (ראו סעיף 30 לפסק הדין). אולם, הוסיפה וקבעה השופטת המלומדת כי גם בתביעות נאמנות יש להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים. ובסופו של דבר, חזרה על קביעתה כי המערער נמנע מלהגיע לבנק משך 10 שנים על מנת לברר מה עלה בגורל כספיו, וזאת הגם שנהג לשהות בישראל מידי שנה ולתקופות קצרות עובר לחזרתו הסופית בשנת 1995. במצב מעין זה אין זה סביר כי המשיב יידרש לשמור ראיותיו וליתן את הדין על פעולותיו משך זמן כה רב לאחר מכן. 8. על כך הערעור שלפנינו בו עותר המערער להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית משפט השלום. הוא שב וטוען כי עילת תביעתו לא התיישנה. בד בבד עם טיעוניו אלו, המתייחסים לעובדה כי תביעתו נדחתה מחמת התיישנות, טוען הוא טענות לגופה של התביעה ומבקש הכרעתנו בה. יאמר כבר עתה כי ערעור זה עניינו דחיית תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות, ואין בלתו. אפילו יתקבל הערעור ותדחה טענת ההתיישנות, בית משפט זה לא ייתן הכרעתו לגופה של התביעה, וזו תחזור לשם כך לערכאה המבררת. על כן, נתמקד בטענות המערער לעניין דחיית תביעתו על הסף. המערער חוזר ומבאר כי ידע במשך כל השנים כי כספו מופקד בבנק וצובר ריבית, והוא הותירו כך מתוך כוונה לשמור אותו לחתונת ילדיו. לא היה לו כל צורך בכספים והוא לא חקר אודותיהם. רק חודשים ספורים לפני הגשת התביעה, עת נזקק לכסף, התגלה לו דבר המעילה בהם והפרת חובת הנאמנות על ידי המשיב. מציין המערער כי הבנק ראה במשיב, שפתח את החשבון השקלי אליו הופקד הכסף בעל דברו, וכל מסמכי החשבון נשלחו רק אליו. בחודש מאי 1990 אמנם ביקש המערער מהמשיב דף חשבון, והלה סיפק לו מבוקשו. אלא שיום אחד לאחר הדפסתו, משך המשיב את כל הכסף שהיה מופקד שם. עניין זה התגלה לו, כאמור, רק בשנת 2005, ורק לאחר שעורך דינו פנה לבנק לקבל העתקים של דפי החשבון, שכן הבנק עצמו סרב למסור לו אותם. המערער מדגיש כי ייפוי הכוח מעולם לא הוחזר לו, הוא עצמו לא יכול היה למשוך כספים מהחשבון השקלי שכן זכות המשיכה היתה שמורה למשיב בלבד בהתאם למסמכי החשבון. המערער מדגיש את מערכת יחסי האמון ששררה בינו לבין המשיב, כאשר לא היתה לו כל סיבה לפקפק באמינותו או לבדוק כי אין הוא נופל קורבן למעשה של תרמית. מכאן, שידיעתו של המערער אודות התרמית שבוצעה התגבשה רק בשנת 2005 תקופה קצרה עובר להגשת העתירה, ובמועד זה היא לא התיישנה. המערער מלין על כך כי בית המשפט טעה כאשר קבע כי שררו בין הצדדים יחסי נאמנות, ומיד לאחר מכן קבע כי היו אלו דווקא יחסי שליחות. לדידו של המערער, נאמנות היא-היא המסגרת המשפטית הנכונה לסווג בה את יחסיהם. יפויי הכוח מתווה זאת, באשר המשיב קיבל היתר כמעט בלתי מוגבל לפעול כפי רצונו בנכסיו, ואף קיבל שכר נאמן על כך. בנאמנות, כך על פי המערער, אין התיישנות אלא ממועד הידיעה על הפרת החובה. עוד טוען המערער כי מאחר שהמשיב הודה שקיבל את הכסף, אם כי הוסיף וטען שהמערער או רעייתו משכו אותו, הרי שעסקינן ב"הודאה והדחה". במצב דברים מעין זה, הנטל עובר למשיב להוכיח כי מסר את הכספים למערער או למי מטעמו, ובכך כשל. כמו כן, מעצם הודאתו, אין התיישנות. 9. מנגד, תומך המשיב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומוסיף כי המערער נהג לבדוק את חשבונותיו, ואין זה סביר כי החזיק כספים בחשבון בנק שאותו לא טרח לבדוק במשך עשר שנים. המערער ידע אודות כל פעולה שבוצעה בחשבון, ובתאריך 26.4.90 אף הורה, בכתב, למשיב להשיב לו את ייפוי הכוח - דבר המעיד כאלף עדים כי באותו שלב כבר לא היה בו צורך יותר שכן המערער ידע כי אין עוד כספים בחשבון. בחלוף מספר חודשים אף שלח לו המשיב דפי חשבון מיום פתיחתו ועד לסגירתו, על כל התנועות שבוצעו בו, והמערער לא חלק על תוכן מכתב זה עד להגשת התביעה. המשיב מבאר כי הרקע לתביעה הכספית הוא אי שיתוף פעולה מצידו עם תביעה אותה ביקש המערער להגיש נגד רעייתו לשעבר בעניין הכספים שהיו מופקדים בחשבון. המשיב חולק על היותו נאמן, ומדגיש כי במערכת היחסים שבינו לבין המערער היה האחרון בעל השליטה ובעל הדעה היחידי, ולו עצמו לא היתה זכות להתערב במעשיו ובשיקול דעתו. ובכל מקרה, כך לדידו, ההתיישנות חלה גם על יחסי נאמנות. גם אם לשיטתו של המערער יש ביניהם יחסי נאמנות, מעת משיכת הכספים על ידו בשנת 1990, לכאורה באין הסכמה של המערער לכך, "כפר" הוא בנאמנותו ובכך הסתיימו יחסי הנאמנות והחל מרוץ ההתיישנות. דיון 10. לאחר שעיינו בכתבי בי-הדין, על צרופותיהם ואסמכתאותיהם, ושמענו את טענות באי כוח הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן שהתיק יחזור לבית משפט השלום אשר ייתן הכרעתו בו הן בשאלת ההתיישנות - לאור האמור להלן בפסק זה - והן לגופו של עניין, והכל בהתאם לחומר הראיות שלפניו. 11. הסוגיה שלפנינו אחת היא - האם תביעתו של המערער התיישנה מאחר שהוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מאז הופקדו, לכאורה, כספים בחשבון הדולרי ומאז שנמשכו כל הכספים מהחשבון השקלי. המערער טוען כי כל אחת ממערכת הנסיבות תרמית, יחסי נאמנות, הודאה והדחה מאריכה ואף מאיינת את תקופת ההתיישנות. נדון בכל אחת מהן. תרמית 12. סעיפים 6-8 לחוק ההתיישנות הם הרלוונטיים כעת לדיוננו. הוראתם: "6. תחילת ההתיישנות תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. 7. תרמית ואונאה היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה. 8. התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". [הדגשות אינן במקור] 13. השופטת המלומדת עמדה על כך כי במשך עשור מאז שב המערער לישראל, הוא נמנע מלפנות למשיב בכל שאלה בקשר עם החשבון. ובלשון בית המשפט: "לא יעלה על הדעת כי אדם יעצום את עיניו באשר לחשבון הבנק שלו משך כעשור, וביום בהיר אחד יתעורר ו"יזכר" כי יש לו חשבון בנק ויש לו שם, לטיעונו, כספים רבים. במחדלו זה זנח התובע את חשבון הבנק שלו, ואינו יכול לבוא בטענות ובטרוניות כלפי הנתבע..". עוד קבעה כי החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות המאריך את תקופת ההתיישנות אינו חל, באשר "התובע יכול היה לגלות את החסר בכספים הנטען בקלות, לו רק היה פונה לבנק מבעוד מועד. המדובר בענייננו בנסיבות אשר היו תלויות בתובע עצמו והוא, מטעמים שלא הובהרו בפני, בחר שלא לנקוט כל צעד לברור העניין הכספי" (ראו בעמ' 6-7 לפסק הדין). מהאמור לעיל ומעיון בפסק הדין עולה כי הערכאה המבררת לא קבעה באופן פוזיטיבי אימתי נודע למערער לראשונה כי הכספים אינם. אלא, קיבעה את ידיעתו של המערער למועד כלשהו בעבר הרחוק, לאחר ששללה תחולתן של הנסיבות מאריכות את תקופת ההתיישנות כמפורט בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. משמע, לא "ידיעה" בפועל היא שעמדה לנגד עיניה, אלא ידיעה בכוח. בכך נפלה שגגה תחת ידי בית המשפט. 14. כאשר עילת התביעה הינה תרמית, חלים כללי התיישנות מיוחדים - אלו הקבועים בסעיף 7 לחוק ההתיישנות. עיקרם, כי תקופת ההתיישנות תחל ביום בו "נודעה" לתובע עילת התרמית או ההונאה. שאלת ההתיישנות איננה נבחנת במשקפיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, והדברים באו לידי ביטוי בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870 (1989): "תקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה לתובע התרמית. באמירה "נודעה לתובע", בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי". [הדגשה איננה במקור] (להלן: "פרשת מידל איסט"). סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בניגוד לסעיף 8 לחוק, אינו מציב תנאים להארכת תקופת ההתיישנות, ולא בכדי. לו היינו מחילות את הוראות סעיף 8 לחוק על סעיף 7 המשמעות היתה כי תביעתו של תובע בעילת התרמית היתה נדחית משום שהיתה ברשותו ידיעה זמינה, כזו שבנקיטת אמצעים זמינים וסבירים היה יכול להשיגה. בכך, היה נשלל תוקפו של סעיף 7 לחוק, בעוד הכלל הוא כי המחוקק אינו משחית מילותיו לריק. על כן, מקום בו חל סעיף 7 לחוק, סעיף 8 אינו יכול לחול (שם, שם). זאת ועוד, "סעיפי חוק ההתיישנות מלמדים על המתח שבין טעמי ההתיישנות השונים... טעמים אלו יוצרים מקבילית כוחות כאשר כל אחד מהטעמים מושך לכיוונו, בין זה של התובע לבין זה של הנתבע" (רע"א 3266/07 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, ([] 30.7.09) בפסקה 11). מנקודת מבטו של הנתבע, הגבלת התובע מלהגיש תביעתו לפרק זמן קצוב נועדה להגן עליו לבל יאלץ להחזיק באמתחתו את אותו הנכס או הממון בגינו עתיד הוא להיתבע, ולבל יידרש לשמור ראיותיו המבססים הגנה אפשרית עד כלות. גם האינטרס הציבורי, שבתי המשפט לא ידונו בנושאים שאבד עליהם הכלח לאחר שהתובע הציג מצג כי וויתר על תביעתו, תומכים בהגבלת יכולת התביעה (מידל איסט, בעמ' 870-871). עם זאת, "טעמים אלה, שהם טובים ונכוחים ביחס לכל התובענות כולן, אינם טובים ואינם נכוחים ביחס לתובענות שעילתן תרמית. וכי מוטל עלינו, מטעמי 'הגינות' כביכול, לדאוג את דאגתו של רמאי שדבר תרמיתו לא נחשף אלא בעבור שנים הרבה ? וכלום עניינו של הציבור אינו תומך דווקא בהוקעת הרמאי על מעלליו, ולוא גם כעבור זמן ? (שם, שם). ראו לאחרונה גם ע"א 3752/09המאם נ' עזבון המנוח המאם, ז"ל ([] 17.1.10) בפסקאות 16-17). מכאן, שעל מנת שמרוץ ההתיישנות בעילת התרמית יצא לדרכו, יש צורך בידיעה ממשית וסובייקטיבית של התובע אודות התרמית ושבכוחו להוכיחה בראיות בבית משפט (ע"א 9800/01שאוליאן נ' שאוליאן, פ"ד נח(4) 389, 399 (2004)). 15. כאמור, השופטת המלומדת לא האריכה את תקופת ההתיישנות, מהטעם שאי גילוי התרמית (לכאורה) היה נעוץ ברשלנותו של המערער, שמסיבות שלא הובהרו נמנע מלברר מה עלה בגורל כספו. אין בפסק הדין התייחסות להיבט אימתי נודע למערער, בפועל, כי הכספים כבר אינם - מועד שיש לו חשיבות כשבעילת התרמית עסקינן, שרק ממועד זה תחל להימנות תקופת ההתיישנות. על כן, על הערכאה המבררת לשוב ולתת דעתה לשאלה עובדתית זו וליתן הכרעתה בה. לאחר מכן תוכל לדון בסוגיית ההתיישנות על סמך תשתית עובדתית מספקת. נאמנות 16. לטענת המערער, שררו בינו לבין המשיב יחסי נאמנות, וביחסים מעין אלו אין התיישנות. המשיב, מכחיש קיומם של יחסים מעין אלו. מחלוקת עובדתית זו לא הוכרעה, שכן הערכאה הדיונית קבעה שתי קביעות, שעל פניהן סותרות. מחד, נקבע כי בחינת אומד דעת הצדדים ולשון ייפוי הכוח מצביעה על כך שמירב הזיקות בהסדר החוזי מכוונות ליצירת הסדר נאמנות (סעיף 29 לפסק הדין). מאידך, כי יפויי הכוח אינו נושא מאפיינים של מוסד נאמנות, אלא של מוסד שליחות (סעיף 30). הגם שניתן ליישב סתירה זו באמצעות פרשנות כזו או אחרת של הפסק, מלאכת קביעת העובדות נתונה בידי בית משפט השלום. זה ממילא עתיד לשוב להכריע בעניין, ויהא עליו להידרש גם לעניין עובדתי זה. 17. עם זאת, נדגיש כי הערכאה הדיונית מצאה, ובדין, כי גם על יחסי נאמנות חלים דיני ההתיישנות, לרבות סעיף 8 לחוק. בהתאמה, זקפה לחובתו של המערער את העובדה כי לא בדק את חשבונותיו מבעוד מועד. בעוד אנו מסכימות עם חלקה הראשון של קביעה משפטית זו, אנו מסתייגות מחלקה השני. ונחדד; על מערכת יחסים שבין נאמן לנהנה חלים דיני ההתיישנות הרגילים, ולא ניתן לומר כי הנאמנות מאריכה את תקופת ההתיישנות עד אין-קץ. נפסק כי "קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו, אולם הנחה זו ניתנת לסתירה. בהיוודע לנהנה העובדות המהוות את עילת התביעה, מן הראוי להחיל על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד אין קץ" (ע"א 3322/95גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 527 (1997) להלן: "פרשת גמזו"). תקופת ההתיישנות תחל להימנות אפוא מהמועד שבו כפר הנאמן בחובותיו כנאמן או הפר את חובותיו ככזה (ע"א 11422/04 עזבון המנוח עבדאלכרים זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל ([] 15.9.10) בפסקה 15); ע"א 3141/99 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817, 824-825 (2001); שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל"ט - 1979 201-202 (מהדורה רביעית, 2004)). בהתאמה, גם מצבים המעכבים את תקופת ההתיישנות - כאלו שבסעיף 8 לחוק, חלים על עילות הנובעות מהתנהגותו של הנאמן (ע"א 6906/00ענבטאוי נ' דר (דרויש) פ"ד נו(5) 280, 287 (2002). אך זאת יש להדגיש, ודומה כי הערכאה הדיונית לא דקדקה בעניין זה ומכאן הסתייגותנו באשר לאותה "ידיעה" המיוחסת לתובע בסעיף 8 לחוק. "אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו" (פרשת גמזו, בעמ' 526). "במילים אחרות, כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על-מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה" (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 68 (2003)) [הדגשה אינה במקור]. ראינו אפוא להורות לבית המשפט כי ככל שיקבע שביחסי נאמנות עסקינן, עליו להכריע בשאלה אימתי הובא לידיעתו של המערער - הנהנה, כי החשבון הדולרי לא נפתח, ומהחשבון השקלי נמשכו כל הכספים. אין די בייחוס רשלנות למערער באי גילוי כפירתו של המשיב בנאמנותו, לכאורה. אין לצפות מנהנה לבדוק את נכסי הנאמנות, כאשר מטרת הנאמנות מלכתחילה היתה להקנות לנאמן שליטה בנכס לשם מילוי משימותיו, ולא היתה סיבה לחשוד כי הנאמן כופר בנאמנותו. הודאה והדחה 18. המערער רואה בגרסתו של המשיב - כי קיבל את הכספים, אך מסרם לאחר מכן למערער או למי מטעמו - משום "הודאה והדחה". הנובע מהאמור הוא כי הנטל עובר למשיב להוכיח למי העביר את הכספים, ובעניין זה כשל המשיב משום שהציג מספר גרסאות שונות. תוצאה נוספת הנובעת על פי דעתו של המערער מעצם הודאת המשיב בזכותו, היא כי אין התיישנות על תביעתו. 19. בית המשפט לא דן בשאלת ה"הודאה והדחה" וממילא לא הכריע בה. גם אנו, במישור של העברת נטלי ההוכחה, לא נכריע בה, שכן עניין הוא לערכאה הדיונית עת תדון בתביעה לגופה כפי שעתידה היא לעשות עם מתן פסק דין זה. כל ענייננו בערעור זה הוא במישור השני - השפעת ההודאה, לכאורה, על שאלת התיישנותה של התביעה. 20. השפעה זו מוסדרת בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע: "9. הודאה בקיום זכות הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". [הדגשה איננה במקור] על מנת להיכנס לגדרו של סעיף 9 לחוק המאריך את תקופת ההתיישנות, תוכנה של ההודאה צריך שיצביע על "הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות" (ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים ([] 20.7.10, בפסקה 22) [הדגשה איננה במקור]. 21. המשיב מכחיש כי אי-פעם קיבל לידיו או נטל את הסך של 70,000$ שלכאורה הופקדו בחשבון הדולרי. הוא טוען כי אלו היו ונותרו בידי המערער. מכאן, שממילא אין לפנינו "הודאה והדחה" לעניין סכום זה. באשר לסכום שהיה מופקד בחשבון השקלי, אף אם נניח כטענתו של המערער כי לפנינו 'הודאה והדחה', הרי שלאור הסיפא של סעיף 9 לחוק "הודאה - למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות", דומה כי טיעונו זה של המערער דינו להדחות. במכתבו של המשיב מיום 9.8.05 (עובר להגשת התביעה) שנשלח בתשובה לפניית ב"כ המערער, לא ניתן לראות 'הודאה'. המשיב אינו מודה כי משך את עיקר הכסף מהחשבון השקלי, ומפנה את טרונייתו של המערער לרעייתו דאז (ראו מכתב נספח [ו] לכתב התביעה). ואילו להודאתו, לכאורה, של המשיב בכתב הגנתו, קדם טיעון בדבר התיישנותה של התביעה (ראו הפסקה הראשונה לכתב ההגנה, נספח 2 לתיק מוצגי המערער). ומכאן, שלא ניתן לתפוס את המשיב ב'הודאה' המאריכה את התקופה. סוף דבר 22. מהטעמים המפורטים, דין הערעור להתקבל ופסק דינו של בית משפט השלום, מבוטל. התיק יחזור לבית משפט השלום על מנת שיקבע אימתי נודע למערער, בפועל, שהסכום של 70,000$ מעולם לא הופקד לכל חשבון שהוא, וכי הכספים מהחשבון השקלי נמשכו. בהתאמה יבחן קיומה של התיישנות ביחס למועד הגשת התביעה. כמו כן יקבע בית המשפט האם היתה שליחות או נאמנות, ומה בנסיבות העניין דין ההתיישנות בהתייחס לכל אחת מהאפשרויות המנויות לעיל. זאת ועוד; בנסיבות העניין, כאשר התיק נפתח בשנת 2005 וטרם הגיע לכלל סיום, אנו מנחות את בית המשפט להכריע בכל השאלות שלפניו - הן בשאלת ההתיישנות בהתאם לקביעות העובדתית שהונחה לקבוע, והן לגופה של התביעה. פרוטוקול הדיון שנערך בבית משפט השלום מצביע על כך שהדיון שהתנהל לפניו היה דיון הוכחות מלא, לגופם של דברים (ראו פרוטוקול מיום 3.12.07, נספח 6 לתיק מוצגי המערער, בעמוד 3 שו' 4-7 ובכלל). על כן, אין מקום לשוב ולשמוע ראיות ובית המשפט ייתן את פסק דינו על סמך כל החומר שלפניו, אלא אם כן יבקשו הצדדים להוסיף על שהוגש, שאז תוגש בקשה מתאימה לערכאה הדיונית. בנסיבות העניין, הוצאות ערכאה זו בסך של 20,000 ₪ יושתו בהתאם לתוצאת פסק הדין שינתן על ידי הערכאה הדיונית. הפיקדון שהופקד על ידי המערער יועבר לגזברות בית משפט השלום עד למתן פסק דין בערכאה הדיונית. נאמנותהתיישנות