להלן החלטה בנושא התיישנות נזק רכוש לרכב: 1. המבקשים עותרים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. 2. רקע עובדתי המשיב, יליד 1965, נפגע בתאונת דרכים ביום 29.3.99. בגין תאונה זו הוגשה ע"י המשיב תביעה, ביום 6.4.06, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). 3. לטענת המבקשים, ממועד אירוע התאונה, קרי - 29.3.99 ועד למועד הגשת כתב התביעה חלפו למעלה משבע שנים, ועל כן יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. 4. המשיב מתנגד לבקשה. ראשית, המשיב טוען כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר. לגופו של עניין, טוען המשיב כי התביעה לא התיישנה וזאת בשל מספר טעמים: לטענת המשיב, חל בענייננו סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הואיל ויש לראות במתן פיצוי מטעם המבקשים למשיב בגין ביטוח המקיף, משום הודאה בזכות, אשר ממנה יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות. לחילופין, טוען המשיב כי יש להחיל בענייננו את סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר לפי האמור בהם מועד תחולת ההתיישנות יחל ממועד שנתגלה הנזק, להבדיל ממועד האירוע. לטענת המשיב, עד ליום 10.4.99 שהה בבית-חולים תוך חוסר מודעות למצבו, ולא ידע את מהות הנזקים שנגרמו לו. משכך, יש למנות מועד תחילת ההתיישנות אך מיום 10.4.99 ואזי לא מתיישנת התביעה. יתרה מכך, טוען המשיב כי רק כחודשיים מיום אירוע התאונה החל להיות מודע לנזק שנגרם לו עת ניסה לשוב לעבודתו, ונתקל במגבלות שלא היה מודע להן. מכל אלה סבור המשיב כי כתב התביעה הוגש במועד כדין. 5. המבקשים הגישו תשובה לתגובת המשיב. בפתח טענותיהם טוענים המבקשים כי המשיב לא תמך תגובתו בתצהיר וזאת על אף שמסתמך על טענות עובדתיות בתגובתו. מטעם זה סבורים המבקשים כי אין מקום לקבל את התגובה ויש להורות על דחיית התביעה על הסף. לגופו של עניין, טוענים המבקשים, בהתייחס לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כי אם פוצה המשיב ע"י המבקשים בגין נזקי רכוש, טענה אשר לא הוכחה ע"י המשיב, הרי שאין כל קשר בין נזקי רכוש לבין הודאה בחבות לפי חוק הפיצויים. באשר לטענת המשיב בדבר תחולת סעיפים 89 לפקודת הנזיקין וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, טוענים המבקשים כי בדנן יש להחיל את סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין,ל פיו מירוץ ההתיישנות החל במועד האירוע ומכאן שהתביעה התיישנה. לחילופין, טוענים המבקשים כי אף אם נידרש להחיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ולמנות את ההתיישנות ממועד התגלות הנזק, אזי נידרש לבחון היום בו התגלה לראשונה נזק פיזי כלשהו ואין נפקות להיקף הנזק. מכאן, שיש לראות במועד התאונה את מועד תחילת ההתיישנות, ואף בדרך זו התביעה התיישנה. עד כאן טענות הצדדים. 6. דיון דחיית תובענה על הסף אפשרית לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), במקרים הבאים: "(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין (2) חוסר סמכות (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע...". במסגרת תקינה 101 (א)(3), בית המשפט עשוי לדחות תביעה על הסף מחמת התיישנות. (ראה: הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, קשת, עמ' 632). סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, ולכן באם נראה במועד התאונה את המועד שבו נולדה עילת התביעה, הרי שהואיל והמשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 29.3.99 וכתב התביעה הוגש ביום 6.4.06, דהיינו: לאחר חלוף שבע שנים ממועד אירוע התאונה, לכאורה תביעתו של המשיב התיישנה. 7. למעשה, טוען המשיב כי אין לראות בנסיבותינו את מועד התאונה כמועד שבו נולדה עילת התביעה, אלא במועדים מאוחרים יותר, ואזי תביעתו לא התיישנה בעת הגשתה. 8. האם נדחה מועד תחילת ההתיישנות, כטענת המשיב? לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, היה והודה הנתבע בקיום זכותו של התובע יהיה בכך כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות נגדו. התנאי להפסקת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף זה הוא שההודאה צריכה להיעשות בכתב או בפני בית המשפט, או שהנתבע מבצע מקצת מהזכות. כאן לא התקיים אף אחד מאלה. איני מקבלת עמדת המשיב כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו שילמו המבקשים פיצוי למשיב בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכבו בתאונה נשוא התביעה. אף אם נתעלם מכך שהמשיב לא הביא כל הוכחה לקבלת הפיצוי בגין נזקי רכוש, הפיצוי בגין נזקי רכוש שקיבל התובע מבוסס על פוליסת ביטוח מקיף. העילה היא חוזית, מכח חוזה ביטוח שנכרת בין התובע לחברת הביטוח. הפיצוי הנתבע בגין נזקי גוף מבוסס על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ועל פק' ביטוח רכב מנועי ותעודת ביטוח חובה שהוצאה. מדובר בעילות שונות, בזכויות שונות, והכרה בזכות אחת - לפצות את התובע בגין נזקי רכוש, אינה יכולה להוות "הודאה בזכות" התובע לפיצוי גם בגין נזקי גוף שאונו לו באותה תאונה. כך שטעם זה נדחה. 9. האם יש תחולה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין ולסעיף 8 לחוק ההתיישנות? בע"א 34/95 עמוס גבעון נ' ד"ר י. ברמה ואח', פד"י נ(4) 462, 466, קובע כב' השופט אור כי הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות ואליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע לאמור: "תחילת התיישנות 89.לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". "לענין מועד תחולת ההתיישנות של עילות נזיקיות הבחין המחוקק, בסעיף 89 לפקודת הנזיקין בין עילות שענינן מעשה או מחדל לבין עילות שענינן נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל". (ראה: ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל, פד"י מט (5) 485, 501). 10. בענייננו, עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר אונו למשיב בתאונת דרכים, דהיינו: עילת התובענה היא נזק גוף שנגרם ע"י מעשה או מחדל, ועל כן על חישוב תקופת ההתיישנות יש להחיל את הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בעניין זה נקבע כי יש למנות מועד תחילת ההתיישנות ממועד בו נתגלה נזק פיזי כלשהו אף אם היקפו התגבש מאוחר יותר: "אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משתנגלה הנזק שוב אין להמתין לגיבושו שישלם במלוא היקפו" (כב' השופט א. ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה פד"י לח (4) 552, 559). הבחנה זו אומצה לראשונה על ידי השופט לנדוי בע"א 74/60 שמואל נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פד"י טו (1) 255, 262: "גם אם נניח שהנזק, אשר נגרם למערער בתאונה הראשונה, לא התגלה מיד במלוא היקפו, אלא רק בחלקו, גם במקרה זה אינו מאריך הסעיף 68(ב) את תחילתה של תקופת ההתיישנות מעבר להופעתו הראשונה של נזק כלשהו". וחזרה מאז כחוט השני בפסיקה. כך דבריה של השופטת אבנור בע"א 831/80 זמיר יצחק נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פד"י לז (3) 123: "נתגלה אין פירוש נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק - הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר, יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו". השופט ברק בפסק דין בעניין בוכריס סייג את ההלכה וקבע כי מירוץ ההתיישנות לא יחל ביום גילוי הנזק, אם הנזק הוא של מה בכך, ואם הניזוק כאדם סביר בנסיבות העניין לא היה מגיש תביעה בגינו. 11. בענייננו, המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 29.3.99, ואושפז בבית החולים "ברזילי" עד ליום 10.4.99. בבקשתו טוען המשיב כי בכל תקופת האשפוז לא היה מודע למצבו. אינני מקבלת טיעון זה של המשיב. אמנם נרשם בסיכום המחלה כי המשיב "מספר על אבדן הכרה" אך לא ברור כלל איזה פרק זמן. מסיכום המחלה עולה כי המשיב אושפז במחלקה הכירורגית ולא במחלקה הנוירולוגית או טיפול נמרץ. עוד עולה כי סבל משברים בצלעות וחזה אוויר; לפיכך, לא יכול להיות כל ספק כי כבר בזמן אשפוזו - היה התובע בהכרה, ומודע לכך כי נגרם לו נזק גוף משמעותי בתאונה. שברים - אינם נזק של מה בכך שאדם סביר לא יתבע בגינם, כך שהמשיב גם לא יוכל להיבנות מן הסייג בעניין בוכריס. 12. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע לאמור: "התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". דחיית מירוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות יחול רק במקרה והנזק לא נתגלה כלל. כאמור, אין זה המקרה שלפני. המשיב סבל ממועד התאונה מפגיעות משמעותיות שאינן פגיעות של מה בכך, ועל כן אין תחולה אף לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. 13. עם כל הצער למצבו של המשיב, אין לי אלא לקבוע כי דין התביעה להידחות על הסף, מחמת התיישנות. בנסיבות אלו, אין צו להוצאות. נזקי רכושהתיישנות