בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. לאחר קריאת הבקשה והתגובות ובחינת המסמכים הרפואיים הרבים שוכנעתי כי התביעה התיישנה וכי לתובע היה יותר מ"קצה חוט" לזיהוי הבעיות הרפואיות זמן רב לפני הגשת התביעה. לפיכך, וחרף ההלכות המצמצמות בסוגיית הסילוק על הסף והפגיעה בזכותו המהותית של התובע, מצאתי לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התביעה בשל התיישנותה. התובע והתביעה התובע, מר ראובן אפטקר, יליד 1950, עבד אצל הנתבעת 1, התעשייה האווירית לישראל בע"מ, משנת 1975 ועד לחודש אוגוסט 2010 כמבנאי מטוסים במפעל יצור. במסגרת עבודתו עסק, בין השאר, בחיתוך וייצור של מוצרי אלומיניום ובכלל זה בליטוש חלקי פח. לטענתו, נחשף משך שנים ארוכות לאבק מתכת, לחומרים נדיפים ולרעשים חזקים, מבלי שקיבל ציוד הגנה מתאים. כתוצאה מכך נגרמו לו פגיעה נשימתית ופגיעה בשמיעה. התביעה הוגשה ב-22/3/2012. בכתב תביעה ובחוות הדעת שצורפה לו נרשם כי התובע החל לסבול מבעיות נשימה כעשר שנים לפני הגשת התביעה, כי ב-2007 ביצע בדיקת CT שבה נמצאו שינויים אנטרסטיציאלים בבסיסי הריאות וכי ב-2/2/10 ביצע בבדיקת תפקודי ריאות בה נמצאה ירידה בנפחי הריאות TLC- 58% ו- DLCO- 47%. כתוצאה מכך אובחן כסובל מבעיות שינה שגורמות לפגיעה קשה בתפקודו היום-יומי. לא צורפה חוות דעת בנושא השמיעה ולא פורטו התאריכים והמועדים הנוגעים לעילה זו. הבקשה לסילוק מחמת התיישנות הנתבעות מבקשות את סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. לטענתן, תיקו רפואי של התובע מלמד כי הוא סבל מבעיות נשימה, מפוליפים ומבעיות שמיעה משך שנים ארוכות - כבר משנת 1983 - כאשר לכל אורך הדרך היה ברור לו כי קיים חשד שבעיות אלו נובעות מעבודתו ואף הומלץ לו על שינוי עבודה. התובע היה ער לקיומן של המחלות ולקשר הסיבתי בינן לבין עבודתו אך בחר שלא הגיש תביעה. הנתבעות מפנות לפסיקת בית-המשפט העליון בע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל [19/9/10]; ורע"א 5260/12 קריספל נ' ביטוח ישיר [13/12/12] וטוענות כי בהתאם להלכות אלו התביעה התיישנה, שכן התובע היה ער למחלה ולקשר הסיבתי שנים רבות לפני הגשת התביעה, ואילו החמרה בנזק לבדה אינה עילה להארכת תקופת ההתיישנות. התובע מבקש לדחות את הבקשה. בפיו רוממות זכות הגישה לערכאות - ואכן זכות נעלה היא, בל נקל בה ראש (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל, פ"ד נא(3) 577 [15/7/97]) - ובשמה מבקש הוא להדוף את טענת ההתיישנות. מן הבחינה העובדתית טוען התובע כי "כוח תביעה", היינו - המידע העובדתי המגבש עילת תביעה, הגיע לידיו רק בשנת 2007 עם קבלת תוצאות בדיקת ה-CT, שרק בעקבותיה החל לעבור "שרשרת" בדיקות מקיפה על מנת לברר את מצבו הרפואי. ב-2010 גילה לראשונה כי קיימת ירידה בנפחי הריאות ולפיכך הגיש תביעתו רק במועד זה. התובע מוסיף וטוען כי ממילא מדובר ב"עילה מתחדשת" שכן המעסיק הפר חובותיו באופן מתמשך וגרם לו לנזק מצטבר מידי יום ביומו ולפיכך, בכל מקרה, נמשכה עילת התביעה שלו עד יציאתו לגמלאות ב-2010. במענה לתגובת התובע ציינו הנתבעות כי התובע לא טען טענות אלו בכתב תביעתו ואף לא הגיש כתב תשובה, למרות שהנתבעות טענו את טענת ההתיישנות בכתב הגנתן, ולפיכך חורגות טענותיו בתגובה מגדר המחלוקת שבכתבי הטענות ומהוות הרחבת חזית אסורה. הנתבעות מוסיפות ומציינות כי כבר ב-1997 נתגלתה ירידה בנפחי הריאות של התובע. המתווה הנורמטיבי נקודת המוצא לכל דיון בבקשות סילוק על הסף היא זכות הגישה לערכאות. זכות יסוד זו היא מן החשובות בשיטת המשפט הישראלית (פרשת ארפל; בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-16, פ"ד נז(1) 750 [16/1/03]) ואחת מנגזרותיה היא ההלכה העקבית לפיה בית-המשפט מצווה לנסות להימנע מסילוק תביעות על-הסף, אלא אם שוכנע כי תביעתו של התובע חסרת תוחלת וכי גם אם יוכחו העובדות שבכתב תביעתו התביעה עצמה תדחה. כך על דרך הכלל וכך בסילוק מחמת התיישנות אשר חוסמת את התובע ממיצוי זכותו המהותית. ברם, גם זכות הגישה לערכאות סייגים לה, ואחד הראשונים שבהם הינו סייג ההתיישנות הקבוע בחוק. על תכליותיו של סייג זה עמדו בתי המשפט ומלומדי המשפט לאורך השנים, ובתמצית נאמר כי בבסיסו עומדים, בין השאר, זכות הנתבע להגנה ראויה; יכולת התכנון הכלכלית של הציבור ושל גופים כלכליים, ומולה ההוצאות הכרוכות בהקצאת רזרבות כספיות כנגד תביעות עלומות ושמירת מסמכים וראיות לזמן רב (עלות שבסופו של יום תושת על כלל הציבור); החשש כי ברבות השנים יאבדו ראיות ועדים דבר שיקשה על בירור האמת העובדתית; חוסר הסבירות שבהעמדת דרישה של שמירת מסמכים לנצח מבלי שאדם יודע כי הוא מצוי בסכנת תביעה; היחלשות זכויות התובע אשר "ישן על זכויותיו"; ואינטרסים הנוגעים למערכת השיפוט עצמה והקצאת משאביה לתיקים עדכניים. לפירוט הערכים השונים שבבסיס ההתיישנות ראו בהרחבה פרשת גיא-ליפל; ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר פרנס, פ"ד מא(1) 589 [1987]; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554 [1984]; ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ [16/1/12]. המחוקק הישראלי היה ער לשיקולים מכאן ומכאן, ולאחר שביצע את האיזון בין הערכים המתנגשים תחם את תקופת ההתיישנות להגשת תביעות בסוגיות השונות. לענייננו רלוונטיות שתי מערכות דינים. ראשונה היא המערכת הכללית שנקבעה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ובהתאם לה זכות התביעה בגין נזק מתיישנת בחלוף שבע שנים אלא אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן [ואז] תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (סעיף 8 לחוק). אלא שכוחה של המערכת הכללית אינו יפה תמיד בעוולות נזיקיות שבהן נוצרים, לא אחת, פערי זמנים בין יום ביצוע העוולה לבין יום גילוי הנזק. לפיכך הוסיף המחוקק גם מערכת שנייה - דין ספציפי להתיישנות בנזיקין אשר קיבל ביטוי בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולפיו: "לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" היחס שבין מערכות דין אלו נבחן בפסיקה ונקבע כי ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על רכיבי הרשלנות והקשר הסיבתי ואילו ההסדר הספציפי שבסעיף 89 לפקודת הנזיקין חל על רכיב הנזק (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535 [2000]). מלשונם של סעיפים אלו עולה כי תובע אינו יכול לכאורה לתבוע אם חלפו עשר שנים מן האירוע המזיק גם אם הנזק התגלה לאחר תקופה זאת (ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ [12/7/10]), אולם בפועל נטו בתי המשפט לעצור את תקופת ההתיישנות גם אם נמצא שאחד היסודות האחרים של העילה התגלה באיחור (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 678 [1984]; ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עיזבון בליבאום, פ"ד מ"ט(5) 485 [1996]). אשר לטיב הגילוי הנדרש - וכאן עיקר בענייננו - נפסק שאין צורך בגילוי מלוא נזקיו של התובע ודי שהתגלה נזק ש"אדם סביר, היה בנסיבות העניין מגיש תביעה בגינו" (בוכריס, 559). כלומר, די בכך שהתובע ער לקיומו של נזק ממשי אשר דומה במהותו לנזק שבגינו הוא תובע בכדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות (מ. חשין, בפרק "התיישנות" בספר דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת גד טדסקי, מהדורה שניה 1976), 729). ומשעה שעמד התובע על קיומו של נזק שאינו נזק של "מה בכך" חובה עליו לפעול להגשת תביעתו גם אם נזקיו לא התגבשו במלואם (ראו פרשות יפרח; בוכריס; וגיא ליפל שנזכרו לעיל; וכן ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [22/06/08]). פירוש הדברים הוא כי גם אם מצבו של התובע הוחמר אין בכך כדי ליצור עילת תביעה חגשה שלא התיישנה. "מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק החלקי - אף אם התברר לאחר מכן שהיקפו נרחב יותר - בתנאי שבנסיבות העניין מדובר בהיקף נזק שאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו" (אלנקווה); "מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק" (רע"א 5260/12 קריספל נ' ביטוח ישיר [13/12/12]; וראו גם: ע"א 1806/05 הראל נ' עזבון המנוח אמיתי, פ"ד סב(4) 231 [2003]). מן הכלל אל הפרט עתה יודעים אנו את התורה וכעת עלינו לשוב למקרה שלפנינו ולברר מהו אותו מועד שבו הפך המידע הרפואי שבידי התובע ממידע של מה בכך למידע מהותי שכל אדם סביר היה תובע בגינו. נפנה אפוא לחיפוש התשובה במסמכים הרפואיים הרבים שצורפו, ונמצא כי התובע סובל מבעיות ריאה ומבעיות שמיעה כבר שנים ארוכות, הוא פנה לרופאים, אובחן כמי שסובל ממחלות נשימה שונות כתוצאה מעבודתו ואף שקל שינוי מקום העבודה. כך, בין השאר, עולה כי ממסמך הפניה לרפואה תעסוקתית מ-4/11/1983 כי התובע אובחן כסובל מנזלת אלרגית (rhinitis allergic) ופוליפים באף וצויין "עובד עם חומר כימי שמזיק לו ... אבקש לבדוק אפשרות להחליף עבודתו". בגיליון בדיקת כושר עבודה מ-29/11/1983 נרשם כי התובע ביקש שחרור מעבודה עם אבקה וגרדים, כי מ-1975 סובל מהפרעות נשימה דרך האף וכי קיימת הגבלה בשמיעה. ב-13/8/1988, בהפניה לרפואה תעסוקתית, נרשם: "עדיין סובל מקשיי נשימה דרך האף ... במיוחד בשעות העבודה" ובהמשך "נראה כי אינו מסוגל בעבודה הנ"ל הקשורה במגע עם חומרים כימיים". ב-25/6/1997 נרשם במסגרת פניה של המחלקה לרפואה תעסוקתית לרופא המטפל כי בבדיקות שבוצעו לתובע התגלו תוצאות לא תקינות בתפקודי הריאות (47.4%) והתובע הופנה להמשך בירור וטיפול. יצויין כי ב-22/7/1997 מצא מומחה ריאות (ד"ר לביא) ערכים תקינים בבדיקת תפקודי נשימה אך עקומת שטח/נפח לא לגמרי תקינה. ב-4/9/1997 בוצעה בדיקת אסטמה במכון לתפקודי ריאות בבבית חולים תל השומר ונמצאה רגישות יתר בחומרה קלה עד בינונית. ב8/99 נרשם כי בבדיקות תקופתיות שבוצעו במחלקה לרפואה תעסוקתית התגלו "הפרעות רסטרקטיביות ממושכות" ונרשם "נא לבצע יעוץ ע"י ריאות". ב- 2/8/1999 נרשם כי "בבדיקה שגרתית במקום העבודה נמצאה עדות למחלת ריאות רסטרקטיבית. ברקע: נזלת אלרגית ממושכת". ב-23/9/2001 שוב הופנה לרופא ריאות בשל ממצאים של שינוים רסטרקטיבים. ב-9/2002 אובחן התובע כסובל מירידה בשמיעה. ב-26/9/2004 הופנה למכון שמיעה בשל חשש לירידה בשמיעה. ב-31/10/2004 נרשם אצל רופא א.א.ג "עובד ברעש כ-30 שנה, מרגיש צפצופים באוזניים" ואובחן כסובל מליקוי שמיעה. ב-14/11/2004 בוצעה בדיקת שמיעה ונמצא "חשש לירידה בשמיעה. עבר בדיקת שמיעה בעבודה שלא יצאה טוב, חשוף לרעש במקום עבודתו. חש ירידה בשמיעה... ללא הסטוריה של בעיות אוזניים" תוצאות: "ימין: ירידה מינימלית בשמיעה... שמאל: ירידה קלה בשמיעה...". ב- 28/11/2004 נרשם כי ידוע כטיפוס אלרגי, עבר 3 ניתוחים של פוליפים ללא הטבה כל הזמן, עובד בתעשייה אווירית טוען לירידה בשמיעה. ממסמכים אלו עולה כי התובע סבל מבעיות ריאות ובעיות שמיעה משנת 1983. בשנים 1983 ו-1988 עלה החשד לקיומו של קשר סיבתי בין מצבו הבריאותי לבין עבודתו. בעיות הריאה הוחמרו ב-1997 ובאותה תקופה נרשמו תלונות צפופות ומרובות של התובע. ב-1999 אובחנו מחלת ריאות רסטרקטיבית וירידה בתפקוד הריאות. בהמשך עבר התובע בדיקות מקיפות. מדובר בנזק שאינו נזק של "מה בכך" שכן התובע אובחן בסובל משינויים רסטרקטיביים ופנה לבדיקות ולטיפולים פעם אחר פעם, כאשר מרכיב הקשר הסיבתי היה ידוע והתובע עצמו ביקש לעבור מקום עבודה. גם בעיות השמיעה היו ידועות כבר מ-1983. למצער אובחנו במלוא עוזן ב-2004 אז היה בידי התובע מידע ברור בנוגע לירידה בשמיעה ולחשד לקיומו של קשר הסיבתי בין הפגיעה לבין עבודתו. חרף זאת השתהה והגיש תביעתו רק ב-2012 - שמונה שנים לאחר שגילה את הנזק ואת הקשר הסיבתי (וזאת, כאמור, בהנחה מקלה שהוא לא ידע עליהם קודם לכן). משמעות הדבר היא שתביעתו של התובע התיישנה בשתי העילות. די באמור לעיל להביא לדחיית התביעה, ברם אתייחס בקצרה למספר טענות נוספות שעלו. טענת התובע לעילה מתמשכת: אין חולק כי מקום בו העוולה היא עוולה מתמשכת אין התיישנות לגבי חלקי העוולה שהתרחשו בתוך תקופת ההתיישנות, היינו - שבע שנים לפי יום הגשת התביעה. עם זאת, כפי שנפסק, מקום בו התגלה נזק מחוץ לתקופת ההתיישנות הוא חוסם את התביעה גם אם מדובר בעוולה נמשכת, שכן בעילות החדשות מגדילות את הנזק ולא יוצרות עילת תביעה חדשה, וכפי שנפסק בפרשת יפרח "מקום בו נזק ממשי כבר נתגלה, אין בעובדה כי הוא המשיך והחמיר לאחר גילויו, כדי להשעות את מירוץ תקופת ההתיישנות" (וראו גם דברי כב' השופט ריבלין בפרשת אלנקווה). במקרה הנוכחי נמצא כי התובע היה ער לקיומו של נזק שאינו נזק של מה בכך כבר לפני שנים ארוכות, וכן היה בידו לכל הפחות "לחשוד" בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין עבודתו, ולפיכך אין בתקופת עבודתו עד 2010 כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. ההתיישנות כטענת סף דיונית: על-פי הנחיית בית-המשפט העליון שאלת ההתיישנות הינה "טענות סף" ומן הראוי לדון ולהכריע בה בטרם ההכרעה בשאלות האחריות והנזק. רק אם הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות יש להמתין להליך העיקרי ולא לדון בהתיישנות כטענת סף (פרשת גיא-ליפל; ע"א 2206/08 סיגמן נ' דובק [11/7/10]). במקרה הנוכחי, הואיל ואין מחלוקת כי המסמכים שהוגשו הם המסמכים הרלוונטיים ואין מחלוקת עובדתית עיקרית, מצאתי לדון בהתיישנות כטענת סף ולהכיר בה על יסוד התשתית העובדתית הקיימת. הימנעות התובע מהגשת כתב תשובה: קיים טעם רב בטענת הנתבעות כי התובע אינו רשאי להעלות בתגובתו טענות שלא נזכרו בכתב תביעתו. התובע גם נמנע מלהגיש כתב תשובה אף שידע כי הנתבעות טוענות טענת התיישנות, וכך ויתר, לכאורה, על השמעת עובדות הנוגעות להתיישנות. התוצאה היא התובע מבקש למעשה להרחיב את החזית שנקבעה בכתבי טענותיו (השוו: ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת אחים שבירו בע"מ, פ"ד נד (4) 464 [2000] ; רע"א 1345/13 סעאידה נ' אסיל חברה להובלות וסחר עצים בע"מ [5/3/13]; ת"א (נת') 3949/08 בוקריס נ' עזבון המנוח יהודה דהרי ז"ל [09/04/13] וכן בספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שניה, 2009) פרק 31, בעמוד 1453)ׂ. די היה בטענה פרוצדוראלית זו כדי לקבל את טענת הנתבעות. עם זאת, הואיל ומדובר בטענה פרוצדוראלית ולכאורה שמורה לתובע הזכות לבקש ולתקן אם הפגם בדרך של תיקון כתבי הטענות - ויודגש כי אינני קובע כי מבחינה מהותית ועניינית התובע זכאי לתקן את הפגם - מצאתי להתייחס לטענת ההתיישנות לגופה, כמפורט למעלה. מכל מקום, דומה כי גם טענה זו מחזקת את המסקנה שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. סוף דבר מן המסמכים הרפואיים עולה כי תביעתו של התובע התיישנה. לאחר שבחנתי את מלוא הנסיבות, מתוך מודעות לפגיעה שתגרם לתובע מחסימת זכותו המהותית, מצאתי כי על פי דין תביעתו התיישנה. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע בהוצאות הנתבעות בסך 5,000 ₪. התיישנות