1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), שדחה את בקשת המערער לאישור תובענה ייצוגית. רקע וההליך בבית המשפט המחוזי 2.המשיבה היא אגודה שיתופית, שהתאגדה בשנת 1924. המערער, יליד שנת 1906, רכש בשנת 1929 מניה של המשיבה, תמורת לירה מצרית אחת. לטענת המערער, סכום זה היה שווה ערך באותה תקופה לשכר עבודה של שבוע. יצוין כבר עתה, כי לאחר הגשת הערעור הלך המערער לעולמו ושאלת החלפתו על ידי יורשיו היא אחת מהשאלות שהתעוררו בערעור זה. במרוצת השנים נשתכח דבר רכישתה של המניה מליבו של המערער. בשנת 1975 התכנסה אסיפה כללית של המשיבה, בה התקבלה החלטה על שינוי התקנון. באותה נקודת זמן היו חברים במשיבה כ-13,000 בעלי מניות. כ-12,000 מתוכם היו אנשים פרטיים ואילו כ-1,000 מהם היו תאגידים. בתיקון לתקנון שאושר באסיפה בשנת 1975 נקבע, כי רק תאגידים יוכלו להיות בעלי מניות במשיבה. היינו, הופקעה חברותם של 12,000 מתוך 13,000 חברי המשיבה. נקבע, כי בעלי המניות שהם אנשים פרטיים יוכלו לפדות את המניה שלהם תמורת ערכה הנקוב בסך 1 ליש"ט. אין חולק, כי לא נשלחה הודעה אישית לכל חברי המשיבה על כינוס האסיפה וככל הנראה לא השתתפו באסיפה בעלי מניות שהם אנשים פרטיים. לטענת המשיבה, הודעה על כינוס האסיפה פורסמה בדרך הקבועה בתקנות לגבי אגודה שיתופית המונה מעל 200 חברים (תקנה 5(ד) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ה-1975 (להלן - תקנות האגודות השיתופיות (רשויות)). המשיבה מוסיפה וטוענת, כי ההחלטה על שינוי התקנון ביקשה ליתן גושפנקה פורמאלית למצב שהיה קיים בפועל, לפיו רק חברים שהם תאגידים נטלו חלק בפעילות האגודה. בשנת 1978 פירסמה המשיבה מודעה בשני עיתונים, "על המשמר" ו"דבר", בה נקראו בעלי המניות הפרטיים לפדות את מניותיהם לפי ערכן הנקוב. כמו כן, פורסמה על כך הודעה בילקוט הפרסומים. לטענת המערער, שלא הוכחשה, לא נוצלה זכות הפדיון ולוּ על ידי בעל מניות אחד. 3.ביום 10.9.00 הגיש המערער תובענה נגד המשיבה, ולצידה בקשה לאשרה כייצוגית. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה לפי שני הסדרים דיוניים: תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), וסעיפים 218-207 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן- חוק החברות). הקבוצה שבשמה התבקש אישור התובענה הייצוגית כללה את כל בעלי המניות הפרטיים אשר החזיקו במניות המשיבה ויורשיהם. הסעד שהתבקש היה סעד הצהרתי לפיו המערער וחברי הקבוצה הם בעלי מניות במשיבה ומתן צו המורה על רישומם ככאלו. לחלופין, התבקש בית המשפט להורות למשיבה לפדות את מניותיהם של חברי הקבוצה לפי ערכן הריאלי, בהתחשב בשוויים של נכסי המשיבה לעת הפדיון. בשלב הסיכומים, זנח המערער את הסעד הראשוני שנתבע על ידו והעמיד את התביעה ואת הבקשה לאישור על הסעד החלופי. היינו, המערער אינו עומד עוד על הדרישה כי מי שהיו בעלי מניות פרטיים יירשמו כחברים במשיבה. תביעתו הצטמצמה למתן פיצוי לאותם אנשים או ליורשיהם לפי הערך הריאלי של נכסי המשיבה במועד מתן הפיצוי. 4.בתגובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית הגישה המשיבה בקשה לסילוקה על הסף. בהחלטה שניתנה ביום 14.5.03 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) את הבקשה. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור (רע"א 5337/03). ביום 17.6.03 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. הטעם לדחיית הבקשה היה קביעתו של בית המשפט, כי אין בנמצא אכסניה דיונית להגשתה של התובענה הייצוגית. על פסק דין זה הגיש המערער את הערעור שבפנינו. לאור פסק הדין בדיון הנוסף בעניין א.ש.ת (דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 196 (2005), אשר אישר את פסק הדין ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003) (להלן - עניין א.ש.ת)), חזר בו המערער מן הערעור בכל הנוגע לאפשרות להגיש תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, עמד המערער על טענתו כי ניתן להגיש את התובענה הייצוגית על פי ההסדר שהיה קבוע בחוק החברות. ביני לביני, נכנס לתוקף חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות). חוק זה חל גם על הליכים הנמצאים בשלב הערעור (רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.2006)). בדיון שהתקיים בפנינו הוסכם, כי הבקשה לרשות ערעור תימחק וכי טענות המשיבה נגד דחיית בקשתה למחיקת הבקשה לאישור על הסף תישמענה בגדר הערעור. עוד הוסכם, כי תחת המערער, שכאמור הלך לעולמו, יבואו יורשיו. זאת, מבלי לפגוע בזכותה של המשיבה לטעון כי אין היורשים זכאים לתבוע בתובענה ייצוגית. בהתאם להחלטה, הגישו הצדדים סיכומים חדשים, בהם התייחסו הם גם לשאלת השפעתו של חוק תובענות ייצוגיות על הערעור. 5.בטרם נתייחס להחלטותיו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור נציין, כי מן החומר עולה שהמשיבה כלל לא הגישה תשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית. הדיון בטענותיה נגד אישור התובענה הייצוגית התקיים בגדר הבקשה לסילוק על הסף. דרך דיונית זו אינה ראויה. למעט במקרים חריגים, אשר המקרה דנא אינו נמנה עליהם, אין לדון בטענות סף נגד אישור התובענה הייצוגית בגדר הליך של בקשה לסילוק על הסף, אלא בגדר הבקשה לאישור עצמה (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 290 (2001) (להלן - עניין רייכרט); רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ (לא פורסם, 13.8.07)). בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז החל ההליך להתנהל ובכך שבשלב הנוכחי פרושות בפנינו מלוא טענות הצדדים, מצאנו לנכון להכריע בתיק לגופו. נפרט עתה את קביעותיו של בית המשפט המחוזי. 6.בהחלטה בה נדחתה בקשת המשיבה לדחייה על הסף של הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, התייחס בית המשפט למספר טענות שהעלתה המשיבה. טענה אחת הייתה כי יש לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בשל קיומו של מעשה בית דין. זאת, לאור החלטה לדחות על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית באותו נושא, שהוגשה על ידי אדם בשם אסא בר טוב (ת"א (ת"א) 1867/00, החלטת כבוד השופטת ש' סירוטה מיום 6.11.00; להלן - תביעת בר טוב). יוער, כי בר טוב יוצג על ידי אותם עורכי דין שייצגו את המערער בבית המשפט המחוזי ומייצגים אותו גם בפנינו. תחילה ביקש המערער להצטרף לתביעת בר טוב, אולם נוכח הערותיו של בית המשפט המחוזי במהלך הדיון על כי קיים לכאורה שוני ביניהם הגיש הוא בקשה חדשה לאישור תובענה ייצוגית. בית המשפט דחה את הטענה לקיומו של מעשה בית דין, בקובעו כי קיימים הבדלים מהותיים בין שני ההליכים. טענה שנייה אליה התייחס בית המשפט המחוזי היא כי על תביעתם של המערער ושל יתר חברי הקבוצה חלה התיישנות. הטענה נדחתה, שכן לשיטת בית המשפט המחוזי חל בנסיבות המקרה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). טענה שלישית שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי היא הטענה כי הסמכות העניינית לדון בתביעה שביסוד הבקשה לאישור אינה נתונה לבית המשפט אלא לרשם האגודות השיתופיות. בית המשפט קבע, כי הסוגיה העיקרית המתעוררת בתובענה הייצוגית היא קניינית ושאלת הרישום בפנקסי המשיבה עולה באופן אינצידנטלי בלבד. מן הטעמים האמורים, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק על הסף. 7.כאמור, ביום 17.6.03 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. בית המשפט קבע, כי במישור העילה, טובים סיכוייה של התובענה הייצוגית. זאת, שכן החלטת האסיפה הכללית של המשיבה בשנת 1975 לשלול את חברותם של בעלי המניות הפרטיים תמורת פדיון מנייתם לפי ערכה הנומינאלי היא לכאורה בלתי חוקית ועולה כדי קיפוח. על אף קביעה זו, לא ראה בית המשפט מנוס מדחיית התובענה הייצוגית. זאת, שכן לשיטת בית המשפט אין הוראה דיונית המאפשרת הגשת תובענה ייצוגית במקרה כזה. נוכח פסק הדין בערעור בעניין א.ש.ת נקבע, כי לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. באשר להסדר הקבוע בחוק החברות, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להגיש על פיו תובענה ייצוגית בקשר למניה של אגודה שיתופית. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. כאמור, בגדר סיכומי הערעור הביאה המשיבה גם את השגותיה בנוגע לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בהחלטה שלא לדחות על הסף את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. זירת המחלוקת בהליך הנוכחי מתפרשת אפוא על כל רוחב החזית, ונוגעת הן לשאלות סף והן לעילה המהותית. דיון הגשת תובענה ייצוגית בתביעה בעילה הנובעת מזיקה למניה של אגודה שיתופית 8.נפתח בשאלה האם התובענה שמבוקש לאשרה כייצוגית נמנית על סוג התביעות שניתן להגיש בעניינן תובענה ייצוגית. הצדדים נחלקו בשאלה האם על פי ההסדר שהיה קבוע בחוק החברות ניתן היה להגיש תובענה ייצוגית בעילה הנובעת מזיקה למניה של אגודה שיתופית. אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן כאמור בשלב הנוכחי חל על הסוגיה חוק תובענות ייצוגיות. יחד עם זאת, מטעמים שיובהרו להלן עלינו להתייחס גם לשאלת היקפו של ההסדר בסוגיה זו טרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות. כידוע, לפני שנחקק חוק תובענות ייצוגיות היו פזורים בחקיקה הישראלית הסדרים פרטניים שאיפשרו להגיש תובענה ייצוגית בנושאים מסוימים. באשר לתובענה ייצוגית בעניין הנוגע לניירות ערך, תחילה היה קבוע ההסדר בנושא זה בפרק ט'1 לחוק ניירות ערך. פרק זה נוסף לחוק ניירות ערך בשנת 1988 (חוק ניירות ערך (תיקון מס' 9), התשמ"ח-1988). סעיף 54א לחוק ניירות ערך קבע, כי: "מחזיק בנייר ערך (להלן - התובע) רשאי לתבוע בשם קבוצת מחזיקים בניירות ערך בשל כל עילה אשר בשלה יכול על פי דין התובע לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר התובע יכול לתבוע בשמו". לא נקבעה בפרק זה הגדרה מיוחדת ל"נייר ערך" לעניין תובענה ייצוגית, ומשכך חלו ההגדרות הכלליות הקבועות בסעיף 1 לחוק ניירות ערך. סעיף 1 לחוק זה קובע את ההגדרה הבאה: "'ניירות ערך' - תעודות המונפקות בסדרות על-ידי חברה, אגודה שיתופית או כל תאגיד אחר ומקנות זכות חברות או השתתפות בהם או תביעה מהם, ותעודות המקנות זכות לרכוש ניירות ערך, והכל בין אם הן על שם ובין אם הן למוכ"ז, למעט ניירות ערך המונפקים בידי הממשלה, שנתקיים בהם אחד מאלה: ... " (ההדגשה לא במקור - א'ג'). לא ניתן לחלוק על כך, שההגדרה של "נייר ערך" לפי סעיף 1 לחוק ניירות ערך כוללת מניה של אגודה שיתופית. מכאן, שעל פי ההסדר שהיה קבוע בחוק ניירות ערך רשאי היה מי שהחזיק במניה של אגודה שיתופית להגיש תובענה ייצוגית בעניין הנוגע למניה. עם זאת, על פי חוק ניירות ערך לא הייתה אפשרות להגיש תובענה ייצוגית בגין עילה שנוצרה קודם ליום 31.10.1988 (סעיף 54יא לחוק). 9.בשנת 1999 התקבל חוק החברות. כחלק מחקיקתו של חוק זה, בוטלו ההוראות בחוק ניירות ערך שעסקו בהגשת תובענה ייצוגית והנושא מצא את הסדרו בחוק החברות (סעיפים 218-207 לחוק). סעיף 207 לחוק החברות קבע, כי רשאי להגיש תובענה ייצוגית "מי שלו עילת תביעה על פי כל דין הנובעת מזיקה לנייר ערך". גם בחוק החברות לא נקבעה הגדרה ל"נייר ערך" לעניין הגשת תובענה ייצוגית. בסעיף 1 לחוק החברות מוגדר "נייר ערך" בלשון זו: "לרבות מניה, איגרת חוב, או זכויות לרכוש, להמיר או למכור כל אחת מאלה, והכל בין אם הן על שם ובין אם הן למוכ"ז". ההגדרה אינה כוללת, מכל מקום לא במפורש, תעודה המונפקת על ידי אגודה שיתופית. על רקע זה התעוררה בפני בית משפט קמא השאלה האם ניתן להגיש את תביעתו של המערער כתובענה ייצוגית. יצוין, כי המגבלה לפיה לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין עילה שצמחה לפני יום 31.10.1988 לא נכללה בחוק החברות, כנוסחו עם חקיקתו. בשנת 2005 תוקן חוק החברות, בין היתר בעניינים שונים הנוגעים להגשת תובענה ייצוגית (חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005). לענייננו, חשוב להזכיר שני תיקונים: האחד, בסעיף 207 לחוק החברות נוספה הגדרה למונח "נייר ערך". ההגדרה הפנתה להגדרת "ניירות ערך" בחוק ניירות-ערך, ואף הוסיפה עליה ניירות ערך מסוגים מסוימים. כזכור, הגדרת "ניירות ערך" לפי חוק ניירות ערך כוללת גם תעודה שהונפקה על ידי אגודה שיתופית. התיקון השני הוא הוספת סעיף 217א לחוק החברות. סעיף זה קבע, כי הוראות הסימן המאפשר הגשת תובענה ייצוגית לא תחולנה על עילה שנוצרה לפני 31.10.1988. כלומר, הושבה על כנה המגבלה שנכללה בחוק ניירות ערך לגבי הגשת תובענה ייצוגית בעילה שצמחה לפני תאריך מסוים. 10.השלב הבא בהתפתחות החקיקה הוא חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות. עם חקיקתו של חוק זה בשנת 2006 בוטלו ההסדרים הפרטניים בנוגע לתובענה ייצוגית שהיו פזורים בחקיקה. בין היתר, בוטל ההסדר שהיה קבוע בחוק החברות (סעיף 40 לחוק תובענות ייצוגיות). כאמור לעיל, נפסק כי חוק תובענות ייצוגיות חל גם על הליכים משפטיים הנמצאים בשלב הערעור. נבחן, אפוא, את השאלה האם התביעה שביסוד הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המערער היא מסוג התביעות שניתן להגישן כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות. סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה המפורטת בתוספת השנייה לחוק. פרט 5 לתוספת השנייה מכיר באפשרות להגיש תובענה ייצוגית ב"תביעה בגין עילה הנובעת מזיקה לנייר ערך או ליחידה". על פי התוספת, "נייר ערך" הוא "כהגדרתו בחוק החברות וכן ניירות ערך כהגדרתם בסעיף 52 לחוק ניירות ערך". סעיף 52 לחוק ניירות ערך קובע כך: "בפרק זה 'ניירות ערך' - לרבות ניירות ערך שאינם כלולים בהגדרה שבסעיף 1 ולרבות יחידות של קרן סגורה כהגדרתה בחוק להשקעות משותפות". מלשונו של סעיף 52 לחוק ניירות ערך ברי, כי ההגדרה משתרעת לפחות על ניירות ערך הכלולים בהגדרה שבסעיף 1 לחוק. כזכור, הגדרה זו כוללת גם תעודה שהונפקה על ידי אגודה שיתופית. כלומר, על פי חוק תובענות ייצוגיות ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעילה הנובעת מזיקה למניה של אגודה שיתופית. אלא שלטענת המשיבה, על אף האמור לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית במקרה דנא. 11.טענת המשיבה בנויה מהמהלך הלוגי הבא: פרט 5 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מפנה לסעיף 52 לחוק ניירות-ערך. סעיף 52 לחוק ניירות ערך קובע הגדרה ל"ניירות ערך", אולם ברישא לו נרשם "בפרק זה". היינו, ההגדרה המופיעה בסעיף 52 לחוק ניירות ערך יפה רק לגבי הפרק בו קבוע הסעיף. פרק זה הוא פרק ח' לחוק ניירות ערך, אשר עוסק בהקמתה ובהסדרת פעילותה של הבורסה לניירות ערך. מכאן עולה, טוענת המשיבה, כי סעיף 52 לחוק ניירות ערך עוסק רק בניירות ערך הנרשמים ונסחרים בבורסה. אשר על כן, כך הטענה, גם האפשרות להגיש תובענה ייצוגית לגבי ניירות ערך הנכללים בהגדרה שבסעיף 52 לחוק ניירות ערך, מותנית בכך שמדובר בנייר ערך הנסחר בבורסה. אין בידי לקבל טענה זו, אשר אינה הולמת את השכל הישר ואת תכלית החקיקה. עלינו להבחין בין ההגדרה שבסעיף 52 לחוק ניירות ערך לבין תחולתה של ההגדרה. ההגדרה של "ניירות ערך" בסעיף 52 לחוק ניירות ערך אינה מוגבלת לניירות הנסחרים בבורסה. אף אם כוחה של ההגדרה יפה לפי הסעיף רק לגבי ניירות ערך הנסחרים בבורסה, הרי מדובר במגבלה הנוגעת לרוחב תחולתה של ההגדרה ולא להגדרה עצמה. ההפניה בחוק תובענות ייצוגיות לסעיף 52 לחוק ניירות ערך הינה להגדרה הקבועה בו. הגדרה זו מקיפה תעודות שהונפקו על ידי אגודה שיתופית, בין אם הן נסחרות בבורסה ובין אם לאו. ברי, כי המחוקק לא התכוון "לשאוב" לתוך ההגדרה לפי חוק תובענות ייצוגיות את ההוראות בסעיף 52 לחוק ניירות ערך, המתייחסות לתחולתה של ההגדרה המופיעה בסעיף זה. זאת ועוד, קבלת עמדתה של המשיבה הייתה מביאה לתוצאה מוזרה וחסרת היגיון. הגדרת "נייר ערך" בפרט 5 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מפנה הן לחוק החברות והן לחוק ניירות ערך. אין חולק, כי ההגדרה של "נייר ערך" לפי חוק החברות אינה כוללת תנאי לפיו הנייר נסחר בבורסה. לפי שיטת המשיבה, היה עלינו לומר כי לגבי נייר ערך העולה ברשת ההגדרה שבחוק תובענות ייצוגיות בשל ההפניה לחוק ניירות ערך תחול מגבלה המצמצמת את ההגדרה לניירות ערך הנסחרים בבורסה, ואילו לגבי נייר ערך הנתפס ברשת בשל ההפניה לחוק החברות לא תחול מגבלה כאמור. להבחנה כזו אין כל הצדקה. המסקנה היא, אפוא, כי על פי חוק תובענות ייצוגיות ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעילה הנובעת מזיקה לתעודה שהונפקה על ידי אגודה שיתופית, אף אם תעודה זו אינה נסחרת בבורסה. מכאן, שהתביעה אליה מתייחסת הבקשה לאישור שהוגשה על ידי המערער היא מסוג התביעות שכיום ניתן להגיש בעניינן תובענה ייצוגית. מעשה בית דין 12.לטענת המשיבה, יש לדחות את תביעתו של המערער על הסף עקב קיומו של מעשה בית דין. המשיבה גורסת כי קיים מעשה בית דין לאור דחיית הבקשה לאישור בתביעת בר טוב, אליה ביקש המערער להצטרף. שאלה היא האם ובאלו מקרים ניתן לטעון למעשה בית דין, מקום בו מדובר בהחלטה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית ולא בפסק דין בתובענה הייצוגית עצמה (ראו, סעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות). במקרה דנא, הביע בית המשפט שדן בעניינו של בר טוב את דעתו כי העניין שבפניו שונה מזה של המערער. עקב הערות אלו, ויתר המערער על בקשתו להצטרף להליך שיזם בר טוב והגיש בקשה לאישור חדשה. בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לומר שקיים מעשה בית דין. מכל מקום, לאור התוצאה אליה אני עתיד להגיע, אין צורך להכריע בטענה זו. משהוסרו המכשולים המקדמיים בפני בירור שאלת אישורה של תביעת המערער כתובענה ייצוגית, יש לפנות לבחינת הסוגיה לגופה. בטרם נעשה זאת, נרחיב מעט על הרקע החוקי העומד ביסוד התובענה ועל השאלות המתעוררות בגדרה. אגודה שיתופית - סיווג וזכות הפדיון של חברי האגודה ויורשיהם 13.האגודה השיתופית היא אחת מצורות ההתאגדות המוכרות במשפט הישראלי. תכליתה העיקרית של האגודה השיתופית היא לספק מסגרת לפעילות של גורמים בעלי אינטרסים משותפים בתחומים שונים (ראו, סעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות). בשונה מעמותה, אגודה שיתופית אינה התאגדות שלא נועדה להשיא רווחים. בשונה מחברה, תכלית ההתאגדות באגודה שיתופית חורגת על פי רוב מאינטרס כלכלי בלבד, במובנו המצומצם של המושג. ובלשונו של בית משפט זה: "החברה והאגודה השיתופית הינן גופים משפטיים שנועדו לעשות רווחים. אך בהבדל מחברה בע"מ, המבוססת על קשר רכושי בין החברים, האגודה השיתופית היא מבנה חברתי המבטא דרך חיים. באגודה השיתופית מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק בין החברים..." (ע"א על מאפייניה ותכליותיה של האגודה השיתופית ראו גם: בג"ץ 77/69 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות בפועל, פ"ד כד(1) 269, 276-275 (1970); ע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' פרידמן, פ"ד יח(3) 20, 28 (1964); ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529 (1991) (להלן - עניין פרי העמק)). בדרך כלל, עשויים להיות באגודה שיתופית חברים משני סוגים בלבד: יחידים בגירים או אגודות שיתופיות אחרות (סעיף 6(1) לפקודת האגודות השיתופיות). מסמך היסוד של האגודה השיתופית הוא "תקנות האגודה", כהגדרתן בסעיף 2 לפקודת האגודות השיתופיות. תקנות האגודה מכונות פעמים רבות בפסיקה ובספרות "תקנון", על אף שמונח זה כלל אינו נזכר בפקודת האגודות השיתופיות. בכינוי זה נשתמש אף אנו (לעניין השימוש בכינוי "תקנון", ראו, סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות - דין ונוהל, 163 (1995) (להלן - אוטולנגי); על מעמדו וכוחו של תקנון אגודה שיתופית ראו, עניין פרי העמק, עמ' 551-546; בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411, 428-421 (2006); אוטולנגי, עמ' 192-167). המוסדות העיקריים שבאמצעותם פועלת אגודה שיתופית הם האסיפה הכללית והוועד (לגבי מוסדות האגודה השיתופית ראו, תקנות האגודות השיתופיות (רשויות); כן ראו, הגדרת "ועד" בסעיף 2 לפקודת האגודות השיתופיות). 14.כזכור, ביסוד הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על ידי המערער עומדת הפקעת חברותם של חברי המשיבה שהם אנשים פרטיים. המקרים בהם פוקעת חברותו של חבר באגודה שיתופית קבועים בתקנה 5 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן - תקנות האגודות השיתופיות (חברות)). במקרה שבפנינו, ההחלטה על פקיעת חברותם של בעלי המניות הפרטיים התקבלה על ידי האסיפה הכללית, על דרך תיקון התקנון. התיקון אושר על ידי רשם האגודות השיתופיות. בבקשה לאישור קורא המערער תיגר על לגיטימיות ההחלטה ותוקפה. עם זאת, המערער אינו עומד עוד על תביעתו להשיב את הגלגל לאחור ולרשום את בעלי המניות הפרטיים כחברים באגודה. כלומר, המערער השלים עם פקיעת חברותו במשיבה. עתירתו היא, כי אלו שחברותם הופקעה יזכו לפיצוי בגובה ערכן הריאלי, נכון להיום, של המניות שנלקחו מהם שלא כדין. נבחן אפוא את הוראות החקיקה בנוגע לזכויותיו של מי שחברותו פקעה. 15.תקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) קובעת כדלהלן: "פקעה חברותו של אדם באגודה, שלא לרגל מותו, תפדה האגודה את מנייתו, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, תוך המועד הנקוב בתקנותיה, אולם לא יאוחר משנתיים מיום פקיעת החברות; הרשם רשאי להאריך את המועד האמור לשלוש שנים נוספות לגבי אגודות מרכזיות". תקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) קובעת את החובה הבסיסית החלה על אגודה שיתופית לפדות מניה של חבר שחברותו פקעה שלא עקב מותו (באשר לפקיעת חברות בשל מוות, ראו להלן). עוד קובעת התקנה את התקופה שבגדרה על האגודה לבצע חובה זו. לא נטען, כי בתקנון של המשיבה נקבע מועד פדיון, השונה מזה הקבוע בתקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות). מכאן, שהמועד בו היה על המשיבה לשלם את דמי הפדיון של המניות שהופקעו היה תוך שנתיים ממועד הפקיעה, היינו, לא יאוחר משנת 1977. באשר לגובה הפדיון, קובעת תקנה 10 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) כך: "המניה תיפדה בסכום ששולם תמורתה לאגודה בנוסף לסכומים אחרים שנקבעו על פי הוראות תקנות האגודה, אולם רשאית האגודה לנכות ממנו..." על פי תקנה 10 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), הפדיון לו זוכה חבר אגודה שיתופית אשר חברותו פקעה הינו הסכום אותו הוא שילם תמורת המניה. גם אם האמיר שווי נכסיה של האגודה השיתופית מאז שנרכשה המניה, אין החבר זכאי ליהנות מכך בעת סיום חברותו. במאמר מוסגר נציין, כי שאלה היא האם לפי תקנה זו צריך ההחזר להיעשות לפי הערך הנומינאלי או לפי הערך הריאלי של הסכום ששולם תמורת המניה. בגדר ההליך שבפנינו, אין אנו נדרשים להביע דעה בשאלה זו. לצד הכלל הבסיסי של החזר ההשקעה, קבועים בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) חריגים שונים. החריג הנוגע לענייננו הוא זה הקבוע בתקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), הקובעת כך: "באגודה יצרנית, באגודה לשירותים למעט אגודה לתחבורה והובלה, העוסקת בהולכת נוסעים ולפי צו הרשם גם בכל אגודה אחרת למעט מושב עובדים, מושב שיתופי או כפר שיתופי - תיפדה המניה, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, בסכום השווה לערכה ביום פקיעת החברות". הנה כי כן, כאשר מדובר באגודות שיתופיות שחלה עליהן תקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), הפדיון עבור המניה הוא לפי שווי האגודה השיתופית ביום פקיעת החברות. הפער בין שתי שיטות החישוב - החזר ההשקעה מול פדיון לפי השווי בזמן פקיעת החברות - עשוי להיות אסטרונומי. ברי, אם כן, כי ישנם מקרים בהם שאלת הסיווג של האגודה השיתופית היא שאלה קרדינאלית. נפנה אפוא ונבחן את ההסדר בנוגע לסיווג אגודה שיתופית. 16.נושא סיווגן של אגודות שיתופיות מוסדר בתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995 (להלן - תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות)). תקנה 2 לתקנות מונה רשימה ארוכה של סוגים של אגודות שיתופיות. על פי תקנה 3 לתקנות, עשויה אגודה שיתופית להשתייך ליותר מסוג אחד. הסמכות לקבוע את סוג האגודה נתונה לרשם האגודות השיתופיות (סעיפים 7 ו-10(3) לפקודת האגודות השיתופיות; לעניין היקף סמכותו של הרשם ראו, בג"ץ 272/74 כפר אז"ר מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר העבודה, פ"ד כט(2) 667 (1975)). למעשה, אמור סיווגה של אגודה שיתופית להיקבע כבר עם רישומה, שכן טופס הבקשה לרישום מכיל התייחסות לסוג האגודה (ראו, תקנה 1(א) והתוספת הראשונה לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), התשל"ו-1976 (להלן - תקנות האגודות השיתופיות (ייסוד)). יצוין, כי רשם האגודות השיתופיות הוא הגוף המוסמך לאשר רישומה של אגודה שיתופית (סעיף 9 לפקודת האגודות השיתופיות). אף שסוג האגודה השיתופית נרשם על ידי מבקשי הרישום בטופס בטרם הוא מוגש לרשם, הרי למעשה ההחלטה בנושא זה היא של הרשם, אשר מחליט אם לאשר את הרישום (ראו, אוטולנגי, עמ' 152-151). כמו כן, מוסמך הרשם לשנות את סוג האגודה השיתופית (ראו, תקנה 7ב לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד)). על החלטת הרשם ניתן להגיש ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו, פרט 1 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). במקרה דנא, אין זה ברור האם נקבע על ידי הרשם בהזדמנות כלשהי הסוג אליו משתייכת המשיבה. מכל מקום, אף אחד מבעלי הדין לא טען שנעשתה קביעה כזו. הצדדים מתנצחים בשאלה האם מוסמך בית המשפט להידרש לשאלת הסיווג באופן אינצידנטלי, אגב תביעה לפדיון המניה. אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו (לעניין זה השוו, ע"א 394/74 חברת פרחיה בע"מ נ' אדיר אגודה קואופרטיבית של פרדסנים בע"מ, פ"ד כט(1) 225 (1974)). לצורך הדיון, מוכן אני להניח כי בית המשפט המחוזי מוסמך לקבוע באופן אגבי מהו הסוג שאליו משתייכת המשיבה. עוד אציין, כי המערער לא טען כי עקרונות הפדיון שונים במקרה כגון המקרה דנא בו החברות הופקעה, לפי הטענה, שלא כדין. מכל מקום, כפי שנראה בהמשך אין אנו נדרשים להכריע בשאלה כיצד יש לחשב את פדיון המניה במקרה הנוכחי. 17.הגדרת הקבוצה שבשמה מבקש המערער להגיש תובענה ייצוגית כוללת גם יורשים של בעלי מניות. נידרש אפוא, בקצרה, לסוגיית זכויותיהם של יורשים של חברים באגודה שיתופית. בעניין זה קובע סעיף 31(1) לפקודת האגודות השיתופיות בזו הלשון: "במות חבר האגודה, רשאית האגודה להעביר את מנייתו או את מידת ההשתתפות שלו, בתוך שנה אחת מיום מותו, לאדם שיוצע בהתאם לתקנותיה של אותה האגודה, אם נתקבל אותו אדם כהלכה כחבר לאגודה בהתאם לתקנות ולתקנותיה של האגודה; ואם לא הוצע אדם, תעביר לאדם שהועד יראה בו את יורשו או נציגו החוקי של החבר שמת, הכל לפי הענין, סכום השווה לשוויה של מנייתו של אותו החבר שמת או של מידת ההשתתפות, כפי שיוברר בהתאם לתקנות ולתקנות האגודה: בתנאי שאותו איש מוצע, או יורש או נציג חוקי, הכל לפי הענין, רשאי לדרוש שהאגודה תשלם בתוך שנה אחת מיום מות החבר את שוויה של המניה או של מידת ההשתתפות של החבר ההוא, אשר יוברר כאמור לעיל". נקודת המוצא היא שחברות באגודה שיתופית אינה עוברת בירושה ככל נכס. הוראה זו היא אחד הביטויים למימד האישי של החברות באגודה שיתופית, וטעמיה דומים לאלו העומדים ביסוד האיסור על העברת מניה או חלק אחר בהון האגודה השיתופית (סעיף 17 לפקודת האגודות השיתופיות; ראו, ע"א 191/86 אטינגר נ' נהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד מג(2) 485, 490 (1989) (להלן - עניין אטינגר)). ההסדר בנוגע לזכויותיו של חבר שמת קבוע בסעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות. סעיף זה מציע שתי חלופות: חלופה אחת היא העברת זכויות החבר שנפטר לאדם אחר (להלן - החליף). לחבר האגודה השיתופית זכות לקבוע מי יהיה חליפו לאחר מותו (תקנה 7 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)). עם זאת, העברת זכויות החבר שמת מותנית בכך שהחליף יתקבל כחבר האגודה השיתופית, בהליך הקבוע לשם כך בתקנות ובתקנון. הפעלת שיקול הדעת לגבי קבלתו של החליף חייבת להתבצע תוך שנה מיום מותו של החבר (עניין אטינגר, עמ' 490, מול האות ו). חלופה שנייה היא תשלום שווי המניה של החבר שמת ל"יורשו או בא כוחו החוקי". הכללים לקביעת שווי המניה במקרה זה זהים לאלו המשמשים לקביעת שווי המניה של מי שחברותו פקעה שלא עקב מוות (תקנה 17 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)). באשר למועד הפדיון, על פי הסיפא של סעיף 31(1) לפקודת האגודות השיתופיות חייבת האגודה, לפי דרישת היורש, לפדות את המניה בתוך שנה מיום מות החבר. אם לא באה דרישה כזו בתוך שנה, חלים לגבי המועד אותם כללים החלים על פדיון מניה שלא עקב מוות. לפי תקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)), מועד תשלום הפדיון הוא לא יאוחר משנתיים לאחר פקיעת החברות (בכפוף לסמכותו של הרשם להאריך את המועד בשלוש שנים נוספות לגבי אגודות שיתופיות מרכזיות, כהגדרתן בסעיף 2 לפקודת האגודות השיתופיות). ניתן לסכם את סוגיית מועד פדיון המניה במקרה של פקיעת חברות עקב מוות באופן הבא: אם דרש היורש את פדיון המניה בתוך שנה מיום הפטירה, חלה על האגודה חובה לשלם לו את שווי המניה תוך תקופה זו. אם לא באה דרישה כאמור, יהיה מועד הפדיון שנתיים לאחר מות החבר, אלא אם נקבע בתקנון מועד מוקדם יותר. תקופת ההתיישנות של זכות הפדיון מתחילה להימנות ביום בו התגבש חיובה של האגודה השיתופית (ראו, עניין אטינגר, עמ' 493-491). 18.מן האמור עד כה עולה, כי הבקשה לאישור התובענה הייצוגית דנא מצריכה בירור של שתי שאלות: שאלה אחת היא האם זכאים חברי הקבוצה (או חלקם) לפדיון המניה של המשיבה שהופקעה מהם או ממורישיהם בשנת 1975; שאלה שנייה, המתעוררת בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, היא כיצד יש לסווג את המשיבה לצורך חישוב גובה הפדיון. היינו, האם מדובר באגודה שיתופית שתקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) חלה עליה, ואז זכאים חברי הקבוצה לפדיון לפי ערכם של נכסי המשיבה כיום, או שתקנה זו אינה חלה ואז זכות הפדיון, לפי תקנה 10 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), היא בהתאם לסכום ששולם בזמנו תמורת המניה. ביחס לכל אחת משתי השאלות הנזכרות יש לבחון האם מתמלאים התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות לאישור תובענה ייצוגית. מטבע הדברים, נפנה תחילה לבחון את השאלה הראשונה. זאת, שכן תשובה שלילית לשאלה זו תייתר את הצורך להכריע בשאלת הסיווג של המשיבה. אחת הטענות המרכזיות שמעלה המשיבה היא, כי תביעתם של המערער ושל יתר חברי הקבוצה התיישנה. לבחינתה של סוגיה זו נפנה עתה. התיישנות 19.דיון בסוגיית ההתיישנות מצריך, ראשית לכל, התייחסות למועד התרחשותם של שני אירועים: הולדת העילה והגשת התביעה. תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות במועד בו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). באשר לנקודת הזמן הנחשבת למועד הגשת התביעה, קיים הסדר ייחודי לגבי תובענות ייצוגיות שבקשה לאישורן הוגשה לפני חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות. סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלהלן: "(1) היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה, בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמתקיים בה אחד התנאים המפורטים להלן, יראו אותה, לענין מנין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה: (א) הבקשה הוגשה שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה; (ב) עילתה אינה בגדר העילות שהיה ניתן לאשר בשלהן תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים כאמור בפסקת משנה (א)". כאשר מדובר בתובענה ייצוגית שהוגשה לפני יום 12.3.06, הוא יום פרסומו של חוק תובענות ייצוגיות, יש לבדוק האם ניתן היה להגיש את התובענה הייצוגית על פי אחד מן ההסדרים הפרטניים שקדמו לחקיקת חוק תובענות ייצוגיות "כנוסחם ערב ביטולם לפי חוק זה". ככל שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, המועד הנחשב למועד הגשת התביעה, לעניין התיישנות, הוא יום 12.3.06 (ראו, ע"א 6541/04 חיפמן נ' עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות (טרם פורסם, 11.6.07); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (טרם פורסם, 18.3.09)). יודגש, כי על פי סעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות נקודת הזמן שביחס אליה יש לבחון את השאלה אם ניתן היה להגיש תובענה ייצוגית היא ערב כניסתו לתוקף של החוק ולא המועד בו הוגשה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. להבחנה זו יש חשיבות לענייננו. ההסדר הפרטני שעליו ביקש המערער לסמוך את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא סעיפים 218-207 לחוק החברות. כפי שצוין לעיל, נחלקו הצדדים בשאלה האם במועד בו הוגשה הבקשה לאישור על ידי המערער ניתן היה להגישה כתובענה ייצוגית מכוח סעיפים אלו שבחוק החברות. בשאלה זו אין צורך להכריע. הנקודה החשובה היא שערב כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות לא הייתה אפשרות להגיש את תביעת המערער כתובענה ייצוגית. זאת, בשל סעיף 217א לחוק החברות, אשר הוסף בשנת 2005 וקבע כי ההסדר המאפשר להגיש תובענה ייצוגית לא יחול על עילה שנוצרה לפני 31.10.1988. אין חולק שעילתם של חברי הקבוצה, במקרה שבפנינו, נוצרה לפני המועד הנזכר. משמע, ערב כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות לא הייתה אפשרות להגיש את תביעת המערער כתביעה ייצוגית. משכך, חל על הבקשה לאישור דנא סעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. משמעות קביעה זו היא, כי לעניין התיישנות יש לראות את התובענה כאילו הוגשה ביום 12.3.06. 20.נבחן עתה את הסוגיה של מועד היווצרות העילה. ההחלטה לשלול את חברותם של בעלי המניות הפרטיים במשיבה התקבלה בשנת 1975, על דרך שינוי התקנון. לטענת המערער, החלטה זו מהווה קיפוח ופגיעה בזכויות הקנייניות של בעלי המניות הפרטיים ועל כן אין היא יכולה לעמוד. עם זאת, כאמור, המערער אינו עומד עוד על התביעה לתיקון הרישום, אלא עותר כי חברי הקבוצה יזכו לפדיון ראוי עבור מנייתם שהופקעה. עילתם של חברי הקבוצה, ככל שהדבר נוגע לפדיון המניות, נולדה אפוא בשנת 1977, שנתיים לאחר שינוי התקנון. עם זאת, לגבי חלק מחברי הקבוצה קיים מרכיב נוסף העלול להביא להתיישנות תביעתם. כוונתנו לאלו מבין חברי הקבוצה שזכות הפדיון הנטענת שלהם נובעת מהיותם יורשים של בעלי מניות פרטיים אשר הלכו לעולמם. כפי שהוסבר לעיל, המניה עצמה אינה עוברת בירושה, למעט במקרה בו מונה חליף וחברותו אושרה על ידי האגודה, אלא קמה ליורש זכות לקבל את דמי הפדיון של המניה. זכות הפדיון כפופה גם היא לטענת התיישנות (עניין אטינגר, עמ' 493, מול האותיות ב-ג). מירוץ ההתיישנות בנוגע לזכות הפדיון של היורשים מתחיל מן המועד בו חלה על האגודה השיתופית חובה לשלם את שווי המניה (ראו לעיל, פיסקה 17 סיפא). 21.תקופת ההתיישנות במקרה דנא הינה שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). עילתם של חברי הקבוצה בכל הנוגע לקבלת דמי הפדיון בעקבות הפקעת החברות נולדה בשנת 1977 (לאור תקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), המדברת על תקופה של שנתיים מיום פקיעת החברות (ראו פיסקה 15 לעיל). היינו, תוך שנתיים לאחר שנת 1975). לגבי חלק מחברי הקבוצה, קיים ערוץ התיישנות נוסף, הנוגע לזכות הפדיון שלהם. מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות בנוגע לחברי הקבוצה שהינם יורשים אינו אחיד, אלא תלוי במועד בו נפטר המוריש (ראו פיסקה 17 לעיל). כך או אחרת, ביחס לכל חברי הקבוצה יש למנות את תקופת ההתיישנות לכל המאוחר משנת 1977. ברי, כי ממועד זה ועד המועד הנחשב ליום הגשת התביעה, 12.3.06, חלפה תקופת ההתיישנות. נוסיף, כי במקרה שבפנינו גם בלא הוראת המעבר שבסעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות חלפה תקופת ההתיישנות. זאת, שכן התביעה והבקשה לאשרה כייצוגית הוגשו בשנת 2000, כ-23 שנים לאחר הולדת העילה. 22.בתגובה לטענת ההתיישנות, מעלה המערער שתי טענות. טענה אחת היא, כי חל על ענייננו סעיף 9 לחוק ההתיישנות, העוסק בהודאה בקיומה של זכות. לטענת המערער, הסכמתה של המשיבה, גם כיום, לפדות את מניותיהם של בעלי המניות הפרטיים תמורת ערכן הנקוב מהווה הודאה בזכותם לפדיון. טענה זו אין לקבל. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כך: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". תוכנה של ההודאה בה עוסק הסעיף הוא הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות (ראו, ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, פיסקה 8 (לא פורסם, 1.4.96); עוד ראו, ע"א 8542/06 שלומיאן נ' המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור (לא פורסם, 24.3.10)). במקרה שבפנינו, גם אם נראה בהסכמת האגודה לשלם את השווי הנומינאלי של המניות משום הודאה בקיומה של זכות, וספק אם ניתן לראותה ככזו, הרי אין ההודאה מתייחסת אלא לזכות הנזכרת בה. היינו, תשלום הערך הנומינאלי של המניה, בהתאם להחלטת האסיפה הכללית משנת 1975. אין ללמוד מהסכמת המשיבה למלא אחר החלטת האסיפה הכללית, כי היא מודה בקיומה של זכות העומדת בניגוד לאמור בהחלטה. 23.טענה שנייה אותה מעלה המערער היא כי בנסיבות המקרה חלות הוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע בזו הלשון: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לטענת המערער, החלטת האסיפה הכללית על הפקעת חברותם של בעלי המניות הפרטיים התקבלה בלא שניתנה הודעה על כך לבעלי מניות אלו, בין מראש ובין בדיעבד. ביום 19.1.10 הגישו יורשי המערער בקשה להבאת ראיות נוספות. הראיות שמבוקש להגישן הן העתקים מצולמים של שתי מודעות שפירסמה המשיבה בשנת 1975 בעיתונים "הארץ" ו"דבר", בהן הודיעה על כינוס האסיפה הכללית. בבקשה להבאת ראיות נוספות נטען, כי מקריאת נוסח המודעות עולה שלא נאמר בהן, ולוּ ברמז, שהאסיפה עתידה לדון בהצעת החלטה לפיה תופקע חברותם של בעלי המניות הפרטיים. לטענת המערער, חל על עניינם של חברי הקבוצה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדוחה את תחילתה של תקופת ההתיישנות למועד בו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בסיכומי הערעור לא מפרט המערער מתי נודע לו על החלטת האסיפה הכללית. עם זאת, מחקירתו על תצהירו בגדר ההליך בבית המשפט המחוזי עולה כי לטענתו נודע לו על ההחלטה בשנת 2000. כלומר, אם תתקבל טענתו של המערער כי לא ידע על ההחלטה להפקיע את חברותו במשיבה וכי חל על המקרה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, טרם חלפה תקופת ההתיישנות בעניינו. אולם, חובה לזכור כי המערער לא הגיש תביעה רגילה. בקשתו היא לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית. המועד בו נודע למערער על ההחלטה להפקיע את חברותו אינו בהכרח המועד בו נודע הדבר ליתר חברי הקבוצה. התשובה לשאלה מתי נודע לבעלי המניות הפרטיים או ליורשיהם על ההחלטה להפקיע את חברותם במשיבה אינה אחידה ביחס לכל חברי הקבוצה. עולה, אם כן, השאלה האם אין בהבחנה זו בין חברי הקבוצה כדי להעמיד מכשול בלתי עביר בפני אישור התובענה כייצוגית. נתייחס תחילה, בקצרה, לנושא של שונוּת בין חברי הקבוצה בתובענה ייצוגית. לאחר מכן נבחן את ההשפעה של סוגיה זו על מקרה בו מועלית טענת התיישנות על ידי הנתבע בתובענה הייצוגית. היעדר אחידות בין חברי הקבוצה 24.התובענה הייצוגית הינה כלי דיוני המקבץ אל תוכו תביעות אישיות של יחידי הקבוצה. המאפיין המרכזי של התובענה הייצוגית הינו עקרון הייצוגיות. פירושו, כי "התובע המייצג" שבקשתו אושרה מייצג את כל חברי הקבוצה, שהגדרתה הוכרה על ידי בית המשפט, למעט אלו שהודיעו על רצונם לצאת ממנה (opt out) (סעיף 11 לחוק תובענות ייצוגיות). בנסיבות מיוחדות מוסמך בית המשפט להורות, כי ההצטרפות לקבוצה תיעשה באופן אקטיבי (opt in) (סעיף 12 לחוק תובענות ייצוגיות). ההכרעה בתובענה הייצוגית יוצרת מעשה בית דין כלפי כל חברי הקבוצה (סעיף 24 לחוק). זאת, על אף שחברי הקבוצה לא הביעו הסכמה לייצוג ובחלק מהמקרים הם אף אינם מודעים לו. עקרון הייצוגיות סוטה במידה משמעותית מעקרונות סדרי הדין, לפיהם הצדדים שעניינם מוכרע בהליך משפטי הינם אלו הנוטלים חלק בדיון, אם ישירות ואם באמצעות עורכי דין המייצגים אותם. המתכונת הדיונית הקלאסית הומרה בהליך קבוצתי (ראו, עניין א.ש.ת, עמ' 236; ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 801-800 (2002) (להלן - עניין אזוב)). התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית קבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שזו לשונו: "בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". אחד התנאים לאישור תובענה ייצוגית הוא, כי היא תעורר "שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). על רקע זה מתעוררת השאלה מה הדין כאשר לצד השאלות המשותפות לחברי הקבוצה ישנן שאלות שאינן משותפות. אין עסקינן במקרה בו קיימת שאלה שהתשובה לה עשויה להשתנות בין חלקים שונים בתוך הקבוצה. בסיטואציה כזו, יכול בית המשפט להתגבר על בעיית היעדר האחידות על ידי הגדרת תת-קבוצה בתוך הקבוצה (סעיף 10(ג) לחוק תובענות ייצוגיות). אנו עוסקים במקרה בו השונוּת בתוך הקבוצה הינה אינדיווידואלית או שהיא מפלגת את הקבוצה לחלקים קטנים, עד כי חלוקה לתתי קבוצות אין בה כדי לפתור את הבעיה. 25.הנושאים לגביהם עשויה להתקיים שונוּת בין חברי הקבוצה הינם רבים ומגוונים. לעתים, עילת התביעה על כל יסודותיה משותפת לחברי הקבוצה, והשאלה אם זכאים הם לפיצוי אם לאו תוכרע באחת לגבי כולם. אולם, גודל הנזק שנגרם לכל אחד מהם, וכנגזרת מכך גובה הפיצוי לו יהיה זכאי אם תתקבל התביעה, אינו אחיד. במקרה כזה, השאלה המבחינה בין חברי הקבוצה היא שאלת הנזק בלבד. סוג מקרים אחר מתקיים כאשר השאלות שאינן משותפות נוגעות ליסודות העילה עצמם. כלומר, השוני בין חברי הקבוצה עשוי להשליך על עצם זכותו של כל חבר לקבל סעד ולא רק על גובה הפיצוי לו יהיה זכאי. נקודת המוצא היא, כי לא נדרש שכל השאלות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית תהיינה משותפות לחברי הקבוצה. די בכך שיש שאלות משותפות של עובדה או משפט שהן "מהותיות". יוער, כי התנאי שתהיינה שאלות מהותיות המשותפות לחברי הקבוצה הוזכר בחלק מהחקיקה הפרטנית שקדמה לחוק תובעניות ייצוגיות. אולם, שם נוסח תנאי זה כדרישה לשאלות מהותיות משותפות של "עובדה ומשפט", בשונה מהנוסח כיום המדבר על שאלות של "עובדה או משפט". הנוסח הנוכחי מבהיר כי אלו דרישות חלופיות, בעוד שאת הנוסח הקודם ניתן היה להבין ככולל דרישות מצטברות (ראו, אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 140 (2007); גיל לוטן ואיל רז תובענות ייצוגיות (כרך א', תשנ"ו) 151). 26.גם במשפט האמריקאי אין דרישה כי כל השאלות תהיינה משותפות לחברי הקבוצה. נושא התובענה הייצוגית מוסדר בארצות הברית הן ברמה הפדראלית והן בחקיקת המדינות השונות. במערכת הפדראלית מוסדר הנושא ב-Rule 23 ל-Federal Rules of Civil Procedure. אחד התנאים לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית הוא כי: “The court finds that the questions of law or fact common to class members predominate over any questions affecting only individual members…” (Fed. R. Civ. P. 23(b)(3)). הוראה דומה מצויה בחקיקתן של מדינות שונות (לגבי מדינת ניו יורק ראו, New York Civil Practice Laws & Rules (CPLR) 901(a)(2); לגבי הדין במדינת קליפורניה, ראו: California Code of Civil Procedure § 382 וכן Sav-on Drug Stores, Inc. v. Superior Court, 34 Cal.4th 319, 326(Cal. 2004)). הכלל במשפט האמריקאי הוא, אפוא, כי ניתן לאשר תובענה ייצוגית גם אם מתעוררות בגדרה שאלות אינדיווידואליות ובלבד שהשאלות המשותפות "מאפילות" (predominate) עליהן. שאלה שאין צורך להיכנס לעומקה היא עד כמה יש זהות בין תנאי ה-predominance במשפט האמריקאי לבין דרישת ה"מהוּתיוּת" המצויה בחוק שלנו. 27.אף שאין זה מן ההכרח כי כל השאלות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית תהיינה משותפות לכל חברי הקבוצה, אין פירוש הדבר כי אם קיימות שאלות משותפות ניתן לאשר את התובענה כייצוגית, יהיו אשר יהיו השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדרה. הקביעה אם השאלות המשותפות הינן "מהותיות", כדרישת סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, נגזרת גם מבחינתן ביחס לשאלות שאינן משותפות. כמו כן, שונוּת רבה מידי בין חברי הקבוצה עלולה להביא לאי התקיימותו של התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק, הדורש כי התובענה הייצוגית תהא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת". ישנם מקרים בהם ניתן לאשר תובענה ייצוגית על אף שחלק מהשאלות המתעוררות בגדרה אינן משותפות לחברי הקבוצה. אולם, ישנם מקרים בהם קיומו של מרכיב אינדיווידואלי יחרוץ את גורל הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לדחייה. השאלה מתי היעדר אחידות בין חברי הקבוצה יביא לדחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית היא שאלה קשה ומורכבת, שדומה כי עד כה טרם זכתה לעיון ממצה בפסיקת בית משפט זה. במספר מקרים נדחו בקשות לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר על רקע קיומם של רכיבים אינדיווידואליים (ראו למשל, עניין אזוב, עמ' 807, מול האותיות ג-ד; ע"א 4831/07 מזרחי נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 3.3.10); ע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (השופט ס' ג'ובראן) (טרם פורסם, 6.5.09); רע"א 8851/02 ישראכרט בע"מ נ' שלומוביץ, פ"ד נט(3) 422, 429-428, 432 (השופטת מ' נאור) (2004)). מנגד, לא פעם הובעה הדעה כי הבדלים בין חברי הקבוצה אינם מובילים בהכרח למסקנה כי לא ניתן לאשר תובענה כייצוגית. מחלק מפסקי הדין ניתן להבין שקביעה זו אינה מוגבלת לשוני המתבטא בגובה הנזק בלבד, אלא היא עשויה להשתרע גם על נושאים הקשורים לעצם הזכאות (ראו למשל, רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 788 (1996); עניין רייכרט, עמ' 297-296; ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 613-610 (2001); דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 425-423 (השופט מ' חשין) (2003)). טרם גובשו קריטריונים ברורים בשאלה מהי מידת האינדיווידואליות הנסבלת בגדר תובענה ייצוגית ומתי נחצה קו הגבול שמעבר לו אין לאשר תובענה ייצוגית. נראה, כי יש ליתן משקל בעניין זה לשאלה מה היקפם של הנושאים הפרטניים לעומת הנושאים המשותפים. כמו כן, יש לבחון האם קיימת דרך הוגנת ויעילה להתמודד עם השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית. פיתרונות מסוימים למקרים של היעדר הומוגניות בין חברי הקבוצה ניתן למצוא בסעיף 20(א)-(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, הכולל הוראות באשר לסעד שיעניק בית המשפט (לניתוח הסעיף, ראו ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח שמש ז"ל, פיסקאות 73-56 (השופט י' עדיאל) (טרם פורסם, 7.6.07)). פיתרון אחר, העשוי להתאים למקרים מסוימים, הוא מתן פסק דין הצהרתי בו תוכרענה השאלות המשותפות לחברי הקבוצה, תוך הותרת השאלות הפרטניות להליכים אחרים. לצורך העניין שבפנינו, איננו נדרשים להכריע בשאלה הרחבה מהם המקרים בהם יש לאשר תובענה ייצוגית על אף קיומם של נושאים פרטניים, תוך שימוש במנגנונים הקבועים בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות או בפיתרונות אחרים. לענייננו, די כי נכיר בכך שסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות אינו יכול ליתן מענה לכל מקרה ומקרה בו קיימת שונוּת בין חברי הקבוצה. ישנם מקרים בהם אין מנוס מאי מתן אישור לניהול תובענה ייצוגית, וזאת בשל קיומם של נושאים אינדיווידואליים המבחינים בין חברי הקבוצה. נסתפק בכך שנגדיר את המצב בו אין ספק, כי לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית. כאשר בגדר התובענה הייצוגית או לאחריה יהיה צורך לקיים חקירה פרטנית בעניינו של כל אחד מחברי הקבוצה, הכוללת בירורים עובדתיים מורכבים, שמיעת עדים, הכרעות מהימנות וכדומה, כך שמבחינה מעשית מדובר בפיצול ההליך הייצוגי לסדרה של משפטים נפרדים, אין לאשר את התובענה הייצוגית. כאמור, ישנם פיתרונות שונים העשויים למנוע תוצאה זו. אולם, מקום בו קצרה ידם של פיתרונות אלו מלהושיע, לא תאושר התובענה הייצוגית. התיישנות כרכיב המבחין בין חברי הקבוצה 28.מוקד המחלוקת בסוגיית ההתיישנות, לאחר שדחינו את הטענה לתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הוא בשאלה האם חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענת המשיבה, חלה התיישנות על תביעתו של המערער ושל יתר חברי הקבוצה. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל. לגישתה, אף אם בפועל לא ידעו המערער וחברי הקבוצה על החלטת האסיפה הכללית משנת 1975, הרי מדובר בעובדה שהייתה מתגלה להם אילו היה נוקטים זהירות סבירה. לטענתה, יש לצפות מחברים באגודה שיתופית לבדוק מעת לעת את ההחלטות שהתקבלו במוסדותיה. המערער טוען, מנגד, כי המשיבה הייתה צריכה ליידע את בעלי המניות שלה על ההחלטה לנשל אותם מחברותם ואין היא יכולה להישמע בטענה כי היה עליהם לגלותה בעצמם. נכון אני להניח, לצורך הדיון, כי הדין עם המערער בטענה זו. היינו, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על אלו מחברי הקבוצה שלא ידעו על ההחלטה משנת 1975. אולם, ברי כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו יכול לסייע אלא למי שאכן לא ידע על ההחלטה משנת 1975. דא עקא, מועד הידיעה על ההחלטה משנת 1975 הינו נתון שאינו משותף לכל חברי הקבוצה. לא ניתן להכריע בשאלת הידיעה בבת אחת ביחס לכל חברי הקבוצה, אלא יידרש בירור פרטני שלה לגבי כל אחד ואחד מהם. עולה, אם כן, השאלה האם ניתן לאשר תובענה ייצוגית כאשר הנתבע מעלה טענת התיישנות, וההכרעה בשאלה אם יש לקבלה עשויה להשתנות בין חברי הקבוצה. 29.במשפט האמריקאי נפסק במספר הזדמנויות על ידי בתי המשפט הפדראליים לערעורים, כי עצם העובדה שהנתבע טוען להתיישנות כטענת הגנה, אינה שוללת מיניה וביה את האפשרות לאשר את התובענה הייצוגית. עוד נקבע, כי העובדה שיידרש בירור פרטני מסוים בסוגיית ההתיישנות אינה מחייבת את המסקנה כי הנושאים האינדיווידואליים "מאפילים" (predominate) על הנושאים המשותפים (ראו למשל: In re Monumental Life Ins. Co., 343 F.3d 331 (5th Cir. 2003); Waste Mgmt. Holdings, Inc., v. Mowbray, 208 F.3d 288 (1st Cir. 2000); Chiang v. Veneman, 385 F.3d 256 (3d Cir. 2004)). בחלק מפסקי הדין התבססה ההנמקה, בין היתר, על הבחנה בין שלב האישור של התובענה הייצוגית לבין שלב הדיון בתובענה עצמה. לפי גישתו של בית המשפט לערעורים בעניין Chiang v. Veneman הנזכר, את השאלה כיצד להתמודד עם טענת ההתיישנות יש להותיר לשלב הדיון בתובענה עצמה. ספק אם קביעה כזו תואמת את הגישה הנהוגה אצלנו בנוגע לנטל השכנוע המונח על כתפי התובע בשלב הדיון בבקשה לאישור (על ההבדל בעניין זה בין שיטתנו לבין הדין האמריקאי ראו, עניין רייכרט, עמ' 299-297). כך או אחרת, גם במשפט האמריקאי הכלל לפיו אין להימנע מלאשר תובענה ייצוגית בשל קיומה של טענת התיישנות אינו מוחלט. כך, נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברות טבק, וזאת בשל כך שלצורך הכרעה בסוגיית ההתיישנות יהא צורך לקבוע באופן אינדיווידואלי לגבי כל אחד ואחד מחברי הקבוצה מתי הוא החל לעשן באופן אינטנסיבי (Barnes v. Am. Tobacco Co., 161 F.3d 127 (3d Cir. 1998); לפסקי דין נוספים בהם הובעה גישה דומה, ראו: Broussard v. Meineke Discount Muffler Shops, Inc., 155 F.3d 331 (4th Cir. 1998); Thorn v. Jefferson-Pilot Life Ins. Co., 445 F.3d 311 (4th Cir. 2006). 30.נראה, כי אין לקבוע כלל גורף באשר להשלכה של טענת התיישנות על התאמת תובענה לבירור כתובענה ייצוגית. השיקולים אותם יש לשקול כאשר סוגיה של התיישנות מבחינה בין חברי הקבוצה אינם שונים במהותם מאלו שיש לשקול כאשר קיים נושא אחר המצריך בירור פרטני. כאמור, אין אנו נדרשים במקרה שבפנינו לקבוע את קו הגבול בסוגיית האינדיווידואליות. זאת, שכן גם אם ננקוט גישה מקלה אין מנוס מן המסקנה, כי במקרה הנוכחי המימד האינדיווידואלי הכרוך בליבון סוגיית ההתיישנות אינו מאפשר את אישור התובענה הייצוגית. לטענת המערער, יש לצאת מנקודת הנחה לפיה כל חברי הקבוצה לא ידעו על החלטת האסיפה הכללית לשנות את התקנון כך שתופקע חברותם. אפשר שהיה מקום לשקול אימוץ של חזקה מעין זו אילו לא הייתה ההחלטה משנת 1975 מקבלת כל פרסום פומבי. נכון אני להניח, כי המודעות שפורסמו בעיתונות בשנת 1975 ובהן נמסר על כינוס האסיפה אינן נחשבות לפרסום של תוכן ההחלטה שהתקבלה לאחר מכן באסיפה. משכך, מתייתר הצורך בראיות הנוספות שביקשו יורשי המערער להגיש והבקשה להבאתן נדחית. כך או אחרת, אין חולק כי בשנת 1978 פירסמה המשיבה בשני עיתונים יומיים מודעה הקוראת לבעלי המניות הפרטיים לבוא ולפדות את המניות שברשותם, בהתאם לזכותם על פי החלטת האסיפה הכללית. בנסיבות אלו, ברי כי אין מקום לאמץ חזקה לפיה כל חברי הקבוצה לא היו מודעים להחלטה. עוד יש להדגיש, כי אין מדובר במקרה בו מוגשת תביעה זמן קצר לאחר תום תקופת ההתיישנות. התביעה והבקשה לאישור הוגשו כעשרים ושלוש שנים לאחר שנוצרה עילת התביעה, וכעשרים ושתיים שנים לאחר שניתן היה ללמוד על העובדות שהקימו אותה ממודעה שפורסמה בעיתונות. זאת ועוד, בהתחשב בהוראת המעבר הקבועה בסעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התקופה שחלפה לעניין התיישנות הינה ארוכה עוד יותר (כשלושים שנים!). הזמן הרב שחלף מוסיף לקושי לבסס טענה גורפת לפיה במשך כל התקופה לא היה אף אחד מחברי הקבוצה, או כמעט אף אחד מהם, מודע להחלטה שהתקבלה על ידי המשיבה. כמו כן, בנסיבות העניין, בירור פרטני של שאלת מודעותו של כל אחד מחברי הקבוצה אינו בגדר אפשרות מעשית. פעולה כזו תדרוש איתור של בעלי המניות וחקירת כל אחד מהם בשאלה האם ומתי נודע לו על החלטת האסיפה הכללית. לאור הזמן שחלף וטיב השאלה שעל הפרק, מדובר במהלך לא מעשי ולמצער הוא יצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה. בנסיבות המקרה, לא ניתן גם להעריך באופן מושכל, ולוּ תוך עיגון מינימאלי בעובדות, כמה מחברי הקבוצה לא היו מודעים להחלטה ועל כן חל על עניינם סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לאמור יש להוסיף, כי לגבי אלו מחברי הקבוצה שהינם יורשים, וברי כי לכל הפחות מדובר בחלק שאינו מבוטל, יש לבדוק כאמור גם אם לא חלה התיישנות בשל התקופה שחלפה מאז מות המוריש. כפי שהוסבר לעיל, תקופת ההתיישנות לגבי יורשים מתחילה שנתיים לאחר מות המוריש. בענייננו, חלה התיישנות על תביעה שנולדה לפני 12.3.99 (שבע שנים לפני כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות). הווה אומר, תביעתו של יורש אשר מורישו נפטר לפני 12.3.97, התיישנה. התיישנות תביעתם של יורשים אלו אינה קשורה להחלטת האסיפה הכללית של המשיבה משנת 1975, וספק אם בעניינם יש רלוונטיות לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. מכל מקום, הדבר מוסיף למורכבות הכרוכה בבירור נושא ההתיישנות ותורם למסקנה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך ההוגנת והיעילה לבירור הסכסוך. סיכום 31.הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה בגין עילה שנוצרה, על פי הנטען, בשנת 1977, שנתיים לאחר שהחליטה האסיפה הכללית של המשיבה להפקיע את חברותם של בעלי המניות הפרטיים. קבענו, כי מדובר בעילה אשר על פי חוק תובענות ייצוגיות ניתן להגיש בגינה תובענה ייצוגית. עוד קבענו, כי הבקשה לאישור שהוגשה על ידי המערער לא נחסמה בשל מעשה בית דין. עם זאת, מסקנתנו היא כי לא ניתן לאשר את תביעתו של המערער כתובענה ייצוגית. זאת, בשל כך ששאלת התיישנות התביעה אינה אחידה ביחס לכל חברי הקבוצה, ובנסיבות המקרה לא ניתן להתגבר על הבעייתיות הנגרמת על ידי שונוּת זו באמצעות המנגנונים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. מכאן שיש לדחות את הערעור, אף כי שלא מטעמו של בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מסכים אני עם חברי השופט א' גרוניס כי במקרה שלפנינו ההיבט האינדיווידואלי שבבירור התביעה גדול מן ההיבט המשותף, וכי בנסיבות אלה תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה לברר את הסכסוך בין הצדדים. מן הטעם הזה איני נדרש לשאלות האחרות שהתעוררו בהליך זה. את פועלה של "ניר שיתופי" (המשיבה 1) ראוי להבין על רקע ההיסטוריה המתייחסת להוראות החוק המסדירות כיום את פעילותן של האגודות השיתופיות בישראל, והקושי שהוראות אלה מעוררות. פקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה) נחקקה בשנת 1933 בתקופת המנדט הבריטי, ועל אף הזמן הרב שחלף מאז ולמרות שינויי העתים - פקודה זו עומדת על כנה עד היום (ראו: ע"א 524/88 "פרי העמק", אגודה חקלאית שיתופית מרכזית בע"מ נ' שדה יעקב, מושב עובדים של הפועל מזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 551 (1991) (להלן: עניין פרי העמק); חיים נועם אגודות שיתופיות: הלכות ופסיקה 18-17 (2006) (להלן: נועם)). לא רק שהפקודה לא הוחלפה מאז שנת 1933, אלא שאפילו נוסח חדש לפקודה טרם נחקק. במהלך השנים אמנם עלו מספר הצעות להחלפת הפקודה, תוך ניסיון להתאימה לתנאי הארץ וסוגי ההתאגדויות השיתופיות שקמו בה, אך מסיבות שונות ניסיונות אלה לא צלחו (ראו למשל: הצעת חוק האיגוד השיתופי, התשכ"ה-1965; הצעת חוק האיגוד השיתופי, התשכ"ח-1968; הצעת חוק האיגוד השיתופי, התשל"ב-1971; וראו גם: סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות: דין ונוהל כרך א 85-81 (1995), וההפניות שם (להלן: אוטולנגי)). אחת הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בעת הניסיון לקדם את הצעות החוק, נגעה לסוגיה של הקניית זכויות ל"חבר נלווה", דוגמת "ניר שיתופי" שהינה בעלת מעמד מיוחד באגודות החברות בה (ראו: דוד א. פרנקל "הערות להצעת חוק האיגוד השיתופי, התשכ"ח-1968" משפטים א 648, 658 (1968)). בהיעדרן של הוראות רלוונטיות בחקיקה ראשית, מוסדרת פעילותן של אגודות שיתופיות למעשה בתקנות. הוראת סעיף 65 בפקודה, מעניקה לשר העבודה את הסמכות "להתקין תקנות לשם ביצוע מטרות פקודה זו, בין לכל הארץ כולה או לכל חלק הימנה, ובין לאגודה אחת או לסוג של אגודות". סעיף 55(1) לפקודה מתיר לשר העבודה, באמצעות הוצאת צו כללי או צו מיוחד, "לפטור כל אגודה רשומה מכל הוראה מהוראות פקודה זו...". המדובר בסמכות רחבה שניתנה לשר לחרוג מהוראות הפקודה, באשר לכל אגודה וכל אחת מהוראות הפקודה. ואכן, בשל היעדרה של חקיקה ראשית מעודכנת ורלוונטית, נעשה לאורך השנים שימוש נרחב בסמכויות אלה מכוחם של סעיפים 65 ו-55 לפקודה, כך שבפועל מרבית העניינים הנוגעים לניהולן של האגודות השיתופיות מוסדרים כיום בתקנות. כך, בין השאר, קובעות התקנות מהם הנושאים הצריכים להיכלל בתקנון של אגודה; אילו עניינים צריכים להיכלל בסדר יום של אסיפה כללית; כיצד נבחרות רשויות האגודה; כללים באשר לניהול וביקורת חשבונות של האגודה; הוראות באשר לפירוק האגודה; הנחיות בנוגע להגשת מאזנים ודו"חות ועריכת בוררות בענייני האגודה ובין חבריה (ראו למשל: תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972; תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973; תקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה-1975; תקנות האגודות השיתופיות (רשויות אגודה), התשל"ה-1975; תקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), התשל"ו-1976; תקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), התשל"ו-1976; תקנות האגודות השיתופיות (שיעבודים), התשל"ו-1976; תקנות האגודות השיתופיות (בחירת נציגים לתאגיד), התשמ"ד-1984; תקנות האגודות השיתופיות (פירוק), התשמ"ד-1984); וראו לאחרונה מקבץ תקנות המכונות "תקנות הקיבוצים", כדוגמת תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) (תיקון), התשס"ה- 2005, או תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ המתחדש), התשס"ו-2005). אין צורך להרחיב באשר לקושי שמצב זה מעורר. בתמצית יאמר, כי ההסמכה הניתנת למחוקק-המשנה נועדה ברגיל לצורך קביעת הוראות לביצוע אמות המידה הקבועות בחקיקה הראשית, אך אין היא מקנה לשר סמכות ליצור הסדרים עקרוניים. ככול שחקיקת-משנה חורגת מגדר המסגרת שהתוותה לה החקיקה הראשית, היא עשויה להיות בגדר ultra vires (ראו: עניין פרי העמק, בעמ' 554-553, וההפניות שם). בענייננו, נפסק כבר כי סמכותו של השר להתקין תקנות מכוח הוראת סעיף 65 לפקודה, נוגעת אך ורק לקביעת הסדרים לביצוע הוראות החוק, ואין בה כדי להסמיך את השר להכניס שינוי מהותי בדין הכללי או בדיני האגודות (עניין פרי העמק, בעמ' 562-557; וראו גם: אוטולנגי, בעמ' 88-87). ואכן, בעניין פרי העמק נפסק כי תקנה המורה על ייחוס חובות האגודה לחבריה, פוגעת בזכות הקניין של החבר וחורגת מגדר הסמכויות המוקנות לשר העבודה - ומשכך בטלה (עניין פרי העמק, בעמ' 562-561). סמכותו של שר העבודה לפי סעיף 55 לפקודה מוקשה במיוחד. הסעיף, כפי שפורש, מעניק לשר - שהוא כידוע חלק מהרשות המבצעת - סמכות לשנות באופן מהותי דבר חקיקה ראשית. נאמר כבר כי הוראה זו לא באה לאפשר לשר העבודה לסטות מן העקרונות הכללים של דיני האגודות, וכי שימוש בלתי זהיר בסמכות הקבועה בסעיף עשוי להביא הן לפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים הן לפגיעה בעקרונות הקואופרציה בישראל (ראו: מלכה אביב "סעיף 55(1) לפקודת האגודות השיתופיות - ניתוח הסעיף וביקורת על השימוש בו" עיוני משפט יב 557 (1987), 563; עניין פרי העמק, בעמ' 561). המקרה שלפנינו מספק דוגמה היסטורית מעניינת בהקשר זה. בשנת 1973 פטר שר העבודה דאז, יוסף אלמוגי, את האגודה השיתופית "ניר שיתופי" (המשיבה 1) מהוראות סעיף 16(1)(ג) לפקודה, וקבע הוראות מיוחדות באשר לייצוגן של התנועות הקיבוציות והתנועות המושביות ב"ניר שיתופי", הוראות אשר סוטות מעקרון היסוד באגודות שיתופיות בדבר שוויון החברים באגודה וזכות דעה אחת לכל חבר (ראו: פקודת האגודות השיתופיות (צו כללי לפי סעיף 55(1)), התשל"ג-1973, י.פ. 1893; וראו גם: נועם, בעמ' 20). המדובר בשינוי משמעותי במבנה האגודות האלה, ומתן כוח ריכוזי בידי אגודת "ניר שיתופי" (לדיון דומה בכוח ההצבעה העודף של "ניר שיתופי" בנוגע למינוי הוועד באחת האגודות החברות בה, ראו גם: ע"א 556/69 "ניר" חברה שיתופית להתיישבות עובדים בע"מ נ' ביטן, פ"ד כד(2) 710 (1970)). המקרה שלפנינו מדגים אפוא חלק מהקשיים הטמונים במשטר החולש על אגודות שיתופיות במשפט הישראלי. שינויים עקרוניים ומהותיים כדוגמת ההסדרים הקבועים בתקנות הנוגעות לאגודות השיתופיות, ראוי שיבואו בגדרה של חקיקה ראשית ולא במסגרת חקיקת משנה. קושי זה מקבל משנה חשיבות לנוכח שכיחותן של האגודות השיתופיות והיקף הפעילות שלהן במשק הישראלי. כך, לפי נתון אחד, האגודות השיתופיות אחראיות על 95% מגופי התחבורה בישראל ואוחזות בחלק ניכר מחברות התובלה, התוצר החקלאי והמזון (אוטולנגי, בעמ' 4-3). יש לקוות אפוא כי מצב זה יבוא סוף סוף על פתרונו, בחקיקה ראשית. אך בתיק זה אנו עוצרים בסף הקודם לבירור הדברים לגופם, וכאמור מצטרף אני לעמדתו של חברי השופט א' גרוניס כי אין מקום לאשר את התובענה כייצוגית במקרה שלפנינו, מן הטעם שהבירור האינדיווידואלי הנדרש עולה על המכנה המשותף לכלל חברי הקבוצה, ומשכך אף אני סבור כי יש לדחות את הערעור. המשנה לנשיאה השופטת מ' נאור: כפי שהראה חברי השופט גרוניס לכאורה התיישנה תביעתם של חברי "הקבוצה" אלא אם לגבי מי מהם מתקיים חריג, ובפרט החריג לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מקובלת עלי מסקנתו של חברי ולפיה בנסיבותיו של עניין זה המימד האינדיווידואלי הכרוך בליבון סוגיית ההתיישנות לגבי כל חברי הקבוצה אינו מאפשר את אישור התביעה כתביעה ייצוגית. לכן גם לדעתי דין הערעור להידחות. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי לכאורה רואה אני טעם בטענה שפדיון המניה צריך להיעשות בערכים ריאליים. ואולם נוכח המסקנה אליה הגענו - לא ארחיב בעניין זה. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. דיני חברותשוק ההון / ניירות ערךהתיישנות