1. בפנינו תביעתו של התובע כנגד הנתבעת 1 וכנגד הנתבע 2 2. התובע טוען כי עבד ברציפות החל משנת 1987 ועד לשנת 1994 בעסקו של הנתבע 2 אשר הפך ברבות הימים לעסקה של הנתבעת 1. לטענתו העסק הוחזק ע"י הנתבע 2 בשותפות עם בני משפחה שונים עד לשנת 1994 אז שונה שם העסק והנתבע 2 המשיך להעסיקו עד ראשית שנת 2000. בראשית שנת 2000 עבר העסק לידיה של נתבעת 1 (אשת הנתבע 2) ושם המשיך לעבוד עד חודש מאי 2001. לאחר הפסקה בת ארבע וחצי שנים חזר התובע לעבוד בעסקה של נתבעת 1 חודשים ספורים בשנת 2005 ובשנת 2006. הסעדים אותם מבקש התובע הם פיצויי פיטורין, כשהם מחושבים על פני תקופת עבודה שתחילתה ב 10.1987 ועד לחודש 05.2001 כן הוא תובע השלמת דמי הבראה, תשלום עבור נסיעות, והפרשות לקרן פנסיה. הנתבעים מצידם טוענים כי הנתבע 2 לא היה בעליו של עסק האלומניום אלא מאמצע שנת 1999, וכי בראשית שנת 2000 עבר העסק לבעלותה של נתבעת 2. התובע עבד בעסקיהם של הנתבעים עד חודש 09/2000 ולאחר מכן עבד 5 חודשים נוספים חלקם בשנת 2005, חלקם בשנת 2006 לפיכך בהתאם להוראות חוק ההתיישנות התשי"ח-1958, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי התובע עזב מיוזמתו ולא פוטר וכן כי גם אם יוכרע שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים ,הרי שלכל היותר עליהם לשלם פיצויי פיטורים בגין התקופה 08/1998-09/2000 אז היה העסק ברשותם. עוד טוענים הנתבעים כי שאר זכויותיו של התובע שולמו על פי דין במועדן. העידו בפנינו התובע , הנתבעת 1 ונתבע 2. כן הוגשו לבית הדין מסמכים המעידים על העסקת התובע: תלושי שכר, דוחות של שירות התעסוקה, מסמכים המעידים על העסקת הנתבע 1 הן על ידי בני משפחתו ובמקומות נוספים אחרים בתקופה בה נטען כי היה בעליו של העסק ודוחות בדבר תקופות סגר שהוטלו בשנים הרלונטיות. 3. ואלו הן העובדות הרלוונטיות בתיק זה, אשר אינן שנויות במחלוקת כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם מן העדויות, שהעידו הצדדים בבית הדין: א. התובע עבד בעסקם של הנתבעים, קיימת מחלוקת באשר לתקופת ההעסקה אך אין מחלוקת כי התובע הועסק ע"י הנתבע 2 ואח"כ ע"י נתבעת 1 בחודשים 08-10/1998, 01-12/1999, 01-09/2000 04-05/2005 ו- 01/2006 ב. הנתבעת 1 החזיקה ברישיון להעסיק את התובע בתקופות: 22/05/2005- עד 19/08/2005 וכן: 29/05/2006-29/08/2006. ג. לתובע לא שולמו פיצויי פיטורין ע"י הנתבעים. ד. הנתבע 1 עבד כשכיר בחברת השמירה מתאריך 25/05/1988 ועד 30/12/1988 וכן שולמו לו דמי אבטלה בשנת 1989 ובשנת 1997. ה. בחודשים 09/2000 ועד 05/2001 הוטלו סגרים ונמנעה כניסת עובדים פלסטינים לישראל. דיון והכרעה 4. התיישנות המסגרת הנורמטיבית העומדת בבסיס ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים נוגעת לסוגיית ההתיישנות. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") קובע כי: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא- (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים" סעיף 6 לחוק ההתיישנות מגדיר את המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות כדלקמן: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" "עילת התובענה" הינה- "מסכת העובדות המהותית המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)... היום שבו נולדה עילת התובענה' הוא אפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע באותו יום תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין". (ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק א"י בריטניה בפירוק פד"י מד(2) 265, 271)". חוק ההתיישנות קובע מהו פרק הזמן העומד לתובע לצורך הגשת תביעתו, היינו מה פרק הזמן שיחלוף ממועד היווצרות העילה ועד המועד האחרון שבו ניתן יהיה להגיש תביעה בגין אותה עילה. חוק ההתיישנות, מאזן בין מספר אינטרסים שאינם מתיישבים זה עם זה בהכרח: הכרה בזכותו של בעל דין להביא את עניינו בפני הערכאות, היכולת של הנתבעת להתגונן בפני התביעה, הקושי בשמירת ראיות, חלוף הזמן כהודאת התובע בויתור על תביעתו, זכותו של נתבע לכלכל את צעדיו בהנחה כי אחרי שנים רבות לא תוגש נגדו תביעה, אינטרס הציבור שבתי המשפט יעסקו בסוגיות שטרם אבד עליהן הכלח ע"ע 346/05 שלמה שלום נ' אלה קוזמינוב, (ניתן ביום 15.6.06). בענייננו המחלוקת נוגעת למועד בו נוצרה העילה. לטענת התובע יחסי העבודה נותקו בחודש 05/2001 לשיטתו זהו מועד היווצרות העילה ולכן מועד ההתיישנות חל בחודש 05/2008, לפיכך תביעתו שהוגשה ב14/04/2008 לא התיישנה. התובע לא טען כי חל אחד החריגים המנויים בחוק ההתיישנות ועל כן לא נידרש לסוגיה זו. הנתבעים מצידם טוענים כי יחסי העבודה שנוצרו בשנת 1999 נותקו בחודש 09/2000 ועל כן התביעה התיישנה בחודש 09/2007. תלושי השכר שהגיש התובע לבית הדין מלמדים כי הועסק על ידי הנתבעת בחודשים 02-09/2000. דוח שירות התעסוקה שהוגש לנו על ידי הנתבעים מלמדנו כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 עד לחודש 09/2000 ולאחר מכן עבד בחודשים 04-05.2005 וכן בחודש 01.2006 . התובע מצידו לא הביא כל ראשית ראיה לכך שעבד בעסקי הנתבעים בתקופה שבין 09/2000 עד 05.2001. יתרה מזאת בתקופה שבמחלוקת הוטל סגר ונמנעה כניסת עובדים פלסטינים לשטחי ישראל. כאשר נשאל התובע לפשר התקופות שבהן אין ראיות להעסקתו הייתה עדותו של התובע בפנינו מגמתיתובלתי אמינה. בין השאר העלה לראשונה את הטענה כי בחלק התקופה עבד ללא אישורי עבודה, באופן לא חוקי . ש: תראה לי אישור שעבדת ב 2001 ת: ב-2001 עבדתי לא חוקי ש: לך פה משהו שב-98' עד 2000 עבדת באופן שונה? ת: כי עבדתי איתם בלי אישור ש: איפה זה כתוב בתצהיר? ת: בתצהיר אני רשמתי מה שחוקי ש: אני מצטט לך מסע' 7 לתצהירך. למה כתבת "נותרתי בבית"? ת: לא נותרתי בבית . (עמ' 4 ש' 22-30). לשאלות בית המשפט השיב בעדותו: ש: אתה יודע מה תבעת פה? ת: פיצויים, דמי הבראה, נסיעות. ש: לאיזו תקופה? ת: משנת 1991 עד 2000 התקופה החוקית שעבדתי ש: אני יודעת וגם אתה בכתב התביעה צרפת רשימה שהיה סגר במדינת ישראל. לפי הרשימה הזאת לא יכל להיות שנכנסת לישראל מספטמבר 2000 ועד מאי 2001. היו סגרים כל הזמן. איך אתה מסביר את הדבר שעבדת לא חוקי? ת: נכון שהיה סגר אבל אני הייתי נכנס לארץ... ש: איך יכל להיות שהיה סגר ועבדת לא חוקי. ת: לא היה גדר והיינו נכנסים. ... ש: ועד מתי עבדת ב 2001? ת: עבדתי ב 2001 עד 2005. מן האמור עולה כי התובע לא ביסס בראיות או עדויות את תקופת עבודתו, לא את תחילתה בשנת 1987 לא את רציפות ההעסקה ולא את מועד סיום העבודה הנטען על ידו בחודש 05/2001. על פי הראיות לפנינו אנו קובעים כי התובע עבד בעסקם של הנתבעים ברציפות מחודש 08/1998 עד לחודש 09/2000 (להלן "התקופה הראשונה") ולאחר מכן עבד גם בחודשים 04-05/2005 ו- 01/2006. (להלן: "התקופה השנייה") 5. הסעדים פיצויי פיטורין בגין התקופה הראשונה התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, בשל התיישנות תביעתו. ע"פ חוק פיצויי פיטורין התשכ"ג 1963 זכאות לפיצויי פיטורין נולדת לעובד לאחר שעבד שנה אחת ברציפות במקרה שמעבידו מפטרו, בתקופה השניה לא עבד התובע ברציפות אלא עבד חודשיים בשנת 2005 וחודש נוסף בשנת 2006 ואין הוא זכאי לפיצויים גם לו הוכח בפנינו כי פוטר. דמי הבראה בגין התקופה הראשונה התובע אינו זכאי לדמי הבראה בשל התיישנות תביעתו, בתקופה השניה התובע אינו זכאי לתשלום דמי הבראה שכן לא השלים שנת עבודה רצופה, התובע עבד חודשיים בשנת 2005 וחודש נוסף בשנת 2006. הפרשות לקרן פנסיה התביעה להפרשות לקרן פנסיה בתקופה הראשונה נדחית בשל התיישנות. התביעה לתשלום לקרן הפנסיה בתקופה השנייה נדחית באשר על פי דוח שירות התעסוקה הופרשו כספים לקרן פנסיה. נסיעות התביעה לתשלום דמי נסיעות בתקופה הראשונה נדחית גם היא בשל התיישנות . באשר לתקופה השניה הרי שאנו קובעים כי על הנתבעים לשלם בעבור נסיעות. הנתבע 2 העיד בפנינו כי התובע נשא בהוצאות הגעה למפעל. (ע' 7 ש' 3-5) יחד עם זאת העיד הנתבע 2 כי תשלום השכר היה במזומן ולא נערך תיעוד. חובת רישום של תשלומים חלה על המעסיק על פי הוראות חוק הגנת השכר התשי"ח -1958 וחוק ההודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002 ומשלא ניהלו רישום כנדרש הרי שעל הנתבעים לשלם לתובע דמי הנסיעות. על פי דוח שירות התעסוקה התובע עבד: 10 ימי עבודה בחודש 04/2005, 10ימי עבודה בחודש 05/2005 ו-20 ימים בחודש 01/2006. סה"כ 40 ימי עבודה. ע"פ תביעתו של התובע הוצאותיו בגין נסיעות עמדו על סך של 10 ₪ ליום לפיכך על הנתבעים לשלם לתובע 400 ₪ 6. סוף דבר לאחר שקבענו כי יחסי העבודה נותקו בחודש 09/2000 ולאחר מכן התחדשו בחודשים 04-05/2005 ו-01/2006 ומאחר והתביעה הוגשה לבית הדין ביום 14/04/2008 הרי שהתביעה לפיצויי פיטורין, דמי הבראה והפרשות לקרן הפנסיה נדחות בשל התיישנות. התביעה לדמי נסיעות התקבלה בנוגע לארבעים ימי העבודה בשנים 2005 ו-2006 והנתבעת 2 תשלם לתובע סך 400 ₪. לאור תוצאת פסק הדין אנו פוסקים כי התובע יישא בהוצאות ניהול תיק זה ושכ"ט עורך דינם של הנתבעים בסך 2000 ₪ .מאחר והתובע אינו תושב ישראל, בעת תשלום ההוצאות לנתבעים יקוזז הסכום שנפסק מסכום ההוצאות. התיישנות