לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. המשיב יליד 5.7.1986 נפגע לטענתו בתאונה ביום 20.4.1999. תביעתו כנגד המבקשת הוגשה בעילה חוזית לקבלת תגמולי ביטוח בהיותה בזמן אירוע התאונה מבטחתו בביטוח תאונות אישיות כביטוח תלמידים. התביעה הוגשה ביום 16.3.2008 למעלה משלוש שנים לאחר הגיע המשיב לגיל 18 ומכאן הטענה להתיישנות התביעה. המשיב טוען בתגובתו כי מניין הימים להגשת התובענה מתחיל מיום בדיקתו על ידי מומחה מטעם המבקשת. המבקשת ניהלה עם המשיב מו"מ בחוסר תום לב ממנו הבין כי היא עומדת להתפשר עימו אך בפועל משכה זמן עד שתביעתו התיישנה. עוד טוען המשיב כי חל בעניינו סעיף 9 לחוק ההתיישנות מאחר והמבקשת הודתה במקצת הזכות ולכן מניין הימים מחל מיום ההודאה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני סבור כי דין התביעה הלידחות על הסף מחמת התיישנות. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח , תשמ"א-1981 קובע כי : "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח קובע תקופת ההתיישנות מיוחדת להגשת תביעה כנגד מבטח לקבלת תגמולי ביטוח, ובכך גוברת הוראת סעיף 31 על הוראת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. הפועל היוצא מהאמור הוא כי מבוטח הטוען לזכות לקבלת תגמולי ביטוח עליו להזדרז להגיש תביעתו לבית המשפט בתוך אותן שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח [ראה ע.א. 3819/91, 5423/91 גרייס ברבארה ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פד"י מח (3) 441 , להלן: "פס"ד ברבארה")]. עם זאת, ההלכה הפסוקה קבעה כי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אינו מאיין תחולת שאר הוראות חוק ההתיישנות גם על תביעה המוגשת על פי חוק חוזה ביטוח, לרבות ההוראות המיוחדות בחוק לעניין הפסקת מרוץ תקופת ההתיישנות, ובכלל אלו הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ( ראה: פס"ד ברבארה הנ"ל). .בעניינינו לא ניתן להחיל אחד מהסעיפים המצויים בחוק ההתיישנות שיש בכוחם להפסיק את מרוץ ההתיישנות לרבות הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות (למעט ההוראה העוסקת בקטנותו של המשיב שכבר נלקחה בחשבון). סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 קובע לאמור: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה"- למעט הודאה שהיה עמה טעון התיישנות." שתיקת המבטחת לנוכח קבלת מכתבי הדרישה מהמבוטח לתשלום תגמולי ביטוח אינה מהווה הודאה בזכות או ביצוע מקצת הזכות, ע"פ סעיף 9 לחוק ההתיישנות,( לעניין זה ראה: בר"ע (ת"א) 12994/96 איתן חברה לביטוח בע"מ נ' חג'ג', דינים מחוזי כרך כו (7) 536, ואת דרישת הכתב הקבועה ברישא של סעיף 9 הנ"ל), ועל כן אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. תקופת התיישנות במקרה זה הינה שלוש שנים מהגיע המשיב לגיל 18. ברי כי התביעה הוגשה לאחר תום מניין הימים להתיישנות ונשאלת השאלה האם מתקיימות נסיבות המאריכות את תקופת ההתיישנות? האם המבקשת נהגה בחוסר תום לב כפי שנטען על ידי המשיב? תחילה אציין כי, אין בכוחי לקבל את הטענה שהועלתה ע"י התובע לפיה טופס התביעה ששלח למבקשת מהווה תביעה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. שכן הלכה פסוקה היא שדרישה המופנית למבטח אינו עוצר את מניין ימי ההתיישנות אלא רק הגשת תביעה לבית המשפט. אין בסיס אף לטענה כי מניין ימי ההתיישנות מחל מיום הפניית המשיב לבדיקה על ידי מומחה מטעם המבקשת. אין במכתב זה כל הודאה לא בזכות ולא במקצתה ולכן הוא אינו עונה אחר דרישות סעיף 9 לחוק ההתיישנות אוסיף ואומר בעניין זה כי לו הייתה מטעם המחוקק כוונה כי שתיקת המבטחת תתפרש כהודאה לאמור במכתבי המבוטח, הייתה הרישא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות כוללת את האפשרות להודאה מכללא או בעל פה בחבות, אך קיומה המפורש של דרישה להודאה בכתב או בפני ביהמ"ש שוללת אפשרות זאת. המשיב מעלה שורה של טענות עובדתיות לפיהן פנה למבקשת וזו ענתה לו שיאזר בסבלנות אך בפועל לא השיבה עניינית לפניותיו. עניין זה לא הוכח משלא צורף תצהיר לתגובת התובע התומך בטיעון העובדתי. יתרה מכך, התובע לא מצא לנכון להעלות טיעון זה בכתב תשובה כאשר הדבר היה מתחייב. נשאלת השאלה: האם טענת חוסר תום לב מצד המבטחת יש בכחה ליצור מניעות או השתק לפיו היא מנועה מלהעלות טענת התיישנות בשלב הדיוני? עקרון תום הלב הפך להיות לעקרון על בשיטת המשפט שלנו ומשורש בפסיקת בתי המשפט על ערכאותיהם ועל כך נכתבו מסות של פסקי דין והדברים כבר מן המפורסמות. תום לב אף הוכר בין הצדדים בשלב הדיוני. עקרון זה אף מקבל דגש מיוחד ביחסי מבטח-מבוטח אשר במסגרתו חייבים הצדדים זה לזה יחסי אימון והחוזה הוגדר כחוזה של uberrima fidie. (ראה: ע"א 847/76 עטיה נ. אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780, 782). למעלה מכך, עקרון תום הלב הוחל בין צדדים מתדיינים בכל הקשור לשימוש בכוחות דיוניים הנתונים להם (ראה: רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ. חברת שלום וינשטיין בע"מ, תק-על 2000 (4) 760). לא זו אף זו, חובת תום הלב חלה גם כאשר צד טוען לחסינות מפני תשלום פיצויים (ראה: בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה (1) 828, 836). מה המשמעות של הפעלת עיקרון תום הלב על מערכת נסיבות קונקרטית בהקשר של התיישנות? האם הפעלת העיקרון מוביל למסקנה כי התביעה לא התיישנה או שמא התביעה התיישנה אך צד המבקש להעלות טענה זו מנוע מלהעלותה מאחר והיא מועלית בחוסר תום לב? תשובה לכך ניתן למצוא בע"א 986/93 יעקב קלמר נ. מאיר גיא ואח', פ"ד נ(1) 185 בו עסק בית משפט עליון בהתחייבות לביצוע עסקה במקרקעין שלא היה בכתב(עיסקת קומבינציה) אך בוצע הלכה למעשה רובו ככולו. כבוד השופט ברק (כתוארו אז) קבע כי הוא מחיל על נסיבות המקרה את עיקרון תום הלב ולמעשה יצר מעין מחסום דיוני כלפי צד הטוען לאי מילוי דרישת הכתב בחוסר תום לב (מכל מקום זו גם גישתו של השופט גולדברג שהצטרף לדעתו של השופט ברק). יחד עם זאת, בחוות דעתו של כבוד השופט ברק הונח תמרור אזהרה לפיו אין לפרוץ את השכר ולאין את דרישת הכתב. לאור זאת הנני סבור כי טענת חוסר תום לב יש בכחה לשים מחסום דיוני בפני צד המעלה טענת התיישנות בחוסר תום לב וליצור מניעות המונעת ממנו להעלות טענה זו. ואכן בפסיקות שונות ניתן למצוא דעות המצדדות בגישה זו לדוגמא כאשר המבטחת בתגובה לדרישה לפצות שולחת תשובה בו היא דורשת מסמכים ובכפוף לכך התביעה תטופל מבלי לסייג את עצמה לטענת התיישנות מהווה התנהגות בחוסר תום לב (ראה: ת"א (ת"א) 55729/01, בש"א 121994/01 כהן נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, (טרם פורסם); ראה גם: ת.א. 3129/04 (כ"ס) בש"א 3117/04 רמי חג' יחיא נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ). סימוכין לגישה זו אף ניתן למצוא בדבריו של ז' יהודאי , דיני ההתיישנות בישראל, כרך א עמ' 231 באומרו: "לא תישמע טענת התיישנות מפי נתבע, אשר, תוך כדי תקופת ההתיישנות, במעשיו או בהודעותיו, השפיע על התובע להשהות את ההליכים...כלל ידוע ועתיק יומין הוא כי שתיקתו של הנתבע, מקום שהוא היה צריך להרים את קולו ולהגיב, מתפרשת כהודיה מצדו במצב עניינים, כפי שהוצג על ידי התובע. כלל זה כוחו יפה גם לעניין ההתיישנות, ובית המשפט לא יזקק לטענת התיישנות מצד הנתבע, כאשר זה האחרון בהודעה או בשתיקה, לפי המקרה, נטע בלבו של התובע את האמונה, שאין בכוונתו לעורר טענת התיישנות..." במקרה דנן לא הוכח על ידי המשיב כי המבקשת נהגה עימו בחוסר תום לב. ההתכתבות שהציג הייתה כולה בתקופה לפני שהתביעה התיישנה. לא היה בה כל הטעיה מצד המבקשת. לא הוכח כי המשיב פעל בהתאם להנחיות המבקשת קרי פנה לבדיקה רפואית על ידי מומחה מטעמה ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. העובדה כי המשיב ריצה תקופה מאסר אינה עוצרת את מניין ימי ההתיישנות. גם לאחר ששוחרר המשיב ממאסר לא הוכח כי פנה לצורך ביצוע הבדיקה הרפואית. גם טענת המשיב לפיה חלה חובה על המבקשת להסביר לו אודות תקופת ההתיישנות הקבועה בפוליסה אין בה ממש. מדובר בביטוח קולקטיבי ואין בסיס לדרישה כי יינתן הסבר כזה לכל מבוטח ומבוטח. יתרה מכך, תקופת ההתיישנות הקבועה בפוליסה תואמת את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק וחזקה על המשיב שהוא יודע את הוראות החוק. בשים לב לכך אני קובע כי התביעה הוגשה לאחר שהתיישנה ודינה להידחות. אינני עושה צו להוצאות מעבר למה שפסקתי בבקשה לביטול פסק דין. התיישנות