תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו יוצהר כי עבירות התעבורה שביצע המבקש - התיישנו. כללי 1. עניינה של בקשה זו הוא לא פחות מ-144 דוחות בגין עבירות תעבורה אותן עבר המבקש, בתקופה שבין התאריכים 22.5.1996 ועד 21.6.2000. הקנסות שהוטלו על המבקש בגין עבירות אלה לא שולמו על-ידוֹ וכך נוספה על קרן החוב, שעמד על סך של 28,140 ₪, ריבית פיגורים, באופן ששיעורם המצטבר של הקנסות עומד על סך של 122,604₪. המבקש אינו כופר בהרשעותיו בקשר עם ביצוע עבירות אלה, אך טוען כי העונשים שהוטלו עליו בגינן התיישנו. התובענה הוגשה לאחר שהמבקש פנה למשרד התחבורה בבקשה לחידוש רישיון הנהיגה שלו ונענה בשלילה מפאת מחדלו להסדיר את תשלום הקנסות. בין הצדדים הוסכם כי המבקש אכן ביצע את העבירות נשוא הדוחות, ולא שילם את הקנסות. שהוטלו עליו, וכי הדוחות הומצאו לידיו במועד ביצוע העבירות. כמו-כן, הצדדים לא חלקו על כך שהמדינה לא נקטה בהליכים כלשהם לגביית הקנסות. על סמך עובדות מוסכמות אלה הסכימו הצדדים לסכם בלא חקירת עדים. יחד-עם-זאת, המשיבה מתנגדת לטענת ההתיישנות בטענה כי מעמדן של עבירות ברירת הקנס, אלו העבירות אותן עבר המבקש, השתנה מעבירות מסוג "חטא" לעבירות מסוג "עוון", כתוצאה מתיקון מס' 51 לפקודת התעבורה, ולפיכך, תקופת ההתיישנות עומדת על עשר שנים. 2. דוחות התעבורה אשר הומצאו למבקש נחלקים ל-133 דוחות מסוג "ברירת משפט" ולעשרה דוחות מסוג הזמנה לדין, בהם הורשע המבקש בהעדרו, לאחר שלא התייצב לדיונים שנקבעו לו. את עבירות תעבורה, אותן ביצע המבקש, ניתן לחלק לשלוש קבוצות שונות: האחת, ארבע עבירות שבוצעו לפני יום 28.1.1997 (נספחים 15-18 להמרצת הפתיחה), והקנסות בגינן ניתנו בימים 22.5.96; 25.2.96; 27.5.96 ו- 5.6.96. אין מחלוקת כי העונשים שהוטלו בגינן התיישנו בשנת 1999, ועל כן אין דוחות אלה באים בגדר החלטה זו (ר' סעיף 9 לסיכומי המשיבה). השנייה, מאה ועשרים עבירות שבוצעו בין יום 28.1.1997 ועד ליום 27.1.2000, מועד התיקון הרלבנטי בחוק העונשין, וְשאלת התיישנותן עומדת בלב הליך זה ומושפעת מההכרה בשאלת תחולת התיקון עליהן, כפי שיפורט להלן (נספחים 4-13, 19-166, 118-119, 121, 134, 136-142, 144 להמרצת הפתיחה). השלישית, עשרים עבירות שבוצעו לאחר יום 27.1.2000, מועד תיקון החוק (נספחים 1-3, 14, 117, 120, 122-133, 135, 143 להמרצת הפתיחה). בין העבירות שביצע המבקש נמנות, בין היתר עבירות נהיגה בניגוד לאור אדום ברמזור, אי ציות לתמרור עצור, איסור שימוש ברכב לא תקין, הסעת נוסעים בשכר, הסעת נוסעים מעל למצויין ברשיון הרכב, נהיגה בכיוון הנגדי בכביש חד סטרי ועבירות רבות אחרות. המחלוקת המשפטית 3. התובענה מעלה שתי שאלות משפטיות מובהקות: הראשונה, סיווג עבירות התעבורה, בגינן הוטלו על המבקש קנסות לתשלום, כעבירות מסוג "חטא" או מסוג "עוון"; השנייה, בהנחה שהתיקון לחוק שינה את סיווג עבירות התעבורה מעבירות חטא לעבירות מסוג עוון, האם השינוי תקף גם לאחר ביצועה של העבירה לחומרה, שכן יש בכך, הלכה למעשה, משום הארכת תקופת ההתיישנות. טענות הצדדים 4. לשיטת המבקש, התיקון לחוק לא גרם לשינוי סיווג עבירות התעבורה, שנותרו עבירות מסוג "חטא", וְהעונש הקבוע להן מתיישן בחלוף שלוש שנים, ומכאן שקנסות התעבורה שהוטלו עליו - התיישנו. לביסוס טענתו זו מפנה המבקש לחיבור הוראות סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הקובע מהו שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום, ביחד עם הוראת סעיף 24 לחוק העונשין, הקובע את תקופת ההתיישנות לפי סוגי העבירות (פשע, עוון וחטא). לשיטתו, חיבור זה מחייב את הקביעה כי עבירה מסוג "חטא" תהא עבירה שנקבע לה עונש שהוא קנס שאינו עולה על 12,900 ₪, ואילו עבירה שנקבע לה עונש שהוא קנס העולה על סכום זה - תסווג כ"עוון". לחלופין, טוען המבקש כי גם אם ייקבע שהתיקון שינה את סיווג עבירות התעבורה מ"חטא" ל"עוון", אין להחילו באופן רטרואקטיבי על עבירות התעבורה דנן, שבוצעו לפני התיקון, הגם שמדובר בעבירות שהעונשים בגינן טרם התיישנו. ביחס לקבוצה השלישית של עבירות התעבורה, עשרים עבירות שבוצעו לאחר יום 27.1.2000, מועד תיקון החוק, טוען המבקש, כי התיקון לחוק לא שינה דבר לעניין סיווגן כעבירות מסוג "חטא", כיוון שאינן נכללות בעבירות שבסעיף 62 לפקודת התעבורה, וכן משום שמדובר בעבירות שקנס קצוב בצידן. 5. מנגד, עמדת המשיבה היא כי יש להחיל את התיקון על עבירות התעבורה שביצע המבקש, מכיוון שהתיקון נכנס לתוקפו עוד בטרם התיישנו העונשים בגין עבירות אלו, ולפיכך אין כאן החלה רטרואקטיבית פסולה. ביחס לעבירות מהקבוצה השלישית, שבוצעו לאחר התיקון, טוענת המשיבה כי לנוכח התיקון ממילא עבירות אלו טרם התיישנו. דיון התיישנות שאלת סיווג עבירות התעבורה - המסגרת המשפטית 6. לעניין חישוב תקופת ההתיישנות בגין העבירות בהן הורשע המבקש, יש לבחון האם הקנסות מסווגים כעונשים בגין עבירות מסוג "חטא" או "עוון". המסגרת הנורמטיבית המסדירה את התיישנות העונשים מצויה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ): "10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1). בפשע - עשרים שנים; (2). בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים." סיווג העבירות נקבע בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפי חומרת העונש שנקצב לעבירה: "24. אלה סוגי העבירות לפי חומרתן: (1)."פשע" - עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים; (2)."עוון" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום; (3)."חטא" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום." בענייננו, לעבירות התעבורה, נשוא הדוחות שניתנו למבקש וְהנמנות במסגרת הקבוצה השניה של העבירות, לא נקבע בחקיקה שיעור הקנס שינתן בגינן, אלא אך שיעור המקסימום שניתן להטיל בגינן. הוראת סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין קובעת כדלקמן: "61(א). על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל - (1)אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 12,900 שקלים חדשים;" הוראת סעיף 62 לפקודת התעבורה קובעת שורה של עבירות בגינן יינתן קנס בשיעור עד פי 1.25 מהאמור בסעיף 61(א)(1) לעיל: "העובר אחת העבירות האלה, דינו - מאסר שנתיים או קנס, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט - קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977..." נוסח סעיף 62 לפקודת התעבורה, הקובע שיעור קנס הגבוה מזה שניתן בעבירת קנס שלא נקבע לו סכום, נוסח כך כתוצאה מהחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 51), תש"ס-2000 (להלן: "התיקון"), שנכנס לתוקף מיד עם פרסומו ביום 27.1.00 ושינה את סעיף 62 לפקודת התעבורה כך: "(1). המילים "מאה אלף לירות" - יימחקו; (2). במקום "5,000 שקלים חדשים" יבוא "פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977." מהמקובץ לעיל עולה, כי על-פי המצב המשפטי עובר לתיקון, עבירות הקנס לפי פקודת התעבורה היו עבירות מסוג "חטא" בלבד, ואילו לאחר התיקון, עבירות התעבורה שהן עבירות קנס שלא נקבע לו סכום, שהוטל בגינן קנס בסכום העולה על 12,900 ₪ - תסווגנה כעבירות מסוג "עוון", ואילו אם הוטל קנס בסכום נמוך מכך, תסווגנה כעבירות מסוג "חטא". שאלת תחולת תיקון 51 על עבירות התעבורה שביצע המבקש 7. השאלה היא, האם התיקון לחוק חל על עבירות תעבורה שבוצעו במועדים שקדמו לתיקון, אך טרם התיישנו עת נכנס לתוקפו, כך שהתוצאה ביחס אליהן היא הארכת תקופת התיישנותן. המבקש טוען כי אם ייקבע שתיקון 51 לפקודת התעבורה (מיום 27.1.00) אשר שינה את הוראת סעיף 62 לפקודה, אכן שינה את סיווג העבירות, הרי שלא ניתן להחילו על העבירות שהוא ביצע, כיוון שלא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות באופן רטרואקטיבי. לשיטתו, לא ניתן להפריד את התיישנות העונש מסיווג העבירה, ולפיכך לא ניתן להחיל דין מחמיר בצורה רטרואקטיבית גם במקרה שבו תקופת התיישנות העבירות טרם חלפה והוא מפנה להוראת סעיף 3(ב) לחוק העונשין שקובע, כי "חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני פרסומו כדין או לפני תחילתו...". 8. שני הצדדים הפנו לבג"ץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542. בפרשה זו נדון חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994, ששינה סיווג עבירות, כך שעבירות שסווגו בטרם התיקון כ"עוון" סווגו לאחריו כ"חטא", וכתוצאה מכך קוצרה תקופת התיישנותן. באותו מקרה, העותר ביצע 154 עבירות חניה ולא שילם את הקנסות שהוטלו עליו בגינן, וטען כי יש להחיל את התיקון לחוק על עבירות אלה. התיקון לחוק נכנס לתוקפו בטרם התיישנו עבירות החניה שביצע העותר, ומשמעות החלתו על עבירות אלה היא למעשה קביעה כי העבירות התיישנו, שכן התיקון המיר את סיווגן של העבירות מ"עוון" לחטא" לאחר שחלפו שלוש שנים ושלושה חודשים מעת שהעונשים בגינן הפכו לחלוטים. בית-המשפט העליון דן בעתירה בהרכב מורחב של שבעה שופטים. בית-המשפט, בדעת רוב, קיבל את העתירה וקבע כי משנכנס התיקון לתוקף בטרם נסתיימה תקופת ההתיישנות של העבירות, יחול התיקון על עבירות אלה. כב' השופט מצא, בדעת מיעוט, סבר כי "בהיעדר הוראה מפורשת המחילה את דין ההתיישנות החדש גם על עונשים שהוטלו בעבר, יחול הדין החדש רק על עונשים שהוטלו לאחר כניסתו לתוקף, ואילו על עונשים שהוטלו בעבר, אשר לא בוצעו וטרם התיישנו, יוסיף לחול דין ההתיישנות שהיה בתוקף ביום שבו הוטלו העונשים." (עמ' 557-558 לפסק-הדין). כב' השופט מצא התייחס לכך שלשינוי בסיווגה של עבירה יכול שתהיינה תוצאות דיוניות ויכול שתהיינה תוצאות מהותיות. "שינוי הסיווג . . .אינו אלא שינוי מושגי, ואת נפקותו - אם דיונית ואם מהותית - יש להגדיר על פי הקשר הקונקרטי שבו נדרשת קביעת הנפקות". כמו כן, נמנע כב' השופט מצא מלהידרש ולפסוק בשאלה האם התיישנותו של עונש היא מהותית או דיונית, "שכן סיווגה כמהותית או כדיונית אינו סוף פסוק לעניין שאלת תחולתה הרטרואקטיבית" (ר' גם, ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ו (2)765). יחד עם זאת, אף שכב' השופט מצא מזכיר את החזקה הפרשנית הקובעת כי חוק אינו פועל למפרע (שכן יש בכך לפגוע בתפיסות יסוד חוקתיות, בעיקרון שלטון החוק, בעקרונות הצדק וההגינות ובוודאות והיציבות של המצב המשפטי), הוא ער ל- "כוחו של המחוקק לחוקק חוק בר תוקף למפרע . . . ומקום שהדבר לא נאמר במפורש אך משתמע ממטרת החקיקה, חייב בית המשפט לפסוק על פי הדין החדש לגבי עיסקה שנעשתה קודם לכן". בית-המשפט, בדעת רוב, למד מלשון תיקון 39 לחוק ומדברי ההסבר שנלוו לו כי תכלית התיקון נועדה לקצר את תקופת התיישנותם של העונשים הרלבנטיים למפרע. כב' השופט טירקל החיל את התיקון לחוק למפרע מהטעם שמדובר בדין חדש שמקל עם העבריין ביחס לדין בשעת המעשה, מבלי שקיימת בו הוראה לסתור (עמ' 571 לפסק-הדין). לכאורה, יישום קביעתו זו בענין שלפני מחייב את אי החלתו של תיקון 51 לחוק, מכיוון שהוא מחמיר עם המבקש, ואולם הרעיון, העולה מהדיעות אותן הביעו שופטי דעת הרוב, מוביל לתוצאה ההפוכה, לפיה יש להחיל את השינוי בתקופת ההתיישנות כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות של העבירות, זאת בין אם השינוי מקל עם העבריין ובין אם הוא מחמיר עימו: כב' השופט טירקל הפנה (בעמ' 571-572 לפסק-הדין) לדברי כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 486, בעמ' 490: "כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי במעמדו של העבריין או שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר, הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת". כב' השופט ש' לוין הוסיף כי ספק רב בעיניו אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש שאותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה, וקבע, כי "הכלל הנכון שצריך לחול בענייננו הוא שאם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתיישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול. כך פסקנו לגבי התיישנות העבירה: פרשת נאשף הנ"ל, עמ' 570; פרשת פלוני .. ונראה לי שהלכה זו צריך שתחול גם על התיישנות העונש" (עמ' 573 לפסק-הדין). כב' השופט אור, אף הוא בדעת רוב, סבר כי באשר לתיקון האמור צריך לחול העיקרון הכללי של תחולה אקטיבית, כלומר, תחולה גם על מצבים משפטיים שהם בתהליך של התהוות, משמע שטרם התיישנו. החלתו של התיקון גם על עונשים שהוטלו לפני שנכנס לתוקף, אינה נגועה באלמנט בלתי סביר של רטרואקטיביות, אלא בהחלה אקטיבית, היוצרת איזון, שהמחוקק ראה אותו כסביר, בין תכליתו של הסיווג המחודש של סוגי העבירות לבין האינטרס הציבורי באכיפה של פסקי-דין פליליים (עמ' 574-575 לפסק-הדין). כב' השופטת דורנר הוסיפה שסיווג העבירה, הקובע את תקופת ההתיישנות, משקף בהתאם את החומרה שהחברה מייחסת לעבירה, ולפיכך, שינוי בסיווג משקף שינוי באינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הנאשם לעניין התיישנות העבירה והעונש: "מצב עניינים זה, המשקף את צורכי החברה העכשוויים, נכון לגבי כל העבירות והעונשים, אם העבירות נעברו או העונשים נגזרו לפני השינוי בחוק, ואם לאחריו". ודוק: אין מדובר בתחולה רטרואקטיבית של נורמה, אלא בתחולתה האקטיבית, מכאן ואילך. שכן, התחולה האקטיבית משתרעת לא רק על מצב משפטי שנוצר לאחר כניסת החוק לתוקפו, אלא גם על מצב משפטי שטרם התגבש לפני אותו מועד, ולענייננו, על עונש שטרם בוצע. ראו, למשל בג"ץ 3480/91 הנ"ל [13], בעמ' 724. האמור לעיל, בדבר תחולתה בזמן של תחיקה המשנה את סיווג העבירה וכתוצאה מכך את תקופת ההתיישנות, משקף אפוא את הכלל הפרשני, כי באין הוראה אחרת, תחולתו של חוק היא אקטיבית. ואכן, כך גם נפסק בהתייחס לשינוי תקופת ההתיישנות של עבירה, שכאמור, אין להבחין בינה לבין התיישנות העונש, להוציא תקופת ההתיישנות. ראו ע"פ 499/80 הנ"ל [10], בעמ' 490". (עמ' 578 לפסק-הדין). 9. פסק-הדין בעניין סצ'י תקף ושריר גם בראי תיקון 51 שמטרתו הייתה תיקון עיוות שנוצר עקב תיקון 39 לחוק העונשין. מעיון בהצעת החוק, עולה כי המחוקק ביטא ברורות את כוונתו לשנות את מעמדן של עבירות התעבורה מ"חטא" ל"עוון", מבלי שהתנה את החלת התיקון רק על עבירות שיבוצעו אחרי שינוי החוק. המחוקק הפנה לכך שבמסגרת חקיקת החלק הכללי של חוק העונשין, בשנת 1994, שונו ההגדרות של עבירות חטא ועוון, וכתוצאה מכך הפכו עבירות התעבורה שהן עבירות קנס, ואלה הן מרבית העבירות, מעבירות מסוג עוון לעבירות מסוג חטא, ללא כוונה להמעיט מערכן של עבירות התעבורה, והדגיש כי כתוצאה מהשינוי האמור, התיישנות עבירת הקנס אינה עוד בת עשר שנים אלא שלוש שנים, וכי "אלה השלכות חמורות שהמחוקק לא התכוון אליהן ואין ספק כי בתקופה שבה נעשים מאמצים להיאבק בתאונות דרכים, הפיכת עבירת תעבורה מעוון לחטא, יש בה כדי להחטיא את המטרה ולהעביר מסר שלילי לציבור.... לפיכך מוצע לתקן את סעיף 62 לפקודת התעבורה ולקבוע כי שיעור הקנס שמוסמך להטיל בית המשפט הדן בעבירות קנס יהיה פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכך עבירת הקנס תהיה גם היא בגדר עוון" (ר': הצ"ח 2822, עמ' 18 מיום 20.10.99). 10. מהאמור לעיל עולה, כי עבירות התעבורה שביצע המבקש בתקופה שבין 28.1.97-27.1.00נכנסות בגדר הוראת סעיף 62 לפקודת התעבורה, ומכיוון שטרם התיישנו, חל עליהן תיקון מס' 51, שהביאו לשינוי סיווג עבירות מסוג "עוון", כך שהוארכה תקופת התיישנותן. בנוסף, סעיף 68 לפקודת התעבורה, המסדיר את העונש לעבירה על תקנות התעבורה, קובע: "העובר על תקנה שהותקנה לפי פקודה זו, דינו כאמור בסעיפים 62 ו-63 או עונש קטן מזה שנקבע לה בתקנות." הדברים מכוונים לעבירות מסוג ברירת משפט, ולא לעבירות שבפועל ביקש הנאשם בגינן לקיים משפט, ובית-המשפט דן בענייננו וקבע את שיעורו של הקנס שיוטל עליו בתום המשפט. סעיף 229(ח2) לחסד"פ, הקובע: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס." כלומר, קביעת סיווג העבירות כעבירות מסוג "חטא" או "עוון" אינה תלויה בשאלת קיומו של דיון בבית-המשפט, לפיכך, משלא שילם המבקש את הקנס במועדים שנקבעו לכך, יש לראותו כאילו הורשע בבית המשפט. 11. המסקנה, לפיה תיקון מס' 51 לחוק האריך את תקופת ההתיישנות של העבירות המשתייכות לקבוצה השניה של עבירות התעבורה שביצע המבקש, תקפה מכוח קל וחומר, ביחס לעבירות התעבורה שביצע המבקש לאחר יום 27.1.00, המועד שבו תוקן החוק. התוצאה 12. הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. חטאמשפט פליליעבירות מסהתיישנות