1.מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפ"ח 1027/06, אשר הרשיע את המערער בביצוע עבירת מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן 'חוק העונשין') והטיל עליו 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו לבל יעבור עבירת מין שהיא בגדר פשע וכן פיצוי כספי של המתלוננת בסך 100,000 ₪. הערעור דנא נסב על הכרעת הדין ועל גזר הדין. העובדות הצריכות לעניין 2.נגד המערער, יליד 1958, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירת מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע. המערער הוא דודה של המתלוננת, שהייתה קטינה בעת ביצוע העבירה. בכתב האישום נטען כי בתאריך 1.4.92 בשעות הצהריים הגיעה המתלוננת - בהיותה בת 15 שנים ו-3 חודשים - לביתו של המערער, על מנת לנקותו לקראת שובה של אשתו מבית החולים לאחר לידת בתם. במהלך עבודת הניקיון עלתה המתלוננת לקומה השנייה בבית המערער ונכנסה לחדר האמבטיה כדי למלא מים בדלי. המערער עלה אחריה, נכנס לחדר האמבטיה ונעל אחריו את הדלת. הוא אחז במותני המתלוננת מאחור, סובב אותה אליו, הצמיד אותה לקיר, נגע בחזהּ וברגליה והחל להפשיטה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער מעליה, שאלה אותו "איך אתה מעז לעשות לי דברים כאלו", אולם הלה לא שעה לתחינותיה והפשיטה מבגדיה. המערער השכיב את המתלוננת על הרצפה, בניגוד לרצונה, גהר מעליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר זמן מה, הצליחה המתלוננת לבעוט באשכיו של המערער, להיחלץ מאחיזתו ולברוח מהמקום. המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען כי עסקינן בעלילה שתכליתה נקמה בו בעטיו של סכסוך משפחתי שנתגלע בינו לבין משפחת המתלוננת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3.בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער והעניק בהכרעת דינו את "מלוא האמון" כמו גם המשקל לעדותה של המתלוננת. בהתייחסו באריכות לזמן הרב שחלף מעת ביצוע עבירת האינוס ועד להגשת התלונה - 12 שנים וחצי - אומצו הסברי המתלוננת באשר לכבישת גרסתה, לפיהם חששה כי גילוי דבר האונס יפגע באמהּ, שסבלה באותה העת מהתדרדרות במצבה הבריאותי. לכך התווסף רצונה להימנע מפגיעה במרקם המשפחתי. באשר לסכסוך המשפחתי הנטען על ידי המערער, נקבע כממצא עובדתי כי אין בו לשמש מניע לרקימת עלילת כזב כלפיו. בית המשפט המחוזי מצא בעדות חברתה של המתלוננת (להלן 'החברה') ושל אשת המערער - שסווגו כאמינות עליו - סיוע וחיזוק לדבריה של המתלוננת באשר לכבישת גרסתה. מהכרעת הדין עולה כי על מנת "להצדיק" את מצבה הנפשי בתקופה שלאחר האירוע, טוותה המתלוננת סיפור "כיסוי", לפיו איבדה את ידידה מהצפון. עובדת היותו של סיפור הכיסוי שקרי הקנתה אמינות לרצון המתלוננת להסתיר את דבר האונס מסביבתה הקרובה. כן קיבל בית המשפט המחוזי את הסבריה של המתלוננת בדבר העובדה שלא ניתקה את קשריה עם המערער לאחר האונס. בבואו לגזור את דינו של המערער, התחשב בית המשפט המחוזי מחד בעברו הנקי ובתסקיר קצין המבחן שהוגש בעניינו ומהעבר האחר בחומרת העבירה, בתסקיר המתלוננת ובקשר המשפחתי בין המערער לבין המתלוננת. כאמור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש לגזור על המערער מאסר בפועל של 10 שנים, מאסר מותנה של שנתיים ופיצוי בסך 100,000 ₪. טענות הצדדים 4.נימוקי הערעור מושתתים על שני אדנים: ראשית, המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו אותו הואיל ויש לזכותו מחמת התיישנות. תלונת המתלוננת במשטרה הוגשה 12.5 שנים לאחר קרות ביצוע העבירה המיוחסת לו, כאשר אין מחלוקת שלא בוצע כל הליך חקירתי עד למועד הגשת התלונה. משכך, חלה על המקרה דנא התיישנות לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן 'חוק סדר הדין הפלילי'), הקובע כי התיישנות על עבירה מסוג פשע תחל בחלוף 10 שנים מיום ביצועה. יצוין כי טענה זו הועלתה בפני בית המשפט המחוזי לאחר הכרעת הדין ונדחתה. שנית ולגופו של עניין, גורס המערער כי לא ניתן לבסס את הרשעתו בעבירת אינוס על עדות המתלוננת ועדי התביעה בדמות "רס ג'סטה". לטענתו, הודעותיה של החברה מהוות לכל היותר חיזוק לעבירה של מעשה מגונה. הא ותו לא. אל לו לבית המשפט להתעלם ממארג הקשר המתמשך ששרר בין המתלוננת לבין המערער עד לפרוץ הסכסוך הכספי בשנת 2002 - שנתיים לפני הגשת התלונה. לשיטתו, לא היה מקום לדחות את סברתו לפיה נבעה התלונה ממניע של נקמה בגין הסכסוך הכספי. זאת ועוד. שגה בית המשפט המחוזי עת קיבל את הסבריה של המתלוננת לכבישת עדותה זמן כה רב. המדובר בעדות יחידה שאינה מתיישבת עם גרסאות העדים ועם חומר הראיות. אי לכך, לא היה מקום להעניק לה את "מלוא האמון" ו"משקל מלא" ולבכר גרסתה על פני עדותו המכחישה. בנוסף, נטען כי אין להעניק יחס מכריע לעדותה של החברה ולייחס לה חיזוק לטעם שסיפקה המתלוננת לכבישת עדותה. הוא הדין באשר לעדותה של אשתו ביחס למצבה הנפשי של המתלוננת למעלה משנה לאחר קרות האירוע לכאורה. אי זימון לעדות של בן הדוד, לו טענה המתלוננת שסיפרה על אירוע האונס כ-6 שנים לאחר שבוצע לכאורה, הוא תוצר של מחדל התביעה ואין לזקוף זאת לחובת המערער. לחלופין, משיג המערער על חומרת העונש. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל למשך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה; היעדר עבר פלילי והיותו אדם נורמטיבי; מצבו הבריאותי הקשה ומצבו הכלכלי השברירי. לתפישתו, לא היה מקום ליתן משקל כה כבד לאינטרס הציבורי ולהעדיפו על פני נסיבותיו האישיות. לבסוף, הוא טוען כי גובה הפיצוי הכספי והזמן שהוקצב לתשלומו אינם סבירים לנוכח מצבו הכלכלי האמור. מנגד, באת כוח המשיבה תומכת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי על כל חלקיו ומבקשת לדחות את הערעור. לגישתה, הראיות - לרבות עדות המתלוננת - מבססות את הרשעתו של המערער כנדרש. יש חיזוקים לעדות המתלוננת בדמות הודעות החברה ואשת המערער. צוין בפנינו כי המערער לא הותיר רושם מהימן על בית המשפט המחוזי. עיון מדוקדק בסעיפים ובפסיקתו של בית משפט זה מלמד כי העבירה לא התיישנה. באשר לערעור על גזר הדין, הדגישה המדינה כי העונש אינו מצדיק כל התערבות לנוכח חומרת מעשיו של המערער. דיון 5.פסק דינו של בית משפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. רוב רובן של טענות המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. הלכה ידועה היא כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור לא יתערב בקביעות העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותה כמו גם את חובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם, מקום בו נתעורר ספק סביר באשמתו, אולם הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת (ראו ע"פ 347/07 פלוני נ' מ"י (18.11.2007);; ע"פ 7595/03 פלוני נ' מ", פ"ד נט (1) 1). יודגש כי יתרונה של הערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור בנושא הערכת מהימנות עדים אינו עניין של מידה, אלא של מבנה. רוצה לומר, ההיררכיה המשפטית הטילה תפקידים שונים על שתי הערכאות. ההכרעה המשפטית הדורשת נקיטה עמדה ביחס לגרסאות סותרות מחייבת בראש ובראשונה שמיעת העדויות, לרבות העברתן בכור ההיתוך של כלי החקירה הנגדית. מלאכה זו נתונה באופן ייחודי לערכאה המבררת. ומה אם כן תפקידה של ערכאת הערעור בהליך מעין זה? עליה לבחון את הערכאה המבררת ולא להחליפה. יש לבדוק, בין היתר, אם בית המשפט שכתב את הכרעת הדין היה מודע למחלוקת בין הצדדים, לקשיים והאם נכנס לעובי הקורה של פרטי המקרה. כאן, הסנגור תקף את ההיגיון במתן אמון במתלוננת לנוכח תיאורה העובדתי, הסבריה להתנהגותה לאחר המקרה הנטען, ובכללם ההשהיה בהגשת התלונה. גישה זו של הסנגוריה לגיטימית. ברם, כפי שיובהר, ההיגיון של הקורבן לעבירת מין אינו בהכרח ההיגיון של הקורבן לעבירות אחרות. לגרסת המתלוננת, העבירה בוצעה באפריל 1992. התלונה הוגשה רק באוקטובר 2004 - בחלוף 12 שנים וחצי. הסברה של המתלוננת לעיכוב בהגשת התלונה הוא חששה מפני פגיעה באמה - שאינה בקו הבריאות - אם הדברים ייוודעו. הסנגור דוחה הסבר זה בטענה שרק בשנים 2000-2003 חלה התדרדרות במצבה הבריאותי של אם המתלוננת. לפיכך, אין הסבר לשיהוי בהגשת בתלונה בין השנים 1992-2000. יש בכך, לגישתו, לחזק את הסברו להגשת התלונה והוא שמדובר בתלונת שווא המהווה תולדה של סכסוך כספי בין המערער לבין משפחת המתלוננת, כפועל יוצא מהשתלטות המערער על חלק מהקרקע השייכת לאמו. הסבר הסנגור באשר למועד המאוחר להגשת התלונה ניצב בפני משוכה גבוהה בדמות עדותה של חברתה של המתלוננת. מהראיות עולה כי המתלוננת סיפרה לחברתה על האירוע כשנה לאחר התרחשותו הנטענת. לא ייתכן שהמתלוננת בדתה מלבה סיפור באותו שלב - 1993 - כדי להכין תשתית לויכוח כספי בין המשפחות, שהתגלע רק כעשור לאחר מכן. תיאור התקיפה המינית במועד כה סמוך לאירוע - אינו מתיישב עם הסבר המערער. נגד טענה זו, מדגיש הסנגור כי המתלוננת לא תיארה לחברתה מעשה אונס. נכון הדבר, אך כאמור היא תיארה תקיפה מינית מבלי לפרט את אופייה. מצב דברים זה פועל נגד המערער, המכחיש מצדו קיומו של כל מגע מיני בינו לבין המתלוננת, קל וחומר מגע מיני בכוח. באשר להשהיה בהגשת התלונה, הניסיון המשפטי מלמד כי קורבן לעבירת מין לא פעם דוחה את מועד הגשת התלונה. אחד הטעמים לכך הוא המנגנון הפסיכולוגי הייחודי שפוקד קורבנות לעבירות מין לא מעטים. לכן, המונח המופיע בחוק - "נפגע עבירה" - מתאים יותר מאשר 'קורבן'. הנפגע בעבירות מין יודע שאחר פגע בו, אך לא תמיד מבין שהוא קורבן. לעיתים, הוא חש אשמה לא מוצדקת, הדחקה והכחשה. לכך ראוי להעיר נקודה נוספת: ישנם קווים כלליים המאפיינים את תגובותיהם של נפגעי עבירות מין, אך אין בכך לשלול את התגובה הסובייקטיבית של הקורבן הפרטני. במקרנו, החומר תומך במסקנה שהמתלוננת קרובה מאוד לאמה ואף חשה צורך ורצון להגן עליה. דוגמא לכך היא תגובתה של המתלוננת עת התרשמה שהמערער מנסה להפיל על אמה חובות כספיים שלו: "...אני מקבלת שיחת טלפון שאמא שלי חייבת חוב כלשהו. תודה לאל ההורים שלי לא חייבים שקל לאף אחד. אני בשיא, השיא של השיאים, אשיג כל שקל לאמא שלי להתרמה, להשתלה, לכל דבר, עזבתי את הלימודים שלי באמצע, עזבתי את העסק המשפחתי כבר לא עניין אותי כלום. כל מה שעניין אותי זה להציל פשוט את אמא שלי... " (עמ' 15 לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי) משהתברר למתלוננת כי מדובר בחוב של המערער ושל דוד נוסף, תיארה תגובתה כדלקמן: "אני כבר מרוב הלחץ והעצבים וההיסטריה שעברתי פשוט למחרת הייתי שם, הוא לא היה, הוא היה עם אמא שלו בבית חולים, מי שהיה בבית זו הייתה אשתו והבן האמצעי... אני נכנסתי שם, גם ככה טעונה אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה ועוד החוב הזה שלא קשור לכלום באמצע שום מקום... להבין בעצם מה, מה אתה מנסה לעשות? מה שלא קרה לי בחיים, קרה לי באותו יום שפשוט התפרצתי. וכל מה שהיה לי פשוט יצא החוצה... אני נמצאת במצב הכי קשה עם אמא שלי, ואני מגלה שאנשים אחרים בעצם שמים על אמא שלי חובות? ... אמרתי לאשתו ולבן האמצעי שלו איפה החלאה הזה? ... איפה הזבל? איפה, איפה הבן אדם הלא אנושי? איפה האנס הזה? ואז הבנתי מה שאמרתי..." (שם, עמ' 16-18, עמ' 7-11 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי). כך יצא הסיפור החוצה למשפחה. יצוין שאשתו של המערער אישרה את העדות האמורה, לרבות ההתפרצות הרגשית של המתלוננת. בהמשך, לאחר שנודע לאם על הסיפור - ניגשה המתלוננת למשטרה. בית המשפט המחוזי נתן אמון בגרסתה. היגיון הדברים הוא ההיגיון של נפגע עבירת אונס. לעתים, הזרז להגשת התלונה יכול להידמות לכפתור שאם לוחצים עליו - מנגנון ההשהיה נעצר והתגובה לא מאחרת לבוא. מנגנון ההשהיה יכול שיהיה נחלתה של קבוצה לא קטנה מקרב קורבנות עבירות המין. ברם, הפעלת המנגנון ועצירתו עשויה להיות אינדיבידואלית יותר. החומר תומך בהסבר המתלוננת. גם אם אמה לא הייתה חולה סמוך יותר להגשת התלונה, עדיין אין הדבר שולל רצון של בתה להגן על האם מפני חשיפה לסיטואציה הקשה שנוצרה: בתה הצעירה - המתלוננת - נפלה קורבן לאונס על ידי אחיה של אמה. יש לזכור גם כי הקורבן לאונס - ודאי הקורבן הצעיר - לא תמיד מבין עד תום מדוע הוא לא מגיש את התלונה, שהרי ממילא מדובר בדינמיקה רגשית מורכבת. עם זאת, בעדותה בבית המשפט המחוזי הצליחה המתלוננת לפתוח לשומע צוהר להלכי רוחה: "זה דברים שמאוד קשים לי. לי אישית לבוא להוציא אותם החוצה... גם הפסיכולוגית שלי מאוד קשה לי לדבר על הנושא הזה... אני באיזה שהוא מקום מנסה להתחמק או לברוח. זה משהו שלוקח לי את כל האוויר ומוציא את כל המפרשים" (עמ' 90-91 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי) ראוי להעיר כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטות להתלונן במשטרה. אצל אחרות עשוי לחלוף לעיתים פרק זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות עד שתספרנה ולו למקורבים על אשר אירע או עד שתוגש תלונה למשטרה (ראו ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי, פ"ד מח (1) 302, 361). דוגמא נוספת לאופיו המיוחד של הקורבן לעבירת מין נסבה סביב טענות הסנגוריה ביחס לקשר בין המתלוננת לבין המערער בתקופה שלאחר ביצוע העבירה כנטען. הסנגור ציין כי המתלוננת עבדה בבית העסק של המערער משך חודשיים במהלך שנת 1999. היא נסעה עם המערער לאירועים שונים, לרבות מופע של הזמר מייקל ג'קסון בפארק הירקון, כשנתיים לאחר האירוע. כן יש קלטת מצולמת המראה שהשניים רקדו יחד באירוע בר המצווה של בן המערער. ושוב, אין להתעלם מכך שהיגיון של הקורבן לעבירת מין עשוי להיות שונה מהיגיון של הקורבן בעבירות אחרות. יש לזכור כי המתלוננת הייתה כבת 15 במועד ביצוע העבירה. היא החליטה שלא להתלונן במשטרה. מהחומר עולה שמדובר במשפחה קרובה, שבניה ובנותיה רואים זה את זה בתדירות גבוהה. על פני השטח, שרר קשר 'טוב' בין המתלוננת לבין המערער - כפי שהיה עד למקרה המצב בפועל מנקודת מבטה של המתלוננת. במארג עובדתי זה, היה על המתלוננת כקורבן עבירת מין להחליט על דרך התנהלותה עם המערער. האם עליה לדבר איתו, לשתוק, להתנהג בטבעיות, או להטיל מעין חרם חברתי? כל פתרון אינו פיתרון טוב. ובכל זאת - המתלוננת הייתה צריכה לגבש עמדה. אין לשלול את אפשרות הבחירה לפיה היא תתנהג כתמול שלשום, גם כדי לא למשוך תשומת לב ולעורר חשד. יודגש שוב שהמונח המתאר את המתלוננת הינו 'נפגעת' יותר מאשר 'קורבן'. היא אינה עומדת באותו שלב על זכויותיה, אלא בחרה שלא להתעמת עם תוקפה המערער. נראה שהחליטה באותו זמן על סוג של "שלום בית". לכן, שנים רבות חלפו עד שהצליחה לספר לקרוב משפחה את אשר עשה לה "דודה האהוב והנערץ". על סמך האמור, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שיש לקבל את עמדת המתלוננת, לפיה השתהתה בהגשת תלונתה גם מפני שלא רצתה לפגוע במרקם המשפחתי. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת המערער. הודגש כי המערער הכחיש, באמצעות בא כוחו, שהמתלוננת כלל הגיעה לביתו ביום הרלוונטי. במענה לכתב האישום נמסר: "זה לא היה ולא נברא גם בעובדה שהיא באה לנקות את הבית... לכן אבקש לבדוק את טענת האליבי" (עמ' 1 לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי). בהקשר זה, התייחס בית המשפט המחוזי ל"הסבריו הצולעים המתפתלים והסותרים של הנאשם בעדותו במשפט" (עמ' 25 להכרעת הדין). אל מול אלה התרשם בית המשפט המחוזי בצורה חיובית מאמיתות דברי המתלוננת. עדותה זכתה לחיזוקים מצד אשת המערער ולחיזוק משמעותי על סמך עדות החברה ביחס לסלע המחלוקת בין הצדדים. הכרעת הדין בנויה על התרשמות מעדויות והתמודדות עם טענות הצדדים. לא מצאתי, אפוא, עילה משפטית המצדיקה התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין. התיישנות 6.כלל ההתיישנות מצא את מקומו גם בדין הפלילי. משמע, לא ניתן להרשיע נאשם גם אם עבר את העבירה, בשל חלוף הזמן מיום ביצועה. הסנגור מעלה טענה זו במקרנו. העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת. המתלוננת הינה ילידת 27.1.1977. תאריך העבירה הינו 1.4.1992. התלונה הוגשה למשטרה ביום 17.10.2004. נקודת הפתיחה של המסגרת הנורמטיבית מצויה בסעיף 9 (א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי: "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - ... (2) בפשע אחר - עשר שנים". אין מחלוקת שחלפו 10 שנים ממועד ביצוע העבירה ועד להגשת התלונה. ליתר דיוק, חלפו 12 שנים וחצי. השאלה המתעוררת היא האם ישנה הוראה אחרת בעניין בחוק אחר? המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין - עבירת מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע - יחד עם סעיף 354(א)(1) לחוק העונשין. סעיף 354 עניינו סייג להתיישנות עבירות מין בקטין. סעיף זה הוסף בשנת 1996 וקבע לגבי קטין שהינו נפגע עבירה כי מניין הימים לספירת ההתיישנות יחל לא ממועד ביצוע העבירה, אלא מהיום בו הגיע הקטין לגיל בגרות - 18 שנה. הואיל ומדובר בעבירת פשע, תקופת ההתיישנות עומדת על 10 שנים ממועד זה - לאמור, ההתיישנות על פי התיקון ב-1996 מתחילה ביום הולדתה ה-28 של המתלוננת. כאמור, הוגשה התלונה 3 חודשים לפני שמלאו למתלוננת 28 שנים. יושם אל לב כי במועד ביצוע העבירה - בשנת 1992 - התיקון האמור טרם בא לעולם, אך במהלך תקופת ההתיישנות הרגילה של 10 השנים - בשנת 1996 - נכנס הוא לתוקפו. מה הדין מצב בו תקופת ההתיישנות התארכה ( להלן 'התקופה החדשה') במהלך תקופת ההתיישנות המקורית? איזה מועד הוא הקובע? האם יש ללכת לפי התקופה החדשה או לפי התקופה המקורית? התשובה לכך היא התקופה החדשה. בכך אין לפגוע בעיקרון החוקיות בפלילים. כלל מושרש הוא כי דבר חקיקה שעניינו התיישנות מסווג כנורמה דיונית והוראותיו חלות על כל העבירות שטרם התיישנו במועד כניסתו לתוקף. אם נקבעה תקופת התיישנות חדשה וטרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית - בין אם התקופה החדשה ארוכה יותר או קצרה יותר מתקופת ההתיישנות המקורית - תקופת ההתיישנות החדשה היא שתחול. הדין המשנה הוא הקובע. אומנם, הנאשם איננו אמור ליתן את הדין על פי יסוד מחמיר כלשהו שהוסף לעבירה, אך אין לו זכות ביחס לתקופת ההתיישנות כל עוד זו הוארכה במהלך התקופה שבה טרם התיישנה העבירה הקודמת. עיקרון החוקיות בפלילים חל מקום בו נאשם נושא באחריות בגין עבירה שלא הייתה קיימת במועד ביצועה. כאן, מעשה המערער סווג כעבירה במועד הביצוע. תקופת ההתיישנות החדשה התארכה במהלך תקופת ההתיישנות המקורית. בנסיבות אלה המערער אינו נענש על עבירה שלא הייתה בתוקף בעת ביצועה ואף אין הוא נושא באחריות מכוח תקופת ההתיישנות שהתארכה לאחר סיום תקופת ההתיישנות המקורית. לפיכך, לא נפגע עקרון החוקיות (ראו ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570; בג"ץ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד ואח', פ"ד לה(1) 292; ע"פ 10723/04 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007); בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב (2) 542); והשוו ע"פ 2213/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3) 180). היות שבשנים 1996 ו-2000 טרם התיישנה העבירה, הרי שהוראות סעיף 354 חלות על המקרה. הסנגור משליך את יהבו על סעיף 354(ב) לחוק העונשין. ברם, כפי שיובהר, סעיף זה אינו רלוונטי למקרנו. לפי סעיף 354(ב) לחוק העונשין "הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על מעשה שנעשה לפני יום י"ט באב התש"ן (10 באוגוסט 1990) ובלבד שנתקיימו כל אלה... (3) העבירה טרם התיישנה לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982". על פי קו זה, טוען הסנגור כי העבירה התיישנה לפי סעיף 9 משום שהתקופה המופיעה בו עומדת על 10 שנים וכאן דובר בלמעלה מ-12 שנה. התשובה לטענה זו היא כי מדובר בהוראות מעבר - מקום בו בוצע מעשה לפני 10.8.1990 ואילו כאן נעברה העבירה בשנת 1992. משכך, הסעיף לא חל על המקרה (וראו ע"פ 2254/99 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(5) 625). להשלמת התמונה החקיקתית, תשורטט מגמתו של המחוקק להרחבת גבולותיה של תקופת ההתיישנות בעבירת מין שנעברה כלפי קטין. תיקון מספר 84 משנת 2005 קבע כי תקופת ההתיישנות של עבירה לפי סעיף 354(ב) לחוק העונשין, שהובא לעיל, תימנה מהיום בו מלאו 18 שנה לקטין הנפגע בעבירת מין על ידי אדם שאינו אחראי לו ואינו בן משפחה (חוק העונשין (תיקון מס' 84), התשס"ה - 2005, ס"ח התשס"ה, עמ' 104; וראו גם הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 84) (עבירות מין שנעשו בקטין), התשס"ה - 2004, עמ' 39; ועוד ראו 3818/99 פלוני נ' מ"י, פ"ד נו (3) 721; הצעת חוק 2639 התשנ"ז - 1997,475-476). תכלית החקיקה הייתה להאריך את תקופת ההתיישנות במקרים בהם בוצעו עבירות מין בקטין. הרציונאל לכך ברור. מגמת התיקון הייתה למצוא מענה לתופעה אופיינית לקורבנות של עבירות מין, אשר בתקופת קטנותם נמנעים מלהתלונן נגד מי שרומס את כבודם ומבזה את גופם. הכוונה הייתה שמי שבהיותו קטין נפל קורבן לעבירת מין, יוכל להביא להאשמת העבריין אם יתלונן עליו תוך 10 שנים מיום בגירותו. הניסיון מלמד, כך נטען בדברי ההסבר, שכאשר קטינים הפכו לבגירים והיו מסוגלים ליזום הליכים פליליים, הם איחרו את המועד לכך עקב התיישנות. תוצאה כגון זו ביקש המחוקק למנוע (והשוו: ע"פ 2213/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3) 180). בהגישה את תלונתה תוך פחות מ-10 שנים מהיום בו מלאו לה 18 שנים, קיימה המתלוננת את תנאו של סעיף 354 (א) לחוק. יצוין תיקון מספר 72 לחוק העונשין , שנכנס לתוקף בנובמבר 2002 ולפיו יחל מניין תקופת ההתיישנות בעבירות מין כלפי קטין ביום שמלאו לקטין 28 שנים במקום 18 שנה (חוק העונשין (תיקון מס' 72), התשס"ג - 2002). מגמת המחוקק, כפי שמסתמנת, היא לסייע לקורבנות עבירות מין להשמיע את קולם. התוקף בעבירת מין אינו רק אלים כלפי קורבנו, אלא בכוחו להפוך את הקורבן אף לאילם. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בקטין ובחסר ישע. אין להתעלם מכך שהארכת תקופת ההתיישנות בפלילים יוצרת סוג של מתח. ככל שהמחוקק מתחשב יותר במתלונן, רשאי הנאשם לטעון "אני נהנה מחזקת החפות ועל התביעה להוכיח את האשמה. העמדתי לדין לאחר תקופה כה ארוכה מקשה על הגנתי". שיטות משפט שונות מצאו פתרונות מגוונים למתח האמור. נדמה כי המחוקק המודרני רגיש יותר לצרכים המיוחדים של ציבור הקטינים נפגעי עבירות המין. על מנת להדגים את הדבר, נציג את המצב בשלוש מדינות בארה"ב. כפי שיובהר, בעוד תקופת ההתיישנות בגין עבירות חמורות במדינת ניו יורק משתרעת על פני 5 שנים מהמועד בו מגיע הקטין לגיל הבגרות (18), במדינת ניו ג'רזי נחקק כי בעבירות מין חמורות לא תחול התיישנות כלל, כפי שיבואר להלן. במדינת ניו יורק הגדיר המחוקק את תקופת ההתיישנות בזיקה לחומרת העבירה. כך למשל, עבירות פשע מדרגות 2-5 (B-E) - הכוללות עבירות מין: אונס, מעשה סדום, התעללות מינית מתמשכת, התעללות מינית מדרגה ראשונה והתעללות מינית בנסיבות מחמירות בכל דרגה שהיא - על הליכי התביעה להתחיל בתוך 5 שנים ממועד ביצוע העבירה. ברם, בעבירות מין בילדים חלים דיני התיישנות שונים. כך, בתקיפה מינית של ילד מתחת לגיל 18, תקופת ההתיישנות בת החמש שנים מתחילה להיספר רק כאשר הילד מגיע לגיל 18 או מהמועד בו דווח על העבירה לרשות אכיפת החוק או למרכז לטיפול בהתעללות בילדים - לפי הראשון מביניהם (ראו:New York Code of Criminal Procedure Law, Article 30; Penal Law, Article 130 Sex offenses). במדינת מסצ'וסטס, קיימת תקופת ההתיישנות במקרים מסוימים בחלוף 3 שנים מהגיע הקטין הנפגע לבגרות או בחלוף 3 שנים מהרגע בו גילה הקורבן או היה צריך לגלות שנגרמה לו פגיעה רגשית או פסיכולוגית (ראו:General Law of Massachusetts Crimes, Punishments and Proceedings in Criminal Cases. CH. 260, Section 4c Sexual Abuse of Minors Statute of Limitations). במדינת ניו-ג'רזי, תקופת ההתיישנות להגשת כתבי אישום היא עד 5 שנים מיום ביצוע העבירה. עם זאת, על תקיפה מינית חמורה לא חלה התיישנות. בין היתר, לא תחול התיישנות כאשר התוקף מינית ידע כי הקורבן חסר ישע גופנית או נפשית (ראו:The New Jersey Code of Criminal Justice Title 2C: 1-6, 14-2, 14-3, 24-4). לענייננו, אין צורך לפתוח שערים חדשים ולבחון גישות שונות של מדיניות. סיכומו של דבר, בציר הזמן הרלוונטי, לשון החוק ברורה והעבירה לא התיישנה. תלונת המתלוננת נכנסת לסעיף 354(א) על פי תיקון מספר 47 משנת 1996. התלונה הוגשה טרם הגיעה המתלוננת לגיל 28. לאמור, לא חלפו 10 שנים מגיל בגרותה. הסעיף אליו הפנה הסנגור - 354(ב) - אינו חל הואיל וזהו סעיף מעבר המתייחס למעשה שבוצע לפני 1990 ואילו העבירה בוצעה בשנת 1992. אי לכך, דעתי הינה שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. גזר הדין 7. בגזרו את דינו של המערער, התחשב בית המשפט המחוזי בשיקולים לקולא דוגמת היעדר הרשעות קודמות; מצבו הבריאותי של המערער; תסקיר המבחן בעניינו, לפיו הסתבך בעבירה בה הורשע, בין היתר, על רקע מצבו האישי באותה העת; ועדויות אופי בדבר מעורבותו של המערער בקהילה ותרומתו לה. חרף זאת, נקבע כי לנוכח נסיבות העבירה המאופיינת, הלכה למעשה, בגילוי עריות והמהווה "בגידה ביחסים הראשוניים כלפי המתלוננת"; תסקיר הנפגע המעיד על המאפיינים הטראומטיים שחוותה ואשר התעצמו על רקע מעמדו של המערער וניצולו את תמימותה של המתלוננת והאמון שרחשה לו; פער הגילאים ביניהם; יחסי הכוחות; אי מוכנותו של המערער לקחת אחריות על מעשה העבירה; האינטרס הציבורי ואפקט ההרתעה הנדרש בעבירות מסוג זה - יש להטיל על המערער תקופת מאסר בפועל משמעותית, חרף מצבו הבריאותי והאישי. הסנגוריה - ובצדק מבחינתה - שמה דגש על חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד למועד מתן גזר הדין. יודגש כי במקרה זה אין עסקינן בעינוי דין במובן של חלוף זמן רב ממועד הגשת התלונה ועד למועד הגשת כתב האישום או מהמועד האחרון עד למתן גזר הדין. חלוף הזמן נובע מהשיהוי בהגשת התלונה משך 12.5 שנים. נדמה כי יש מקום ליתן משקל לנתון האמור. ברם, הזהירות מתבקשת בכגון דא. צר לי לציין כי מתסקיר הנפגע עולה שחרף הזמן הרב שעבר חווה המתלוננת קשיים תפקודיים במהלך חיי היומיום ובניהול קשר זוגי. בתסקיר הנפגע צוין כי המתלוננת תזדקק לטיפול פסיכותראפויטי ארוך שנים. כפי שהוזכר בפסק הדין, המתלוננת תיארה את מצבה במילים אלה: "אני בן אדם מת מהלך על שניים. את הנשמה שלי כבר תלשו". זהו צד אחד של המטבע. הצד האחר - צדו של המערער - הוא שהלה לא הביע חרטה על המעשה. הוא הוסיף להכחיש את המיוחס לו. קצין המבחן אף המליץ להטיל עליו עונש מרתיע בעתיד. נתונים אלה נכונים גם כיום. המערער, שנתון במאסר משלהי שנת 2008, עדיין יכול לטעון כי הוא עבר את העבירה בהיותו כבן 34 ושעונש המאסר נגזר עליו בהיותו בן 48. דעתי הינה, כפי שכבר ציינתי, שיש מקום לשקול את הנתון האמור. אולם, שקילה זו צריכה להיעשות במידה ראויה ובהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו. מעשיו של המערער חמורים המה עד מאוד. הוא ניצל את האמון והקרבה המשפחתית בינו לבין המתלוננת הקטינה בת ה-15. היא התבקשה לנקות את ביתו לקראת בואה של אשתו והרך הנולד מבית החולים. שכרה בגין מעשה חסד זה היה ניתוץ עולמה. איחוי השברים כמעט שאינו אפשרי, דווקא משום שמדובר בדוד ובמשפחה קרובה. הדוד - הוא המערער - היה דמות נערצת בעיני המתלוננת. היא שבה ופגשה בו באירועים משפחתיים לאחר המקרה. בשל הקושי הכללי בדבר גילוי המעשה והקושי הפרטני בגילוי עקב רצונה לשמור על המרקם המשפחתי ובשלב מאוחר יותר חששה שהגילוי יפגע בבריאותה של אמה - החליטה היא לעטות מסכה ולשדר "משפחה כרגיל". כתוצאה מכך, עומתה המתלוננת לעתים קרובות עם האדם שתקף אותה. שתיקתה בדבר האירוע הינה פאסיבית אך לאורך הזמן הותירה צלקות בנפשה. העונש המרבי בגין העבירה בה הורשע המערער עומד על 20 שנות מאסר בפועל. בגזר דינו, התייחס כאמור בית משפט קמא לקולא לכך שמדובר במעשה עבירה אחד; שממועד ביצוע העבירה לא עבר המערער עבירה נוספת; שמצבו הבריאותי של המערער אינו שפיר; וכי מעשה העבירה התגלה באיחור. בשל כל אלה גזר בית המשפט המחוזי על המערער 10 שנות מאסר בפועל. עונש זה חמור. אולם, גם אם ניתן היה להשית על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה קצרה יותר במידה מסוימת - אין לומר כי העונש חמור במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. זאת, לאור הכללים המנחים בנדון. הוא המצב באשר לשיעור הפיצוי שהוטל על המערער. בל נשכח כי גם בשלב גזר הדין יש משקל להתרשמות האישית של הערכאה המבררת מהמתלוננת ומהמערער. 8.אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. השופט א' א' לוי: אני מסכים. השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. משפט פליליעבירות מיןהתיישנות