התיישנות עבירת השוחד

השופט הלוי: מעשה בחוות-דעת רפואית שניתנה על-ידי המערער, פסיכיאטר ומנהל בית-החולים הממשלתי לחולי-נפש בעכו, בביתו בחיפה ביום 21.8.61 (מוצג ת/2), בנוגע למצב בריאותו של עתמאן עבד-אל-כרים, נער שנפגע בתאונת דרכים בשנת 1958 ושהיה מאושפז בבית-החולים הממשלתי בעכו בתקופה שבין 27.3.61 ו-10.8.61 לשם הסתכלות ובירור מצבו. חוות-הדעת, שנמסרה על-ידי המערער לבא-כוחו של עתמאן, עורך-הדין א' תוסיה-כהן המנוח, הוצגה כראיה במשפט הנזיקין שהוגש על-ידי עתמאן נגד המדינה בקשר לתאונת הדרכים בבית-המשפט המחוזי בחיפה (תי"א 882/61). במהלך המשפט העיד המערער ונחקר על-ידי נציג המדינה בנוגע לחוות-דעתו וגם נשאל על שכר-טרחתו. בפסק-הדין שניתן ביום 27.7.62 הביע הנשיא התורן הלומד (כבוד השופט עציוני) תמיהה על נסיבות אישפוזו של עתמאן בבית-החולים הממשלתי ועל כך שבנסיבות המקרה נתן המערער חוות-דעת פרטית תמורת שכר-טרחה, והמליץ על "חקירה מקיפה בנדון על-ידי מוסדות מוסמכים, כגון משרד הבריאות או ההסתדרות הרפואית". בעקבות הערות אלו נפתחה חקירה משמעתית ומשטרתית נגד המערער, והוא הושעה מתפקידו בנובמבר 1962. באפריל 1964 הוגש נגד המערער גליון-אישום בבית-משפט השלום בחיפה (תי"פ 1116/64), בו הואשם בארבעה פרטים של לקיחת שוחד ומעילה באמון. ביום 5.5.65 זוכה המערער מהאשמות אלו על-ידי פסק-דין בית-משפט השלום (כבוד השופט ד"ר לוין), שלא הוגש עליו ערעור. בספטמבר 1965 הוגשה נגד המערער תובענה בפני בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן - בית-הדין), בה הואשם בהתנהגות בלתי-הוגנת של עובד מדינה במילוי תפקידו עבירת משמעת לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963. בראשית הדיון טען בא-כוח המערער, עורך-דין ירון, טענת התיישנות לפי סעיף 64 לאותו חוק, הקובע לאמר: "לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשה שנה או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף 22; אלא שבחישוב תקופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית-המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל." לא היו חילוקי דעות על כך שעברה תקופה של "שנה או יותר" בגדר הרישה, אך טענת ההתיישנות נדחתה על-ידי בית-הדין, בהחלטתו מיום 29.12.65, לפי סעיף 64 סיפה, בנימוק כי - "יש לראות את המעשה אשר בגינו מובא הנאשם בפני בית-דין זה כחלק מן ההאשמות שבגינן הוא הובא בפלילים ושבהן הוא זוכה בפסק-דין השופט ד"ר לוין מיום 5.5.65." ביום 12.4.66 הורשע המערער על-ידי בית-הדין בעבירת המשמעת שיוחסה לו בתובענה, וביום 10.5.66 הוטלו עליו אמצעי המשמעת הבאים לפי סעיפים 34(4), 34(6) ו-34(7) לחוק: א) הורדה בדרגה אחת לתקופה של שנתיים מיום 1.6.66, ב) העברה למשרת רופא בבית-חולים ממשלתי אחר שייקבע על-ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות, ג) פסילה למילוי תפקיד של מנהל בית-חולים לתקופה של חמש שנים מיום 1.6.66. המערער הגיש ערעור, אחרי נטילת רשות, על ההרשעה ועל גזר-הדין. אחרי שמיעת טענותיהם של בא-כוח המערער וסגן פרקליט המדינה בענין ההתיישנות לפי סעיף 64 הודעתי ביום 22.8.66 על החלטתי לקבל את הערעור ולבטל את פסק-הדין וגזר-הדין של בית-הדין, ואלה נימוקי. 2. דין ההתיישנות במקרה דנן תלוי בשאלה אם הדיון הפלילי בבית-משפט השלום (תי"פ 1116/64) "נמשך", כלשון הסעיף 64 סיפה, "בשל אותם(!) מעשה או מחדל" המהווים את נשוא עבירת המשמעת הנדונה, ובלשון בית-הדין המובא לעיל, אם "יש לראות את המעשה אשר בגינו מובא הנאשם בפני בית-דין זה כחלק מן ההאשמות שבגינן הוא הובא בפלילים ושבהן הוא זוכה". הגעתי למסקנה כי בשני הליכים אלה, הפלילי והמשמעתי, לא הועמד המערער לדין "בשל אותו מעשה או מחדל", ומכאן ההתיישנות. 3. הצד השווה בשני ההליכים הוא כי בשניהם הואשם המערער בתורת "עובד הציבור" ובקשר לחוות-הדעת מיום 21.8.61 (מוצג ת/2). מכאן ואילך נפרדים האישומים בשני ההליכים, הפלילי והמשמעתי. 4. במשפט הפלילי הואשם המערער בקבלת שוחד, עבירה על סעיף 1(א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב-1952, בכך כי (פרט ראשון) - "בהיותו עובד הציבור בתפקיד של מנהל בית-החולים הממשלתי לחולי-נפש בעכו, ביום 16.7.61 או סמוך לתאריך זה בחיפה קיבל 100 ל"י שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דהיינו מתן חוות-דעת על מצבו הנפשי של החולה עבד אל-כרים שהיה מאושפז בבית-החולים לחולי-נפש בעכו." בפרט השני הואשם המערער בקבלת שוחד בסך 250 ל"י ביום 21.5.62, כשיתר פרטי העבירה זהים לפרט הראשון. כמו-כן הואשם המערער במעילה באמון, עבירה על סעיף 140 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בכך כי (פרט שלישי) - "בהיותו עובד הציבור בתפקיד של מנהל בבית-החולים לחולי-נפש בעכו, ב-16.7.61 או סמוך לתאריך זה, אגב מילוי תפקידו הנ"ל מעל באמון בזה שלקח שוחד בסך 100 ל"י בעד מתן חוות-דעת על מצבו הנפשי של החולה עתמאן עבד אל-כרים שהיה מאושפז בבית-החולים לחולי-נפש בעכו, דבר שיש בו משום פגיעה בציבור." בפרט הרביעי הואשם המערער במעילה באמון על-ידי קבלת שוחד בסך 250 ל"י ביום 21.5.65, כשיתר פרטי העבירה זהים לפרט השלישי. הפרטים 3 ו-4 לוקים ב"כפילות", בכך שהמערער הואשם בעבירה פלילית אחת על-ידי ביצוע עבירה פלילית אחרת, ועל-כל-פנים מבחינת המעשים המיוחסים למערער אין בהם משום חידוש לעומת הפרטים 1 ו-2. גם פרט 2 אינו מחדש דבר, חוץ מזמן וסכום הכסף שהתקבל, לעומת הפרט הראשון, שעיקרו הוא כי המערער, בהיותו עובד הציבור כאמור, קיבל תשלום ("שוחד") בעד מתן חוות-הדעת המהווה "פעולה הקשורה בתפקידו". 5. בתובענה המשמעתית הואשם המערער ב"התנהגות בלתי-הוגנת במילוי תפקידו", עבירת משמעת לפי סעיף 17(3) לחוק, בכך כי - "(1) בתאריך 27.3.61 אושפז עתמאן עבד אל-כרים (להלן - 'החולה') בבית-החולים הממשלתי לחולי-נפש בעכו שהנאשם היה מנהלו, לשם הסתכלות, על-מנת לקבל אישור בדבר מצבו הנפשי, לצורך תביעה אזרחית שעמד להגיש, בקשר לתאונת דרכים שקרתה לו בשנת 1958. (2) ביום 16.6.61 פנה עורך-דין א' תוסיה-כהן, בא-כוח החולה, במכתב אל ד"ר יצחק פרומקין, רופא פסיכיאטר בבית-החולים הממשלתי לחולי-נפש בעכו וביקש דו"ח כאמור באותו מכתב. העתק המכתב רצוף בזה. (3) ד"ר יצחק פרומקין העביר את המכתב האמור בסעיף (2) לעיל לנאשם שהיה ממונה עליו. (4) הנאשם קיבל את המכתב האמור ובמקום שתינתן חוות-הדעת כמבוקש באותו מכתב על-ידי המוסמך לכך מטעם בית-החולים בפעלו במסגרת שירותי בית-החולים, נתן הוא את חוות-הדעת במסגרת פרקטיקה פרטית." גם כאן הואשם המערער, כאמור, כעובד הציבור ובקשר לחוות-הדעת הנדונה, אך האישום אינו בכך שמתן חוות-הדעת מהווה "פעולה הקשורה בתפקידו" ושקיבל כסף בעד פעולה זו, אל בכך ש"במקום שתינתן חוות-הדעת כמבוקש באותו מכתב על-ידי המוסמך לכך מטעם בית-החולים בפעלו במסגרת שירותי בית-החולים, נתן הוא את חוות-הדעת במסגרת פרקטיקה פרטית". לשון אחר, המערער הואשם ב"התנהגות בלתי-הוגנת במילוי תפקידו" על-ידי צירוף מחדל ומעשה: מחדל - חוסר מתן חוות-דעת, לפי בקשת מר תוסיה-כהן, בנוגע למצבו הנפשי של עתמאן שאושפז בבית-החולים הממשלתי, "על-ידי המוסמך לכך מטעם בית-החולים בפעלו במסגרת בית-החולים"; מעשה - מתן חוות-הדעת הנ"ל על-ידי המערער "במסגרת פרקטיקה פרטית". 6. מי שאינו משפטן יתקשה אולי לראות הבדל מהותי בין שתי ההאשמות האלו ויאמר כי אין פה אלא אספקטים שונים של "אותו מעשה או מחדל" המיוחס למערער. לא כן המשפטן האמון על פירוש החוק הפלילי, וביחוד על הכלל הגדול האמור בסעיף 21 לפקודת החוק הפלילי, 1936, כי - "אין להטיל פעמיים אחריות פלילית על אדם, בין על-פי הוראות חוק זה ובין על-פי הוראות כל חוק אחר, בשל אותו מעשה או מחדל." אמנם כלל גדול זה של "מעשה-בית-דין במשפט פלילי, הנודע גם בשם "NE BIS IN IDEM" )"סיכון דין כפול") או "כבר זוכיתי", "כבר הורשעתי", נשלל ביחס בין עבירה פלילית ועבירת משמעת על-ידי סעיף 61 לחוק, הקובע כי - "אחריותו של עובד המדינה לפי חוק זה בשל עבירת משמעת פלונית אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל אותו מעשה או מחדל ומותר לנקוט נגדו אמצעי משמעת לפי חוק זה אף אם נענש או זוכה על אותו מעשה או מחדל בבית-המשפט." עם זאת, ודוקא בשים לב לסעיף 61, אין להניח שפירוש צירוף הלשון "אותו מעשה או מחדל", ביטוי החוזר ונשנה בסעיפים 61, 63 ו-64 לחוק זה, שונה מפירוש אותו צירוף לשון בסעיף 21 לפקודת החוק הפלילי, שאם לא תאמר כן לא תהא התאמה בין הכלל שבסעיף 21 לפקודה להיפוכו שבסעיף 61 לחוק. סעיף 63(א) קובע כי - חוק זה אינו גורע מחיקוקים אחרים הקובעים שיפוט משמעתי לסוגים מסויימים של עובדי המדינה; עובד המדינה שנשפט שיפוט משמעתי לפי חיקוק כאמור, לא יישפט בשל אותו מעשה או מחדל שיפוט משמעתי לפי חוק זה," וגם פה יש להניח כי צירוף הלשון "אותו מעשה או מחדל" משמש באותה משמעות כמו בסעיף 21 לפקודה; והוא הדין לגבי המלים "אפילו כבר נשפט בשל אותו מעשה או מחדל" בסעיף 63(ב). סעיף 64, הקובע לגבי עבירות משמעת תקופת התיישנות של שנה מיום שנודעו העבירות לשר, למנהל הכללי וכו', מוסיף כאמור כי - "בחישוב תופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית-המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל." נמצא כי "מעשה-בית-דין" לגבי עבירה פלילית מונע, באופן פרדוכסלי, התיישנות של עבירת המשמעת: כאשר "אותו מעשה או מחדל", שלגביו קיים מעשה-בית-דין לפי סעיף 21 לפקודה, משמש נשוא האישום בעבירת משמעת, לא יבוא זמן הדיון הפלילי במנין ההתיישנות לפי סעיף 64, ולהיפך: כאשר נשוא עבירת המשמעת אינו "אותו מעילה או מחדל" שלגביו קיים מעשה-בית-דין לפי סעיף 21, יבוא זמן הדיון הפלילי במנין ההתיישנות. נוסחת המבחן לעניננו היא איפוא: אם יש מעשה-בית-דין, אין התיישנות, ואם אין מעשה-בית-דין, יש התיישנות. אוסיף במאמר מוסגר שסעיף 21 לפקודת החוק הפלילי, 1936, וכן סעיף 31 לפקודת הפרשנות, בוטלו על-ידי סעיף 226 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, והוחלפו על-ידי סעיף 2 לאותו חוק, שקיבל תוקף אחרי הגשת התובענה הנדונה. 7. אף סגנית פרקליט המדינה המלומדת, הגב' ברזל, לא ראתה אפשרות לפרש את המלים "אותו מעשה או מחדל" בסעיפים 64-61 לחוק פירוש שונה מאותן המלים בסעיף 21 לפקודה, ואכן בטיעונה לגבי ההתיישנות הסתמכה על המבחן של "מעשה-בית-דין" שנקע ב-ע"פ 132/57, נכט נגד היועץ המשפטי, פד"י, כרך יא, ע' 1544, [1], בו אמר השופט לנדוי ב-ע' 1550: "..... המונח 'מעשה או מחדל' בסעיף 21 פירושו - כל אותם היסודות העובדתיים המהווים את העבירה, להבדיל מן הכוונה הפלילית (‎."(MENS REA והוסיף, ב-ע' 1551, שם, [1]: "..... בדרך כלל שני מעשים הם זהים לצורך הסעיף 21, גם כשלשניהם יסודות עובדתיים חופפים, אך לאחד מהם יש גם יסוד או יסודות עובדתיים נוספים. בלשון אלגבראית: כשעבירה אחת מכילה יסודות א', יכולה העבירה השניה להכיל יסודות א'+ב', וגם לזה ייקרא זהות המעשים. אולם כאשר בעבירה הראשונה קיימים יסודות א'+ב', ובשניה א'+ג', זאת איננה זהות המעשים, כמשמעותו בסעיף 21." 8. אם נשווה את יסודות האישום המשמעתי הנדון עם יסודות האישום הפלילי שקדם לו, נמצא כי האישום הראשון מושתת (בלשון השופט לנדוי) על יסודות א', ב', ג', ד', ואילו השני - על היסודות א', ב', ה', ו'. היסודות א' ו-ב', המשותפים לשני האישומים, הם המפורטים לעיל בפיסקה 3: היות המערער "עובד הציבור" ומתן חוות-הדעת מוצג ת/2. היסודות ג' ו-ד', המיוחדים לאישום הפלילי, מפורטים בפיסקה 4: קבלת תשלום ("שוחד") על-די המערער כעד "פעולה הקשורה בתפקידו". היסודות ה' ו-ו', המיוחדים לאישום המשמעתי, הם המחדל והמעשה המפורטים בפיסקה 5: חוסר מתן חוות-דעת על-ידי "המוסמך לכך מטעם בית-החולים (הממשלתי) בפעלו במסגרת בית-החולים", ומתן חוות-הדעת על-ידי המערער "במסגרת פרקטיקה פרטית". אילו עבירת המשמעת המפורטת בתובענה היתה בגדר עבירה פלילית, לא היתה נתפסת בטענת מעשה-בית-דין; מכאן שעבירת המשמעת הנדונה נתפסת בטענת התיישנות. לשון אחר: המחדל והמעשה שצירופם מהווה את יסוד עבירת המשמעת בה הואשם המערער, אינם מהווים ואינם כלולים באותם מעשים בהם הואשם ומהם זוכה במשפט הפלילי. לפיכך חלה התיישנות בהתאם לסעיף 64 סיפה. התיישנותשוחד