1. עתירה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן - העותר) להכריז, כי המשיב 2, יאנוש דרן, הוא בר-הסגרה לפולין לצורך העמדתו לדין שם, בגין ביצוע עבירות של גניבה, זיוף ושימוש במסמך מזויף, שבוצעו בין השנים 1991-1996. רקע 2. ביום 28.12.03 הגישה ממשלת פולין לישראל בקשה להסגיר לידיה את המשיב 1, ולודזימרז דרן, בגין עבירות פליליות בהן הורשע ונגזר דינו בפולין (ביום 7.8.01) ל-5 וחצי שנות מאסר בפועל וקנס כספי (הבקשה מסומנת כנספח ג' לעתירה). יצוין, כי המשיב 1 ערער על פסק הדין הפולני, אך ערעורו נדחה (ביום 27.2.02). על יסוד הסכמת הצדדים, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק ההסגרה, ביום 7.9.10 הכרזתי על המשיב 1 כבר-הסגרה לפולין לצורך ריצוי עונשו שם, בגין העבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה. 3. ביום 13.11.95 החליטו הרשויות בפולין לפתוח בהליכים נגד המשיב 2, אחיו של המשיב 1. בשנת 1998 נפתחה נגדו חקירה פלילית (תיק פלילי V Ds. 26/98), וביום 17.9.99 הוצא נגדו צו מעצר (תיק בית משפט VsKo 381/99). ביום 22.7.02, לאחר שלא עלה בידי הרשויות המקומיות לאתר את המשיב 2 - אשר הסתתר מרשויות החוק - הופץ באמצעות האינטרפול צו איתור ומעצר בינלאומי (הודעה אדומה) נגד המשיב 2. בהודעה האדומה לא צוינה ישראל כאחת המדינות שבהן צפוי המשיב 2 להימצא ולא צורפו אינדיקציות המעידות על הימצאותו של המשיב 2 דווקא בישראל. ביום 3.3.05 התקבל במשרד המשפטים הפולני מידע, לפיו המשיב 2 נמצא בישראל. ביום 13.2.06 פנה אינטרפול ורשה לאינטרפול ירושלים, בנוגע למידע שבידו, כי ייתכן שהמשיב 2 שוהה בישראל. ביום 23.2.06 הוצא צו מעצר חדש נגד המשיב 2 על ידי בית המשפט של ורוצלב (צו המעצר תוקן בהחלטת בית משפט מיום 19.1.10). ביום 4.4.06 אישר אינטרפול ירושלים, כי המשיב 2 קיבל אזרחות ישראלית ביום 4.11.96, והוא שוהה בישראל מיום 15.5.96. 4. על בסיס מידע זה, ביום 10.9.06 נתקבלה בישראל בקשה מממשלת פולין, למעצרו הזמני ולהסגרתו של המשיב 2, לצורך העמדתו לדין בפולין בגין עבירות פליליות בגינן הוא מבוקש בפולין, ואשר נוגעות לאותה מסכת עובדתית בגינה מבוקש המשיב 1. מאחר שהבקשה הוגשה שלא בדרך הדיפלומטית ולא צורף לה חומר ראיות, ביום 27.11.07, לבקשת העותר ובהתאם לאמנה, הועברה הבקשה במלואה ובאופן רשמי באמצעות הערוצים הדיפלומטיים (הבקשה מסומנת כנספח ד' לעתירה, ותקרא מעתה גם בקשת ההסגרה המקורית). לטענת העותר, הבקשה להסגרתו של המשיב 2 נתקבלה במשרד המשפטים בסמוך למועד שבו היתה אמורה העתירה בעניינו של המשיב 1 להיות מוגשת לבית המשפט (שכאמור, הבקשה להסגרתו נתקבלה כבר ביום 28.12.03). ברם, מאחר שהתעורר חשש שהמשיב 2 יימלט מישראל אם תוגש עתירה נגד המשיב 1 לבדו, הוחלט, בידיעת משרד התובע הכללי הפולני, כי העתירות להכרזתם של המשיבים 1 ו-2 יוגשו במאוחד. לטענת העותר, רק לאחר קבלת חומר הראיות המלא וכל ההבהרות הנחוצות בעניינו של המשיב 2, ניתן היה להשלים את העתירה ולהגישה לבית המשפט. 5. ביום 30.6.10 הורה שר המשפטים, יעקב נאמן, מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה), על הבאת המשיבים בפני בית המשפט המחוזי בירושלים כדי לקבוע האם הם בני הסגרה לפולין (נספח א' לעתירה). בהתאם לכך, ביום 7.7.10 הגיש העותר את העתירה דנן, שתקרא להלן גם העתירה המקורית. 6. על פי המתואר בעתירה המקורית, המשיב 2 מבוקש בגין עבירות שבוצעו בשנים 1991-1996. בתמצית, נטען, כי המשיב 2 הפעיל ארגון עברייני, שהיה מעורב בביצוע עשרות עבירות רכוש ומרמה במספר מדינות באירופה, בין השנים 1993-1996, במסגרתן נגנבו סחורות שונות, כגון מכשירי אלקטרוניקה, רכב כבד, מצרכי מזון, מוצרי קוסמטיקה ופריטי לבוש. המשיב 1, כך נטען, שימש כיד ימינו של המשיב 2 בניהול הארגון. לצורך ביצוע מעשי הגניבה, זייפו חברי הארגון דרכונים, רישיונות נהיגה ומסמכי רישוי של מכוניות ומשאיות, אשר בעזרתם עלה בידי הארגון לגנוב באופן שיטתי מטעני סחורות שהיו אמורים להיות מועברים על ידי חברות הובלה לחברות בגרמניה, בלגיה, צרפת ופולין. לאחר גניבת הסחורות הן הועברו בדרך כלל לרוסיה, ונמכרו לארגוני פשיעה מקומיים. אשר לשיטת הפעולה שבה פעל הארגון, נטען, כי המשיבים הקימו חברה פיקטיבית בפולין, שהציגה עצמה כחברת הובלות. הם איתרו חברות שנזקקו להובלת סחורות בין מדינות שונות באירופה, והציעו את שירותי החברה הפיקטיבית לצורך הובלת הסחורות. החברות שהחליטו לשכור את שירותיהם, העבירו לחברה הפיקטיבית את פרטי ההובלה והמטען המלאים, ובין השאר, את שמו של הנהג ופרטיו האישיים. על סמך הפרטים שהועברו, ולצורך ביצוע הובלת הסחורות, הנפיקה החברה הפיקטיבית ייפויי כוח בינלאומיים להובלה. ייפויי הכוח נועדו להסמיך נהגי חברות הובלה לבצע הובלות סחורה בין מדינות שונות באירופה, והם כללו את שם הנהג שאוסף את הסחורה, את מספר רישיון הנהיגה שלו, מספר לוחית הרישוי של רכבו ופרטים נוספים הנוגעים לסחורה ולמטען שעל הנהג המוביל לאסוף. חברי הארגון השאירו את ייפויי הכוח הפיקטיביים בידיהם, וזאת במקום להעבירם לנהגי החברות ששכרו את שירותיהם. בנוסף, הועברו לידי חברי הארגון שביצעו בפועל את העברת הסחורות, באמצעות המשיב 1 או אחרים מטעמו של המשיב 2, תעודות ומסמכים מזויפים וכן לוחיות רישוי מזויפות שבעזרתם התחזו חברי הארגון לנהגים המקוריים שהיו אמורים לאסוף את הסחורה מהספקים לחברות הלגיטימיות. בין היתר, השיג הארגון את התעודות והמסמכים המזויפים מאדם בשם רומן שמידט, שקשר קשר עם המשיב 2 לצורך ביצוע העבירות. ברוב המקרים, וידאו נהגי הארגון עם הספקים, כי הסחורה מוכנה להובלה, ואספו את הסחורה באמצעות הצגת המסמכים המזויפים וייפויי הכוח הפיקטיביים. במקום להעבירה ליעדה המקורי, פרקו אותה למחסנים ששכר הארגון. הסחורה הגנובה נמכרה או הועברה באמצעות חברות הובלה מורשות ליעדים שונים. נטען, כי שוויים הכולל של המוצרים שגנבו המשיבים וחברי הארגון עומד על לפחות 3,500,000 ₪. 7. העבירות המיוחסות למשיב 2 בבקשת ההסגרה המקורית, הינן לפי חוק העונשין הפולני החדש מיום 6.6.97, שנכנס לתוקף ביום 1.1.98 (להלן - חוק העונשין הפולני החדש): גניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (בעלי ערך), עבירה לפי סעיף 278(1) יחד עם סעיף 294(1); ניסיון לגניבת מיטלטלין, עבירה לפי סעיף 278(1) יחד עם סעיף 13(1); סיוע לגניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (בעלי ערך), עבירה לפי סעיף 294(1) יחד עם סעיף 278(1) יחד עם סעיף 18(3) יחד עם סעיף 91(1) ויחד עם סעיף 11(2); שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 273 (העותר מסכים כי העבירה התיישנה לגבי המשיב 2). יצוין, כי בעת ביצוע העבירות, היה בתוקף חוק העונשין הפולני הקודם משנת 1969 (להלן - חוק העונשין הפולני הישן). העותר הודיע, כי הרשויות הפולניות התחייבו בפניו, שאם יוסגר המשיב 2 ויורשע, הוא יישפט לפי החוק החדש, שהינו מקל יותר לעומת חוק העונשין הפולני הישן (כפי שנעשה בעניינו של המשיב 1). 8. ביום 18.8.10 הגישה ממשלת פולין בקשת הסגרה משלימה, בה נתבקשה הסגרתו של המשיב 2 לצורך העמדתו לדין בגין עבירת זיוף מסמך בכוונה להשתמש בו כאותנטי, או שימוש במסמך מזויף כזה, לפי סעיף 270(1) יחד עם סעיפים 11(2) ו-12 לחוק העונשין הפולני החדש, שהעונש המקסימאלי עליה הוא 5 שנות מאסר (ומינימום שלושה חודשי מאסר) (נספח ד' לעתירה המשלימה). ביום 30.8.10 הורה שר המשפטים על הבאת המשיב 2 בפני בית המשפט המחוזי בירושלים כדי שיקבע אם הוא בר-הסגרה לפולין גם בגין העבירה של זיוף ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1) לחוק העונשין הפולני, בנוסף על העבירות האחרות המנויות בהוראתו הקודמת מיום 30.6.10 (נספח א' לעתירה המשלימה). בהתאם, ביום 31.8.10 הגיש העותר עתירה משלימה בעניינו של המשיב 2, בה נתבקשה הסגרתו גם בגין העבירה של זיוף ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1) לחוק העונשין הפולני החדש, כמפורט בבקשת ההסגרה המשלימה, וזאת בנוסף לעבירות שפורטו בעתירה המקורית. בעתירה המשלימה נכתב, כי לא צורפו לבקשה המשלימה ראיות נוספות וחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה המקורית תומך גם בבקשת ההסגרה המשלימה. כן הוסבר בה, כי מעיון בבקשה המשלימה עולה, שלאחר שנשלחה בקשת ההסגרה המקורית, בחנו רשויות פולין את חומר הראיות, והתברר להן, כי יש לתקן את סעיפי האישום המיוחסים למשיב 2 ולהוסיף את עבירת הזיוף לפי סעיף 270(1) לחוק העונשין הפולני החדש, אשר לא נכללה בבקשה המקורית. הליך ההסגרה - המסגרת הנורמטיבית 9. סעיף 2א לחוק ההסגרה מציב מספר תנאים מצטברים, שבהתקיימם ניתן להכריז על אדם כבר-הסגרה. נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים (סעיף 2א(א)(1)). בענייננו, חתמו ישראל ופולין על האמנה האירופית בדבר הסגרה, שפורסמה בכתבי אמנה 647, כרך 17, בע' 87 (נספח ב' לעתירה) (להלן - האמנה). 10. בנוסף, נדרש, כי המבוקש נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (סעיף 2א(א)(2)), המוגדרת בסעיף 2(א) לחוק ככל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה. זוהי למעשה דרישת "הפליליות הכפולה" לפיה נדרש שהמעשה יהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת. תנאי נוסף להסגרתו של אדם הוא שבין מדינת ישראל למדינה המבקשת תהא הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק). 11. סעיף 2ב לחוק ההסגרה מונה רשימה של סייגים להסגרה. וביניהם הסייגים הרלוונטיים לטיעוני המשיב 2 והם, כי חלק מהעבירות התיישנו וכי היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8)). כמו כן, נקבע סייג נוסף להסגרה בסעיף 1א לחוק, שכותרתו "סייג להסגרת אזרח". לפיו, אדם שעבר עבירת הסגרה לפי החוק ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, והמדינה המבקשת התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. 12. סעיף 9(א) לחוק ההסגרה עניינו בנטל הראייתי הנדרש לצורך הסגרה. לפיו, בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה יכריז על מבוקש בר-הסגרה אם הוכח בפניו שישנן "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו". אשר לשאלה מהו אותו נטל של "ראיות מספיקות" להגשת כתב אישום, נקבע באופן חוזר ונשנה, כי כל שבית המשפט הדן בהליך ההסגרה נדרש לבחון הוא, האם יש בחומר הראיות "אחיזה לאישום". דהיינו, הליך ההסגרה אינו הליך של משפט שבמהלכו נקבעים משקלן של ראיות ומהימנותם של עדים ושבסופו נקבעת חפותו או אשמתו של נאשם, אלא הליך שתכליתו היחידה הינה לברר האם די היה בראיות שהוצגו כדי להעמיד לדין בישראל את המבוקש, אילו היו העבירות מבוצעות בה. וראו, למשל, הדברים שנאמרו בע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.5.09, בפסקה 17: "אכן, מרכיב הכרחי להסגרה הוא קיומן של ראיות לכאורה לאשמת המבוקש. בית משפט זה חזר ופסק כי הליך הסגרה אינו חופף להליך פלילי, הבוחן לגופה את שאלת אשמתו או חפותו של המבוקש. בבקשת הסגרה אין בוחנים את המסכת הראייתית לגופה, וגם אין קובעים בענין משקלן של הראיות, ומידת התיישבותן זו עם זו. כל שנבחן הוא 'האם יש בחומר הראיות משום אחיזה לאישום'". למעשה, המבחן הוא האם חומר הראיות מצביע על כך שיש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם: "תפקידו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, ככל שהדבר נוגע לשאלת דיות הראיות, מתמצה בבחינת השאלה האם חומר הראיות שהוצג בעניינו של המבוקש מצדיק את המשך בירור אשמתו בגדרי ההליך הפלילי העיקרי העתיד להתנהל במדינה המבקשת. מטעם זה, אף אין בית המשפט נדרש בגדרו של הליך ההסגרה לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה. זאת בתנאי שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן" (ע"פ 6717/09 אברג'יל נ' היועמ"ש, ניתן ביום 6.12.10 (להלן - עניין אברג'יל), בפסקה 9, וראה גם ע"פ 318/79 שאול אנגל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.2.80 (להלן - פרשת אנגל), בפסקה 5). 13. אשר לקבילותן של הראיות, סעיף 12 לחוק ההסגרה קובע, כי בית המשפט הדן בעתירת ההסגרה לא יפסול כראיה "עדות, בגלל זה בלבד שנגבתה במדינה זרה" (סעיף 12(1)), וכן "מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לעניין הסגרה" (סעיף 12(2)). כמו כן, תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א-1970 (להלן - תקנות ההסגרה), קובעת, כי בדיון בעתירת ההסגרה "רשאי בית המשפט לקבל כראיה, בנוסף לכל דרך הוכחה אחרת, הודעת אדם שניתנה בשבועה או בהן צדק לפני השופט או רשות אחרת המוסמכת לקבל אותה במדינה המבקשת כשהיא חתומה בידי הרשות שקיבלה אותה והחתימה מאומתת כאמור בתקנה 14, והוא כשאין הוראה אחרת באמנת ההסגרה". מתווה הדיון 14. תחילה, אדרש לשאלת נפקותה של העתירה המשלימה שהוגשה, ולאחר מכן, אבחן האם מתקיים התנאי להסגרה של פליליות כפולה. כפי שנראה, שאלות אלה שלובות בטענת באי כוח המשיב 2, כי מתקיים בעניינו של המשיב 2 הסייג להסגרה של התיישנות. בהמשך, אבחן את הטענות הנוספות שהעלו באי כוח המשיב 2, כי ההליכים בעניינו לקו בשיהוי ניכר, וכי בהסגרתו של המשיב 2 לפולין תהא משום פגיעה בתקנת הציבור. בשלב שני, אפנה לבחון את התשתית הראייתית עליה מבוססת בקשת ההסגרה - האם היא מקימה "אחיזה לאישום" במידה מספקת כדי להכריז על המשיב 2 כבר-הסגרה לפולין. הגשתה של העתירה המשלימה 15. באי כוח המשיב 2 מתנגדים לעצם הגשתה של העתירה המשלימה, שכן אין בדיני ההסגרה - לא בחוק ההסגרה, לא בתקנות ההסגרה ולא באמנת ההסגרה - כל הוראה המתירה להגיש עתירה משלימה. מכאן, טענו, כי לא היתה לעותר סמכות להגיש עתירה כזו. באי כוח המשיב 2 הוסיפו, כי מכל מקום, עיון לגופה של העתירה המשלימה מלמד, כי כלל אין המדובר בהשלמה של העתירה המקורית (ושל בקשת ההסגרה המקורית) אלא בעתירה חדשה העומדת בפני עצמה ואשר למעשה מחליפה את העתירה הקודמת. כך לדברי עו"ד עירוני: "בקשת ההסגרה שהוגשה על ידי פולין ב- 18.8.10 הינה בקשה חדשה לחלוטין שבבסיסה עומד צו מעצר חדש לחלוטין, שמבטל את כל ההליכים הקודמים שהיו בתיק. צו המעצר של 2010 מבטל את צו המעצר מ-2007" (ע' 49 ש' 31 עד ע' 50 ש' 1). משמעות הדברים הינה לעניין התיישנות העבירות המיוחסות למשיב 2: אם אכן מדובר בבקשת הסגרה חדשה, שכטענת עו"ד עירוני מבטלת את כל ההליכים שקדמו לה, אזי העבירות המנויות בבקשה החדשה התיישנו זה מכבר, שכן חלפו 10 שנים מיום סיום החקירה (1998 - עובדה שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים) ועד ליום הוצאת צו המעצר החדש (ביום 6.7.10) או עד ליום הגשת בקשת ההסגרה המשלימה (ביום 18.8.10). 16. תמיכה לטענתו לפיה הבקשה המשלימה הינה למעשה בקשה חדשה, מוצא עו"ד עירוני בנוסח צו המעצר החדש שצורף לבקשת ההסגרה המשלימה, שמשתמש, כך טען, במילים "החלפת צו" (ע' 68 ש' 13). להשקפתו, כוונת לשון זו הינה ביטול הצו הקודם והוצאת צו חדש: "הוא מבטל לחלוטין את צו המעצר הקודם שעל בסיסו הוגשה בקשת ההסגרה בשנת 2007" (ע' 49 ש' 22-23). בהקשר זה טען עו"ד עירוני, כי גם לפי הדין הישראלי, לא מתקנים צווי מעצר אלא מוציאים בכל פעם צו מעצר חדש, הנושא תאריכים חדשים. אינדיקציה נוספת להיותה של הבקשה המשלימה בקשה חדשה ועצמאית, טמונה לטענת עו"ד עירוני בכך שהבקשה המשלימה מתבססת (לדעתו) על חומר ראיות שונה מזה שבבקשה המקורית. בנוסף, בהפנותו לפירוט שבסעיף 7ג לעתירה המשלימה, המפרט את העבירות המיוחסות למשיב 2 לפי הדין הפולני, טען עו"ד עירוני, כי "הפולנים חוזרים על עבירות ספציפיות אחרות ולא כפי שהמדינה טוענת שהם ביקשו רק להוסיף את עבירת הזיוף ... זו לא השלמה אלא בקשה חדשה לחלוטין" (ע' 53 ש' 12-14). הוא טען, כי בעתירה המשלימה, העותר לא רק ביקש להוסיף את עבירת הזיוף, אלא גם "העלים" את עבירת הגניבה המקבילה לפי החוק הישראלי (ברשימת העבירות שבגינן היה ניתן להעמיד לדין את המשיב 2 בישראל, בסעיף 22 לעתירה המשלימה). 17. ב"כ העותר, מצידה, אינה חולקת על היעדרה של פרוצדורה מסודרת בחוק לעניין הגשת עתירת הסגרה משלימה. עם זאת, לטענתה, מאחר שזו מסתמכת על אותן הראיות שהוצגו בעתירה הראשונה ואינה מוסיפה ראיות נוספות, הרי שאין דופי בהגשתה: "חומר הראיות שצורף לעתירה הראשונה קושר בבירור את המשיב לעבירת הזיוף, והראיות שעליהן נסמכת הבקשה המשלימה הן בדיוק אותן ראיות כמו בעתירה הראשונה" (ע' 35 ש' 28-29). בהתייחסה לטענת באי כוח המשיב 2, לפיה המדובר בבקשת הסגרה חדשה, ב"כ העותר, כי "הבקשה המשלימה היא לא בקשה מחליפה אלא היא בקשה נוספת" (בש' 30). בהקשר זה, הפנתה לתה"ג (י-ם) 9034/09 היועמ"ש נ' עייש, שניתן ביום 16.6.10, שם ציינה חברתי כבוד השופטת נ' בן-אור, במאמר מוסגר, כי לדעתה ניתן לתקן בקשת הסגרה גם בלא הוראה מפורשת בחוק ההסגרה, זאת תוך התייחסות לכללי הפרוצדורה המאפשרים תיקון כתב אישום. כן הפנתה ב"כ העותר לפסק דין נוסף של בית משפט זה, ב"ש 9167/07 היועמ"ש נ' שקלי, שניתן ביום 22.8.07 על ידי כבוד השופט ע' קמא, גם שם הוגשה עתירה משלימה בגין עבירות נוספות על אלה שפורטו בעתירה המקורית. לבסוף, הפנתה ב"כ העותר לסעיפים 91-92 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, שעניינם בתיקון כתב אישום. אשר לטענת באי כוח המשיב 2, לפיהם צו המעצר שצורף לבקשה המשלימה מבטל את הצו הקודם, ב"כ העותר, כי ההיפך הוא הנכון, וכי נאמר בצו במפורש, שהמדובר בתיקון ולא בביטול (ע' 65 ש' 6). בנוסף, לדידה, ה, כי צו חדש מבטל את קודמו כאילו לא היה, הינה אבסורדית: "בישראל אם מחליפים צווים זה אומר שהם לא קיימים?" (ע' 65 ש' 13). 18. עולה, כי בכל הקשור לעתירה המשלימה שהוגשה, השאלות המצריכות הכרעה הן שתיים במספר. הראשונה, נוגעת למישור העקרוני, והיא האם בכלל עצם הגשתה של עתירה משלימה מותרת כשמדובר בהליך הסגרה. השנייה, נוגעת לעתירה המשלימה הספציפית שלפנינו, והיא האם יש לראותה כעתירה חדשה המבטלת את עתירת ההסגרה שקדמה לה ובכלל זה את בקשת ההסגרה המקורית ואת צו המעצר הקודם מיום 23.2.06, כאילו לא היו. על מנת להשיב על השאלות הללו, יש לעמוד תחילה על טיבן של העתירה המשלימה, בקשת ההסגרה המשלימה, וצו המעצר החדש מיום 6.7.10 (המופיעים בנספח ד' לעתירה המשלימה). 19. הבקשה המשלימה הינה מיום 12.7.10, ונושאת את הכותרת "Supplementary request for provisional detention and extraditon", דהיינו, בקשה נוספת. בפתחה, נכתב: “With reference to the request addressed on 24th August 2006 … I do support the aforementioned request as a whole, and I would like to ask you to take into account the changes made in the description of the crimes with which the suspect has been charged and in the decision on his provisional detention “. תחת הכותרת "Reasons" פורט כדלקמן: “After the extradition request was sent and another analysis of the previously gathered evidence was made, it was discovered that the charges brought against Janusz Deren as presented in the decision to bring charges as of 7th September 1999 need to be changed, which also required obtaining a new decision on his provisional detention. Therefore, under decision dated 6th July 2010, the charge against Janusz Deren was amended, and now he is suspected of having commited the following…using as authentic forged passports, driving licences and registration certificates “ (הדגשה שלי - א' כ'). לאחר שפורטו המעשים הספציפיים המיוחסים למשיב 2, נכתב: “this being a crime under article 278, section 1 of the Polish Penal Code in conjunction with article 294, section 1 of the Polish Penal Code, under article 13, section 1 of the Polish Penal Code in conjunction with article 278, section 1 of the Polish Penal Code, under article 18, section 3 of the Polish Penal Code in conjunction with article 278, section 1 of the Polish Penal Code in conjunction with article 294, section 1 of the Polish Penal Code, under article 270, section 1 of the Polish Penal Code in conjunction with article 11, section 2 of the Polish Penal Code and in conjunction with article 12 of the Polish Penal Code”. “Since the decision to bring charges as described hereinabove has been amended, upon request from the District Public Prosecutor in Wroclaw as of 6th July 2010, the Regional Court … issued a decision … to amend the decision to impose provisional detention on Janusz Deren in preliminary proceedings. As a consequence, relevant changes were made on 7th July 2010 in the wanted notice circulated with regard to this suspect. It has to be emphasised that the facts of the case as described in the original request for extradition of Janusz Deren, dated 24th August 2006, and the evidence gathered in connection with his case have not changed”. 20. לבקשת ההסגרה המשלימה צורפה ההחלטה של התביעה הפולנית מיום 6.7.10 "to amend the decision to bring charges against Janusz Deren as of 7th September 1999 and to bring the following charges against the suspect". כן צורפה החלטת בית המשפט של ורוצלב מאותו היום, "To amend the decision to impose provisional detention in preliminary proceedings", בה נתקבלה בקשת התובעת הפולנית מיום 6.7.10, “to amend the decision passed by this Court as of 23th February 2006 in the matter, reference number V sKp 122/06, to impose a preventive measure in the form of provisional detention on Januaz Deren … by changing the content of the charge described in the decision and indicating that Janusz Deren is suspected of having commited the following: … using as authentic forged passports, driving licences and registration certificates…” (הדגשות שלי - א' כ'). בנימוקיו, כתב בית המשפט הפולני, כי ישנה סבירות גבוהה שהמשיב 2 ביצע את העבירות המיוחסות לו בהחלטת התביעה הפולנית מיום 6.7.10. 21. בהמשך להחלטת בית המשפט הפולני, החליטה התובעת הפולנית ביום 6.7.10 "to order search under wanted notice of the hiding suspect Janusz Deren, a decision on whose provisional detention in preliminary proceedings had been passed on 23th February 2006 by the Regional Court … later amended by a decision by the Regional Court … on 6th July 2010 as a consequence of a change in the legal qualification of the charge brought against Janusz Deren". ביום 6.7.10 הוציאה המשטרה הפולנית צו מעצר נגד המשיב 2. בצו נכתב, כי הוא ניתן בעקבות החלטתה של התובעת הפולנית לעיל, ו"on the basis of a new decision by the Regional Court for Wroclaw" (ההדגשה במקור). כן נכתב: “the wanted person is charged with and the legal qualification of the act: suspected of theft of property of significant value, article 278, section 1 of the Polish Penal Code and other". 22. אני סבור, כי כל אלה מעידים שעניינה של הבקשה המשלימה הינו למעשה בשינוי או תיקון ספציפי ונקודתי של הבקשה המקורית, בכל הקשור לסעיף העבירה שעניינו בזיוף. כך, ניתן לראות, כי החלטת בית המשפט הפולני מיום 6.7.10 היתה לתקן (to amend) את ההחלטה הקודמת של בית המשפט, זאת על ידי שינוי אחד מסעיפי העבירות המיוחסות למשיב 2 (changing the content of the charge). בהתאם, השוואה בין בקשת ההסגרה המקורית לבקשת ההסגרה החדשה, מלמדת, כי השוני ביניהן הוא בהחלפת העבירה של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 273 (“Any person that uses the document reffered to in Articles 271 or 272 will be subject to a fine, restriction of freedom, or imprisonment of up to 2 years”), בעבירה החמורה יותר של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1):“any person who forges or modifies a document with an intention to use it as the authentic one or uses such a document as the authentic one shall be liable to a fine, restriction of freedom or imprisonment for a period not shorter than 3 months and not longer than 5 years”. 23. ב"כ המשיב 2 שב ועמד על כך, שבבקשה המשלימה ציינו הרשויות הפולניות עבירות אחרות מאלה שבבקשה המקורית, ולא רק הוסיפו את עבירת זיוף המסמך ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1). ברם, השוואת סעיפי העבירות המיוחסות למשיב 2 בבקשת ההסגרה המקורית למול בקשת ההסגרה המשלימה שוללת את דבריו אלה. סעיפי העבירות המיוחסות למשיב 2 בבקשת ההסגרה המקורית, הינם: (1) גניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (בעלי ערך) עבירה לפי סעיף 278(1) + 294(1) לחוק העונשין הפולני; (2) ניסיון לגניבת מיטלטלין, עבירה לפי סעיף 13(1) + 278(1) לחוק העונשין הפולני; (3) סיוע לגניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (בעלי ערך), עבירה לפי סעיף 18(3) + 294(1) + 278(1) + 91(1) + 11(2); (4) שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 273. לעומת זאת, סעיפי העבירות המיוחסות למשיב 2 בבקשת ההסגרה המשלימה, הינם: (1) גניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (בעלי ערך) עבירה לפי סעיף 278(1) + 294(1) לחוק העונשין הפולני; (2) ניסיון לגניבת מיטלטלין, עבירה לפי סעיף 13(1) + 278(1) לחוק העונשין הפולני; (3) סיוע לגניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (בעלי ערך), עבירה לפי סעיף 18(3) + 294(1) + 278(1); (4) זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 270(1) + 11(2) (לפיו אם אותו מעשה ממלא אחר היסודות של מספר עבירות, הנאשם יורשע בעבירה אחת) + סעיף 12 (לפיו יתייחסו לעבירות שבוצעו במרווח קצר, כאחת). עולה, כי השוני המהותי היחידי בין שתי הבקשות הינו בהחלפת סעיף עבירת השימוש במסמך מזויף לפי סעיף 273 לחוק העונשין הפולני החדש, בעבירה של זיוף ושימוש במסמך מזויף לסעיף 270(1). מכאן מתברר, כי למעשה אין המדובר בהוספה של עוד סעיף עבירה, בנוסף על ארבעת סעיפי העבירה המיוחסים למשיב 2, אלא בהחלפה של סעיף העבירה הרביעי שיוחס למשיב 2, שעניינו בזיוף ושימוש במסמך מזויף. המשמעות היא, כי אין המדובר בבקשה חדשה שבאה בנעליה של הבקשה המקורית כאילו הבקשה המקורית מעולם לא באה לעולם, כטענת ב"כ המשיב 2. כך גם אין המדובר בבקשה להוסיף עבירות נוספות על אלה שפורטו בבקשה המקורית, כטענת ב"כ העותר. הנכון הוא, כי המדובר בבקשה לתקן את הבקשה המקורית, באופן נקודתי, על ידי שינוי אחד מארבעת סעיפי העבירה המיוחסים למשיב 2, כך שהעבירה החמורה יותר של זיוף ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1) תבוא במקום העבירה של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 273. משמעות הדברים היא, כי אין מקום לקבל את טענת ב"כ המשיב 2 לפיה "כל מה שהיה מבחינת הפולנים - לא קיים עוד. לא נמצא עוד. הם מבססים בקשת הסגרה חדשה" (ע' 53 ש' 9-10). זו אינה נתמכת כלל וכלל בהחלטות של התביעה הפולנית ושל בית המשפט הפולני, ולמעשה, ההיפך הוא הנכון. הן מציינות שוב ושוב כי עסקינן אך בתיקון של הבקשה המקורית, וכי כל תכליתה של הבקשה המשלימה הוא בשינוי סעיף עבירה ספציפי. הא ותו לו. 24. ב"כ המשיב 2 הוסיף וטען, כי "חברתי אומרת כי מדובר באותו חומר ראיות אך כשביהמ"ש יבחן את החומר יראה שמדובר בחומר שונה לחלוטין" (ע' 50 ש' 1). ואולם, לאחר שעיינתי בדקדוק בשתי בקשות ההסגרה - המקורית והמשלימה - אני למד ההיפך, דהיינו, כי בשתי הבקשות מתוארת אותה מסכת ראיות, בזהות מוחלטת. בהתאם, נכתב בבקשה המשלימה (בעמוד האחרון), שיש להדגיש שהעובדות והעדויות שתוארו בבקשה המקורית, לא השתנו. בדומה, טענת ב"כ המשיב 2, כי בעתירה המשלימה "הועלמה" עבירה הגניבה המקבילה בחוק הישראלי מרשימת העבירות שבגינן היה ניתן להעמיד לדין את המשיב 2 בישראל (בסעיף 22 לעתירה המשלימה), אינה מדויקת. העתירה המשלימה עוסקת רק בתיקון סעיף העבירה של הזיוף, ולכן, פירט בה העותר רק את העבירות המקבילות בדין הישראלי בגין העבירה של שימוש וזיוף במסמך מזויף לפי סעיף 270(1) לחוק הפולני, ולא את העבירות המקבילות בדין הישראלי בגין כלל העבירות שיוחסו למשיב 2. 25. אוסיף, כי לא נעלמה מעיני העובדה שכותרת הבקשה הינה "Supplementary request", כלומר, בקשה נוספת. העותר, מצידו, בחר בכותרת עתירה "משלימה", אך לגופה של העתירה גם הוא התייחס אליה כבקשה להוסיף לבקשה המקורית. כך כתב בסעיף 12 לעתירה המשלימה: "בעתירה משלימה זו מתבקש בית המשפט הנכבד להכריז על המשיב בר הסגרה גם בגין עבירה של זיוף ושימוש במסמך מזויף, בנוסף לעבירות שפורטו בעתירה". בנוסף, עומדת לפניי הוראת שר המשפטים מיום 30.8.10 על הבאת המשיב 2 בפני בית המשפט המחוזי בירושלים "כדי שיקבע אם הוא בר-הסגרה לפולין גם בעבירה של זיוף ושימוש במסמך מזויף, וזאת בנוסף לעבירות המנויות לעיל, שלגביהן הוריתי ביום 30.6.10 על הבאתם של המשיבים בפני בית המשפט" (נספח א' לעתירה המשלימה) (הדגשות שלי - א' כ'). כל אלה, מעידים, לכאורה, כי המדובר בעתירה להוסיף דבר לעתירה המקורית, ולא בבקשה לתיקונה של העתירה. ברם, החשוב הוא לא בכותרות שנבחרו, אלא במה שנתבקש באותה בקשה "משלימה" הלכה למעשה. ואכן, בגוף הבקשה, כלל לא נעשה שימוש במילה "הוספה", אלא דווקא במילים "שינוי" או "תיקון". לשון זו מלמדת, כי תכליתה של הבקשה, כפי שראינו, אינה לבטל את הבקשה המקורית או להוסיף לקיים בה עבירה חדשה, אלא אך לשנות עבירה ספציפית שיוחסה למשיב 2 בבקשה המקורית. 26. מסקנתי זו, כי עסקינן בבקשה לתיקון עתירה ולא בעתירה נוספת העומדת בפני עצמה, משליכה לעניין השאלה שהועלתה, האם בכלל אפשר היה להגישה (בהינתן שבחוק ההסגרה ובתקנות ההסגרה נפקדת הוראה בדבר הגשת עתירה משלימה או הגשת בקשה לתיקון עתירה, וכך גם אין באמנה הוראה בנידון). בסוגיה זו שותף אני לדעה שהביעה חברתי השופטת נ' בן-אור בפסק דין עייש, לפיה ניתן לתקן בקשת הסגרה אף בלא הוראה מפורשת בחוק ההסגרה, בהיקש מהפרוצדורה לתיקון כתב אישום הקבועה בסעיפים 91-92 לחוק סדר הדין הפלילי הישראלי. לפיהם, התובע רשאי לתקן כתב אישום בכל עת עד לתחילת המשפט, ואילו לאחר תחילת המשפט, התיקון יתאפשר באישור בית המשפט, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. בענייננו, הבקשה המשלימה הוגשה בטרם החל הדיון בעתירה, ונחה דעתי, כי לא נפגעה יכולתו של המשיב 2 להתגונן מפני העבירה החדשה שיוחסה לו. וזאת במיוחד לנוכח העובדה שהמסכת העובדתית הנטענת כלל לא השתנתה בעקבות תיקון סעיף העבירה, אלא נותרה בעינה. בשולי דברים אלה אומר, כי ב"כ העותר ביקשה להסתמך על ב"ש (י-ם) 9167/07 היועמ"ש נ' שיקלי, שם הגיש העותר עתירה משלימה בגין עבירות נוספות על אלה שפורטו בעתירה המקורית. ברם, באותו מקרה "העבירות הנוספות מתייחסות לפרשת מרמה נוספת, שנכללה בבקשת ההסגרה של הרשויות הצרפתיות, אך לא נכללה בעתירה המקורית" (בסעיף 7 לפסק הדין) (הדגשה שלי - א' כ'). מכאן, שלא ניתן להקיש ממקרה זה לענייננו, בו העבירה שבית המשפט התבקש להוסיף כלל לא הופיעה בבקשה המקורית. 27. אשר לצו המעצר מיום 6.7.10. כאמור, ב"כ המשיב 2 טען שלבקשת ההסגרה המשלימה מיום 18.8.10 צורף צו מעצר חדש שהוצא על ידי בית משפט בפולין, שקובע ש"הוא מבטל לחלוטין את צו המעצר הקודם שעל בסיסו הוגשה בקשת ההסגרה בשנת 2007. בצו המעצר המילים האלה נכתבו במפורש. צו המעצר החדש של ביהמ"ש בפולין מבטל את הבסיס החוקי תחת בקשת ההסגרה הקודמת" (ע' 49 ש' 22-24). ברם, לא התרשמתי כטענותיו אלה. אכן, נכתב בו כי הוא ניתן על בסיס ההחלטה "החדשה" של בית המשפט מאותו היום (on the basis of a new decision by the Regional Court). עם זאת, כפי שראינו, אותה החלטה "חדשה" מיום 7.6.10 אינה החלטה שמבקשת לבטל את כל ההליכים הקודמים שהיו בתיק, וביניהם את החלטת המעצר הקודמת של בית המשפט מיום 23.2.06, אלא החלטה שתכליתה לתקן את ההחלטה הקודמת. כך נכתב בכותרתה: “Decision to amend the decision to impose provisional detention in preliminary proceedings" (הדגשות שלי - א' כ'). כלומר, אמנם צו המעצר מיום 6.7.10 מחליף את צו המעצר הקודם מיום 23.2.06 מבחינה מעשית, אך אין משמעותו כי הוא מבטל את הצו הקודם כאילו זה מעולם לא היה קיים, באופן ש"צו המעצר החדש של ביהמ"ש בפולין מבטל את הבסיס החוקי תחת בקשת ההסגרה הקודמת" (ע' 49 ש' 24). כלל לא נקבע בו, כטענת ב"כ המשיב 2, כי הוא "מבטל לחלוטין" את צו המעצר הקודם, וכך גם טענתו, כי "בצו המעצר המילים האלה נכתבו במפורש" (בע' 49 ש' 23) אינה עולה מעיון באותו צו מעצר חדש. אם אכן זו היתה כוונת הצו החדש, סביר להניח שהיה נעשה שימוש במילה "replace" במקום "amend". בדומה, ברי, כי צו המעצר החדש מיום 23.2.06 לא ביטל את צו המעצר הקודם מיום 17.9.99 כאילו מעולם לא היה. ולראיה, בצו המעצר מיום 23.2.06 נכתב, כי הוחלט "to reverse the preventive measure imposed on Januaz Deren on 17th September 1999", דהיינו, להחליף את האמצעים המניעתיים נגד המשיב 2, בדרך של הוצאת צו חדש. גם במישור העקרוני, הרי שמתקשה אני לקבל את התיזה לפיה צו מעצר חדש הופך את צו המעצר שקדם לו לצו בלתי חוקי. גם בישראל, אף שלא מתקנים צו מעצר אלא מוציאים צו חדש, לא ניתן לומר שהמשמעות היא שהצו החדש מבטל את הבסיס החוקי של הצו הקודם. 28. אשר על כן, אין בידי לקבל את ה שהבקשה המשלימה משנת 2010 מבטלת את כל ההליכים שקדמו לה (את הבקשה הקודמת משנת 2007 ואת צו המעצר הקודם משנת 2006) כאילו מעולם לא היו. נפקותה של מסקנה זו, הינה, כי דינה של טענת ההתיישנות שהועלתה בהקשר האמור - להידחות. פליליות כפולה 29. כאמור, תנאי להסגרה הוא כי המעשה יהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת. כלומר, שניתן להעמיד את המבוקש לדין פלילי בישראל אילו חלו עליו דיניה הפליליים. דרישה זו לפליליות כפולה מוצאת ביטוי בסעיף 2(א) לחוק ההסגרה, המגדיר עבירת הסגרה ככל עבירה "שאילו נעברה בישראל" דינה מאסר שנה או יותר מכך. בהקשרה של דרישת הפליליות הכפולה, נקבע לא אחת, כי זו דורשת שתתקיים יכולת ממשית להעמיד את המבוקש לדין פלילי בכל אחת מן המדינות - המבקשת והמתבקשת. מכאן, שדרישת הפליליות הכפולה טומנת בחובה גם את סייג ההתיישנות, שכן אם אין יכולת להעמיד אדם לדין פלילי בישראל בשל התיישנות, אזי אין להסגירו, גם אם אין מגבלה על היכולת לקיים את משפטו שם: "עיקרון הפליליות הכפולה אינו מוגשם במלואו כאשר במדינה המתבקשת - ישראל - לא ניתן להעמיד את האדם לדין פלילי בשל התיישנות העבירות המיוחסות לו, גם אם ההנחה היא כי ההתיישנות אינה מוחקת את העבירות, אלא רק מניחה מחסום לדיון בהן" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.1.10 (להלן - ע"פ מונדרוביץ), בפסקה 69). 30. לדידה של ב"כ העותר, אילו ביצע המשיב 2 בישראל את המעשים שבגינם הוא מבוקש בבקשת ההסגרה המקורית, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין העבירות הבאות: גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), שהעונש עליה או 7 שנות מאסר; קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 7 שנות מאסר; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 5 שנות מאסר; זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 5 שנות מאסר; גניבה, עבירה לפי סעיף 383 יחד עם סעיף 384 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר; ניסיון גניבה, עבירה לפי סעיפים 383 ו-384 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר; זיוף, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר; שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר; התחזות כאדם אחר, עבירה לפי סעיף 441 לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 3 שנות מאסר; תחנות גבול (מעבר ללא דרכון בר תוקף), עבירה לפי סעיף 7 יחד עם סעיף 12(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, עבירה שהעונש עליה הוא שנת מאסר; חוק העונשין, עבירה שהעונש עליה הוא שנת מאסר; עבירות שונות (הזדהות בתעודת זהות של אחר), עבירות לפי סעיף 35(ב) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, עבירה שהעונש עליה הוא 3 חודשי מאסר. ואילו ביצע בישראל את המעשים המיוחסים לו בבקשה המשלימה, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין (חמש שנות מאסר); זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין (חמש שנות מאסר); זיוף, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין (שלוש שנות מאסר); ושימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין (שלוש שנות מאסר). 31. ב"כ העותר , כי הדרישה לפליליות כפולה אינה דורשת זהות מוחלטת בין העבירות שהמשיב 2 הואשם בהן במדינה המבקשת לבין העבירות המקבילות במדינה המתבקשת, ויש לפרש דרישה זו באופן גמיש שהולם את מטרות חוק ההסגרה ולא בדווקנות. כך, לטענתה, דרישת הפליליות הכפולה אינה דורשת זהות בכותרות סעיפי העבירה, ואין צורך שהמעשה המיוחס יהווה את אותה עבירה בשתי המדינות. כלומר, נדרשת זהות מושגית ולא זהות בכותרת, ויש לראות את העבירות מתוך העובדות המפורטות בבקשה ולא להתייחס רק לסעיפי העבירה המיוחסים. בהקשר זה, הפנתה ב"כ העותר לכך שבישראל אין סעיף של גניבה בנסיבות מחמירות כפי שיש בדין הפולני (אם כי במאמר מוסגר ציינה שלאחרונה נוסף לחוק העונשין הישראלי סעיף 384(ב) שעניינו גניבה בנסיבות מיוחדות, ולפיו, גניבה של דבר שערכו עולה על חצי מיליון שקלים, דינה 7 שנות מאסר), ומשכך, היה צורך להתאים את העבירה האמורה לדין הישראלי. לטענתה, אפשר לראות במעשיו של המשיב 2 לא רק מעשי גניבה, אלא גם מעשי מרמה (בעצם מעשה העוקץ שכלל הקמת חברה פיקטיבית לצורך קבלה במרמה של סחורה), ולכן, אילו היה עומד המשיב 2 לדין בישראל, היה מואשם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. היא הוסיפה, כי במקרים דומים לאירוע המתואר בבקשת ההסגרה, בהם דובר בהקמת חברה פיקטיבית, הואשמו נאשמים בישראל בקבלת דבר במרמה ובעבירת הגניבה יחדיו. בהמשך לכך, הפנתה ב"כ העותר לכך שהמעשים המיוחסים הינם 41 מעשים חוצי גבולות, שנעשו בשיטתיות ובתחכום, במשך שלוש שנים, ועניינם בגניבת סחורות בסכומי עתק. לדידה, כל אלה מלמדים שהמעשים נעשו בנסיבות מחמירות - ולכן העבירות המיוחסות למשיב 2 לפי הדין הישראלי הן עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות. בנוסף, לטענת ב"כ העותר, מאחר שמרבית העבירות מהוות עבירות הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה ולפי סעיף 2(1) לאמנה, שכן העונש בגינן עולה על שנת מאסר, הרי שניתן להסגיר את המשיב 2 גם בגין העבירות האחרות, זאת לפי סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה ולפי סעיף 2(2) לאמנה. 32. ב"כ המשיב 2, מצידו, אמנם מסכים, כי אין צורך לזהות מוחלטת בין העבירות, אך לטענתו, עדיין, גם מתוך נקודת מוצא זו, לא מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה. אשר לעבירה של גניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות שיוחסה למשיב 2 בבקשת ההסגרה, טען ב"כ המשיב 2, כי אין לקבל את טענתה של ב"כ העותר, לפיה המקבילה של עבירה זו בישראל היא עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המקבילה הנכונה, לדידו, הינה עבירת הגניבה, והסיבה מדוע בחר העותר לייחס למשיב 2 את העבירות הישראליות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושל קשירת קשר, הינה כדי להתגבר על ההתיישנות. שכן, עבירות אלה הינן עבירות מסוג פשע, שתקופת ההתיישנות עליהן היא 10 שנים, ואילו עבירת הגניבה הישראלית הינה עבירה מסוג עוון, שתקופת ההתיישנות עליה היא 5 שנים: "'התרגיל' שהמדינה מנסה לעשות הוא תרגיל ברור: לבוא לביהמ"ש ולומר כי מדובר בעבירות מסוג פשע שיש לכך השלכה על מרוץ ההתיישנות ולכן זה קבלת דבר במרמה ולא ניסיון גניבה וכו' שהן העבירות המקבילות בחוק הישראלי" (ע' 50 ש' 27-30). בהמשך לכך, טען, כי למרות שהפולנים לא ביקשו הסגרה על עבירה של גניבת רכב ולא על עבירה של קשירת קשר, ייחס העותר את העבירות הללו לפי הדין הישראלי, זאת כדי שלא תהא התיישנות. ב"כ המשיב 2 גרס, כי "המדינה המתבקשת אינה רשאית לשחק עם העבירות כך שיתאימו לבקשת ההסגרה" (בש' 31), ולטענתו, כך גם נפסק בע"פ מונדרוביץ, שם, בדומה לענייננו, ביקשה המדינה לייחס לעבירה של גניבה עבירה מקבילה אחרת, כדי שלא תהא עבירה מסוג עוון אלא עבירה מסוג פשע. גם באשר לעבירת הסיוע לגניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (בעלי ערך) שמיוחסת למשיב 2 לפי החוק הפולני, טען ב"כ המשיב 2, כי הפירוש הסביר ביותר שלה בחוק הישראלי הוא עבירת הגניבה, שהיא מסוג עוון וההתיישנות עליה היא 5 שנים. 33. בהקשר זה, הוסיף ב"כ המשיב 2 ותמה כיצד ייתכן שלפי החוק הפולני מיוחסות למשיב 2 רק ארבע עבירות, אך אילו הוא היה מועמד לדין בישראל, היו מיוחסות לו 12 עבירות. להשקפתו, כל העבירות שפורטו הן מסוג עוון וכולן התיישנו, ולכן "המדינה היתה צריכה למצוא אלטרנטיבה מה לעשות ואז באה העבירה של קשירת קשר וגניבת רכב וכו'. אסור למדינת ישראל לעשות דבר כזה. צריך להתאים את העבירות למדינה ישראלית" (ע' 53 ש' 6-7). 34. כן ביקש ב"כ המשיב 2 להפנות לכך שעל פי בקשת ההסגרה, 29 עבירות בוצעו בשטח גרמניה, שתיים בבלגיה, אחת ברוסיה, אחת בצרפת ושלוש בהולנד. בנסיבות אלה, טען ב"כ המשיב 2, כי גם כאן נדרשת פליליות כפולה, כך שהיה על העותר להוכיח שניתן להעמיד את המשיב 2 לדין בכל אחת מהמדינות הללו בגין העבירות שבוצעו בה, וכי העבירות לא התיישנו במדינות הללו. זאת בהתאם לסעיפים 14(ב)(2) ו- 15(ב) לחוק העונשין, שעניינם בעבירות חוץ (אשר המקבילה שלהם בסעיף 109 לקודקס הפולני). דיון 35. אשר לתוכנה המהותי של דרישת הפליליות הכפולה, הלכה היא, כי עקרון הפליליות הכפולה אינו דורש שהמעשה יהווה את אותה עבירה ממש בשתי המדינות, אלא "מה שדרוש הוא, כי המעשה המיוחס למבוקש תהא עבירה לפי חוק המדינה המבקשת, ויהא יחד עם זה גם עבירה לפי חוקי ישראל, לאו דווקא אותה עבירה, אלא עבירה מן העבירות המפורשות בתוספת לחוק ההסגרה" (ע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.6.73, בפסקה 7). כך, למשל, קבע כבוד הנשיא מ' שמגר בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.7.93): "הגורם המכריע לעניין סייג הייחודיות הוא בהכללתם של היסודות המהותיים המרכיבים את העבירה שבגינה הוסגר המערער בתוך היסודות המהותיים המרכיבים את העבירה שבגינה הועמד המערער לדין ... אכן, התנהגותו של המערער היא עבירה במדינה המתבקשת (רצח) ועבירה במדינה המבקשת (פשע כלפי העם היהודי, פשע כלפי האנושות, פשע מלחמה). בכך בא עקרון הפליליות הכפולה על סיפוקו" (שם, בפסקאות 77-78). מגמה זו מצאה ביטוי גם בעת האחרונה, בפסק הדין שניתן בעניין אברג'יל, שם עמד בית המשפט העליון על טיבה של דרישת הפליליות הכפולה, וקבע: "גישתה העקבית של הפסיקה בנקודה זו היתה ועודנה כי הפליליות הכפולה במובנה המהותי אינה מותנית בטרמינולוגיה זהה של שם העבירה והגדרתה ואף לא בחפיפה של כל יסודות העבירה. כל שנדרש הוא כי היסודות המהותיים של הגדרת העבירה יופיעו הן בהגדרת העבירה במדינה המבקשת, הן בהגדרתה במדינה המתבקשת ... פליליות כפולה במובנה המהותי מתקיימת מקום שקיימת זהות מושגית בין העבירות. הדרישה היא לזהות המעשה ולא לזהות העבירה" (שם, בסעיף 38). כן חזר שם בית המשפט העליון על קביעתו של כבוד הנשיא א' ברק בפרשת אנגל, לפיה "את אמנת ההסגרה עלינו לפרש פירוש ליברלי, ואת העבירות הקבועות בה עלינו לבחון על-פי אמות מידה מהותיות וענייניות" (שם, בפסקאות 3-4). 36. כאמור, ב"כ המשיב 2 טען, כי אין לראות בעבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובעבירת קשירת הקשר, כמקבילות הישראליות של עבירת גניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות לפי החוק הפולני. לדעתו, העותר "המציא" עבירות מקבילות בחוק הישראלי, כדי לעקוף את ההתיישנות: "כל העבירות כאן הן ברף של עוון אשר ההתיישנות עליהן היא 5 שנות התמשכות, גם עפ"י עמדת המדינה. כל העבירות בגינן מתבקשת הסגרתו - התיישנו עפ"י הדין הישראלי ב-2004" (ע' 51 ש' 2-4). ברם, עיון בסעיפי העבירות הללו, מוביל אותי למסקנה, כי אין כל דופי בבחירתו של העותר בעבירות הללו, כעבירות המקבילות בדין הישראלי למעשים בגינם מבוקש המשיב 2 בפולין. 37. עבירת המרמה מוגדרת בסעיף 415 לחוק העונשין, כלהלן: "המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים". אשר ליסודותיה של העבירה, אלה שניים במספר: האחד, הצגת כוזבת; והשני, קבלת דבר מכוח אותה . לאלה עשוי להצטרף יסוד שלישי, והוא הנסיבות המחמירות. עבירת קשירת קשר, קבועה בסעיף 499 לחוק העונשין: "(א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו - (1) אם העבירה היא פשע - מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר; (2) אם העבירה היא עוון - מאסר שנתיים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר. (ב) הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'". יסודותיה של העבירה הינם: התקשרות בין שניים או יותר אנשים לשם הגשמתה של מטרה מסוימת; והיותה של אותה המטרה מטרה בלתי כשרה או מטרה כשרה באמצעים בלתי כשרים. 38. בענייננו, העבירות שיוחסו למשיב 2 בבקשת ההסגרה, סובבות סביב ה שהמשיב 2 גנב, יחד עם אנשים נוספים, עשרות סחורות שונות בין השנים 1993-1996, כגון מכשירי אלקטרוניקה, רכב כבד, מצרכי מזון, מוצרי קוסמטיקה ופריטי לבוש. הגניבה בוצעה בשיטה הבאה: הם איתרו חברות שנזקקו להובלת סחורות בין מדינות שונות באירופה, והציעו את שירותיה של חברה פיקטיבית שהקימו, אותה הציגו בפניהם כחברת הובלות. מן החברות הללו, קיבלו את פרטי ההובלה והמטען המלאים, ובכללם את שמו של הנהג שאמור לאסוף את הסחורה ואת פרטיו האישיים. כשברשותם הפרטים הללו, הוציאו ייפויי כוח בינלאומיים פיקטיביים להובלה, ובמקום להעבירם לנהגי החברות ששכרו את שירותיהם, השאירו אותם לעצמם. בנוסף, זייפו המשיב 2 ושותפיו לפשע דרכונים, רישיונות נהיגה ומסמכי רישוי של מכוניות ומשאיות, שבאמצעותם התחזו לנהגים שהיו אמורים לאסוף את הסחורה מהספקים. לאחר מכן, הציגו בפני הספקים את ייפויי הכוח והמסמכים המזויפים, אספו את הסחורה ובמקום להעבירה ליעדה, לקחו אותה לעצמם, ובהמשך מכרו אותה. 39. אני סבור, כי ניתן לראות במעשים אלה, של גניבה שיטתית של מטעני סחורות באמצעות התחזות לחברה פיקטיבית וזיוף מסמכים, מעשי מרמה שבוצעו בנסיבות מחמירות. בהציגם עצמם כחברת הובלות, קיבלו המשיב 2 ואחרים במרמה את פרטי ההובלה והמטען מהחברות ששכרו את שירותיהם. פרטי מידע אלו, אפשרו למשיב 2 את הוצאת ייפוי הכוח הבינלאומיים, את איסוף הסחורות מהספקים ואת גניבתן. מכאן, שהמעשים המיוחסים למשיב 2, מרכיבים את יסודות עבירת המרמה בדין הישראלי. ואכן, כפי שהציגה ב"כ העותר, בישראל, במקרים בהם הצליח אדם לקבל במרמה סכומי-כסף תוך שימוש במסמכים מזויפים ובמצגי-שווא, הוא הואשם, בין היתר, בעבירה של קבלת דבר במרמה (כך למשל בע"פ 1664/00 גולדין נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.10.02). בהמשך לאמור, יש לשים לב לדבריו של י' קדמי בספרו על הדין בפלילים (חלק שני) תשס"ו-2005, כי "עבירת המרמה הינה עבירה אחות לעבירת הגניבה" (בע' 833), וכי "מקום שמעשה עבירה של קבלת דבר במרמה ננקט לצורך הכשרת הקרקע לגניבת הדבר (על ידי הרמאי) - מהווה קבלת הדבר במרמה עבירה נפרדת מעבירת גניבת הדבר שבאה לאחריה" (ע' 834). כך גם פרשה הפסיקה את רכיבי היסוד העובדתי של עבירת המרמה באופן רחב, והעניקה למושגים "קבלה" ו"דבר" משמעות רחבה מקבלה פיזית של חפץ. לפיכך, אילו ביצע המשיב 2 בישראל את המעשים שבגינם הוא מבוקש בפולין, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בעבירה של קבלת דבר במרמה. יתר על כן, בנסיבות המקרה, סבורני, כי בישראל ניתן היה לייחס למעשי המרמה הנטענים את הרכיב של נסיבות מחמירות. זאת, לכאורה, לנוכח תחכומה של המרמה הנטענת; היקפה וממדיה; היותה פרי מאמץ מתוכנן, שיטתי וממושך; בסכומים נכבדים; וכלפי מספר ניכר של קורבנות. כך, אף נקבע לא אחת, כי הנסיבות המחמירות יכולות לקום לנוכח קיומה של תכנית פעולה משותפת של חבר אנשים שהתחברו יחדיו או קבלת דבר באמצעות זיוף ושימוש במסמך מזויף מבסס קיומן של נסיבות מחמירות (ר' גם קדמי, בע' 861). כל אלה, מתקיימים לכאורה במעשים המיוחסים למשיב 2. 40. וזוהי מסקנתי גם באשר לעבירת קשירת הקשר. סבורני, כי בגין המעשים המיוחסים למשיב 2, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בעבירה של קשירת קשר. המשיב 2 קשר לכאורה קשר עם אחרים, לביצוע מארג מתמשך של עבירות, ולפיכך, עסקינן בהתחברות בין אנשים לשם הגשמתה של מטרה בלתי כשרה (גניבת הסחורות), כדרישת יסודות עבירת קשירת הקשר הישראלית. כאן המקום להדגיש, כי עבירת קשירת הקשר אינה מהווה עבירה נגזרת, אלא עבירה עצמאית, שהיא מעין עבירה "מקדימה" לעבירה המהותית: "תחולתה של עבירת הקשר רחבה היא במובן זה שהיא מקיימת זיקה 'טבעית' לכל הוראה פלילית מסוג פשע ועוון, כעולה מהרישא לסעיף 499(א) לחוק העונשין. מטעם זה אין בחוק העונשין, או בחוקים אחרים בישראל אשר קובעים איסורים פליליים, ציון מפורש של עבירת הקשר ביחס לכל עבירה ועבירה" (ר' בעניין אברג'יל, בפסקה 52). אופייה זה, אינו מונע מלהאשים בשתי העבירות גם יחד (המקדימה והמהותית): "היה מדובר בקשירת קשר לעבור עבירה מסוימת - היא העבירה המהותית - תיווצר אמנם 'זיקה' בין השתיים ... ברם, זיקה זו אינה פוגמת באופייה של עבירת הקשר כעבירה עצמאית" (ר' קדמי, בע' 278). משכך, אילו ביצע המשיב 2 בישראל את המעשים המיוחסים לו, ניתן היה להעמידו לדין בעבירה של קשירת קשר. 41. מן האמור עולה, כי אין בסיס לטענתו של ב"כ המשיב 2, כי העותר, כמילותיו, ביצע "תרגיל" כדי להתגבר על ההתיישנות. המעשים שביצע לכאורה המשיב 2 מקימים באופן טבעי את יסודותיהן של עבירות קשירת הקשר והמרמה, ועל דרך השגרה מיוחסים למעשים כגון אלה אותן העבירות. פרופ' ש"ז פלר, בספרו דיני הסגרה (התש"מ-1980), עמד על טיבה של דרישת הפליליות הכפולה: "בקיצור ובצורה הקונקרטית ביותר, כאמור כבר קודם לכן, ניתן להפעיל את המבחן כדלקמן: אם מעבירים את היסודות המרכיבים את העבירה שהיא עילת בקשת ההסגרה במסננת של דיני העונשין של המדינה המתבקשת, ונשארים במסננת יסודות המצמיחים עבירה פלילית כלשהי גם לפי דינים אלה, אזי, במינימום זה, מתמלאת הדרישה של פליליות כפולה לאור הממד של הגדרת העבירה, לפי שתי מערכות המשפט" (שם, בע' 178). בענייננו, אם מעבירים את היסודות המרכיבים את העבירות המיוחסות למשיב 2 לפי הדין הפולני, במסננת של חוק העונשין הישראלי, אזי יעמדו לפנינו יסודות המצמיחים את העבירות הישראליות של קבלת דבר במרמה וקשירת קשר. והדברים נכונים גם באשר לעבירת גניבת הרכב, כפי שעולה מהודעתו של ארתור מטקובסקי מיום 23.1.96 (נספח 17 לבקשת ההסגרה של המשיב 2), שם סיפר על מקרה בו שדד אותו המשיב 2 וגנב את המשאית בה נהג. 42. ב"כ המשיב 2 הוסיף וטען, כי משום שחלק ניכר מהעבירות לא בוצעו בשטח פולין אלא בשטח גרמניה, בלגיה, רוסיה, צרפת והולנד, היה על העותר להוכיח שניתן להעמיד את המשיב 2 לדין בכל אחת מהמדינות הללו, בגין העבירות שבוצעו בשטחה. במסגרת זו, כך טען, יש לבדוק את ההתיישנות לפי הדין במדינות הללו. בחוק ההסגרההישראלי, אין כל הוראה שמגבילה את הסגרתו של אדם מישראל לפי מקום ביצוע המעשה עילת הליכי ההסגרה. עם זאת, התייחסות לסיטואציה האמורה - בה מתבקשת הסגרה בגין עבירה שלא נעברה בשטחה של המדינה המבקשת, אלא בשטחה של מדינה שלישית - מופיעה בסעיף 7(2) לאמנה: "מקום שהעבירה שעליה מבוקשת ההסגרה בוצעה מחוץ לשטח ארצו של הצד המבקש, ניתן לסרב לבקשת ההסגרה רק אם דיניו של הצד המתבקש אינם מתירים הגשת תביעה משפטית על עבירה מאותו סוג שבוצעה מחוץ לשטח ארצו או אינם מתירים הסגרת אדם על העבירה המשמשת נושא הבקשה" (הדגשה שלי - א' כ'). כלומר, המבחן הוא לפי הדין הישראלי, ולא נדרש לבחון גם את הדין בכל אחת מן המדינות שבהן בוצעו העבירות. בענייננו, ברי כי הדין הישראלי מתיר הגשת תביעה משפטית על עבירות מאותו סוג שמיוחסות למשיב 2. 43. לפיכך, אני קובע כי שלושת התנאים בעניין הפליליות הכפולה מתקיימים: המעשים המיוחסים הם עבירה לפי דיני המדינה המבקשת; הם גם מהווים עבירה לפי דיני המדינה המתבקשת; והעבירות הן עבירות הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה ואמנת ההסגרה. בהקשר זה אעיר, כי מאחר שמרבית העבירות מהוות עבירות הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה ולפי סעיף 2(1) לאמנה, הרי שניתן להסגיר את המשיב 2 גם בגין העבירות שהעונש בגינן פחות משנה מאסר, זאת לפי סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה ולפי סעיף 2(2) לאמנה. התיישנות 44. סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה אוסר על הסגרת אדם כאשר "בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל". בדין הפלילי הישראלי, נושא התיישנותן של עבירות מעוגן בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי. כך, סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי 8. קבע היועץ המשפטי לממשלה במקרה פלוני כי לפי סעיפים 4 עד 6 סעיפים 6 ו-7 אין בית משפט אשר לו סמכות מקומית, יידון הנאשם בבית משפט בירושלים.אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה, אם עברו מיום ביצועה: בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים; בפשע אחר - עשר שנים; בעוון - חמש שנים; בחטא - שנה אחת. בסעיף 9(ג) נקבע, כי "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". וסעיף 9(ד) לחוק מחיל את ההוראות האמורות גם על עבירות הסגרה: "הוראות סעיף קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה מהפעולות המפורטות באותו סעיף קטן, שנעשתה במדינה המבקשת, תאריך את מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה לפי סעיף זה, כאילו נעשתה בישראל". 45. כאמור, תחילה, טענו באי כוח המשיב 2, כי כל העבירות המיוחסות למשיב 2 התיישנו, זאת בשל הגשתה של הבקשה המשלימה בשנת 2010, שלדידם, מבטלת לחלוטין את הבקשה המקורית משנת 2007 ואת צו המעצר מיום 23.2.06, כאילו מעולם לא באו לעולם. ברם, כאמור לעיל, לא מצאתי לקבל זו. לחלופין, טענו באי כוח המשיב 2, כי גם אם אין המדובר בבקשה חדשה שמבטלת את ההליכים שקדמו לה, אזי עדיין ישנה התיישנות על פי הדין הישראלי, שכן המקבילה הישראלית הנכונה של העבירות שיוחסו למשיב 2 בפולין, היא עבירת הגניבה, שהינה מסוג עוון והתיישנות עליה עומדת על 5 שנים. ואולם, לנוכח מסקנתי כי דרישת הפליליות הכפולה מתקיימת ואין דופי בעבירות הישראליות שהציג העותר כעבירות המקבילות לעבירות הפולניות, הרי שהמסד מתחת ל זו נשמט גם הוא. 46. באי כוח המשיב 2 הוסיפו וטענו, כי יש לקבוע שמרוץ ההתיישנות מופסק לא במועד הגשת בקשת ההסגרה על ידי המדינה המבקשת, אלא במועד הגשת העתירה לבית המשפט הישראלי (ע' 51 ש' 12). כלומר, לדידם, לא ניתן לקבל את ה שמרוץ ההתיישנות נעצר עם הגשת בקשת ההסגרה בשנת 2007 אלא יש לקבוע כי הוא נעצר עם הגשת עתירת ההסגרה בשנת 2010. מאחר שהחקירה בפולין נסתיימה בשנת 1998, יוצא שהעבירות התיישנו. את טענתם זו, סמכו באי כוח המשיב 2 על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ מונדרוביץ. להשקפתם, פסק דין זה הפך את הפסיקות וההלכות שנפסקו קודם לכן בנושא ההתיישנות בדיני ההסגרה, משנקבע בו (לשיטתם) כי ראוי לראות את הפעולה שמפסיקה את מרוץ ההתיישנות כפעולה של הגשת העתירה בארץ, שאם לא כן, מקבלת המדינה גושפנקא להמשיך בסחבת עד להגשת העתירה לבית המשפט. באי כוח המשיב 2 המשיכו ופירטו, כי באותו מקרה, קיבל בית המשפט העליון את טענת ההתיישנות, אף שדובר במקרה של אישום חמור יותר מבענייננו, של ביצוע עבירות מין בקטינים. כן הפנו באופן ספציפי לקביעתו של בית המשפט, כי הימלטות המבוקש מאימת הדין במדינה המבקשת, אינה קוטעת את מרוץ ההתיישנות, וכך גם הוצאת צו המעצר או הודעה אדומה באינטרפול אינן מהוות פעולות חקירה הקוטעות את מרוץ ההתיישנות. בעניינו של המשיב 2, טענו, כי כל הפעולות שננקטו בין שנת 1998 ועד להגשת העתירה אינן פעולות שמפסיקות את מרוץ ההתיישנות, אלא הן כולן בגדר פעולות רגילות - לא משפטיות ולא פעולות חקירה. כך גם עצם הגשת הבקשה הפולנית להסגרה אינה בגדר פעולה של בית משפט, אלא מהווה פעולה מנהלית שאינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לבסוף, טענו באי כוח המשיב 2, כי מכל מקום, גם אם טענותיהם אלה לא יתקבלו, יש לקבוע שהעבירה של עבירת זיוף המסמך לפי סעיף 270(1) לחוק הפולני, שבגינה הוגשה העתירה המשלימה, התיישנה. 47. מן הצד שכנגד, ביקשה ב"כ העותר לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה. בהפנותה להלכה שנקבעה בע"פ 3439/04 בוזגלו נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 29.12.04 (להלן - פרשת בוזגלו), , כי מועד הגשת בקשת ההסגרה בידי המדינה המבקשת הוא המועד הקובע להתיישנות. לפיכך, לשיטתה, העבירות המיוחסות למשיב 2 טרם התיישנו, שכן לא חלפו 10 שנים מסיום החקירה בשנת 1998 ועד להגשת בקשת ההסגרה בשנת 2007. ב"כ העותר הוסיפה ופרטה לגבי הפעולות שנעשו לאיתורו של המשיב 2: בשנת 1999 הוצא צו המעצר נגד המשיב 2; בשנת 2002 הוצאה הודעה אדומה לחיפוש בינלאומי אחר המשיב 2 בכל המדינות החברות באינטרפול; בשנת 2006 הוצא צו מעצר חדש, לאחר איתורו של המשיב 2 בישראל בשנת 2005; ובשנת 2007, הוגשה בקשת ההסגרה. לדידה, יש להכיר בכל הפעולות הללו כפעולות הקוטעות את מרוץ ההתיישנות. כתמיכה לטענתה זו, הפנתה ב"כ העותר למקרים בהם הכיר בית המשפט בפעולות שנעשו לאיתור מבוקש שנמלט מהדין כפעולות חקירה כהגדרת ס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי. כן הפנתה לתכתובות שונות בדבר החיפוש אחר המשיב 2, שגם בהן יש, להשקפתה, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. 48. ב"כ העותר , כי אי ההכרה בפעולות לאיתורו של אדם שנמלט מהדין כפעולות חקירה, עשויה לרוקן מתוכן את תכלית דיני ההסגרה: "פרשנות אחרת יכולה להביא לתוצאה אבסורדית שבה החוטא יצא נשכר אם יצליח להימלט להסתתר די זמן ולא תהיה שום פעולה שניתן לנקוט בה" (ע' 46 ש' 6-7). בהתייחסה לע"פ מונדרוביץ, ב"כ העותר, כי לא נקבעה בו הלכה חדשה והוא אינו הופך את ההלכה שנקבעה בפרשת בוזגלו (כטענת באי כוח המשיב 2), אלא המדובר בפסק דין שניתן בנסיבות הייחודיות של אותו מקרה, אז שהה המבוקש שנים רבות בישראל והרשויות ידעו שהוא נמצא בישראל במשך כל הזמן הזה, ולכן למעשה כלל לא נדרשה הודעה אדומה לצורך איתורו של המבוקש. לא כך בעניינו של המשיב 2, שלא היה ידוע שהוא נמצא בישראל וההודעה האדומה נדרשה לצורך איתורו. כלומר, טענתה היא, כי הנסיבות בע"פ מונדרוביץ הינן שונות מנסיבות המקרה שלפנינו, וזוהי הסיבה מדוע פעולות מסוימות שנעשו שם לא הוגדרו כפעולות חקירה. ב"כ העותר הוסיפה, כי בעניינו של המשיב 2 אף לא היה חשד שהוא נמצא בישראל, שכן אם אכן היה חשד כזה, הדבר היה מוזכר בהודעה האדומה. שוני נוסף עליו הצביעה ב"כ העותר נוגע לצו המעצר שהוצא בשני המקרים. לטענתה, בעוד שבע"פ מונדרוביץ הוצא צו המעצר בעקבות הגשת כתב האישום, הרי שבמקרה דנן, לא הוגש כתב אישום והוצאת צו המעצר נועדה כדי להביא את המשיב 2 לדין בפולין. כלומר, צו המעצר שהוצא בשנת 2006 מהווה פעולה משמעותית הקוטעת את ההתיישנות. בנוסף, ביקשה ב"כ העותר לשים לב לעובדה שקביעותיה של השופטת פרוקצ'יה בע"פ מונדרוביץ בעניין תקנת הציבור והגנה מן הצדק, היו בדעת יחיד. 49. אשר לעבירת הזיוף ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1) שיוחסה למשיב 2 בעתירה המשלימה שהוגשה בשנת 2010, ב"כ העותר, כי גם זו לא התיישנה. זאת משום שעם קבלת בקשת ההסגרה בשנת 2007, נקטע מרוץ ההתיישנות, והחלה ספירה חדשה. ב"כ העותר , כי מאחר שהבקשה המשלימה הינה במהותה בקשה להוספה או תיקון של הבקשה המקורית, הרי שחל אותו רציונל שחל בסיטואציה של תיקון כתב אישום, ולפיו, מועד כתב האישום לעניינה של העבירה ה"חדשה", יהא מועד הגשתו של כתב האישום המקורי (ע' 65 ש' 28). דיון 50. ככלל, מועד ביצוע העבירה מהווה את תחילת תקופת ההתיישנות. עם זאת, כאמור, סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי יום ההליך האחרון בחקירה או יום הגשת כתב האישום או יום ההליך האחרון מטעם בית המשפט - הכל לפי המאוחר יותר - עשויים לעצור את מרוץ ההתיישנות ולהתחיל את ספירתו מחדש. כהשלמה לענייננו, סעיף 9(ד) מחיל את עיקרון ההתיישנות בפלילים ואת העילות לקטיעת ההתיישנות, גם על הליכי הסגרה. כפי שעולה, בתיק זה השאלות הטעונות הכרעה בהקשרה של טענת ההתיישנות, הן שתיים. האחת, מהו המועד הקובע להפסקת מרוץ ההתיישנות כשמדובר בהסגרה - האם זה מועד הגשת בקשת ההסגרה או שמא מועד הגשת העתירה להסגרה הוא הקובע; והשנייה, האם הפעולות שנעשו בעניינו של המשיב 2 מאז סיום החקירה בשנת 1998 - צו המעצר שהוצא בשנת 1999, ההודעה האדומה לאיתורו של המשיב 2 שהוצאה בשנת 2002, צו המעצר החדש שהוצא בשנת 2006, ובקשת ההסגרה שהוגשה בשנת 2007 - נחשבות בגדר פעולות שקוטעות את מרוץ ההתיישנות, ומביאות לתחילת מניינו מחדש. נפתח בשאלה הראשונה. 51. בפרשת בוזגלו קבע כבוד השופט מ' חשין: "ולענין סיום מועד ההתיישנות. הוראת ההתיישנות שבסעיף 2ב(א)(6) שלחוק ההסגרה, מדברת על בקשת הסגרה שהוגשה בשל עבירה שנתיישנה; פירוש: בקשת ההסגרה היא-היא המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות, ורק עבירה שנתיישנה קודם אותה בקשה תמנע הסגרה" (שם, בפסקה 24). ב"כ המשיב 2 טען, כי נקבעה בע"פ מונדרוביץ הלכה חדשה, ולפיה, ראוי לראות את הפעולה שמפסיקה את מרוץ ההתיישנות כפעולה של הגשת העתירה לבית המשפט, ולא הגשת בקשת ההסגרה. ברם, דברים אלה כלל אינם עולים מעיון בפסק הדין, ולמעשה, ההיפך הוא הנכון. כך, נקבע שם, כי "הליך ההסגרה שהוחל בשנת 2007 היה עשוי לקטוע את תקופת ההתיישנות כאירוע מנתק התיישנות, אלמלא הוחל לאחר שחלפו שתי תקופות התיישנות מצטברות, ולמעלה מכך, כשהאירוע ממנו מתחיל המניין הוא מועד הגשת כתב האישום בשנת 1985" (הדגשה שלי - א' כ') (שם, בפסקה 80). כן נקבע, כי ממועד הגשת כתב האישום ו"עד לפתיחת הליכי ההסגרה בשנת 2007 יש למנות את תקופת ההתיישנות בפלילים" (שם, בפסקה 107) (הדגשות שלי - א' כ'). אמירות אלה, לכאורה, מעוררות את השאלה האם הכוונה במילים "פתיחת הליכי ההסגרה" היא למועד הגשת בקשת ההסגרה או אולי דווקא למועד הגשת עתירת ההסגרה. התשובה לכך נמצאת בפסקה 76 לפסק הדין, שם עולה בבירור, כי הכוונה הינה למועד הגשת בקשת ההסגרה: "כתב האישום מייחס למערער ביצוע פשעי מין בשנים 1980-1984, ואילו בקשת ההסגרה מטעם ארצות הברית הוגשה בשנת 2007. ממועד ביצוע העבירות ועד לפתיחת הליך ההסגרה עברו, למעשה, שתי תקופות התיישנות בזו אחר זו ... מעבר לתקופת ההתיישנות השנייה נוספו עוד שנתיים עד לפתיחת הליכי ההסגרה בשנת 2007, אשר פתחו תקופת התיישנות שלישית בפרשה זו". דומה, כי זוהי גם הפרשנות הטבעית וההגיונית, משהיא עולה בקנה אחד עם לשון החוק, המתייחס במפורש בסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרהלמועד הגשת בקשת ההסגרה כמועד הרלוונטי לעניין התיישנות, כמו גם עם דבריו של בית המשפט העליון בפרשת בוזגלו, כפי שהובאו לעיל. ברי, כי אילו ביקש בית המשפט העליון בע"פ מונדרוביץ לשנות מההלכה שנקבעה בפרשת בוזגלו, היה עושה כן מפורשות. מכאן גם, שאין לקבל את טענת ב"כ המשיב 2, כי עצם הגשת הבקשה הפולנית להסגרה מהווה פעולה מנהלית שאינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות. 52. פועל יוצא של מסקנתי זו הוא, שלא חלה התיישנות על פי דיני מדינת ישראל על העבירות המיוחסות למשיב 2. שכן, אין מחלוקת שהחקירה נגדו בפולין, אשר ממועד סיומה מתחיל מניין ההתיישנות, נסתיימה בשנת 1998. לפיכך, מאחר שבקשת ההסגרה הוגשה כעבור 9 שנים, בשנת 2007, הרי שתקופת ההתיישנות של 10 שנים לא חלפה. 53. מסקנה זו למעשה מייתרת את הצורך לדון בשאלה השנייה, והיא האם הפעולות שבוצעו במהלך השנים הינן בגדר פעולות שיש בהן כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות. ברם, למעלה מן הצורך, אתייחס בכל זאת לטענתו של ב"כ המשיב 2, כי נקבעה בע"פ מונדרוביץ הלכה חדשה, והיא, שאין לראות בהוצאת הודעה אדומה לאיתור מבוקש, כמו גם בהוצאת צו המעצר, בחינת פעולות חקירה. הוא טען, שהקביעות בעניין משמעות המונח "חקירה על פי חיקוק" בע"פ מונדרוביץ, עומדות בסתירה לאמור בפסק הדין בפרשת בוזגלו. 54. בע"פ מונדרוביץ, ממנו ביקש ב"כ המשיב 2 להשליך לענייננו, היה ידוע שמונדרוביץ נמצא בישראל כבר בשנת 1984, ולמעשה, הליכי ההסגרה לא הסתייעו במשך 22 שנים בשל נוסח אמנת ההסגרה בין ישראל לארה"ב, שלא אפשר את הסגרתו, מהטעם שהעבירות שיוחסו למונדרוביץ אינן "עבירות הסגרה" בהתאם לאמנה שנחתמה בין שתי המדינות. רק לאחר תיקון האמנה בחודש יולי 2005, שנכנס לתוקף בחודש ינואר 2007, ניתן היה להגיש לישראל בקשה להסגרתו. במצב דברים זה, סבר בית המשפט העליון, כי הפעולות השונות שבוצעו במהלך השנים לאחר הגשת כתב האישום (בשנת 1985) בעניין הבאתו של מונדרוביץ לדין פלילי, אינן פעולות שניתן להגדירן כמעכבות את מרוץ ההתיישנות - הן אינן עונות למושג "חקירה על פי חיקוק" או "הליך מטעם בית המשפט", אלא הינן בחינת פעולות מנהליות שאין בהן כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות: "לאחר הגשת כתב האישום, לא בוצעו פעולות חקירה נוספות, ולא נוהלו הליכים משפטיים בעניינו של המערער, מן הטעם שהליכי הסגרה נגדו לא התאפשרו בשל הגדרת 'עבירות הסגרה' באמנה אותה עת, שלא התפרשה על עבירות האישום נגד המערער. כל הצעדים שננקטו על ידי רשויות ארצות הברית והאינטרפול לאחר הגשת כתב האישום - ובהם צווי מעצר שהוצאו, שחלקם בוטלו - לא היוו צעדי 'חקירה' קוטעי התיישנות, אלא פעולות שנועדו להותיר את עניינו של המערער 'חי ונושם', מתוך ציפייה שביום מן הימים הסגרתו תתאפשר אם וכאשר תתוקן האמנה" (הדגשה שלי - א' כ' ) (שם, בפסקה 81). 55. בכך נבדל המקרה שלפנינו מהמקרה של מונדרוביץ. שם, היה ידוע כל העת שמונדרוביץ שוהה בישראל, ולכן הלכה למעשה כלל לא נדרש צו מעצר או הודעה אדומה לצורך איתורו והוצאתם של אלה אכן היוותה עניין מינהלי גרידא שנועד כל כולו לעצור את ההתיישנות. בענייננו, לעומת זאת, לא היה ידוע לרשויות שהמשיב 2 נמצא בישראל וההודעה האדומה היתה הכרחית לצורך איתורו, ולא היתה רק בחינת צעד מינהלי וטכני. כך גם צו המעצר שהוצא נגד המשיב 2 אינו בעל נפקות טכנית ופורמאלית גרידא, בחינת "הליך סרק שנועד כל כולו להפסיק את מירוץ ההתיישנות", אלא היווה כלי ממשי והכרחי לאיתורו, לצורך העמדתו לדין. לכן, מאחר שבמקרה דנן הוצאת צו המעצר על ידי בית המשפט הפולני היוותה פעולה מהותית לאיתורו של המשיב 2, הרי שמדובר ב"הליך מטעם בית המשפט", שכידוע, גם הוא נקבע בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הישראלי כבעל כוח לעצור את מרוץ ההתיישנות. בהקשר זה אוסיף, כי לא נעלמו מעיני הדברים שנאמרו בע"פ מונדרוביץ, כי "הפרשנות בשאלת התקיימותם הקונקרטית של אירועים מנתקי התיישנות היא זהירה ונוטה לצמצום, לאור הקרנתם על זכותו היסודית של נאשם לחירות. נטל הוכחת התקיימותם של אירועים כאלה מוטל על התביעה, וספק בעניין זה פועל לטובת הנאשם" (שם, בפסקה 75), אך במקרה דנן, נחה דעתי, כי העותר עמד בנטל האמור, וכי בנסיבות הספציפיות של המשיב 2, אין ספק שהוצאת צו המעצר בשנת 2006, כמו גם הוצאת ההודעה האדומה, מהווים אירועים שיש בהם כדי לנתק את מרוץ התיישנות. כן אומר, כי אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב 2, לפיה הקביעות בעניין משמעות המונח "חקירה על פי חיקוק" בע"פ מונדרוביץ, עומדות בסתירה לפסק הדין בפרשת בוזגלו. עיון באותו פסק דין מלמד שכל שנקבע שם לגבי האירועים הבאים: יום הפנייה לאינטרפול לאיתורו של המבוקש, יום מעצרו של המבוקש בישראל, יום הגשת העתירה, ויום הבאתו לפני בית המשפט למעצרו - הוא, כי "ניתן לטעון, ולא במעט שיכנוע, כי פעילויות אלו אף-הן, למיצער מקצתן, היה בהן כדי לעצור את ההתיישנות" (שם, בפסקה 24). כלומר, אירועים אלה לאו דווקא הוגדרו כ"פעולות חקירה" אלא זכו להגדרה הכללית של "פעולות", דהיינו, הן פעולות חקירה והן הליכים מטעם בית המשפט. בנוסף, משתמע מפרשת בוזגלו, כי השאלה, האם פעולה מסוימת הינה בעלת נפקות כאירוע מנתק התיישנות, היא שאלה התלויה בנסיבות העניין, ועשויה להשתנות ממקרה למקרה. 56. אשר לשאלת התיישנותה של עבירת הזיוף ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1), שיוחסה למשיב 2 בבקשה המשלימה שהוגשה בשנת 2010. לנוכח מסקנתי שלעיל, כי הבקשה המשלימה אינה מהווה בקשה נוספת העומדת בפני עצמה, אלא עסקינן בתיקון של הבקשה המקורית, הרי שמוצא אני טעם בטענת ב"כ העותר, כי חל אותו רציונל שחל בסיטואציה של תיקון כתב אישום, ולפיו, מועד כתב האישום לעניינה של העבירה ה"חדשה", יהא מועד הגשתו של כתב האישום המקורי. ולענייננו: מועד הגשת הבקשה המקורית בשנת 2007 הוא המועד הקובע לעניין העבירה החדשה של זיוף ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 270(1), שבעתירה המשלימה. לפיכך, גם דינה של זו להידחות. 57. ואחרון. כידוע, בעבר, קבע חוק ההסגרה מבחן כפול להתיישנות, כי זו תיבחן לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל (בסעיף 8(2)). סעיף זה בוטל בתיקון מס' 8 לחוק ההסגרה, ובמקומו בא סעיף 2ב(א)(6) לחוק, שמסייג את אפשרות ההסגרה בהתיישנות העבירה או העונש לפי דיני מדינת ישראל בלבד. יחד עם זאת, המבחן הכפול עדיין ישנו, בהוראת סעיף 10 לאמנה, לפיה "לא יוסגר אדם אם נתיישנה העבירה או נתיישן העונש לפי דיני הצד המבקש או הצד המתבקש". מכאן טען ב"כ המשיב 2, כי היה על העותר להוכיח שהעבירה לא נתיישנה על פי החוק הפולני (בע' 51 ש' 25). השאלה, האם לאחר תיקונו של חוק ההסגרה בכל זאת נידרש להוראות ההתיישנות שבדין הזר טרם הוכרעה בפסיקה (ר' בפרשת בוזגלו בפסקה 21, ובע"פ 739/07 אפרת (קנת) נ' היועמ"ש, ניתן ביום 10.5.07, בפסקה 4). דעתי היא, כי בשים לב להנחה המשפטית שעמדה ברקע תיקון חוק ההסגרה הישראלי שקבע כי דיני ישראל בלבד הם שיכריעו בסוגית ההתיישנות, ולפיה "מדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (דברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), תשס"א-2000), ניתן להסתפק בהצהרתה של פולין כי העבירות לא התיישנו לפי הדין הפולני. הצהרה כזו ניתנה במכתבים של פולין מיום 4.2.10 ומיום 18.5.10 שצורפו לבקשה המשלימה, ובהם פירטה, כי העבירות המיוחסות למשיב 2 צפויות להתיישן בפולין רק ביום 26.6.21. מסכים אני עם ב"כ העותר, כי חזקה על הרשויות בפולין שלא היו דורשות את הסגרתו של המשיב 2 לולא סברו שאין כל מניעה לנהל נגדו את המשפט לאחר הסגרתו. שהרי אין זה הגיוני להניח שרשויות פולין היו פותחות בהליך של הסגרה, שדורש מצידם משאבים רבים, אלמלא ביררו לאשורם של דברים, כי אכן לא קיימת בעיה של התיישנות העבירות. שיהוי והגנה מן הצדק 58. ב"כ המשיב 2, עו"ד קופנהגן, טען, כי אם כטענת ב"כ העותר (לשיטתו), העתירה היתה מוכנה כבר בשנת 2003 (עת הגשת הבקשה להסגיר את המשיב 1) אך התעכבו בהגשתה משום שרצו להגישה ביחס לשני המשיבים יחדיו, אזי מדוע מאז הגשת בקשת ההסגרה להסגרתו של המשיב 2 בשנת 2007, חיכו שנתיים ושבעה חודשים נוספים עד לשנת 2010, כדי להגיש את העתירה? לדידו, ההסבר המתקבל על הדעת הוא שאיסוף הראיות הושלם רק בשנת 2010, ועל מנת שלא לפספס את ההתיישנות, הוגשה בקשה לא תקינה בשנת 2007. עו"ד קופנהגן הוסיף והקשה, הכיצד טוען העותר, כי התעכב בהגשת העתירה כדי להגיש את הבקשה להסגרת המשיב 1 יחד עם הבקשה להסגרת המשיב 2, כאשר רק בשנת 2006 נודע שהמשיב 2 בכלל נמצא בישראל: "הכיצד הם חיכו למישהו שהוא לא פה?" (ע' 63 ש' 16). בנסיבות אלה, טען, כי קמה טענת הגנה מן הצדק שיש בה כדי למנוע את ההסגרה. 59. עו"ד קופנהגן הוסיף וטען, כי בעניינו של המשיב 2 היה שיהוי ניכר ובלתי סביר בהגשת בקשת ההסגרה ועתירת ההסגרה, ומשכך, בשים לב לעובדה שהמשיב 2 חי בישראל במשך 16 שנים, הרי שהסגרתו לפולין אינה מידתית. בהמשך לטענתו זו, הציג ראיות שמעידות (לשיטתו), כי המשיב 2 כלל לא נמלט מפולין וכלל לא הסתתר בישראל: "הניסיון לצייר אותו כמי שנמלט מהדין הפולני הוא ניסיון שמטרתו להקצין את האירועים, ולא כך. באותה מידה הניסיון לצייר את המשיב כמי שעמד בראש ארגון ובחלק מהאירועים גם בראש ארגון פשיעה פולני" (ע' 54 ש' 32-30). כך, הציג חוברת משנת 2004 של עמותת הידידות המסחרית בין ישראל לפולין, המופצת על ידי שגרירות פולין, בה פרסם עצמו המשיב 2 בגלוי. כן סיפר, כי המשיב 2 אף נפגש בשנת 2003 עם יו"ר העמותה הזו ועם שר המשפטים הפולני, במטרה להגיע להסדר ייבוא סחורות פולניות לישראל. המשיב 2, היה חבר קרוב של הקונסול הכללי של פולין בארץ ואף ארגן את חגיגות יום העצמאות הפולני לאנשי השגרירות הפולנית, בנו למד בשגרירות פולין בארץ בין השנים 1997-2003, הוא התחתן עם דרכון פולני ועשה עסקים עם פולין. נציגי שלטון פולין שביקרו בישראל, נפגשו עימו. בנוסף, אשתו של המשיב 2 היתה בביקור בישראל בשנת 1996, וכשחזרה לפולין, נחקרה על ידי התובע הפולני על נסיעתה לישראל, ודיווחה לו שהיא נסעה לבקר את בעלה, שעלה לישראל. כן טען להימצאותו של מכתב, לפיו הפרקליט של המשיב נפגש בזמנו עם התובע הפולני (שכרגע מועמד לדין בגין שחיתות), והודיע לו שהמשיב 2 בישראל, והתובע אמר לו שהוא יודע זאת (בע' 53 לפרוטוקול). מכאן, טען, כי הרשויות הפולניות ידעו כל העת על שהותו של המשיב 2 בישראל, ולא ניתן לטעון שהגשת העתירה התעכבה מפאת הקושי באיתורו. 60. הלכה פסוקה היא, כי רק נסיבות "חריגות שבחריגות של שיהוי" עשויות לסכל את עתירתה של המדינה המבקשת (ר' בע"פ 740/05 שובייב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.4.10, בפסקה 6). בנוסף, כאשר מועלית של שיהוי בהגשתה של בקשת הסגרה, אין די בכך שהשיהוי שינה את מצבו של המבוקש לרעה, אלא "שומה על המבוקש להוסיף ולהראות כי הסגרה באותן נסיבות של שיהוי תעלה כדי היותה מעשה בלתי צודק בעליל ... אם בשל השיהוי נוצרו נסיבות יוצאות-דופן כדי כך שהסגרתו של פלוני באותן נסיבות תהא שקולה כנגד פגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל" (פרשת בוזגלו, בפסקה 17; וראו גם ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 7.3.05, בפסקה 39). 61. איני סבור, כי המקרה שלפנינו הוא מאותם מקרים בהם הליכי ההסגרה בעניינו של המשיב 2 לקו בשיהוי חריג ויוצא דופן. כך, רק בשנת 2005 התברר לפולין שהמשיב בישראל, ובשנת 2006 נתקבלה בישראל בקשה למעצרו הזמני ולהסגרתו. ברם, זו הוגשה שלא בדרך דיפלומטית ולא צורף לה חומר הראיות, ולכן, לבקשת העותר, בשנת 2007 הוגשה הבקשה כנדרש. כאמור, בשנת 2010 הוגשה עתירת ההסגרה. בהינתן שבקשת ההסגרה כוללת חומר ראיות רב, ולנוכח טיבו של הליך ההסגרה, הרי שלדעתי, פרק הזמן של שנתיים ושבעה חודשים שחלף בין הגשת בקשת ההסגרה לבין הגשת עתירת ההסגרה, אף אם אינו קצר, אינו קיצוני וחריג. מתאימים הם לכאן הדברים שנאמרו לפני ימים אחדים (ביום 13.2.11), על ידי כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסק הדין שניתן בע"פ 4333/10 לביא נ' מדינת ישראל: "עלינו לתת את הדעת למורכבות ההעמדה לדין כאשר מעורבות מספר מדינות (בענייננו שלוש), על גופי התביעה והאכיפה ועל הקשיים הכרוכים בכך; מטבע הדברים נחוץ פרק זמן שאינו קצר מאוד" (שם, בפסקה י"ג). בענייננו, יש גם לשים לב לעובדה שלבקשת הסגרתו של המשיב 1 משנת 2003 לא צורפו הראיות (אלא רק פסק הדין המרשיע בפולין ופסק הדין בערעור עליו), ואלה צורפו לראשונה לבקשת ההסגרה של המשיב 2 בשנת 2007. מכאן, שטענת ב"כ המשיב 2, כי העתירה היתה מוכנה בשנת 2003 וכי כל שנדרש היה אך להוסיף את המשיב 2 - איננה נכונה. מכל מקום, גם אם היה שיהוי מסוים בהגשת בקשת ההסגרה, ספק בעיני, האם פרק הזמן של שנתיים ושבעה חודשים מגיע כדי "שיהוי קשה ובן פועל משפטי", כביטויו של כבוד השופט מ' חשין בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.9.03), בפסקה 20. בנוסף, אני מסכים עם ב"כ העותר, כי אף אם המשיב 2 היה מוכר בשגרירות פולין בישראל, עדיין, אין להקיש מכך שבהכרח ידעו שם שיש נגדו בקשת הסגרה. והדברים נכונים גם באשר לחוברת משנת 2004 בה מופיעה פרסומת של המשיב 2 הנושאת את תמונתו. כל אלה, אינם מובילים למסקנה החד משמעית שהרשויות בפולין ידעו שהמשיב 2 שוהה בישראל. מנגד, עומדת לפניי ההודעה האדומה לאיתורו של המשיב 2 שהופצה באינטרפול, אשר ברי, כי לא היתה מופצת לחינם, אם אכן היה ידוע מקום הימצאו (ומה גם שלא מופיע בה דגש על חיפוש בישראל). אוסיף, כי טענתו של ב"כ המשיב 2, לפיה ישנו מכתב המתאר פגישה של פרקליטו של המשיב עם התובע הפולני, במסגרתה אמר לו האחרון שהוא יודע שהמשיב 2 נמצא בישראל, כמו גם טענתו, כי אשתו של המשיב 2 סיפרה לתובע הפולני שהיא ביקרה את בעלה בישראל, נותרו בגדר טענות בעלמא, ללא כל תימוכין. לפיכך, בנסיבות אלה, אף שהמשיב 2 חי בישראל כ-15 שנים, עדיין, אין בידי לקבל את ה שהסגרתו של המשיב 2 תעלה כדי מעשה בלתי צודק בעליל או מעשה התעמרות קשה, ולא שוכנעתי, כי בעניינו של המשיב 2 נוצרו נסיבות יוצאות דופן כך שתהא בהסגרתו משום פגיעה ברגש הצדק והמוסר. הסבל שייגזר עליו לשאת כתוצאה מהסגרתו לפולין, אינו חורג מגדר התוצאה הטבעית של הליך הסגרה. תקנת הציבור 62. כאמור, סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה אוסר על הסגרתו של אדם למדינה המבקשת כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". באי כוח המשיב 2 העלו את ה, כי הפרקליטות בפולין מושחתת והמשיב 2 לא יזכה שם למשפט הוגן. לכן, לטענתם, הסגרתו של המשיב 2 לפולין אינה מתיישבת עם תקנת הציבור. על מנת לתמוך בדבריהם אלה, הגיש עו"ד קופנהגן כתבות עיתונאיות מפולין וכן כתבות מהאינטרנט, בדבר מסיבות שנהגו הפרקליטים בעיר ורוצלב לקיים עם גנגסטרים, ובפרט, על מעשי שחיתות של התובע אוז'ימינה, התובע שטיפל בעניינו של המשיב 2. עו"ד קופנהגן טען, כי התובע אוז'ימינה איים על המשיב 1, שאם לא ישלם לו סכום של 300,000 זלוטי, הוא והמשיב 2 יסתבכו. מאחר שלא היה להם את הכסף, "התבשל התיק הזה כפי שהתבשל" (ע' 60 ש' 23). במצב דברים זה, כך טען, היה מחובתו של העותר לבדוק את האפשרות שהתיק נגד המשיב 2 "בושל" בטרם הגיש את עתירת ההסגרה, ובכלל זה היה על העותר לבקש את כתב האישום שבו מואשם התובע אוז'ימינה, ולבחון האם האישומים נגדו נוגעים גם למשיב 2. לדידו, לא ניתן להסתפק במכתב ששלחה פולין בעניין זה, ועדיין נותר "צל של ספק על תקינות ההסגרה" (ע' 60 ש' 16-17). משכך, טען, כי מטעמי צדק צריך בית המשפט להימנע מהסגרה בטרם יבורר החשד האמור. 63. עו"ד קופנהגן המשיך והלין לגבי התנהלותו של העותר. לטענתו, למרות שרשויות פולין הבהירו לעותר באופן חד וברור (במכתב ההבהרות מיום 7.9.10 ובמכתב נוסף מיום 20.6.10, שלא תורגם לאנגלית), כי אין נגד המשיב 2 תשתית ראייתית להיותו ראש ארגון ואין כוונה להעמידו לדין בדבר קיומו של ארגון או ניהולו של ארגון, בכל זאת, הציגה ב"כ העותר לאורך טיעונה את המשיב 2 כראש ארגון. הדבר מעיד, לשיטתו של עו"ד קופנהגן, על חוסר הגינותה של ב"כ העותר בהצגת הדברים לבית המשפט, משלדידו היא הטעתה את בית המשפט לסבור שהמשיב 2 עמד בראש ארגון. הוא טען, כי הניסיון של ישראל לייחס למשיב 2 מה שפולין כלל לא מייחסת - חברות בארגון או עמידה בראש ארגון - הוא ניסיון לא הוגן ולא חוקתי. כן, טען, כי העובדה שהעותר הנחה את רשויות פולין שיש עבירה נוספת שניתן להסגיר בגינה, אינה חלק מההתחייבויות שישראל לקחה על עצמה, ויש בה טעם לפגם. 64. בעניינה של תקנת הציבור, נקבע לא אחת, כי "בית המשפט לא יידרש לתקנת ציבור זו כעניין שבשיגרה, והשימוש בה כמחסום לא ייעשה אלא במשורה" (ר' ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 23.5.02, בפסקה 87). על הטוען לקיומו של סייג תקנת הציבור, להציג "נתונים בדוקים, יוצאי דופן וכבדי משקל, אשר לפיהם תהיה הסגרה, בנסיבות המקרה, בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה לכדי מעשה של התעמרות קשה במבוקש. מובן, שהכוונה איננה לכך שהמבוקש עלול להישפט ולהיאסר ולסבול עקב כך את סבלו של נאשם, עציר או אסיר, שהרי זו מטרתה הלגיטימית של ההסגרה ותוצאתה הטבעית. המדובר בהתפתחות שהיא מעל ומעבר לתוצאה המשפטית המתוארת, אשר הינה צפויה וטבעית" (בג"צ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, ניתן ביום 10.3.87, בפסקה 17(ד)). על אותו משקל, נקבע בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 30.11.05), כי "על הטוען לפגיעה בהוגנות ההליך להצביע על מכשלה קונקרטית" (שם, בפסקה 29). 65. במקרה שלפנינו, טען ב"כ המשיב 2 באופן ספציפי כנגד התובע הפולני אוז'ימינה, שניהל את התיק נגד המשיבים, כי הלה הועמד לדין בפולין והורשע בקבלת שוחד במסגרת תפקידו כתובע. בעקבות טענותיו אלה, שהועלו כבר בישיבה הראשונה שהתקיימה, פנה העותר, בהמלצת בית המשפט, לרשויות פולין לקבלת התייחסותם בנושא. תשובת התביעה הפולנית נתקבלה ביום 17.9.10, ולפיה, אין בידי התובע המחוזי של ורוצלב כל מידע שמצביע על קשר כלשהו בין המקרה של המשיב 2 לבין החקירה המתנהלת נגד התובע אוז'ימינה. כן נמסר, כי אין בידי התובע המחוזי של ורוצלב מידע שעשוי לערער את מהימנות הראיות שנאספו נגד המשיב 2. כאמור, ב"כ המשיב 2 טען, כי אין להסתפק בתשובה זו, אך איני סבור כמותו. נחה דעתי, כי די בדברים אלה כדי להפיג את החשש שהתיק "בושל" ושהעדים הרבים שישנם העלילו על המשיב 2. בנוסף, אף שיש בכתבות שהציג ב"כ המשיב 2 כדי להצביע, לכאורה, על התנהלותו המקצועית הפסולה של התובע אוז'ימינה, הרי שהן אינן מלמדות, כי גם במקרה של המבקשים פעילותו של אותו אוז'ימינה היתה נגועה בשחיתות וכי הוא הנחה את יתר המעורבים בפרשה להטיל על המשיבים את עיקר האשמה: בכתבה מיום 26.8.07 שהציג ב"כ המשיב 2, נכתב, כי התובע אוז'ימינה חשוד במכירה של מסמכים סודיים לפושעים, ואילו בכתבה מיום 14.9.06 דובר על שחרור חשודים בתמורה לשוחד כספי. כפי שציינתי לעיל, לצורך הימנעות מהכרזה על אדם כבר-הסגרה מהטעם של תקנת הציבור, יש להוכיח שההליך העתיד להתקיים במדינה המבקשת "צופן בחובו, בבחינת תוצאה בלתי נמנעת וידועה מראש, עיוות של הדין" (ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.4.10, בפסקה 7) (הדגשה שלי - א' כ'), וזאת - לא הוכח בפניי. מקל וחומר, שהדברים נכונים גם באשר לדיווחים הכלליים בנוגע למצבה של מערכת המשפט הפולנית. לגבי טענות מסוג זה, נקבע, כי "קשה ככלל לקבל טענות כלליות כנגד מערכת משפט פלונית, שאינן ממוקדות בפרט הרלבנטי, כטעם להימנעות מהסגרה" (בע"פ 250/08 פלוני נ' היועמ"ש, ניתן ביום 12.3.09, בפסקה ל"א). שכן, משנכרת הסכם הסגרה עם מדינה פלונית, נקודת המוצא היא, שאין מניעה כללית להסגיר אליה נאשמים, זאת בשים לב למשמעויות כבדות המשקל הטמונות באי הסגרתו של המבוקש: פגיעה ביחסים הבינלאומיים שבין ישראל והמדינה המבקשת, הפיכת ישראל למקלט ליהודים עבריינים, פגיעה בזכותה של מדינה להגן על עצמה מפני מי שלטענתה ביצע בשטחה מעשים פליליים, וסיכול מטרות מוסד ההסגרה. לפיכך, משלא הוכח, כי למשיב 2 עצמו נשקפת סכנה של ממש לפגיעה בזכותו להליך הוגן אם יוסגר לפולין, הרי שלא קמה הצדקה לסטות מנקודת המוצא האמורה. אוסיף, כי דווקא דומני, שבהעמדתם לדין של מספר פרקליטים בעיר ורוצלב יש כדי להצביע על תקינותה של מערכת המשפט הפולנית, שמוקיעה מתוכה את מי שסרח בתפקידו. על כן, אני קובע, כי לא עלה בידי המשיב 2 לשכנע בטיעוניו, כי מערכת המשפט הפולנית אינה מקיימת משפט צדק, וכי ההסגרה תפגע בהגנתו ובזכותו להליך הוגן. 66. גם דינן של הטענות בדבר חוסר הגינותו של העותר בהצגת המשיב 2 כראש ארגון פשיעה - להידחות. בעניין זה, טען ב"כ המשיב 2, עו"ד קופנהגן, כי "משתמשים פה בעשרות פעמים במושג ראש ארגון פשיעה" (ע' 39 ש' 29). ברם, לאורך עתירת ההסגרה, כמו גם בטיעוניה בפני בית המשפט, שבה ב"כ העותר והבהירה, כי למשיב 2 לא מיוחסות עבירות של ארגון פשיעה אלא ה היא אך לקיומו של ארגון. בהתאם, עשתה שימוש במילה ארגון, ולא בצמד המילים "ארגון פשיעה". כך, למשל, כתבה בסעיף 14 לעתירה המשלימה: "המשיב הפעיל בפולין ארגון עברייני שהיה מעורב בביצוע עשרות עבירות רכוש ומרמה במספר מדינות באירופה", זאת כפי שנכתב בבקשת ההסגרה, בה תואר המשיב 2 כמי שארגן קבוצת אנשים שמטרתם לבצע פשעים: “Janusz Deren organized a criminal group in early 1993”. בהמשך סעיף 14 לעתירה המשלימה, כתבה ב"כ העותר, כי "המשיב והמבוקש, בעצמם ובשיתוף אחרים, גנבו ויזמו גניבת סחורות שונות", וזאת, כאמור בבקשת ההסגרה המשלימה בה נכתב, כי המשיב 2 פעל במשותף עם אחרים: “jointly and in conspiracy with…”. ניתן גם לראות, כי בהודעותיהם של העדים השונים, ההתייחסות היא לקבוצה (group), והמשיב 2 תואר על ידיהם כמי שעמד בראש הקבוצה. כשלעצמי, אינני רואה פגם בכך שב"כ העותר הציגה את המשיב 2 כראש ארגון, שכן ראש ארגון או ראש קבוצה, בנסיבות דנן, היינו אך הם. לפיכך, לא מצאתי בסיס ל לפיה בית המשפט הוטעה. נהפוך הוא, הובהר לאורך כל ההליך, כי לא נטען שהמשיב 2 עמד בראש ארגון פשיעה, אלא אך כי המשיב 2 לקח תפקיד מוביל בהתארגנות משותפת של קבוצת אנשים לביצוע פשעים. כן אומר, כי לא מצאתי כטענת עו"ד עירוני, לפיה העובדה שב"כ העותר תארה שהמשיב 2 איים באקדח על ארתור מטקובסקי כדי לשדוד את המשאית שלו, נועדה כדי ליצור דעה קדומה כלפי המשיב 2. המדובר בתיאור חלק מהמסכת הראייתית הנטענת, ותו לו. 67. ודבר אחרון בנקודה זו. לא נעלמו מאוזני דבריה של ב"כ העותר במהלך טיעוניה, כי בעת שנציגי העותר התכוננו לעתירה, הם הבחינו בכך שלמרות שחומר הראיות מצביע "בבירור" שהמשיב 2 זייף מסמכים והשתמש במסמכים מזויפים, הוא אינו מבוקש בגין עבירה של זיוף. היא המשיכה וסיפרה, כי לנוכח זאת, פנה העותר לרשויות פולין לברר את פשר הדבר, ובתגובה, הודיעו רשויות פולין שבשגגה הם לא כללו את עבירת הזיוף, ובכוונתם להגיש עתירה משלימה וכן תיקון של צו המעצר (ע' 35 ש' 23-27 לפרוטוקול). יתכן, כי עדיף היה שהעותר לא יעשה כן. עם זאת, נחה דעתי, כי בנסיבות המקרה אין בהתנהלות זו כדי להפוך את ההסגרה ל"מעשה בלתי צודק בעליל" או ל"מעשה של התעמרות קשה במבוקש", שיש בו כדי לסכל את ההסגרה. חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה 68. לבקשת ההסגרה צורפו הודעות רבות (20 נחקרים). במרכזן, עומדות הודעותיהם במשטרה של המשיב 1 ושל יתר חברי הארגון הנטען, אשר חלקם אף הורשעו (ביום 7.8.01) בגין הפרשה האמורה (המשיב 1, פיוטר פיטולה, ווצ'יץ בוזייטביץ' וקרייצוף פאזיקאוויץ). כן ישנן הודעותיהם של מעורבים נוספים באירועים הנטענים. כולם פירטו את מעשי הגניבה והמרמה השונים, מתי בוצעו וכיצד, תוך שהתייחסו לחלקו של המשיב 2, אותו זיהו כמי שעמד בראש הארגון וכמי שקיבל את ההחלטות. 69. המשיב 1, בשש הודעותיו (נספחים 21-27 לבקשת ההסגרה של המשיב 2), קשר את המשיב 2 למעשים המיוחסים לו והגדיר את המשיב 2 כמי שהורה לחברי הארגון כיצד לפעול וכגורם שקבע מה יהא תפקידו של כל אחד. לדבריו, המשיב 2 היה זה שהורה על הוצאתם לפועל של איסופי הסחורה והובלתם באמצעות מסמכים מזויפים. כן פירט המשיב 1 לגבי כל אחד מהאירועים, כיצד התבצעו ומה היה חלקו של המשיב 2 בהם. הוא חזר על כך שהמשיב 2 היה זה שיזם וניהל את הפעולות, והורה לכל אחד מהו תפקידו. כך, למשל, אמר המשיב 1 לגבי גניבת מטען מכשירי הטלוויזיה מהמבורג, כי “Janusz arranged the whole business in Hamburg” (ע' 102), והגדיר את המשיב 2 כ"בוס", בהתייחסו לסכומים שהתקבלו מ"המכה": “Janusz kept it confidential, as any boss would anyway” (ע' 102). כן לדבריו, המשיב 2 היה מי שחילק את השכר, והיה אחראי לבדו אחראי על כספים. בהתייחסו להובלת סחורה מרוסיה, אמר:“I do not know the details, this was arranged by my brother with Schmidt and the Russians” (ע' 110). 70. על מעשי הגניבה או הניסיונות לבצעם, כמו גם על תפקידו של המשיב 2, ניתן גם ללמוד מהודעותיהם של אנשים נוספים שפעלו, לכאורה, במסגרת הארגון: הודעתו מיום 28.2.97 של פיוטר פיטולה (נספח 36 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). הלה סיפר, כי המשיב 2 הינו חמו. הוא תאר את מעשי הגניבה השונים שבוצעו בהנהגתו ובהוראותיו של המשיב 2, באמצעות מסמכים מזויפים. כך, למשל, פירט על מקרה של ניסיון לגניבת מטען נעליים ובגדי ספורט, שלא צלח, לאחר שבמעבר הגבול התבקש נהג המשאית שהובילה את הסחורה, בוזייטביץ', לעבור בדיקה קפדנית. לדברי פיטולה, המשיב 2 הורה לבוזייטביץ' לברוח מהמקום ולהותיר את המשאית עם הסחורה, ואף שכר לו דירה שיתגורר בה לתקופה מסוימת. הודעתו של ווצ'יץ בוזייטביץ' מיום 25.2.97 (נספח 28 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). הלה עבד כנהג עבור המשיבים. לבקשתם, מצא להם נהג נוסף, והגדיר בפניו את העבודה כלדקמן: “I specifically told him that on instruction of the Deren brothers or people appointed by them we would collect cargo in Europe based on phony documents. Then we were supposed to bring the goods to Poland". באופן ספציפי, סיפר בוזייטביץ' על הובלה של מטען תה, מהמבורג. כן סיפר על הובלה נוספת שביצעו בהוראתו של המשיב 2 ובאישורו, זמן קצר לאחר הובלת מטען התה: “a task commissioned by Janusz, to collect goods … after Janusz approved the goods, I went to get loaded”. הוא המשיך ופירט, כי במעבר הגבול התעוררה בעיה, כאשר אחד השומרים הבחין שלוחית הרישוי של המשאית אינה תקינה. משכך, שאל בוזייטביץ' את המשיב 2, שחיכה לו בצד השני של הגבול, מה לעשות, וזה הנחה אותו לנטוש את המשאית ולבטל את רישומה, ולשמור על "פרופיל נמוך", ואף שלח אותו לדירה ששכר בוורוצלב. בסוף הודעתו, מסר בוזייטביץ' שהמשיב 2 היה הדמות המרכזית בקבוצה ומי שקיבל את ההחלטות:“In the whole described group, the most important person was Janusz Deren, he made the decisions, which were subsequently implemented by his son-in-law Piotrek Pitula or his brother Wlodzimierz. I believe that Wozniak was treated in the whole operation as a partner, while Tomaszewski, this Karol and I were simply people for dirty work”. הודעתו של קרייצוף פאזיקאוויץ מיום 7.9.95 (נספח 10 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). הלה עבד כנהג בחברת הובלות בשם "רומא", ובעיקר הוביל סחורות מהמבורג. לדבריו, הוא הסכים לשתף פעולה עם הקבוצה, לאחר שפיטר פיטולה איים עליו, כי יעליל עליו שהעתיק עבורו (עבור פיטולה) מסמכים תמורת כסף. כן איים על קרייצוף שאם לא יענה לבקשתו "we will deliver a bomb to your doorstep" (ע' 58). קרייצוף המשיך וסיפר, כי נדרש לפרוק סחורה שהוביל במשאית שלו לרכביהם של חברי הקבוצה, ולאחר מכן לדווח למשטרה כי היא נגנבה. בפרט, לגבי המשיב 2, סיפר על מקרה בו שוחח עם המשיב 2 ואמר לו שאנשים בחברה בה הוא עובד "מרחרחים" סביבו והוא לא יכול לארגן את מוצרי האלקטרוניקה (ע' 60). כן מסר, כי לאחר שאמר לפיטולה שהוא במצוקה כלכלית, ושאל האם הם יכולים להלוות לו כסף,“Pitula told me to contact his boss Janusz in Wroclaw and ask him for money” (ע' 60). קרייצוף עשה כן, והמשיב 2 הורה לו להיפגש עימו בתחנת הרכבת בוורוצלב, והעביר לו סכום כסף. קרייצוף הוסיף, כי אז ראה לראשונה את המשיב 2, אך הוא גם שוחח עימו בטלפון מספר פעמים. הוא מסר, כי למיטב ידיעתו, המשיב 2 הוא הגורם הראשי מאחורי מעשי הגניבה, ולצורך ביצוע המעשים בפועל, מינה המשיב 2 את פיטולה כאחראי: “From what I know, Janusz is the main organizer of all rackets, whereas for the jobs he has his men commanded by Pioter Pitula” (ע' 62). הודעותיו של יאצ'ק לאצ'אני מיום 28.9.95, 6.10.95, 30.10.95 ו-28.11.95 (נספחים 1, 2, 3 ו-4 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). לאצ'אני מסר, כי המשיבים ביקשו ממנו לארגן להם משאית, לצורך הובלת נעליים. משום שהיה חייב למשיב 2 כספים, וחשש שהמשיב 2 ישלח אנשים להכותו, נענה לבקשתם. לדבריו, מאוחר יותר הוא גילה כי מדובר בסחורה גנובה. כן מסר לאצ'אני, כי בהוראת המשיב 2 הוא נסע לברלין ואסף שם קלטות עבור המשיב 2 מרומן שמידט, והובילן בחזרה לוורוצלב. לדבריו, המשיב 2 הוא שהורה לו כיצד עליו לפעול: “My brother-in-law contacted Janusz Deren on the telephone. He told us to reload the cassettes for our cars to another car to carry them to different place” (בע' 15). הודעתו של טדיוז פיסארצוק מיום 6.11.95 (נספח 5 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). פיסארצוק מסר, כי הוא עבד בחברה בשם "הדר" שבבעלות המשיב 2. הוא סיפר על שלוש פעמים בהן העביר עבור המשיב 2 קלטות מברלין, אותן אסף מרומן שמידט. המדובר בכ-50,000 קלטות TDK. כן הוביל עבור המשיב 2 משאית עמוסה בחביות מלאות בנוזל, שהוא לא ידע מהו. הודעתו של יירזי יורקובסקי מיום 17.11.95 (נספח 7 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). יורקובסקי עבד בחברת "הדר" שבבעלותו של המשיב 2. לדבריו, הוא עזב את העבודה לאחר שהבחין בכך שהמשיב 2 מעורב בפעילות פלילית. יורקובסקי תיאר את שיטת העבודה של המשיבים ("האחים דרן", במילותיו) לביצוע מעשי הגניבה (בע' 35), וכן פירט על אירועים ספציפיים עליהם שמע או נכח. לדבריו: “I know all the facts I am telling you either from Janusz Deren or from conversations between Janusz and Wlodek, during which I was present” (ע' 36). כן סיפר, שהיה נהוג להתקשר למשיב 2 ולעדכן אותו שהכל בסדר. בנוסף, פירט על מקרה בו המשיב 2 העביר לידיו מעטפה ובה דרכון פולני מזויף ותעודות פולניות פיקטיביות (בע' 39), וסיפר על מקרה של גניבת מטען של קלטות, באמצעות דרכון מזויף. בהקשר זה הוסיף, כי המשיב 2 הזהיר אותו שלא יספר על מקור הקלטות לאיש, אחרת יאונה למשפחתו "משהו רע" (ע' 42). הודעתו של זביגניו מיוגוסזבסקי מיום 7.9.95 (נספח 20 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). הלה מסר, כי עבד כנהג משאית וקיבל מהמשיבים מסמכים מזויפים באמצעותם אסף עבורם סחורה. לדבריו, הוא ראה יותר את המשיב 1, אשר מילא אחר הוראותיו של המשיב 2: “Used to Wlodzimierz Deren more often. I know that Janusz would give him instructions” (ע' 97). כן תאר בפירוט את ההובלות שבהן השתתף. הודעותיו של מריאן נלפה מיום 14.5.96 ומיום 5.6.96 (נספחים 11 ו-12 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). נלפה סיפר, כי המשיב 1 הציע לו ולאדם נוסף בשם אוגוסטניאק לנסוע לגרמניה, שם תחכה להם משאית והם יובילו עימה סחורה מעבר לגבול. לצורך האמור, העביר המשיב 1 לאוגוסטניאק מסמכים מזויפים, והשניים העבירו קלטות TDK. כן סיפר נלפה על מקרה בו פיטר פיטולה הציע לו ולאוגוסטניאק לסייע בפריקת מכונית. לדבריו: “It was clear to me that Piotrek had arrived on instructions of either Wlodek or Janusz Deren” (ע' 66). אוגוסטניאק לא היה מעוניין בכך, אך לאחר ששוחח בטלפון עם המשיב 2, הצטרף אליהם. פיטולה אמר להם שהמשיב 1 ישלם להם, אך בפועל לא קיבלו דבר. הודעותיו של רוברט תומאס טוטה מיום 28.9.95, 26.10.95 ו-4.2.97 (נספחים 30-32 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). הלה עבד בחברת "הדר" שבבעלותו של המשיב 2. הוא הודה במעורבותו במעשים שיוחסו לו, ופירט על מקרה בו ליווה הובלת נעליים גנובות לבקשת המשיב 1, בתמורה לסכום כסף. לאחר האירוע עם הנעליים, הוא דיבר עם המשיב 2 וזה הבטיח לשלם לו בונוס. עם זאת, תומאס אמר, כי אינו יכול לומר שהמשיב 2 היה מעורב או קשור לגניבת הנעליים וכך גם המשיב 1 לא יצר קשר עם המשיב 2 בנוכחותו (ע' 160). הודעותיו של לאצ'ק אוגוסטניאק מיום 8.3.96, 5.5.97 ו-9.11.98 (נספחים 13, 14 ו-15 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). אוגוסטניאק הודה במעורבותו בחלק ממעשי הגניבה. לדבריו, הוא שיתף פעולה עם המשיבים לאחר שאיימו על חיי משפחתו. הוא שימש כנהג משאית של הקבוצה, ופעל על פי הוראותיו של המשיב 2, שלדבריו, היה מי ששלט בארגון ואילו המשיב 1 היה יד ימינו: “I can state that the boss of the entire group was Janusz Deren. He gave the orders and directed all actions. His right hand was his brother Wlodzimierz Deren” (ע' 76). הודעתו של סטניסלב טייזינסקי מיום 17.6.97 (נספח 19 לבקשת ההסגרה של המשיב). טייזינסקי מסר, כי ביצע הובלות עבור המשיבים, באמצעות מסמכים מזויפים שהעבירו לו (ע' 94). לדבריו, הוא פעל על פי הנחיותיו של המשיב 1. הודעתו של ארתור מטקובסקי מיום 23.1.96 (נספח 17 לבקשת ההסגרה של המשיב 2). מטקובסקי סיפר על מקרה בו המשיב 2 דרש ממנו למסור לידיו משאית שהובילה סחורה, ולדווח למשטרה, כי הותקף והמשאית נשדדה. משסרב, שלף המשיב 2 אקדח ואמר שייקח את הסחורות בכל מקרה, ואיים עליו כי יירה בו (ע' 88). לכן, פעל ארתור על פי הוראותיו של המשיב 2. המשאית לא הוחזרה לו מעולם (ע' 89). דיון 71. אני קובע, כי הראיות התומכות בבקשת ההסגרה - הודעתו של המשיב 1 והודעותיהם של המעורבים הנוספים בפרשה, כמו גם הרשעתו של המשיב 1 - מהוות תשתית ראייתית המצביעה על כך שיש מקום לנהל משפט בו תוכרע אשמתו או חפותו של המשיב 2, ומקימות "אחיזה לאישום" במובנו של סעיף 9 לחוק ההסגרה. ההודעות השונות מציירות תמונה לכאורית של פעילות משותפת ומתואמת של המשיב 2 יחד עם אחרים, לגניבת סחורות טובין שונות. זאת בדרך של הקמת חברה פיקטיבית שהציגה עצמה כחברת הובלות, אשר הועברו לידיה פרטי ההובלה הרלוונטיים. על סמך הפרטים שקיבלו, זייפו חברי הקבוצה דרכונים, רישיונות נהיגה ומסמכי רישוי של מכוניות ומשאיות, ואנשיה התחזו לנהגים המקוריים שהיו אמורים לאסוף את הסחורה. כך, העבירו את הסחורה בין מדינות שונות באירופה. בחלק מהמקרים, העבירו הנהגים המקוריים בעצמם את הסחורה לחברי הארגון, ולאחר מכן דיווחו כי היא נגנבה מהם. זאת לאחר שחברי הקבוצה איימו על חייהם. אשר לאופן התנהלותה של הקבוצה, עולה, לכאורה, מן ההודעות השונות היררכיה ברורה, לפיה, למשיב 2 היה תפקיד מוביל בקבוצה כמי שיזם את המעשים השונים ולמעשה היה "המוח" מאחוריהם. הוא כונה "הבוס" הן על ידי המשיב 1 והן על ידי החברים האחרים, ואלה מסרו, כי המשיב 2 היה הגורם שקיבל את ההחלטות ומי שאליו פנו כאשר התעוררו קשיים בביצוע פעולות שונות. המשיב 1 גם מסר, כי המשיב 2 היה מי שהחליט כיצד יחולקו הכספים, ואילו בוזייטביץ', למשל, הגדירו כאדם החשוב ביותר בקבוצה. אשר למשיב 1, הוא הוגדר על ידי הנהגים השונים כיד ימינו של המשיב 2 (ר' למשל את הודעתם של מיוגוסזבסקי ואוגוסטניאק). שאר החברים, פעלו על פי הנחיותיהם והוראותיהם של המשיבים, באופן ישיר או באמצעות פיטר פיטולה, ששימש כאחראי בשטח ופיקח על הנהגים השונים שעבדו עם הקבוצה (כך עולה, למשל, מהודעתם של קרייצוף ולאצ'אני). 72. ב"כ המשיב 2, עו"ד עירוני, טען, כי חובה על ב"כ העותר להצביע על ראיות הקושרות את המשיב לביצוע עבירות ספציפיות. לדידו, לא ניתן להוכיח 37 עבירות מתוך העבירות שמיוחסות למשיב 2, משלא המשיב 2 ביצע אותן. עו"ד קופנהגן המשיך וטען בעניין זה, כי מאחר שרוב העדויות אינן קושרות את המשיב 2 למעשים ספציפיים, השתמשה התביעה במושג "ארגון": "השתייכותו לארגון והנהגתו את הארגון הינה המצאה ישראלית" (ע' 57 ש' 14). משכך, ביקש גם הוא מבית המשפט להתעלם מכל האירועים שבהם לא מופיע המשיב 2 כפרסונה עצמאית. ברם, אין בידי לקבל זו. גם אם המשיב 2 אינו מתואר כמי שביצע בעצמו את כל המעשים המיוחסים, עדיין, יש לבחון את הדברים במבט על, של מכלול הפעילות המשותפת העולה לכאורה בפרשה שלפנינו. ההודעות הרבות, המשתלבות זו עם זו ומשלימות האחת את השנייה, מספקות ראיות לכאורה למכביר בדבר קיומה של קבוצה שפעלה במשותף לגניבת סחורות. מכאן, שאין זה משנה אם המשיב 2 נעדר פיזית מביצוע מעשי הגניבה, שכן בחלוקת התפקידים של החברים בקבוצה, תפקידו מצטייר (לכאורה) כתפקיד מוביל, של מי שרקח במוחו את שיטת הפעולה של הגניבות, וכמי שלמעשה בלעדיו לא היו מתבצעות הגניבות, משהוא היה האדם שיזם אותן. כך גם עולה, לכאורה, שהמשיב 2 חילק לחברים בקבוצה הוראות כיצד לפעול, בין אם דרך המשיב 1 ובין אם דרך פיוטר פיטולה, והיה אחראי על חלוקת הכספים פירות מעשי הגניבה. לפיכך, אין בידי לקבל את ה, כי יש להוכיח השתתפות ישירה של המשיב 2 במעשי הגניבה הנטענים, וסבורני, כי די בשלב זה בראיות לכאורה להשתתפותו העקיפה, כמי שיזם את הגניבות, חילק את התפקידים בקבוצה ושלט בכספים. 73. ב"כ המשיב 2 הוסיף וטען, כי חלק מן העדים חזרו בהם מהדברים שאמרו בהודעותיהם, וכי ישנו הבדל בין הפרוטוקולים המוקדמים בבית המשפט הפולני לפרוטוקולים המאוחרים שם. באופן ספציפי, טען, כי ארתור מטקובסקי חזר בו בבית המשפט מהדברים שמסר במשטרה, והעיד, כי הוא העליל על המשיבים וביצע בעצמו את מעשה הגניבה אותו תיאר בהודעתו במשטרה. ברם, ב"כ המשיב 2 לא הציג בפניי את הפרוטוקולים האמורים, וטענתו זו, כי ארתור חזר בו מהודעתו המפלילה, נותרה בגדר בעלמא. מנגד, ישנם דבריה של ב"כ העותר, כי לשאלתה, רשויות פולין מסרו לה שלא ידוע להם כי ארתור חזר בו מהודעתו במשטרה (ע' 55 ש' 18). עו"ד קופנהגן הלין על כך שב"כ העותר סירבה לפנות לפולין ולבקש את הפרוטוקולים, ברם, הלכה היא, כי אין מחובתה של המדינה המבקשת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות שנמצא ברשותה: "מטיבו של ההליך בסוגיית ההסגרה, שאין בית המשפט בישראל רשאי לצוות על ממשלת קנדה להוסיף ראיות שאולי מצויות בידה, ולכל היותר יכול הוא שלא להשתכנע מהחומר שהוגש לו, שיש די ראיות לכאורה בידי המדינה המבקשת" (ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועמ"ש, ניתן ביום 5.10.00, בפסקה 6). בית המשפט בישראל עשוי להורות על הגשת חומר נוסף, כאשר "יש יסוד להניח כי הגשתו של חומר נוסף עשויה לשנות באופן מהותי את התשתית שהונחה" (ע"פ 7303/02 הקש נ' היועמ"ש, ניתן ביום 7.9.03, בפסקה 25). לא כך בענייננו. שכן, גם אם אכן חזר בו ארתור מהודעתו במשטרה, עדיין, בהינתן שמלבד הודעתו ישנן הודעות רבות אחרות שיש בהן משום הפללתו לכאורה של המשיב 2, הרי שאין בחזרה זו כדי "למוטט" את התשתית הראייתית הקיימת. על כל פנים, המקום הנכון לדון בשאלה האם יש להעדיף את דבריו של ארתור במשטרה על פני דבריו בבית המשפט, הוא במסגרת המשפט עצמו, שם יעריך בית המשפט את מהימנות הדברים שמסר. 74. ב"כ המשיב 2 המשיך וטען, כי הראיות לכאורה שהוצגו הן ראיות שמיעה בלבד: "כל השיטה כולה, אם ביהמ"ש ישים לב, אין לגביה ולו קצה של ראיה מלבד אמירות בעלמא של חשודים בגניבה שמפילים את האשמה על המשיב" (ע' 56 ש' 15-16). ואולם, כידוע, תכליתו היחידה של הליך ההסגרה הינה לברר האם ישנה הצדקה להמשך בירור המקרה בהליך פלילי במדינה המבקשת (האם הראיות מספיקות להקים "אחיזה לאישום"). בית המשפט הדן בהסגרה אינו מכריע בשאלות של מהימנות ומשקל, והמקום בו דינן של אלה להתברר, הוא בבית המשפט של המדינה המבקשת - פולין. והוא הדין גם באשר ל, לפיה כל העדויות נגד המשיב 2 הינן עדויות של שותפים לכאורה לעבירה, אשר בתקופת חקירתם המשיב 2 לא היה בפולין ולכן לא יכול היה להגיב על דבריהם, כמו גם ה שהעדויות הינן עדויות "מבושלות". במקרה דנן, שלל ההודעות שהוצגו בפניי, מהווה ראיות לכאורה שתובע סביר היה מעמיד על יסודן את המשיב 2 לדין בישראל. 75. לבסוף, הפנה ב"כ המשיב 2 לסעיפים 46, 47, 48 ו-49 לעתירה, בהם, לדידו, יש כפילות של אותה עבירה נטענת, של גניבת 1360 קופסאות קרטון של קלטות. ואולם, עיון בסעיפים אלו מלמד, כי אף אם יש דמיון בין המעשים הנטענים בסעיפים הללו, הרי שאין זהות מוחלטת ביניהם. סוף דבר 76. אשר על כן, אני מקבל את העתירה ומכריז על המשיב 2 כבר-הסגרה לפולין, בגין כל העבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה (המקורית והמשלימה). יובהר, כי הואיל ובעת ביצוע העבירות המיוחסות למשיב 2 הוא לא היה אזרח ותושב ישראל, הרי שהוא אינו זכאי להגנה הקבועה בסעיף 1א לחוק ההסגרה, לשאת את עונשו בישראל, אם יורשע ויוטל עליו עונש מאסר. כן יובהר, כי המשיב יישפט לפי חוק העונשין הפולני החדש. המשיב יוחזק במשמורת שירות בתי הסוהר עד להסגרתו בפועל. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 30 יום מהיום. זיוףהתיישנות