בית המשפט ציין בפסיקתו כי, טעמיו של המחוקק עמו. אולם האמת ניתנת להיאמר שקשה להבין מה ראה לו המחוקק צורך להבחין לעניין מרוץ ההתיישנות בין עבירת "חטא" (בין שהיא "עבירת תעבורה" או "עבירת קנס" ובין שהיא חטא "רגיל"). באחת הפרשיות עמד בית המשפט הגבוה לצדק על תכליתה של ההתיישנות בפלילים ומצא שהגיונה מבוסס על ארבעה טעמים. הטעם הראשון הוא טעם של "שכחה ומחילה". עם חלוף הזמן הולך ומתפוגג העניין הציבורי שבהעמדה לדין פלילי. הטעם השני, הוא זכותו של מבצע העבירה לסיום מהיר של ההליך הפלילי. הטעם השלישי, הוא שחלוף הזמן עשוי להקשות על בירור האמת אם בשל אובדן ראיות ואם בשל עמעום זיכרונם של עדים. הטעם הרביעי תועלתני; ההתיישנות משמשת כגורם ממריץ את רשויות האכיפה לסיים במהירות את הטיפול בעבירות (בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נא (2) 757, 769 - 773). נטען כי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע הוראת התיישנות כללית בפלילים המתקיימת "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר". ההוראה אומרת שאין להעמיד אדם לדין בעבירה מסוג חטא בתום שנה מיום ביצועה [סעיף 9(א)(4)]. לעניין עבירות מסוג פשע או עוון קובעת אותה הוראה ש"מרוץ ההתיישנות" עשוי להתחיל "מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". לשון אחר. לפי דין ההתיישנות הכללי בפלילים עבירה מסוג חטא מתיישנת בתום שנה ממועד ביצועה. בעבירות מסוג עוון ופשע מתיישנות בתום תקופות שונות מיום הביצוע ומהלכים שונים (הליכי חקירה, הגשת כתב האישום או הליך מטעם בית המשפט) מפסיקים את "מרוץ ההתיישנות" ומתחילים אותו מחדש. הוראה דומה אינה כלולה בדין ההתיישנות הכללי בהקשר לחטא. ##להלן פסיקה בנושא התיישנות עבירת חטא:## שני הערעורים שלפני מעוררים שאלת משפט זהה שעניינה ביחס שבין דין ההתיישנות הכללי בפלילים לבין דין ההתיישנות המיוחד החל על עבירות מסוג "ברירת קנס" או "ברירת משפט". הנסיבות המערערת בעפ"א 35861-12-09 (להלן: "ערעור לוין") הורשעה בידי בית משפט השלום (כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי) בעבירת חנייה שלא כדין לפי חוק העזר לת"א בדבר העמדת רכב וחנייתו. העבירה נעברה ביום 6.7.06. המערערת ניצלה את זכותה וביקשה להישפט בגין העבירה הנזכרת. ביום 15.6.07 הוגש נגדה כתב אישום שבו קוים דיון "הקראה" ביום 10.1.08. בית המשפט קבע את בירור האישום ליום 12.11.09 ובאותו מועד ניתנה הכרעת הדין המרשיעה וכן נגזר הדין. המערערת בעפ"א 35508-11-09 (להלן: "ערעור גרבלסקי") הורשעה בידי בית משפט השלום (כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי) בגין 3 עבירות חנייה שלא כדין לפי חוק העזר לת"א בדבר העמדת רכב וחנייתו. עבירה אחת היא מיום 6.9.05, השנייה מיום 8.9.05 והשלישית מיום 13.12.05. המערערת ניצלה את זכותה על פי הדין וביקשה להישפט וביום 15.12.06 נשלחה לה הזמנה למשפט וכתב אישום. ההקראה התקיימה ביום 28.1.08 וביום 15.10.09 ניתן פסק הדין המרשיע. ב"כ המערערות, עו"ד עודד קריב, ייצג אותן גם לפני הערכאה הראשונה ובשתי הפרשיות טען בשמן טענה מקדמית של התיישנות. עיקר הטענה הושתת על כך שבהשתלשלות העניינים הנוגעת לשתי המערערות נמצאים פרקי זמן של "קיפאון" שבהם התיקים אינם מטופלים ושפרקי הזמן הללו מגבשים בסיס לפסיקת התיישנות. בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות שנטענה כטענה מקדמית ולאחר מכן הרשיע את המערערות בין שקיים בירור עובדתי ובין שההרשעה נבעה מהודאה בעובדות. עיקר טיעוני המערערות סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע הוראת התיישנות כללית בפלילים המתקיימת "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר". ההוראה אומרת שאין להעמיד אדם לדין בעבירה מסוג חטא בתום שנה מיום ביצועה [סעיף 9(א)(4)]. לעניין עבירות מסוג פשע או עוון קובעת אותה הוראה ש"מרוץ ההתיישנות" עשוי להתחיל "מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". לשון אחר. לפי דין ההתיישנות הכללי בפלילים עבירה מסוג חטא מתיישנת בתום שנה ממועד ביצועה. בעבירות מסוג עוון ופשע מתיישנות בתום תקופות שונות מיום הביצוע ומהלכים שונים (הליכי חקירה, הגשת כתב האישום או הליך מטעם בית המשפט) מפסיקים את "מרוץ ההתיישנות" ומתחילים אותו מחדש. הוראה דומה אינה כלולה בדין ההתיישנות הכללי בהקשר לחטא. האפשרות שבעבירה מסוג "חטא" מופסק "מרוץ" ההתיישנות עם הגשת כתב האישום ואין ה"מרוץ" מתחדש לאחר מכן כאשר אין מקיימים כל הליך בתיק לאורך שנים, נראית בעיני המערערות כפרשנות משפטית בלתי סבירה. הטעם לכך כפול. ראשית, מצב דברים כזה איננו עולה בקנה אחד עם תכליתם של דיני ההתיישנות. ההתיישנות נועדה למנוע מצב שבו אדם נאלץ להתמודד עם אישום (או בהליך אזרחי תביעה) שיסודו בהתרחשות ישנה נושנה שיש קושי מעשי עצום לבדוק את מהימנות הראיות הסובבות אותה או בכלל לאתר ראיות רלוונטיות. תכלית נוספת של ההתיישנות נעוצה באובדן העניין הציבורי בדיון משפטי בפרשה ישנה נושנה; בבחינת "עבר זמנו בטל קורבנו". הפרשנות האמורה מותירה את עבירות ה"חטא" בגדר תחום שמרגע הגשת האישום בו אין לו התיישנות ובכך נשלל הטעם שמאחורי דין ההתיישנות. שנית, סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע במפורש את חידוש "מרוץ" ההתיישנות אחרי הגשת כתב אישום בעבירות עוון ופשע. הדעת אינה סובלת שבעבירות חמורות דווקא יתחדש מרוץ ההתיישנות ואילו בעבירות קלות ערך יוכל כתב האישום לשמור את "חיותו" לאורך ימים ושנים בלי שהבירור המשפטי מתקדם. הדבר יוצר עיוות לוגי. בא כח המערערות גורס שכדי להסיר את המכשלה ההגיונית המתוארת יש לתת בחוק פרשנות תכליתית שמשמעותה שונה מן הפירוש המילולי המתואר למעלה. עורך הדין קריב המלומד, סבור שמסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי נשקף "חסר חוקי" (לָאקוּנה). לדעתו צריך לקרא את דין ההתיישנות לעניין "חטא" באותה דרך שבה נקרא דין ההתיישנות לעניין עוון ופשע. ומה עוון ופשע שמרוץ ההתיישנות נפתח בהם מחדש עם הגשת כתב האישום (מרוץ שנמשך 5 שנים בעוון ו-10 שנים בפשע) אף לעניין "חטא" כך הוא (המרוץ יימשך משך שנה אחת מיום הגשת כתב האישום). פרקליט המערערות ער לכך שבעניין "עבירות קנס" קיימות הוראות ספציפיות של התיישנות מרגע ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום (סעיפים 225א, 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי) אולם הוראות אלה אינן מתייחסות לשלב שלמן הגשת האישום ואילך. למן הגשת כתב האישום הופך תיק עבירת קנס להיות תיק רגיל שעליו חלים כללי סדר הדין הרגילים ולתוך כללים רגילים אלה מן הראוי לקרא את דין ההתיישנות מיום הגשת כתב האישום ואילך. אשר לטענה הנטענת מפי המשיבה בהסתמך על פסיקת בית המשפט המחוזי שפרשנות ממין פרשנות המערערות עלולה להקנות לנאשמים בעבירות תעבורה שליטה מוחלטת על ההליך הפלילי לרבות בדרך של בקשות דחייה אין ספור על מנת שתתחולל הפסקה של למעלה משנה בניהול ההליך (ראו להלן) גורס ב"כ המערערות שההתיישנות תיעצר כל אימת שבית המשפט יקבל החלטה - ולו החלטת דחיית דיון - בתיק המתנהל לפניו. המערערת לוין כללה בערעורה טיעון נוסף בעניין ההרשעה וכן טענה כנגד גובה הקנס. הטיעון הנוסף כנגד ההרשעה הוא שהמערערת החנתה את רכבה בהתאם לסימון אבני השפה של המדרכה (פסים בצבע כחול - לבן) שהוא סימון המאפשר חנייה כנגד תשלום דמי חנייה. המערערת לא הייתה ערה לכך שבכניסה לרחוב מוצב תמרור המגביל את החנייה במקום לקבוצת אוכלוסיה המתגוררת באזור בלבד. כיון שהמערערת לא יכולה, באורח מעשי, לבחון את פרטי הרשום בכל תמרור ותמרור בכניסה לרחוב כלשהו יש לראותה כמי שחנתה בהתאם לתמרור או לציון אבני השפה כפי שנחזו לנגדה במקום החנייה ממש. לשון אחר. על רשות התמרור המקומית לראות לכך שמכל נקודת חנייה במקום חנייה מסוים ניתן יהיה לראות את התמרור המגביל. לעניין הקנס נטען שהוא הוגבר בשל שיקולים שלא ממין העניין (העלאת טענת ההתיישנות שכבר נבחנה פעמים אחדות בערכאות שונות; הימנעות המערערת מלהעיד והימשכות ההליך 3 שנים). טענות המשיבה המשיבה נשענת על הכרעת הדין של בימ"ש קמא על נימוקיה. קיצור ההשקפה הוא שעל "עבירת תעבורה" ו"עבירת קנס" חלות הוראות מיוחדות בחוק סדר הדין הפלילי הגוברות על דין ההתיישנות הכללי של סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי. שהרי סעיף 9 לחסד"פ אומר "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר ... " והפסיקה פרשה: "בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי נקבעו סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס והוראותיו, לרבות אלה הנוגעות להתיישנות העבירות, יוצרות הסדר מיוחד לעניין עבירות אלה. הסדר זה גובר על הסדר ההתיישנות הרגיל הקבוע בסעיף 9 לחוק" (רע"פ 7927/98 גולדברג נ' מ"י; רע"פ 389/06 קוסטליץ נ' עיריית ת"א). ההסדר המיוחד לעניין התיישנות של עבירות תעבורה ועבירות קנס מושתת על שלושה שלבים. הראשון עניינו בכך שאין להגיש כתב אישום ואין לשלוח הודעת תשלום קנס אם עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס (סעיף 225א לחסד"פ). השלב השני עניינו בכך שמי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס רשאי בתוך 90 ימים להודיע על רצונו להישפט בעבירה (סעיף 229[א] לחסד"פ). השלב השלישי הוא שיש לשלוח הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו של אדם על רצונו להישפט (סעיף 230 לחסד"פ). הפרק הדן בהסדר המיוחד לעבירות תעבורה ועבירות קנס אינו אומר דבר לעניין התיישנות האישום מרגע הגשתו. מאחר שהסדר ההתיישנות בעבירות אלה נבחנים לפי הוראות הפרק ואין להחיל עליהן את הוראות דין ההתיישנות הכללי. אין כל מקום להיקש שמבקש ב"כ המערערות לערוך בין דין התיישנות פשע ועוון לדין התיישנות חטא, ואין מקום להחיל היקש זה על התיישנות עבירות קנס. המשיבה סומכת יתדות השקפתה גם בפסק דין של בית משפט זה שבו הועלה מפי ב"כ המערערות טיעון דומה לטיעונו לפני. אמר בית המשפט: פרשנות זו משוללת יסוד, אבסורדית ואין בה ממש. אם תתקבל משמע שכל משפט פלילי בעבירה מסוג חטא שלא מסתיים בפסק דין ... תוך שנה מיום ביצועה יופסק מחמת התיישנות. גישה זו תקנה לנאשם שליטה מוחלטת על ההליך, על ידי דחייה מכוונת ואי הופעה לדיונים. בסופו של דבר, היא עלולה לגרום למצב בו יתקשו בתי המשפט לתת אפילו דחיות מוצדקות. 'העמדה לדין' ... היא הגשת כתב האישום. כך פורש מונח זה בפסיקה [עפ"א (ת"א) 80011/99 לוין נ' מ"י). דיון והכרעה סוגיית ההתיישנות שאלת היחס שבין הוראות ההתיישנות הכללית בפלילים (סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי) והוראות ההתיישנות המיוחדות שבפרק ז' של חוק סדר הדין הפלילי כבר הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון ולא לי להתערב בדבר. לשון אחר. עלי להכריע בטיעוני המערערות בגדרן של הוראות ההתיישנות המיוחדות לעבירות תעבורה ועבירות קנס בפרק ז' של חוק סדר הדין הפלילי. לכאורה יש היגיון בטענות המערערות גם כשהן נתחמות אל המסגרת הדיונית המצומצמת של פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי. שהרי פרק ז' לחוק קובע כללי התיישנות (או מניעה מהגשת כתב אישום) מיוחדים לעבירות תעבורה ועבירות קנס והוראותיו מתייחסות לשלבים המקדימים את כתב האישום. הפרק "שותק" בעניין התיישנות ההליך מרגע הגשת כתב האישום ואילך. לכאורה, אם כן, ניתן להקשות האם ה"שתיקה" היא לאקונה או הסדר שלילי. וניתן לטעון כפי שב"כ המערערות טוען שהמדובר בחסר בדין לפי שאין להעלות על הדעת הצדקה הגיונית להבחנה בין עבירת תעבורה או עבירת קנס שהן עבירות קלות מסוג חטא לבין עבירות כבדות יותר מסוג עוון ופשע. מקובלת עלי השקפתה של השופטת הנכבדה של הערכאה הראשונה שאין מדובר בחסר בדין אלא בהסדר שלילי. זו עובדה שהן בהקשר של הוראות ההתיישנות הכלליות שבסעיף 9 לחוק והן בהקשר של ההוראות המיוחדות שבפרק ז' לחוק ראה המחוקק שלא לקבוע את האפשרות של חידוש "מרוץ" ההתיישנות לאחר הגשת כתב האישום. אין זאת אלא שהדברים נעשו בכוונת [מכוון] מחוקק. טעמיו של המחוקק עמו. אולם האמת ניתנת להיאמר שקשה להבין מה ראה לו המחוקק צורך להבחין לעניין מרוץ ההתיישנות בין עבירת "חטא" (בין שהיא "עבירת תעבורה" או "עבירת קנס" ובין שהיא חטא "רגיל"). באחת הפרשיות עמד בית המשפט הגבוה לצדק על תכליתה של ההתיישנות בפלילים ומצא שהגיונה מבוסס על ארבעה טעמים. הטעם הראשון הוא טעם של "שכחה ומחילה". עם חלוף הזמן הולך ומתפוגג העניין הציבורי שבהעמדה לדין פלילי. הטעם השני, הוא זכותו של מבצע העבירה לסיום מהיר של ההליך הפלילי. הטעם השלישי, הוא שחלוף הזמן עשוי להקשות על בירור האמת אם בשל אובדן ראיות ואם בשל עמעום זיכרונם של עדים. הטעם הרביעי תועלתני; ההתיישנות משמשת כגורם ממריץ את רשויות האכיפה לסיים במהירות את הטיפול בעבירות (בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נא (2) 757, 769 - 773). כל אחד ואחד מטעמי שההצדקה הללו מתקיים גם בשעה שעל מדוכת הדיון מצויה עבירת "חטא". יתר על כן, חלק מטעמי ההצדקה עשויים להיות אף מועצמים בשעה שמדובר בעבירת חטא (כגון "שכחה ומחילה", אובדן ראיות ועמעום זיכרון וכו'). תהא דעתי אשר תהא, משעה שקבעתי שההסדר החוקי הוא בגדר הסדר שלילי וכל חסר בדין לא נשקף ממנו, אין דרך להכליל את הסדר ההתיישנות מיום הגשת האישום אל הדין זולת תיקונו בידי המחוקק. עם זה, יש לומר שבנסיבות מסוימות עשוי "קיפאון" בבירור משפט בעניין עבירת תעבורה מסוג ברירת משפט או ברירת קנס להוות בסיס לבקשה לביטול כתב האישום לא מטעמים של התיישנות פורמאלית אלא מטעמים של התיישנות מהותית המשקפת מצב ש"ניהול ההליך הפלילי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149[10] לחוק סדר הדין הפלילי). הגע בעצמך. נניח שפלוני הועמד לדין לפני בית משפט השלום בהתאם לבקשתו בעבירת קנס (חניה שלא כדין). מטעם זה או אחר, לאחר שהוגש כתב האישום ואפילו הוקרא לנאשם חלה הפסקה של 10 שנים שבמסגרתה לא מתנהל כל הליך ולו הליך מנהלי בתיק בית המשפט. כתום ההפסקה הממושכת הזו, הדלה התיק ממעמקי השכחה ובית המשפט מבקש לחדש והשלים בו את הדיון. אילו היה מדובר בעבירה של פשע חמור (שדינה נופל ממאסר עולם), לא יכול היה בית המשפט לחדש את הדיון בשל התיישנות העבירה (סעיף 9[א][2] וסעיף 9[ג] לחוק סדר הדין הפלילי). מקיום המשפט בנסיבות כאלה כשמדובר בעבירה מסוג חטא (שאין לה דין התיישנות לאחר הגשת כתב אישום בוודאי משקף "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"). לשון אחר. קיום משפט בנסיבות כאלה בוודאי מגלם בחובו את מיצוי כל התכליות של ההתיישנות. לכן הגדרתי את המצב כ- התיישנות במובן המהותי הגם שהתיישנות פורמאלית כאמור אינה מצויה בדין. עו"ד קריב גורס שכשמדובר בעבירת חטא בכלל ובעבירת קנס בפרט צריך לראות ב"קיפאון" בבירור המשפט המשתרע על פני שנה אחת כמצב שמקיים את אותה סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. זה על פי היחס שבין התיישנות בעבירות "חטא", "עוון" ו-"פשע". אינני מקבל את ההשקפה שנקודת הפרת האיזון שבין הליך משפטי צודק והוגן לבין הליך שאיננו כזה מצויה ב"שנת קיפאון" דווקא. נקודת ה"חיתוך" עשויה להיות מאוחרת יותר. הא ראיה שמפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי עולה אפשרות שמשפט בעבירת קנס יצא לדרכו שנתיים ושלושה חודשים לאחר מועד הביצוע של העבירה. מכאן עולה שאורך פרק הזמן שמגבש התיישנות בעבירת חטא "רגילה" אינו דווקא זהה לזה שצריך לגבש "התיישנות מהותית" (לפי הטרמינולוגיה שטבעתי למעלה מכאן) והוא עשוי להיות ארוך הרבה יותר. נוכח האמור לעיל אני סבור שצדקה השופטת של בית משפט השלום כי האישומים שלפניה לא התיישנו. טענות ערעור נוספות בערעור לוין לא מצאתי ממש בטענות המערערת לעניין ההרשעה גופה. אין שום חובה להציב תמרורים על כל צעד ושאל כדי שנהג יהיה מודע למגבלות הקבועות בתמרור מכל נקודה ונקודה על פני הרחוב. עניין המגבלה בשעות מסוימות על חנייה של מי שאינם תושבים המתגוררים בסביבת מקום החנייה היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. לפיכך נהג שלא ברור לו אם הוא רשאי או אינו רשאי להחנות בנקודה מסוימת ברחוב בשל מגבלת השעות האמורה, יתכבד ויעשה את דרכו עד תחילת הרחוב או עד המקום שבו מוצב התמרור המגביל ויבדוק. ה"פתרון" המוצע בידי ב"כ המערערת איננו הגיוני ואינו סביר וגם לא יסתום את הגולל על טענות ממין זה. לעניין הקנס אינני סבור שבא כח המערערת דק פורתא כראוי בנימוקי גזר הדין ואינני רואה בקנס בסך 375 ₪ שנגזר לנאשמת כגזר דין מופרז. התוצאה אני דוחה את הערעורים על כל מרכיביהם. משפט פליליחטאהתיישנות