האישומים: 1. לנאשם בתיק זה מיוחסות עבירות של מעשה מגונה בכפיה (במצב המונע התנגדות), עבירה לפי סעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") כנוסחו לפני תיקון תשמ"ח; וכן מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 350(א)(2) לחוק העונשין, כנוסחו לפני תיקון תשמ"ח. בהתאם לעובדות המפורטות בכתב האישום, ביצע הנאשם במתלונן את המעשים לעיל בעת שהיה נשוי לאמו ובזמן שהמתלונן היה קטין, כל זאת בין השנים 1988-1977. לאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות והעובדה שחלקן הגדול נעבר, לכאורה, לפני למעלה מעשר שנים, הוגש כתב האישום בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בחוק, המאפשר הארכת מניין תקופת ההתיישנות בעבירות מין שנעברו בקטין. בפתח הדיון ובטרם השיב לכתב האישום, ביקש הנאשם באמצעות סניגורו לטעון טענת התיישנות לפי סע' 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"), לגבי העבירות שבוצעו עד דצמבר 1987, מאחר שאלה נעברו למעלה מעשר שנים לפני מועד תחילת חקירת המשטרה, הוא מועד עצירת מרוץ ההתיישנות, ועל כן אין להעמידו לדין בגינן. הפסקת מירוץ תקופת ההתיישנות 2. תקופת ההתיישנות על עבירות מסוג פשע בהן מואשם הנאשם, היא עשר שנים מיום ביצוען. מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום ביצוע העבירה והוא נמשך עד סיום התקופה, אלא אם כן הוא נפסק בשל התרחשותו של "ארוע מנתק" (סעיף 9(ג) לחסד"פ; וראה גם י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ב' עמ' 148). "ארוע מנתק" לעניין זה, יכול ויהיה, בין היתר, עריכת חקירת משטרה באותה עבירה (ע"פ 56/207 מדינת ישראל נ' צויטאת פ"ד י"א 518). המונח "חקירה" פורש בע"פ 79/211 גזית ושחם נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ד (1) 721, כמכלול פעולות שמטרתן חיפוש ואיסוף חומר הוכחה, אשר נעשות ע"י גורמים המוסמכים לחקור. בעניין שנדון לפנינו, הוגשה בקשה לצו חיפוש מבית המשפט בתאריך 25.12.97, והיא מהווה את פעולת החקירה הראשונה בעניין. אשר על כן יש לראות בתאריך זה את מועד הפסקת מרוץ תקופת ההתיישנות. סעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 3. סעיף 354 לחוק העונשין, בנוסחו דהיום, נחקק בתאריך 19.1.96. הסעיף קובע כי בעבירות המנויות בו, שנעברו בקטין, יחל מנין תקופת ההתיישנות ביום שמלאו לקטין 18 שנים. המתלונן בתיק זה הינו יליד שנת 1972, ומלאו לו איפוא, 18 שנים בשנת 1990. אי לכך, טוענת התביעה, כי מרוץ ההתיישנות אשר עמד להסתיים לכאורה, בדצמבר 1997, נעצר בטרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירות מסוג פשע. הסניגור המלומד, עו"ד צנג, חולק על מסקנה זו. לדידו, אין להחיל את הסעיף הנ"ל למפרע ועל כן אין בו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לקבוע בסע' 9(א)(2) לחסד"פ, גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות בעת חקיקת סעיף 354 הנ"ל. שאלת החלתו למפרע של תיקון לחוק תלויה בקביעה אם התיקון הנדון הינו מהותי או דיוני. דהיינו, על ביהמ"ש להכריע בשאלה אם דבר החקיקה החדש משנה את חובותיו וזכויותיו של אדם, או שהוא מהווה שינוי בסדרי הדין בלבד. סוגיה זו נדונה והוכרעה בע"פ 63/290 נאשף נ' מדינת ישראל פ"ד י"ח (2) 570. את דעת הרוב ביטא כב' הנשיא דאז אולשן, כדלקמן: "אין עבריין, ברגע שביצע עבירה, קונה לו זכות שתקופת ההתיישנות לגבי העבירה שהוא ביצע לא תוארך, פרט לזאת, שבהסתיים תקופת ההתיישנות, אין הארכת התקופה יכולה לפגוע בו, אלא אם כן נאמר במפורש אחרת בחוק שהאריך את תקופת ההתיישנות. כל עוד תקופת ההתיישנות לא תמה, אין כל טעם לדבר על זכותו של הנאשם שלא להיות מובא לדין. כל עוד התקופה הזאת לא תמה, יודע הנאשם מה שלפניו, ולפיכך ההנחה היא שהוא שומר על הראיות שבידו להגנתו ואם תוך כדי כך באה הארכת תקופת ההתיישנות... הרי שום "זכות" לא נפגעה" (שם, בעמ' 582). 4. על גישת הרוב בפס"ד נאשף סמך ביהמ"ש העליון ידו בשבתו כביהמ"ש הגבוה לצדק הן בבג"צ 73/122 עבאדי נ' שר הפנים, פ"ד כ"ח(2) 253, והן בבג"צ 80/162 פלוני נ' ביה"ד הצבאי המיוחד ואח', פ"ד ל"ה (1) 292. וכך קבע השופט לוין בבג"צ פלוני: "ויש מי שיאמר, שיש לראות בהוראת ההתיישנות המאוחרת זכות דיונית כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות המקורית, וזכות מהותית, לאחר שתקופה זו כבר חלפה עברה לה" (שם, עמ' 300). בע"פ 80/499 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ה (1) 486, אומר כב' השופט שמגר: "כל תקופת ההתיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק ...שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי... בחוק, המאריך את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר". עינינו הרואות, כי בהתאם להלכה שיצאה מביהמ"ש העליון, התיישנות תחשב לדין פרוצדורלי כל עוד לא תמה תקופת ההתיישנות המקורית, אך אם תקופה זו חלפה, שינויה והארכתה יחשבו לדין מהותי. לפיכך, היות והתיקון של סעיף 354 לחוק העונשין משנת תשנ"ו הוחק במהלך תקופת ההתיישנות המקורית של חלק מהעבירות המיוחסות לנאשם, ניתן יהיה להחילו לגבי אותן עבירות שלגביהן תקופת ההתיישנות המקורית טרם תמה ביום 19.1.96 (הוא מועד כניסתו לתוקף של סעיף 354 הנ"ל). 5. הסניגור המלומד הציג בפני ביהמ"ש את הטענה לפיה, לאור תיקון 39 לחוק העונשין, מיונו של מושג ההתיישנות כדין מהותי או פרוצדוראלי וההכרעה בנוגע לאפשרות החלתו למפרע בהתאם למיון זה, אינה רלוונטית עוד. אליבא דסניגור, מושג ההתיישנות מהווה, ביטוי לסייג למימוש אחריות פלילית, בכך שטרם חיוב בדין משמשת ההתיישנות עילה למניעת הטלת אחריות פלילית בשל העבירה שנתיישנה. תימוכין להגדרה זו מוצא הסניגור בפס"ד נאשף, שם נאמר: ... משעברה התקופה בה מותר להאשים אדם בעבירה פלונית, העבירה כאילו נמחקה ולא היתה, ואין עליו עוד כל אחריות פלילית בגינה, לא דיונית ולא מהותית" (שם, עמ' 578). ממשיך הסניגור וטוען, כי הגדרתה של ההתיישנות ככזו המשנה אחריות העושה בנוגע למעשה, מחייבת לפנות לסעיף 5(א) לחוק העונשין, שהוחק במסגרת תיקון 39 לחוק, וזו לשונו: "5. נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה". למקרא סעיף 5(א) הנדון, עולה, כך לטענתו, כי מקום בו חל שינוי בנוגע לתקופת ההתיישנות הקבועה לעבירה, המהווה, בין השאר, אחד התנאים לנשיאה באחריות לה, יש להחיל את התקופה המקילה עם העושה, בין אם מדובר בהחלת תקופת ההתיישנות המקורית ובין אם בתקופת ההתיישנות החדשה. אשר על כן, במקרה שלפנינו, מציע הסניגור לביהמ"ש להחיל את תקופת ההתיישנות המקורית, האמורה בסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי, ואין כל אפשרות להחיל את סעיף 354 לחוק העונשין, בין אם הוחק במהלך תקופת ההתיישנות המקורית ובין אם אחריה. 6. סבורים אנו כי דינה של טענה זו, להידחות. נראה כי לא ניתן לומר שההתיישנות הינה אחד מהסייגים המהותיים לאחריות הפלילית או חלק מהגדרת העבירה. בע"פ 80/896 יוקר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ה(3(160, משיב כב' השופט לוין בשלילה לשאלה אם בעבור תקופת ההתיישנות נמחקת העבירה כליל, ומוסיף: "הרי בסעיף 7(א) (הוא היום 9(א) לחסד"פ) לחוק נקט המחוקק בלשון 'אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה' שהתיישנה, ולא בלשון של הפקעת העבירה עקב התיישנות". זאת ועוד, "הסייגים לאחריות פלילית" המוזכרים בסעיף 5(א) לחוק, הם אותם סייגים המופיעים בפרק ה', סימן ב' לחוק העונשין, בסעיפים 34ו'-34כ' ואין ההתיישנות נכללת בגדרם. איננו סבורים, כדעתו של הסניגור המלומד, כי התיישנות הינה אחד הסייגים לאחריות פלילית. ההתיישנות הינה אך סייג למימוש ולתחולת האחריות הפלילית, ובכוחה למנוע את קיומו של ההליך הפלילי, אך אין בה משום פטור מאחריות. כאמור לעיל, אין גם מקום לראות את ההתיישנות או העדר ההתיישנות כחלק מהגדרת העבירה, כפי שאומר הנשיא אולשן בפס"ד נאשף: "אינה נראית לי הדיעה שגם תקופת התיישנות לגבי עבירה מסויימת הינה אחד האלמנטים של העבירה הזאת; כאילו היא צמודה להגדרת העבירה, ושכאילו את הגדרת העבירה יש לקרוא בהוספת המילים:"ושהעבריין עלול להיות מובא לדין במשך שלוש שנים מיום ביצוע העבירה" (שם, עמ' 581). אשר על כן, סבורים אנו כי הלכת נאשף בעינה עומדת וכי אין בסעיף 5(א) לחוק העונשין, שהוחק במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, כדי למנוע את תחולתו של סעיף 354 לחוק, גם בדיעבד. יוצא, איפוא, בענייננו, כי העבירות שלא חלפה לגביהן תקופת ההתיישנות המקורית בתאריך 19.1.96, קרי העבירות המנויות בסעיף 5 לכתב האישום אשר התרחשו, כך לדברי המאשימה, בין ינואר 1986 ועד הפסקתן בשנת 1988, לא התיישנו, והנאשם צריך לתת את הדין עליהן. 7. נותרנו, אפוא, עם העבירות אותן עבר הנאשם, לטענת התביעה, בין השנים - 1977 1987, והמפורטות בסעיפים 3-5 לכתב האישום. על מנת לאפשר את העמדתו לדין של הנאשם גם בעבירות אלו, מציעה התובעת המלומדת, הגב' נאוה הורוביץ, לביהמ"ש, לראות בכל מסכת הארועים, אשר מהווה את הבסיס לכתב האישום, "עבירת שרשרת" אחת, אשר יש בכוחה להתגבר על מחסום ההתישנות, המתחיל מיום ביצוע אחרון המעשים האסורים. לפי גישה זו, ובהנחה שאחרון המעשים נעשה בשנת 1988 כמפורט בכתב האישום, מתחיל מניין ההתיישנות ממועד זה; ולפיכך, טרם חלפה תקופת ההתיישנות בשעת תחילת חקירת המשטרה, ביום 25.12.97. נבחן טענה זו בשני שלבים. ראשית, האם מעשיו של הנאשם נכללים בגדר "עבירת שרשרת"; ושנית, האם יש בכך כדי להתגבר על מחסום ההתיישנות. עבירת שרשרת - מהי? 8. "עבירת השרשרת", הוגדרה בהצעת החוק לחלק הכללי של חוק העונשין התשל"ז-1977 - הצעה המבוססת על נוסח מוצע של הפרופ' ש"ז פלר ומ' קרמניצר- כדלהלן: "עבירת שרשרת" - עבירה שנעברה בסדרת מעשים, בשלבים שונים, שכל אחד מהם עשוי היה להחשב לעבירה בפני עצמה, אלמלא נעשו כל המעשים כחלק מעשייה עבריינית אחת" (ה"ח 2098, התשנ"ב, ס' 56). ההתייחסות המרכזית בפסיקה לעבירת שרשרת נמצאת בע"פ 94/1377 אהרון משולם נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך 97(2) עמ' 139. השופט חשין מתאר בפסק דינו את עבירת השרשרת, כדלהלן: "עבירת השרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא "הצד המנטאלי" של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו". בפסק הדין מובאת גם התייחסות מתוך ספרו של פרופ' פלר: "סימן הייחוד של עבירה מסוג זה הוא, שזו מורכבת מחוליות שבכל אחת מתקיימים כל הנתונים הרלוואנטיים להתהוות עבירה זהה במינה לזו שבחוליה הסמוכה לה ושהיתה יכולה לעמוד ברשות עצמה אלמלא היו כל החוליות שלובות זו בזו ומרכיבות כולן שרשרת אחת מלוכדת, אוביקטיבית וסוביקטיבית, כאירוע עברייני אחד, בלתי ניתן לפיצול או פירוק לפי חוליות אלה, תוך התייחסות אליהן, אם כאל יחידות נפרדות ואם כאל קבוצות מורכבות, כל אחת, מחוליות אחדות; הרקע הסובייקטיבי והמימוש האוביקטיבי מחברים אותן לגוף אחד" (פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ג' עמ' 223-224). הגם שתיקון מספר 39 לחוק העונשין, לא כלל את הגדרתה של "עבירת השרשרת", שהופיעה בהצעת החוק, לא ניתן ללמוד מכך שסיווג זה איננו קיים עוד במשפט הפלילי, בהסתמך על הפסיקה הקיימת. פס"ד משולם, כאמור, אימץ מפורשות את הקטגוריה של עבירת שרשרת, אך קדמו לכך פסיקות דומות, כדוגמת ע"פ 78/648 קטורזה נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ג(1) 517, שם ראה כב' השופט שמגר את עבירת הגניבה באותן נסיבות, כדלקמן: "שרשרת של נטילות, המתבצעות כל אימת והרכוש מוזז ממחבוא למחבוא, אך עדיין נמצא בחצרים או באניה או בכלי הטיס מתוכם הוזז לראשונה ממקומו המקורי. לו היו מפרקים את הארוע לגורמיו, היתה נוצרת סדרה של עבירות גניבה, נפרדות ומושלמות המבוצעות כל פעם על ידי אותו אדם או על ידי שותפו" (שם, עמ' 528). 9. לאחר שבחנו את נסיבות העבירות המתוארות בכתב האישום הגענו לכלל מסקנה כי הן עונות להגדרה של "עבירת שרשרת", כפי שזו באה לידי ביטוי בתקדימים לעיל. מדובר בעבירות, שלטענת התביעה כעולה מכתב-האישום, בוצעו בתדירות הולכת וגוברת, לאורך תקופה ארוכה, ותוך שימוש בדפוסים חוזרים ונשנים של התנהגות עבריינית. עולה, לכאורה, כי מדובר בבניה שיטתית ומתמשכת של מערכת יחסים מינית, הן נפשית והן פיזית, בין הנאשם לקורבנו, כאשר ניתן לראות בכל מעשה אסור משום "אבן מכוערת" אחת על "הפתיל המנטאלי" של הכוונה ליצור שעבוד מיני. הסניגור היפנה את ביהמ"ש לעובדות פס"ד משולם, שם דובר בסדרת מעשי איום והפחדה שתכליתם היתה המנעות מתשלום חוב שחב הנאשם למתלונן. לדעתו, סבר ביהמ"ש באותו מקרה, כי מדובר בעבירת שרשרת בשל "היעד הסופי של המערער באותו מקרה" (עמ' 5 לסיכומיו), דהיינו ההמנעות מתשלום החוב. איננו סבורים כי יש להגביל את "עבירת השרשרת" רק לאותם מקרים בהם מהוות ה"חוליות" בשרשרת מעשי העבירה, מעין מעשי "הכנה" לתוצאה הסופית אליה מתכוון העבריין להגיע, כסברת הסניגור המלומד. השאלה בעניננו, אינה "התכלית הסופית" של המעשים, כטענת הסניגור, כי אם הקשר האמיץ והלכידות השזורים בטבור המעשים כחוט בל יינתק, עד כי אלה מהווים מקשה אחת אחידה ויצוקה, שאיננה ניתנת להפרדה בדרך מלאכותית - עובדתית או משפטית. כך למשל, כאשר אדם מבצע סדרת עבירות מין, באופן עקבי ושיטתי, כלפי אותו קורבן עצמו, לצורך סיפוק יצריו המיניים, דווקא ביחסים שכאלה, תוך ניצול מתמשך של תלותו של הקורבן במבצע - יקשה עד מאוד לערוך הפרדה מלאכותית בין המעשים שבוצעו לפני תאריך מסויים, או לאחריו. כך למשל, ולמעלה מן הצורך - אם אדם מזייף באופן שיטתי חשבוניות אותן הוא מגיש לרשויות המס, או משתמט מתשלום מסים מהכנסותיו במשך שנים הרבה. דומה, כי אף מעשים שכאלה - הנעשים מתוך אותו מניע, באותה שיטה, לצורך אותה מטרה, כלפי אותו מוסד - ניתן לסווג, לכאורה, כעבירות שרשרת. סבורים אנו, כי בכל המצבים שתוארו לעיל, לרבות במקרה שלפנינו, "הרקע הסובייקטיבי והמימוש האובייקטיבי מחברים אותם (את המעשים - א' ס') לגוף אחד", כדברי המלומד פרופ' פלר (שם, עמ' 224). 10. איננו סבורים כי קיים יסוד לחששו של הסניגור, עו"ד צנג, בדבר גישה גורפת של פרשנות המושג "עבירת שרשרת", כגון, לגבי אדם שאנס מספר נשים או "גנב הגונב ממקומות שונים במהלך השנים... מתוך דחף קלפטומני ... או מצב כלכלי רעוע..." (עמ' 6 לסיכומיו). דעתנו, כי כל מקרה ומקרה ייבחן לנסיבותיו הוא, ודומה כי הדוגמאות אותן הביא הסניגור מרחיקות לכת קמעה, מעבר לנדרש להכרעה בתיק זה. ייתכן, וכאשר המדובר בקורבנות שונים או "ביסוד מנטאלי" שונה - לא ניתן יהיה להתייחס למעשי העבירה כאל עבירת שרשרת. לא כך הוא המצב במקרה דנן. המעשים המיוחסים לנאשם - כך על פי כתב האישום - השתרעו על פני עשור שנים, כאשר ניכרת גם התפתחות בחומרתם; החל ביצירת אוירת פתיחות בנושא המיני אשר התבטאה בחשיפת המתלונן לחומר פורנוגרפי, מתן הסברים מפורטים בנושא קיום יחסי מין, חשיפתו לגופו הערום של הנאשם ואף לקיום יחסי מין בין הנאשם ואמו של המתלונן; המשך במעשים מגונים כגון ליטופים ונישוקים באיבר המין; וכלה במעשי סדום באופן קבוע ובתדירות של פעם בשבוע לפחות. מעשיו של הנאשם היו מופנים כלפי אדם אחד - ילד בן 5 אותו גידל כאב לאחר שנשא את אמו - במשך כעשר שנים, לצורך סיפוקו המיני דוקא בקיום יחסים עם אותו ילד-נער. דומה, כי בסופו של דבר יצר הנאשם, ולו לכאורה, עם אותו נער, מערכת מינית תלותית מוחלטת. גם העבירות המפורטות בסעיף 4 לכתב האישום, המתארות מעשים המיוחסים לנאשם שנעשו בשני בני משפחה נוספים, מהוות חלק מאותה מסכת יחסים שנרקמה, לטענת התביעה, בין הנאשם והמתלונן, כאשר לפי כתב האישום שיתף הנאשם את המתלונן גם במעשים אלו, והוא היה נוכח בהם. נעיר כאן, כי אלמלא נוכחותו של המתלונן המרכזי בתיק זה בארועים הללו, יתכן ומסקנתנו לגבי העבירות שבסעיף 4 הנ"ל, היתה שונה. עבירת שרשרת והתיישנות 11. השאלה השנייה הדורשת התייחסות היא, אם כאשר המדובר בעבירת שרשרת, אכן מתחיל מרוץ ההתיישנות מיום ביצוע המעשה האחרון בסדרת מעשי העבירה. לטענת התביעה, אם ניתן לראות את מכלול מעשי הנאשם כעבירת שרשרת, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל כאשר בוצע אחרון המעשים. מאחר שאחרון המעשים, בהתאם לכתב האישום, בוצע בתחילת שנת 1988, מתחילה ספירת עשר שנות ההתיישנות ממועד זה. לתמיכה בטענתה, מפנה התובעת את ביהמ"ש לע"פ 61/38 יצחק נ' היועמ"ש, פ"ד ט"ז 514. בעמ' 522 לפסק הדין מנתח ביהמ"ש העליון את עדותה של רוכלת פרחים, אשר המערער קיבל ממנה במספר הזדמנויות, שנמשכו 3-4 שנים, מתנות וכסף ואמר לה כי אם לא תיתן לו כסף, הפקחים יסלקוה מהמקום. בית המשפט העליון קבע כי הואיל ולפחות באחת ההזדמנויות בהן נאמרו הדברים לעדה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות, הרי שטענת ההתיישנות לא תתקבל לגבי ההזדמנויות הקודמות, למרות שחלפה תקופת ההתיישנות לגביהן. הסניגור, לעומתה, מפנה את ביהמ"ש לע"פ 65/406 פייגין נ' היועמ"ש פ"ד כ(1(449, שם אושר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי באותו עניין, שקבע כי הגם שמדובר ב- 20 עבירות של קבלת שוחד שנעשו לשם מטרה דומה ובשיטה דומה, אין אפשרות להרשיע את המערער בעבירות בהן תמה תקופת ההתיישנות. עוד מוסיף הסניגור וטוען, כי סעיפי ההתיישנות בדין הפלילי אינם מאפשרים "לאחד" מעשים שונים לכלל עבירה אחת, כך שחיבורם יאפשר העמדתו של אדם לדין בגין המעשים כולם, למרות קיומה של התיישנות. הסניגור מבקש לאבחן את המקרה שלפנינו מפס"ד משולם המוזכר לעיל, ולייחד את ההלכה שנקבעה שם רק לצורך הקונסטרוקציה המשפטית היוצרת עבירת שרשרת על מנת להתגבר על "מחסום הטריטוריאליות", דהיינו על מחסום סמכות השיפוט של בית משפט בישראל. פתרון משפטי זה מתבסס, לדעתו, על סעיף 3 לחוק העונשין (לפני תיקון 39), הקובע כי ניתן להעמיד אדם לדין בישראל, אם נעברה העבירה, כולה או מקצתה בישראל. משמעות הדברים, אליבא דסניגור, היא כי סעיף 3 לחוק, כשלעצמו, מאפשר להתגבר על מחסום הטריטוריאליות באמצעות "חיבור מלאכותי" בין מעשים שונים, הנתפסים, בדרך-כלל, כנפרדים. בהעדר הוראה חוקית מקבילה לסעיף 3 לחוק העונשין ביחס להתיישנות, אין כל אפשרות, עפ"י הדין הקיים, להתגבר על מחסום ההתיישנות באמצעות קונסטרוקצית עבירת השרשרת. 12. איננו רואים עין בעין עם הסניגור טענתו זו. לאחר שקבענו כי אכן מדובר בעבירת שרשרת, שוב לא ניתן להפריד בין מעשי העבירה השונים, אף אם בוצעו בתקופות שונות. וכך מבטא השקפה זו פרופ' פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין" כרך ב' עמ' 635: "יש עבירות... שדרך ביצוען כרוכה, לעתים, בהמשכיות כאמור בזמן - הן עבירות השרשרת... ניתן... לפרש את יום ביצוע העבירה כ"יום השלמתה" הסופית, כלומר, לגבי עבירה נמשכת או עבירה של הרגל, היום שבו נפסקה ההתנהגות העבריינית, ולגבי עבירת-שרשרת היום בו נסתיים אחרון המעשים מתוך שרשרת המעשים המרכיבים אותה. כלומר, ההתיישנות תחול על העבירה כולה, על כל היקפה, רק אם וכאשר כלה תקופת ההתיישנות החל מיום ההשלמה הסופית של העבירה, באין נפקא מינה אם קטע קודם מן ההתנהגות העבריינית נמצא מחוץ לטווח תקופת ההתישנות, אם לאו. העבירה היא בלתי ניתנת לפיצול - או שהיא מתיישנת כולה, או שאין עדיין לגביה, שוב כולה, סייג למימוש האחריות הפלילית". לא נראה בעינינו לבצע פיצול מלאכותי שכזה את המעשים כולם, אשר תוצאתו נוגדת את ההגיון. אף כי המחוקק לא נתן דעתו לסוגיה ספציפית זו, הרי מרגע שניתן בסיס משפטי בפסיקה לעבירת השרשרת במשפט הישראלי, יש להתייחס לעבירות אשר מוגדרות ככאלו באופן מאוחד בכל סוגיה שמתעוררת לגביהן - תהא זו סוגיית סמכות שיפוט טריטוריאלית, התיישנות או סוגייה אחרת. 13. שני עקרונות עומדים, כך נראה, ביסוד הרעיון של תחולת דיני ההתיישנות במשפט הפלילי: א. בחלוף תקופה מסויימת מיום ביצוע העבירה, חלף העניין שיש לציבור במיצוי הדין עם הנאשם ומן הראוי "לשכוח" את מעשה העבירה, להותירה עמוק בנבכי העבר ולא לטפל בה עוד. ב. מן הראוי כי החשוד בעבירה לא ייאלץ לשמור את הוכחותיו ללא הגבלת זמן. כדברי כב' הנשיא דאז, השופט אולשן, בפס"ד נאשף (שם, עמ' 582): "אם הנימוק הוא, שבעבור זמן מסויים מאז ביצוע העבירה חלפה וחלשה ההתרגשות הציבורית, ומן הראוי לשכוח את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד, ואם הנימוק הוא שמן הראוי שאדם העלול להיות מואשם לא יהיה נאלץ לשמור על הוכחותיו לעולם ועד". סבורים אנו, כי שני הנימוקים הללו גם יחד אינם יכולים להועיל לו לנאשם שבפנינו, או לנאשמים דומים המואשמים ב"עבירת שרשרת", ואף מהבחינה העיונית- המוסרית, אין הם ראויים לחסות בצילה של טענת ההתיישנות. במקרה שהנאשם ממשיך ומבצע עבירות, ואיננו חדל מהן, לא ניתן לומר כי "חלפה וחלשה ההתרגשות הציבורית", או כי אין לציבור עניין במיצוי הדין עם הנאשם, או כי ראוי למחול לו ולשכוח את מעשה העבירה. גם הנימוק השני של הצורך "לשמור על הוכחותיו לעולם ועד", איננו ישים במקרה שכזה, כאשר עבריין ממשיך לבצע, ולו לכאורה - בעקביות, בשיטתיות וללא הפסקה של ממש - את מעשי העבירה שהוא עובר. כפי שנקבע בע"פ (ירושלים) 24/96 מ"י נ' בוני הבירה בע"מ, תקדין-מחוזי, כרך 97(1) עמ' 1922: "דיני ההתיישנות דנים בעבירה חד-פעמית, אשר לאחר שאדם ביצע אותה, פוטר אותו המחוקק מהבאתו לדין - לאחר עבור התקופות הקבועות בדין. העבירה הנמשכת היא מסוג העבירות המתמשכות, שבידי העובר עליהן - להפסיקן, אך הוא בוחר מיוזמתו שלא לעשות כן. מי שבידו להפסיק את עבירותיו ובוחר שלא לעשות כן - איננו יכול להלין על כך שתקופת ההתיישנות טרם החלה לגבי אותה עבירה, שהרי בהפסקת ביצוע העבירה המתמשכת על ידיו - בכוחו להתחיל את מרוץ ההתיישנות". 14. לדעתנו, כאשר המדובר בסדרת מעשים ועבירות המגיעים לכדי "עבירת שרשרת" - אין הגיון של ממש בניתוק מלאכותי ושרירותי בין חלק מהמעשים שבוצעו בתקופה קודמת לבין חלקם האחר שבוצע בתקופה מאוחרת. לא זו היתה מטרת חקיקת דיני ההתיישנות בכל שיטה משפטית נאורה. הנימוקים העומדים ביסודה של טענת ההתיישנות - מחילת הציבור ושכחתו; אי פגיעה במהלך חייו התקין של אדם שמעד ושב לדרך הישר; או האילוץ לשמור את ההוכחות לחפות; - אינם קיימים במקרה דנן ואינם מקימים לנאשם ב"עבירת שרשרת" טענת הגנה מעין זו. הציבור איננו סולח ואיננו שוכח לעבריין הממשיך במעשיו ואיננו חדל מהם, והממשיך לסכן את שלום הציבור ולפגוע בבטחונו. אדם שעבר עבירה לפני למעלה מעשר שנים (או כל תקופת התיישנות אחרת), וחדל ממנה, ראוי לו שהחברה תפטור אותו מלתת את הדין על מעשיו ותאפשר לו להמשיך ולנהל את חייו באורח תקין. אולם, אדם שעבר עבירה לפני למעלה מעשר שנים, ושב והמשיך לבצע את אותם מעשי עבירה, שהם בבחינת עבירת שרשרת - לפני תשע, ושמונה, ושבע, ושש שנים - על שום מה ולמה ימחל לו הציבור, ומדוע זה יימחק פשעו ועוונו יימרק? איננו רואים, איפוא, הגיון של ממש - בין מההיבט המשפטי ובין מההיבט העיוני - בניתוק מלאכותי ופורמלי של סדרת עבירות שביצע הנאשם, ואשר ניתן להגדירן כ"עבירת שרשרת", בקביעת מועד שרירותי ונוקשה ל"התיישנות" העבירה, כביכול, שלהלכה ולמעשה, כלל לא התיישנה, אלא התחדשה שוב ושוב. סוף דבר 15. משקבענו כי העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום מהוות "עבירת שרשרת", הרי שמרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום ביצוע אחרון המעשים בשרשרת המרכיבה את העבירה. אי לכך, ובהתאם לאמור בכתב האישום, ביום התרחשות הארוע המנתק המפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות, הוא תחילת חקירת המשטרה בעניין ביום 25.12.97 - טרם חלפו עשר שנים מביצוע אחרון מעשי העבירה ב- 1988, ולכן לא חלה עליה התיישנות, ודין טענת הסניגור להידחות. כניסתו לתוקף של סעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המאריך את תקופת ההתיישנות בת עשר השנים - בטרם זו נסתיימה - מאפשרת את העמדתו של הנאשם לדין, גם עד שנת 2000 (קרי, עשר שנים מיום שמלאו לקטין, יליד 1972, שמונה עשרה שנה). בשולי החלטה זו, ברצוננו לציין לשבח את טיעוניהם המשפטיים המצויינים של הסניגור, עו"ד ש' צנג, ושל התובעת, הגב' נ' הורוביץ, שהוצגו בפנינו בצורה סדורה ועניינית, דבר דבור על אופניו. משפט פליליפשעהתיישנות