לנאשמים מיוחסות העבירות שלהלן: א. ניהול עסק ללא רישיון עסק, לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 וסעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) , תשנ"ה - 1995 ופריט 3.2 בתוספת לצו הנ"ל, וסעיף 15 לחוק הנ"ל. ב. זיהום מים, לפי סעיפים 20ב(א) ו- 20ב(ב) יחד עם סעיפים 20כא ו- כב לחוק המים תשי"ט - 1959. ג. לכלוך רשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו- 13( א)(1) לחוק שמירת נקיון, תשמ"ד - 1984 ( להלן - "חוק שמירת הניקיון" ). ד. לנאשם 1 מיוחסת גם עבירה של הפרת חובת הפיקוח למניעת עבירות על חוק שמירת הניקיון, לפי סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון הנ"ל. לפי המתואר בעובדות כתב האישום, הנאשם 1 מנהל, באמצעות הנאשמת 2, וללא רישיון עסק כדין, דיר לגידול חזירים, בכתובת שבכתב האישום, סמוך וצפונית לכפר פסוטה, ומגדל בה כ- 1,150 חזירים, וכי במהלך השנים 2004-2009 זרמו שפכי החזיריה הנ"ל לבריכות עפר, שאינן אטומות לחלחול וכן לרשות הרבים ולעמק עקרב תוך לכלוך רשות הרבים וחשש לזיהום מקורות מים עיליים ותחתיים. כתב האישום מתאר, בין היתר, מועדים ספציפיים, בהם נמצאה זרימת שפכי החזיריה לקרקע חשופה, לתעלות עפר ולבריכות עפר לא אטומות ולבור לא אטום, כאשר המדובר בתאריכים הבאים: 8/12/04, 26/12/04, 21/11/05, 2/7/06, 31/12/06, 8/8/07, ו- 8/11/09. הנאשמים לא פעלו כדין למניעת זיהום מקורות המים ולכלוך רשות הרבים, שעה שבבדיקות דגימה של שפכי החזיריה נמצאו חומרים של צריכת חמצן כימית, מוצקים כלליים, חנקן, אשלגן, כלורידים, אבץ וברזל. הנאשמים, בישיבת יום 8/11/10, הודו בעובדות כתב האישום, אם כי טענו להתיישנות העבירות המעוגנות בחוק שמירת הניקיון, משחלפה תקופה של למעלה משנתיים מיום ביצוען של עבירות אלה ועד למועד הגשת כתב האישום, או מיום ביצוע פעולת החקירה האחרונה ועד להגשת כתב האישום. ב"כ המאשימה, בתגובתה בכתב, ביקשה לדחות את טענת ההתיישנות הנ"ל, בטענה כי לא חלפה תקופת ההתיישנות שבצד העבירות הנ"ל שלפי חוק שמירת הניקיון, ועתרה להרשיע את הנאשמים בכל המיוחס להם, לפי הודאתם בבית המשפט, בעובדות כתב האישום. הסניגור הגיש תשובה לטיעוני התגובה של המאשימה. כאמור, טענת ההתיישנות שבפי הנאשמים עניינה אך העבירות לפי חוק שמירת הנקיון, כאשר המדובר בעבירה לפי סעיף 2 ו- 13(א)(1), המיוחסת לשני הנאשמים, ובעבירה לפי סעיף 15, המיוחסת אך לנאשם 1. הוראת סעיף 13(א) לחוק שמירת הנקיון קובעת כך: " העושה אחד מאלה, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977( להלן-חוק העונשין), ואם נעברה על ידי תאגיד - כפל הקנס האמור: (1) משליך פסולת בניגוד להוראות סעיף 2 למעט השלכת פסולת כאמור בסעיף קטן (ב)(1) ". בסעיף 2 לצו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - שמירת נקיון) תש"ס - 2000, נקבע כי, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 221 לחסד"פ ( נוסח משולב ), תשמ"ב - 1982, ולפי סעיף 13 א לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד - 1984, קובע השר כי: " עבירה על הוראות סעיף 13 לחוק נקבעת בזה עבירת קנס ". תקופת ההתיישנות בעבירת קנס הינה שנה, זאת לפי סעיף 225א(א) לחסד"פ. יחד עם זאת, המחוקק, בסעיף 13 ג' לחוק שמירת הנקיון, קבע תקופת התיישנות מיוחדת לעבירת קנס המעוגנת בחוק זה, כדלקמן: " על אף האמור בסעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן להגיש כתב אישום, להמציא הזמנה, או להמציא הודעת תשלום קנס כאמור באותו סעיף, בשל עבירה לפי חוק זה שנקבעה כעבירת קנס, אם טרם חלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה ". היינו, תקופת ההתיישנות שבצד עבירה לפי סעיף 13 לחוק שמירת הנקיון הינה של שנתיים. כאמור, לנאשם 1 מיוחסת גם עבירה לפי סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון. הוראת סעיף 15(א) קובעת כי: " נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו. המפר הוראה זו, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין...". הסניגור טוען כי, אין להבחין בין העבירה בסעיף 15 לחוק שמירת הנקיון לבין העבירות שבסעיף 13 לחוק זה, ויש לקבוע כי, תקופת ההתיישנות החלה על עבירות לפי סעיף 13 לחוק זה רלבנטית גם לעבירה של נושא משרה בתאגיד, לפי סעיף 15 לחוק, ואין זה סביר והגיוני להבחין בין השתיים, שעה שהעונש בצד שתיהן הינו קנס בלבד. ב"כ המאשימה, בטיעוניה בכתב, טענה כי העבירה לפי סעיף 15 הנ"ל אינה "עבירת קנס", משלא נכללה ברשימת עבירות הקנס שקבע השר בצו סדר הדין הפלילי ( עבירות קנס - שמירת הניקיון ), תש"ס - 2000, ולכן, ולאור סכום הקנס שבצידה, המדובר בעבירה מסוג עוון, שתקופת ההתיישנות שבצדה הינה 5 שנים, לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982. לטעמי, יש לקבוע כי המבחן להגדרת עבירה מסויימת כ -"עבירת קנס" אינו העונש שבצידה. העובדה כי העונש שבצד עבירה מסויימת הינו קנס בלבד, לא מביא למסקנה כי המדובר בעבירת קנס. המחוקק, בפרק ז' לחסד"פ, ביקש לקבוע סדרי דין מיוחדים לסוגים מסויימים של עבירות, השונים מסדרי הדין הכלליים שנקבעו בחוק עצמו, כאשר תכליתם של סדרי הדין המיוחדים הנ"ל הינה ייעול ההליכים בבירור עבירות אלה. המחוקק הורה, בפרק ז' לחסד"פ, כי סדרי הדין המיוחדים יחולו על עבירה שהינה "עבירת קנס". המחוקק לא הורה כי כל עבירה שהעונש בצידה הינו קנס בלבד, היא " עבירת קנס", אלא שקבע כי "עבירת קנס" היא זו שנקבעה כך ע"י השר המוסמך. הדבר נקבע בהוראת סעיף 221(א), לפיה: " שר המשפטים רשאי לקבוע שעבירה על הוראה פלונית, שאינה פשע, היא עבירת קנס, דרך כלל או בתנאים או בסייגים שקבע...". מכאן, הגורם המוסמך לקבוע כי עבירה מסויימת היא " עבירת קנס", ואז יחולו עליה סדרי הדין המיוחדים בפרק ז' לחסד"פ, הינו השר, ע"י הכרזת עבירה ככזו, בצו מיוחד. העדרו של ההסדר החקיקתי המיוחד בסעיף 13 ג' לחוק שמירת הנקיון היה מביא לכך שתקופת ההתיישנות של עבירות לפי סעיף 13 לחוק זה הינה שנה, בהתאם לסעיף 225 א' לחסד"פ, בהיותה עבירת קנס, לפי הצו הנ"ל. המחוקק ביקש לקבוע חריג, לעניין תקופת ההתיישנות, לגבי עבירת קנס המעוגנת בחוק שמירת הניקיון, לעומת הכלל הנוהג בעבירות קנס אחרות, לגביהן תקופת ההתיישנות הינה שנה, לפי סעיף 225 א' לחסד"פ. הקביעה בסעיף 13 ג' לחוק שמירת הנקיון, לפיה, תקופת ההתיישנות בעבירות לפי סעיף 13 לחוק זה היא של שנתיים, תוך שהמחוקק מציין מפורשות, בדגוף הוראת סעיף 13 ג' הנ"ל, את סעיף 225 א' לחסד"פ ( ראה הרישא של סעיף 13 ג' ), מלמדת על כוונת המחוקק לכך שסדרי הדין המיוחדים שנקבעו בפרק ז' לחסד"פ, יחולו על עבירות לפי סעיף 13 לחוק שמירת הנקיון, בהיותן "עבירת קנס", כאשר השינוי החקיקתי היחיד לעניין העבירות בסעיף 13 לחוק זה עניינו תקופת התיישנות מיוחדת, שהוסדרה בסעיף 13 ג' לחוק זה. יוצא כי, "עבירת קנס", לעניין סעיף 13 ג' לחוק שמירת הניקיון, הינה "עבירת קנס" לצורך פרק ז' לחסד"פ, ולכן, המבחן הקובע לעניין זה הינו קיומו של צו מאת השר המגדיר אותה כך, ולא העונש שבצידה. שהוראת סעיף 13 ג' לחוק שמירת הנקיון כחלק בלתי נפרד מפרק ז' לחסד"פ, היינו, תמיכה במסקנה הנ"ל מצאתי בנוסחו של סעיף 13 ג' לחוק שמירת הנקיון, הקובע כי במידה וטרם חלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה, ניתן להגיש כתב אישום, או להמציא הזמנה או להמציא הודעת תשלום קנס. המחוקק מונה מספר חלופות של הליכים, שניתן לנקוט בגין עבירה שנקבעה כעבירת קנס לפי חוק שמירת הניקיון, ואלה הן: העמדה לדין, המצאת הזמנה או הודעת תשלום קנס. המדובר בחלופות של הליכים שקבע המחוקק בפרק ז' לחסד"פ, שהינם חלק מרכזי ובלתי נפרד מסדרי הדין המיוחדים שנקבעו שם לבירור עבירת קנס. ההתייחסות המפורשת של המחוקק, בסעיף 13 ג' הנ"ל, לחלופות הנ"ל, שהוסדרו כהליכים מיוחדים לעבירות קנס וברירת קנס, בפרק ז' לחסד"פ, מלמדת על הכוונה, לפיה, המבחן להגדרת עבירה כעבירת קנס, לצורך הוראת סעיף 13 ג' לחוק שמירת הניקיון, הוא אותו המבחן הקובע להגדרת עבירת קנס, לצורך תחולת פרק ז' לחסד"פ, היינו, הכרזה של השר על סוג מסויים של עבירות כעברת קנס, בצו מיוחד. על כל אלה אוסיף כי הוראת סעיף 13 ג' לחוק שמירת הנקיון, הקובעת תקופת התיישנות מיוחדת לעבירות קנס לפי חוק זה, הוסדרה לאחר סעיף 13 לחוק הנ"ל, ולפני הוראת סעיף 15 לחוק. אילו ביקש המחוקק לקבוע כי כל עבירה לפי חוק שמירת הניקיון, שבצידה קנס בלבד, הינה עבירת קנס, שתתיישן בחלוף שנתיים, סביר והגיוני כי היה קובע הגדרה זו בפתח פרק " אכיפה ועונשין" של חוק זה, או בסופו של פרק זה. הבאת ההוראה בסעיף 13 ג' בצמוד לעבירות שבסעיף 13 לחוק זה, ולפני ההוראה שהסדירה את העבירה של נושא משרה בתאגיד, תומכת במסקנה כי תקופת התיישנות המיוחדת בהוראה הנ"ל עניינה אך לעבירות שנמנו בהוראה שלפני, והיא אינה חלה על עבירות שהובאו בהוראות שלאחריה. עיון בצו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - שמירת נקיון) תש"ס - 2000 מלמד כי השר קבע כי עבירה לפי סעיף 13 לחוק היא עבירת קנס. העבירה לפי סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון לא נקבעה, בצו הנ"ל, כעבירת קנס, והמשמעות כפולה: סדרי הדין המיוחדים, בפרק ז' לחסד"פ, לא חלים על עבירה לפי סעיף 15 הנ"ל, ותקופת ההתיישנות בעבירה זו היא לפי הכלל בסעיף 9 לחסד"פ, ולא לפי סעיף 225א לחסד"פ או לפי סעיף 13 ג' לחוק שמירת הנקיון, שעניינן אך עבירות קנס. על כן, תקופת התיישנות בעבירה לפי סעיף 15 לחוק הנ"ל, שהינה מסוג עוון, היא חמש שנים. לסיכום פרק זה הריני לקבוע כי, תקופת ההתיישנות בעבירות לפי סעיף 13 לחוק שמירת הנקיון הינה שנתיים, ותקופת ההתיישנות בעבירה לפי סעיף 15 לחוק הנ"ל הינה חמש שנים. לפי הטיעונים בכתב של הצדדים עולה כי, כתב האישום המקורי הוגש ביום 16/11/09, וכי הוא נמחק בשל " התקלה הטכנית בהסמכה של באי כח המאשימה ", כדברי המאשימה, בסעיף 14 לטיעוניה בכתב. המאשים בפלילים הוא מדינת ישראל, ונציג המאשים הוא היועץ המשפטי לממשלה או מי שהסמיכו לכך. הגשת כתב האישום המקורי בהעדר הסמכה מאת היועץ המשפטי לממשלה אינה " אירוע מנתק", המפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות, שכן, הגשת כתב אישום שאינה בסמכות לפי הדין, היא פעולה בחוסר סמכות, וככזאת, אינה בבחינת הליך בעל תוקף, ושיש בכוחו לנתק את מרוץ תקופת התיישנות. בקובעו, בסעיף 9(ג) לחסד"פ, כי הגשת כתב אישום מנתקת את מרוץ תקופת התיישנות, מתכוון המחוקק להגשת כתב אישום ע"י גורם המוסמך לכך. כתב האישום הנוסף, נשוא התיק שבפניי, הוגש ביום 7/1/10. לפי סעיף 13 לטיעוני המאשימה, הנאשם 1 נחקר במשטרה, בגין המיוחס לו כאן, ביום 28/12/04 וביום 28/6/07, ופעולות החקירה נערכו עד ליום 25/12/07, עת הוצא תדפיס פרטים מאת רשם החברות, בעניינה של נאשמת 2. המאשימה לא טענה כי בוצעו, לאחר חקירתו של הנאשם 1, ביום 28/6/07, ועד להוצאת תדפיס רשם החברות, ביום 25/12/07, פעולות חקירה נוספות. אין לראות בפעולה הנ"ל, שעניינה הוצאת תדפיס מאת רשם החברות, כשלעצמה, "פעולת חקירה", המנתקת את מרוץ תקופת ההתיישנות. לא שוכנעתי, לפי טיעוני המאשימה בכתב, כי החקירה לא הסתיימה עם חקירת הנאשם ביום 28/6/07, וכי החקירה המשיכה להתנהל לאחר מכן, באופן מהותי, עד להוצאת המסמך הנ"ל. מטיעוני המאשימה נותר הרושם כי מאז חקירת הנאשם 1 ביום 28/6/07 ועד ליום הוצאת המסמך מאת רשם החברות, ביום 25/12/07, לא נערכה חקירה נוספת בתיק, ולמעשה, וכי החקירה, באופן מהותי, הסתיימה עם חקירת הנאשם 1 ביום 28/6/07, בעוד שהוצאת התדפיס, מספר חודשים לאחר מכן, מבלי שתבוצע כל פעולה מהותית עובר לכך, הייתה פעולה טכנית בלבד, שאינה בבחינת המשך חקירה, ככוונת המחוקק בסעיף 9(ג) לחסד"פ. המלומד י' קדמי, מציין, לעניין אופיה של חקירה, המהווה אירוע מנתק של תקופת ההתיישנות, כך: " חקירה על פי חיקוק בהקשר זה יכול ותהיה חקירה על ידי המשטרה ויכול ותהיה על ידי כל אדם או גוף המוסמכים על פי חיקוק לערוך חקירה באותה עבירה, ובלבד שהמדובר בחקירה המיועדת להכין את התביעה הפלילית בקשר לאותה עבירה. הגשת תלונה כשלעצמה, אינה מהווה הליך של חקירה...הליך של חקירה חייב להיות הליך רשמי מהותי וענייני, להבדיל מבירורים מוקדמים או מאיסוף מידע גרידא, שאין בהם משום עשיית פעולת חקירה ממשית ". ( י' קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ט - 2009 עמוד 1322). קביעה, לפיה, הפקת פלט, תדפיס או מסמך של פרטים מזהים, בחלוף פרק זמן ניכר ממועד ביצוע פעולת חקירה מהותית קודמת, ומבלי שתתלווה לדבר פעולה נוספת של חקירה, יש בה כדי לנתק את מרוץ תקופת ההתיישנות, לפי סעיף 9(ג) לחסד"פ, היא קביעה לא צודקת, לא סבירה, ומביאה לחוסר וודאות לא רצוי ולא נכון, ויש בה כדי ליטול מהסייג של ההתיישנות את תכליתו. על כן, הריני לקבוע כי החקירה הסתיימה ביום 28/6/07. כאמור, כתב האישום הוגש ביום 7/1/10. משכך, חלפו למעלה משנתיים מיום ביצוע פעולת החקירה האחרונה ועד להגשת כתב האישום, כאמור. על כן, העבירות המיוחסות לנאשמים לפי סעיף 13 לחוק שמירת הנקיון, התיישנו, בהתאם לתקופת ההתיישנות שנקבעה בצידן, לפי סעיף 13 ג' לחוק זה. לעומת זאת, משלא חלפה תקופה של חמש שנים מיום ביצוע פעולת החקירה האחרונה ועד להגשת כתב האישום שבפניי, הריני לקבוע כי לא חלה התיישנות על העבירה לפי סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון, המיוחסת לנאשם 1. סיכומו של דבר, אני מזכה את נאשמת 2, מחמת ההתיישנות, מהעבירות המיוחסות לה לפי סעיף 13 לחוק שמירת הנקיון. על יסוד הודאתם, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 ולפי חוק המים, תשי"ט - 1959 ( הוראות חיקוק 1 ו- 2 לכתב האישום ), וכן מרשיע את נאשם 1 בעבירה של הפרת חובת פיקוח, לפי סעיף 15 לחוק שמרת הניקיון ( הוראת חיקוק מס' 4 לכתב האישום ). גזר דין הנאשמים הורשעו בעבירות המתוארות בכתב האישום, לפי חוק המים וחוק רישוי עסקים. הנאשם 1 הורשע גם בעבירה לפי סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון. נסיבות ביצוע העבירות מתוארות בעובדות כתב האישום וכן בהכרעת הדין שקנסהתיישנות