נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו אשמת רצח שאירע בדירה פלונית לפני כארבע עשרה שנה. טביעת אצבעו של אדם נמצאה על דלת הדירה מבפנים, ובשעתו לא נמצא האדם בעל טביעת האצבע. לאחרונה, לרגל תלונת אשתו של העורר על התנהגותו האלימה נגדה, נלקחה טביעת אצבעותיו של העורר, ובדיקת מחשב העלתה שהוא האיש שהטביע אצבעו על דלת אותה דירה. בית משפט קמא מצא שטביעת האצבע בצירוף התכחשותו הגמורה של העורר לביקור באותה דירה, וכן התוודותו בשיחה עם קצין משטרה ודברים שאמר העורר לשכנו בתא ("מדובב"), מהווים תשתית ראייתית מספקת לכאורה לשם מעצר העורר. 2. הסניגורים המלומדים מעלים מספר טיעונים כנגד החלטת המעצר. בשעת הרצח טרם מלאו לעורר י"ח שנים. נמצא שגם אם יורשע אין מאסרו מאסר עולם חובה, ולכן גם אין מעצרו מעצר חובה. טענה זו נכונה היא (ראה בש"פ 23/89, 32, בן שמעון ואח' נ' מדינת ישראל, מב (4) 770). גם בית משפט קמא הנחה עצמו אל נכון כך, וציין שאין מעצרו של העורר חובה. אף על פי כן החליט לעצור את העורר, ועל כך קובלים הסניגורים. בקשר לכך מעלים הסניגורים טענת התיישנות. מאחר שאין המדובר במאסר עולם חובה ואף לא בעשרים שנות מאסר חובה, הרי הופכת העבירה לפשע סתם, שתקופת ההתיישנות לגביה היא עשר שנים. לא מצאתי ממש בטענת ההתיישנות. סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים; (2) בפשע אחר - עשר שנים; ..." תקופת ההתיישנות של עבירה תלויה איפוא בעונש המירבי שנכתב בצידה. עבירת רצח היא עבירה שעונשה מאסר עולם; וגם אם עבריין פלוני בשל היותו קטין בשעת מעשה, אינו צפוי בהכרח לעונש המירבי, אין בכך כדי לשנות מטיב העבירה ומן העונש שנכתב לה. יצויין שבית המשפט רשאי להטיל עונש של מאסר עולם גם על מי שהיה קטין בשעת מעשה. כך עולה מלשון סעיף 25 בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טפול), התשל"א-1971: "25. ... (ב) אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה, לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף אמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם ..." ממשמע שנאמר "אין חובה" שומע אני הרשות נתונה. כך גם נפסק, בדעת הרוב, בע"פ 530/90, פלוני נ' מדינת ישראל (מו (3) 648). זאת ועוד, אילו נאמר שתקופת התיישנות של עשרים שנה חלה על "פשע שדינו ... מאסר עולם חובה" ניתן היה לטעון שאין קטין בכלל זה, ועל כן תקופת ההתיישנות לגביו, קצרה יותר, עשר שנים, כמו לגבי פשע סתם. עכשו שנאמר "פשע שדינו ... מאסר עולם" סתם, הרי גם קטין הנאשם ברצח בכלל זה, שכן ג עליו ניתן, גם אם אין חובה, להטיל מאסר עולם. תקופת ההתיישנות לגבי קטין כזה היא, איפוא, עשרים שנה. 3. הסניגורים המלומדים תוקפים גם את הקביעה שקיימת תשתית ראייתית מספקת. לא מצאתי ממש בטענות אלה. בית משפט קמא הצביע על הראיות לכאורה הקיימות, ודבריו קיימים. טוענים הסניגורים שבהתוודותו לפני ה"מדובב" טען העורר באותה נשימה טענת הגנה עצמית, ולא יהא זה הוגן לפלג את דיבורו. גם בכך אין ממש. לא רק שניתן לפלג דיבור, אלא, כפי שהצביע בא כוח המדינה, טענת ההגנה העצמית עלתה כהצעה מתוך שקלא וטריא בין העורר והמדובב, כאשר טענה זו נסתרת מנה ובה מנסיבות הרצח (שלוש דקירות בגבו של המנוח שהיה אותה שעה במצב ישיבה או שכיבה). גם הטענה כי אין נשקפת סכנה מן העורר אם ישוחרר בתנאים מגבילים לא היתה מקובלת על בית משפט קמא. העורר הוא בעל אופי אלים במיוחד, כעולה מנסיבות אי גיוסו לצה"ל, מהרשעתו בתקיפת אשתו (ובהחזקת סם), ומתיאורו הוא עצמו את אופיו ותגובותיו באזני המדובב. תלונתה האחרונה של אשתו היתה לחיצת ההדק שגררה בעקיפין את האשמתו ברצח, ועובדה זו רק מגבירה את החשש מפני תגובתו של העורר כלפיה. סוף דבר, גם אם אין קיימת חובת מעצר במקרה זה, כפי שקבע בית משפט קמא, עדיין מדובר באשמת רצח המבוססת לכאורה היטב ובאדם שנשקפת ממנו סכנה. לכן אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. הערר נדחה. משפט פלילירצחהתיישנות