רקע 1. עניין לנו בכתב-אישום כנגד מי שהיו בעל ואישה עד שנת 1997, ומייחס להם ביצועם של מעשי תקיפה והתעללות כנגד בנם, שנמשכו מאז הגיע לגיל 3 ועד לגירושיהם בשנת 1997. הבן (כבן 22 היום) הגיש תלונתו לא מכבר, ועפ"י זו הוגש, ביום 12.3.2000 כתב האישום שלפני. 2. לאחר שהוקרא כתב האישום בפני הנאשמים וסניגוריהם, ולאחר שנתתי בידם ארכה כדי להכין טיעונים בנוגע לטענות מקדמיות, אם יש להם כאלה - השמיעו בפני הסניגורים הנכבדים טענות עפ"י הסעיפים 149(3), (4) ו- (8) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982. טענתם העיקרית (שיש להודות כי לא הפתיעה אותי ולא את התובעת המלומדת) ו"מתבקשת" מקריאת כתב האישום, נוגעת להתיישנותן של חלק מן העבירות המפורטות בכתב האישום; הטענה השניה מתייחסת להעדרם של פרטים מדוייקים יותר ותאריכים ספציפיים, בהתייחס לחלק מן הארועים המתוארים בכתב האישום ומהווים עבירה, לטענת התביעה; והטענה השלישית (שנטענה רק ע"י סניגורו של הנאשם), מתייחסת לכמה ביטויים בכתב האישום שאין בהם - לטענת הסניגור - כדי להוות עבירה. מטבע הדברים - אדון בתחילה בטענה ה"כבדה" ביותר, היא טענת ההתיישנות. טענת ההתיישנות 3. קודם שאפנה לפן המשפטי של הטענה הזו - ראוי לפרט את הנתונים שעל בסיסם היא נטענת, במקרה שלפני: א) הוראת החיקוק הראשונה המיוחסת לנאשמים היא - תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, בהתייחס לתקופה שעד 07/12/1989. יוער - כבר בשלב זה - כי התאריך הזה, הנראה שרירותי, איננו אלא מועד כניסתן לתוקף של שתי הוראות החוק האחרות, המהוות עבירות שבוצעו ע"י הנאשמים, עפ"י הנטען, ואליהן אתייחס בהמשך. העונש על עבירה זו מגיע כדי שלוש שנות מאסר, כלומר שהיא מהווה עוון, והתיישנות על עבירה כזו, עפ"י סעיף 9 לחסד"פ מתחילה כעבור 5 שנים מיום ביצועה. אין צורך לומר, כי עד להגשת כתב האישום (או אפילו עד לתחילתה של החקירה) עברו יותר מאותן 5 שנים. ב) הוראת החיקוק השניה המיוחסת לנאשמים היא - תקיפת קטין, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, שהעונש בצידה הוא מאסר של 7 שנים. מכאן, שעניין לנו בעבירה שהיא פשע ועל-כן היא מתיישנת 10 שנים מאז בוצעה. הוראת החיקוק הזו מתייחסת למעשים שהחלו בשנת ביום 07/12/1989 והסתיימו רק כשנתיים לפני הגשתו של כתב האישום (בעת שהנאשמים נפרדו זו מזה). יצויין, בדרך אגב, ובעקבות הערה נכונה של הסניגורים הנכבדים, כי החל בחודש נובמבר 1996 פסק המתלונן להיות קטין, ועל-כן לא חלות לגבי הנאשמים העבירות נשוא פסקה זו והפסקה הבאה, במהלך התקופה שמאז בגר ועד שנפרדו, כאמור. האירוע "המנתק" את מירוץ ההתיישנות היה - בענייננו - תחילת חקירת המשטרה בחודש יוני 1999. מחודש דצמבר 1989 עד חודש יוני 1999 עברו פחות מ- 10 שנים, ועל-כן אין התיישנות בנוגע לעבירה זו. ג) הוראת החיקוק השלישית המיוחסת לנאשמים היא - התעללות בקטין או בחסר ישע, עבירה לפי סעיף 368(ג) סיפא לחוק העונשין. העונש הנקוב בצידה של עבירה זו הוא מאסר של 9 שנים ולפיכך גם זו עבירה מסוג פשע, שתקופת ההתיישנות בגינה היא 10 שנים; ועפ"י המבואר לעיל, אין התיישנות גם בנוגע לעבירה זו. 4. טענת ההתיישנות נטענת, איפוא, רק בנוגע לעבירת התקיפה, המיוחסת לנאשמים בגין מעשים נטענים שעשו בקטין מעת הגיעו לגיל 3 - כלומר בשנת 1981 - ועד מועד כניסתן לתוקף של העבירות נשוא סימן ו1 לפרק י' של חוק העונשין, שעניינן פגיעה בקטינים ובחסרי ישע, ביום 07/12/1989. 5. על-פני הדברים - אין ספק שהעבירה הזו התיישנה, בעת שהחלה החקירה המשטרתית. אלא, שהתביעה מבקשת לסמוך את האישום בעבירה זו על ההלכה, שעד לעת האחרונה נהגה ללא עוררין, בדבר אי התיישנותה של מה שכונה "עבירת שרשרת". לשם כך, נדרשת התייחסות קצרה למושג זה (עבירת השרשרת) ולקשר שלו, עם דיני ההתיישנות. התייחסות מפורטת להלכה זו, ניתן למצוא בהחלטה שהייתי שותף לה, בעניינו של "איש הציבור מהרצליה" שהואשם בהתעללות מינית בבנו מגיל 5 ועד שפסק להיות קטין (מדינת ישראל נ' פלוני, תפ"ח 4002/98). באותו עניין, הבענו דעתנו, עפ"י פסיקה רבת שנים ועד לפסק-הדין האחרון שהתייחס לעניין זה באותה עת, בעניינו של אהרן משולם נ' מדינת ישראל (ע"פ 1377/94 פ"ד נא(3), 112), כי "כאשר אדם מבצע סדרת עבירות מין, באופן עקבי ושיטתי, כלפי אותו קרבן עצמו, לצורך סיפוק יצריו המיניים, דווקא ביחסים שכאלה, תוך ניצול מתמשך של תלותו של הקרבן במבצע - יקשה עד מאד לערוך הפרדה מלאכותית בין המעשים שבוצעו לפני תאריך מסוים, או לאחריו". התייחסות זו, למה שכונה אז "עבירת שרשרת" נדרשה, משום שעפ"י הפסיקה שנהגה עד לאותה עת, די בכך שהמעשה האחרון בסדרת אותם מעשים המהווים עבירה אחת שבוצעה באופן מתמשך ועל פני תקופה ארוכה - לא התיישן, כדי שמירוץ תקופת ההתיישנות יחל ביום ביצועו של אחרון המעשים בשרשרת המרכיבה את העבירה, כשזו כוללת את כל סדרת המעשים, מתחילתה. 6. אולם, מאז ועד היום נפל דבר. על אותו פסק-דין בעניינו של אהרן משולם נער תושר דיון נוסף בפני 7 שופטים ובראשם כבוד הנשיא ברק (דנ"פ 4603/97 פ"ד נא(3), 160). ופסק-הדין הזה "טרף את הקלפים" ויצר מצב הלכתי חדש בנושא עבירת השרשרת ואולי גם (ברמז) בעניין התיישנותן של עבירות. החידוש העיקרי, כפי שניתן להבינו מפסק-הדין, הוא ביטולו של המושג הקונטיננטלי, שנהג עד אז, וכונה "עבירת שרשרת". במקומו יצרו שופטי הרוב בעניין משולם הנ"ל, מושג ישראלי חדש בשם "עבירה רבת פריטים". למען האמת, מדובר על אותו מבנה של מערכת עבירות המבוצעות ע"י אותו אדם, וניתן לראותן כעבירה אחת שפריטים בה הרבה; ואף שכל אחד מאותם פריטים, מהווה מעשה עבירה כשלעצמו, ניתן לראות בהם מסכת אחת שלמה. ובלשונו של כב' הנשיא ברק (שם, בעמ' 184 ו- 185): "..כאשר הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת, ניתן להשקיף עליהם לא רק כעל עבירות רגעיות ונפרדות אלא גם כעל עבירה רגעית אחת, המתבצעת ברצף של זמן, בעלת ריבוי של פריטים". וכן: "העבירה רבת-הפריטים תחול בכל אותם מצבים שבהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על פריטים מספר". ועם זאת, מדגיש כב' הנשיא ברק, כי מה שהיה הוא שיהיה, לאמור: גם אם קודם לכן, ניתן ליציר הפסיקה הזה השם "עבירת שרשרת" הרי שאין הבדל גדול בין ההלכה שנהגה במקומותינו בנושא עבירת השרשרת לבין זו שתנהג מהיום ואילך, תחת הכינוי "עבירה רבת פריטים", שההתייחסות לגביה גמישה יותר, והיא נבדקת לגופה בכל מקרה ובהתאם לתכלית המתבקשת באותו מקרה. וכך אומר כב' הנשיא (שם, בעמ' 181): "גם חברי, השופט חשין - אשר נזקק אף הוא למינוח של "עבירת שרשרת" - לא ראה לנגד עיניו את הדוקטרינה הקונטיננטלית, ולא ביסס עליה את הכרעת-דינו. אכן, כחוט השני עוברת בפסק-דינו של חברי השופט חשין התפיסה כי כל חוליה בעבירת השרשרת שומרת על אופיה כעבירה עצמאית. כותב חברי: 'עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי' של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו'". 7. אין לי צורך, אני הקטן, להכנס להבדלים - בין מהותיים ובין סמנטיים - שבגישות שופטי הרוב בעניין משולם ובין אלה של שופטי המיעוט. העניין שבפני איננו מצדיק פרשנות שלי לאותם דברים או התייחסות פרטנית, בכל הכבוד הראוי. די לי בכך, שגם היום, קיים מושג, יציר ההלכה, ושמו "עבירה רבת פריטים", שההתייחסות אליו אמנם שונה מזו שהיתה; והבדיקה, אם היא קיימת, שונה גם היא. אולם בעיקרו - אין המצב כיום שונה באופן מהותי מזה שהיה קיים לפני פסק-הדין מאיר העיניים והמלומד בד"נ משולם. 8. עם זאת, יש להודות, כי ישנן התבטאויות אחדות בפסק-הדין הנ"ל, מפי כב' הנשיא ברק, וכב' השופט חשין, שיש בהן כדי לרמז על מגמה שונה בהתייחסות למוסד ההתיישנות ולעבירות הנעשות לאורך זמן בתוך המשפחה. וכך אומר כב' הנשיא ברק: "כך למשל נראה לנו - בלי שנפסוק בדבר - כי אין להחילה לעניין דיני ההתיישנות או החנינה. המדיניות המשפטית בסוגיות אלה מובילה לכאורה למסקנה, כי פריט המהווה חלק מעבירה שהתיישנה או שניתנה לגביה חנינה, איננו יכול להצטרף לפריט שטרם התיישן או שטרם ניתנה לגביו חנינה וליצור יחד עבירה רבת פריטים שעליה ההתיישנות והחנינה אינן חלות" (שם, בעמ' 187 מול האות ו'). כב' השופט חשין, נשמע מסוייג יותר בנושא זה, באמרו: "בכל התנגשות של דל"ת בדל"ת - כך אף בהתנגשות העבירה רבת הפריטים בדוקטרינה אחרת במשפט - נבדוק את הדברים לגופם, תוך שנבחן את עצמתן היחסית של הדוקטרינות ביחסן זו אל זו. כך בהתיישנות, כך בחנינה, כך בסיכון כפול, כך בסמכות אקסטרא-טריטוריאלית, כך בשינוי חוק, וכך בכל דוקטרינה ודוקטרינה" (שם, בעמ' 232-231). לדעתו של כב' הנשיא ברק, גם עבירות מין מתמשכות בתוך המשפחה, אינן יוצרות עבירה אחת רבת-פריטים. כב' השופט חשין נותן כדוגמה מקרה של אב המתעלל בבתו הקטינה ועושה בגופה מעשי מין במשך שנים, ואיננו יכול להיחשב עבירה רבת-פריטים. כך משתמע מדבריו (בפסקה 25 לחוות-דעתו, שם, עמ' 230) כפי שמבין אותם כב' השופט אור (שם, בפסקה 13 לחוות דעתו, בעמ' 214), שאיננו מסכים לדעה זו. 9. אולם, יש להודות, בכל הכבוד הראוי, כי הערות אלה (בנוגע להתיישנות או לאפיין של עבירות שאינן יכולות להיקרא "עבירה רבת פריטים") עדיין אינן בגדר הלכה. ועל-כן הצעתי - במהלך הדיון - לסניגורים הנכבדים להשהות את טענת ההתיישנות בשלב זה, ולהתחיל בשמיעת הראיות, כשהדברים המתייחסים לתקופה שלגביה חלה התיישנות, לטענתם, ישמעו כרקע בלבד, או לצורך הוכחה, עפ"י ההחלטה שתינתן בסופו של דיון, בתקווה שעד אז תצא מעם ביהמ"ש העליון, הלכה מחייבת בנושאים נשוא דיוננו (בידיעה שכמה וכמה החלטות של בתי משפט מחוזיים, בנושא זה, מונחות כרגע על שולחנו של ביהמ"ש העליון ועתידות להידון בקרוב). הסניגורים לא הסכימו להצעתי זו, ולפיכך אני נדרש להתייחס לטענותיהם, עפ"י ההלכה הנוהגת והמחייבת היום, ונוגעות לעבירה רבת פריטים והקשר שבינה לבין התיישנותה של העבירה וסוג העבירה. 10. ומשאין שינוי בהלכה הנוהגת במקרים של התיישנות ובמקרים של התעללות מתמשכת בבן משפחה אני נדרש לרציונל העומד מאחורי יצירתה של העבירה רבת הפריטים ולזה העומד מאחורי דיני ההתיישנות. וכך אומר כב' הנשיא (שם, בעמ' 185): "זאת ועוד: תנאי להכרה בעבירה רבת פריטים הוא כי האינטרס החברתי המוגן בעבירה מאפשר את קיבוצם של מספר פריטים המצויים על רצף אחד לכדי עבירה אחת, רבת פריטים. על-כן, ניתן לקבץ גניבות מספר לעבירה אחת רבת פריטים, תוך שהעונש בגין כל הפריטים יהיה כעונש בגין גניבה אחת. לעומת זאת, לא ניתן יהיה לקבץ כמה מעשי רצח או אונס לעבירה רבת פריטים של רצח או אונס. האינטרס החברתי המוגן הוא בעל עצמה כה רבה, עד כי נדרשת הפרדה, תוך ראיית כל פריט כעבירה בפני עצמה, ותוך הטלת עונש נפרד, על כל פריט ופריט (ר' ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל)". כך - לעניין העבירה רבת הפריטים; ואילו לגבי ההתיישנות - ארשה לעצמי לצטט מהחלטתנו בעניין פלוני הנ"ל (תפ"ח 4002/98): "שני עקרונות עומדים, כך נראה, ביסוד הרעיון של תחולת דיני ההתיישנות במשפט הפלילי: א) בחלוף תקופה מסויימת, מיום בצוע העבירה, חלף העניין שיש לציבור במיצוי הדין עם נאשם, ומן הראוי 'לשכוח' את מעשה העבירה, להותירה עמוק בנבכי העבר ולא לטפל בה עוד. ב) מן הראוי כי החשוד בעבירה לא יאלץ לשמור את הוכחותיו ללא הגבלת זמן. כדברי כבוד הנשיא דאז, השופט אולשן, בפס"ד נאשף (ע"פ 290/63 פ"ד יח(2), 570, בעמ' 582): 'אם הנימוק הוא, שבעבור זמן מסוים מאז ביצוע העבירה חלפה וחלשה ההתרגשות הציבורית, ומן ראוי לשכוח את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד, ואם הנימוק הוא, שמן הראוי שאדם העלול להיות מואשם לא יהיה נאלץ לשמור על הוכחותיו לעולם ועד'". מצוייד בכלים אלה - אוכל לבחון עתה את המקרה שבפני, כדי להחליט אם מדובר בו בעבירה רבת פריטים; האם אחד הפריטים שבה לא התיישן; והאם לא חלה התיישנות על כל המעשים שמאז היה המתלונן בן 3 (בשנת 1981) ועד 1989. 11. ומן הכלל אל הפרט. בבואי לבדוק אם אותם מעשים נטענים שעשו הנאשמים כלפי המתלונן בשמונה השנים שמאז היה בן 3 ועד הגיעו לגיל 11 מהווים עבירה אחת - רבת פריטים - ביחד עם המעשים שנעשו עד הגיעו לבגרות, אני רואה לילך בדרך הפרקטית והפרגמטית ולבחון את המעשים הללו, כשדברי כב' הנשיא ברק בדבר התנאי להכרה בעבירה רבת פריטים (כפי שהובאו לעיל) מנחים אותי בדרך בה אלך. 12. אין ספק, שמדובר, בענייננו, ברצף נטען של מעשים מאותו סוג (תקיפה), שנעשו כלפי אותו מתלונן, ע"י אותם נאשמים ברצף שהחל בתקופת ילדותו המוקדמת ונמשך עד לבגרותו, כשכל המעשים הללו הינם מאותו סוג, אם כי בווריאנטים כאלה ואחרים ובנסיבות כאלה ואחרות. בעבר - די היה בקביעה כזו, כדי לקרוא לאותו רצף של מעשים "עבירת שרשרת", וגם היום - ניתן לקבוע כי "תהא זו גישה מלאכותית להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים, וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע - מכלול אחד המבוסס על פריטים מספר". ובבואי לבדוק מהו האינטרס החברתי המוגן במקרה זה, ועד כמה נדרשת הפרדה בין המעשים תוך ראיית כל פריט כעבירה בפני עצמה, ותוך הטלת עונש נפרד על כל פריט ופריט - לא אוכל להתעלם מן העובדה שבתוך מסכת ההתעללות הכוללת, כפי שהיא עולה מכתב-האישום, אין החלק הזה - חלק מרכזי במישור הענישה. העונש הקבוע, בצידן של העבירות המיוחסות לנאשמים בהתייחס לתקופה שמ- 07/12/1989 גדול פי כמה: 7 ו- 9 שנות מאסר לכל עבירה, כשהעבירות הללו, נמשכות על-פני 7 שנים. ואילו העונש המירבי על העבירה הנבחנת על-ידי כרגע, הוא 3 שנות מאסר. אעיז לשער, שאם יורשעו הנאשמים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב-האישום - די יהיה באלה המיוחסות להם בגין התקופה המאוחרת יותר, כדי שהתביעה תבקש להחמיר בעונשם החמרה יתירה; כשלתקופה המוקדמת יותר, שלגביה מיוחסת לנאשמים עבירה שהעונש לגביה הוא 3 שנות מאסר, תהיה השפעה מועטה הרבה יותר, ואולי אפילו שולית, על מידת העונש שיידרש. בכל מקרה, ניתן לומר במידה רבה של בטחון, כי במישור היחסי וגם הקונקרטי, אין אינטרס חברתי חיוני בעל עצמה כה רבה, בענישה נפרדת לגבי כל מעשה ומעשה של תקיפה במהלך התקופה המוקדמת עד כדי כך, שרצף העבירות הזה לא ייחשב כעבירה רבת-פריטים. 13. כאמור, אין עדיין הלכה חדשה בנוגע להתיישנותן של עבירות מן הסוג הזה ועל כן, עפ"י ההלכה הנוהגת, די בכך שהמעשה האחרון ברצף זה (אותו פריט שבעבירה רבת הפריטים) התרחש בתקופה שלא חלה עליה התיישנות. לשם כך עלינו להתמודד, עם השאלה: האם המעשים שנעשו מאז 07/12/1989 ועד הגיעו של המתלונן לבגרות הם מעשים מאותו סוג, באופן שניתן לכנותם בצוותא-חדא, עם המעשים שנעשו בתקופה מוקדמת - עבירה אחת רבת פריטים. בהקשר זה, יובן מאליו, שהעבירה השלישית, המיוחסת לנאשמים - התעללות בקטין חסר ישע לפי סעיף 368ג, הינה עבירה חדשה עם אלמנטים שונים ואיננה יכולה להיות חלק מאותה עבירה רבת-פריטים המתמשכת מאז ילדותו. אולם העבירה השניה - תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368 ב(א) הינה אותה עבירה של תקיפה, עפ"י סעיף 380 לחוק, שרק נוספו לה נסיבות מחמירות, של היות הקרבן קטין או חסר ישע, והיות התוקף אחראי על הקטין. האלמנטים הם אותם אלמנטים; ובעוד סעיף 380 קובע: "התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש ..." הרי סעיף 368 ב(א) קובע: "התוקף קטין או חסר ישע וגורם לו חבלה של ממש ... כשהתוקף אחראי על הקטין או על חסר הישע...", אמור מעתה: אותה תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ש"השתכללה" לכדי עבירה ספציפית יותר וחמורה יותר בשנת 89', אך עדיין מדובר בה על תקיפה הגורמת חבלה של ממש. 14. ובנוגע לבדיקת הגיונה וסבירותה של טענת ההתיישנות, על-פי הרציונאל העומד מאחוריה (פיסקה 10, לעיל): - כיוון שהמעשים הפליליים לא פסקו, על-פי הנטען, עד סמוך לתחילתה של החקירה, ועל-כן לא חלף הענין שיש לציבור במיצוי הדין עם הנאשמים, אם תוכח אשמתם; - וכיוון שסוג זה של מעשים, שנעשו - על-פי הנטען - בדרך של שיגרה, בכל מקומות המגורים וללא שעות מוגדרות, איננו מחייב שמירת הוכחות לאורך זמן (משום שקשה להעלות על הדעת קיומן של ראיות חפציות, היכולות להועיל להגנה, במקרה כזה); אין זה המקרה, שבו חובה עלינו לשמור, מכל משמר, על מוסד ההתיישנות (הפרוצדוראלי), במידה העולה על גילוי האמת ועשיית הצדק. 15. והמסקנה אליה אני מגיע, אם כן, היא: ששיגרת התקיפות הנטענת את בנם, המיוחסת לנאשמים, שהחלה כשהגיע לגיל 3, ונמשכה ברצף על פני כל השנים, עד הגיעו לבגרות - הינה מכלול אחד, שפריטים בו הרבה, כשחלק נכבד מאותם פריטים, אותן "אבנים מכוערות" במחרוזת, מתרחש בתקופה הסמוכה למועד תחילת החקירה. ולכן, לא התיישנו גם אותם פריטים שהתרחשו בתקופה מוקדמת ורחוקה יותר. לפיכך, נדחית על-ידי טענת ההתיישנות, נכון להיום ולשלב זה של הדיון. פגם או פסול בכתב-האישום 16. טענות הסניגורים הנכבדים בנוגע לפגם או פסול בכתב האישום, עפ"י ס' 149(3) לחסד"פ מתייחסות ל"פגם", שמשמעו השמטת "פרט ענייני מכתב-האישום: אם פרט מהותי המבטא יסוד מיסודות העבירה, אם פרט חיוני להצגה הולמת של התנהגות הנאשם או של הנסיבות שאפפו אותה" - כפי לשונו של כב' השופט קדמי בספרו "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, ספר ראשון, עמ' 797. מטענותיהם ברור, כי אין מדובר ב"פסול" בכתב-האישום, אלא בפגם, כאמור. והפגם שמוצאים הסניגורים, מתבטא בהעדר פירוט מספיק בכתב-האישום, בנוגע למועדים ולמקומות שבהם התרחשו אותם אירועים המהווים מעשה עבירה, לטענת התביעה. גם כשמדובר במעשים ספציפיים מאד (דוגמת אלה המוזכרים בסעיפים 6 ו- 7 לכתב-האישום), שאז מדובר על טווח שבין 1988 ו- 1990; וגם כשמדובר בתיאור מעורפל הרבה יותר, דוגמת: "מאז החל המתלונן בלימודי הנגינה או בסמוך לכך, ועד לגירושיהם בשנת 1997"; או "הנאשמים נהגו, כדבר שבשגרה"; או "במהלך השנים, עד שנת 1994, או בסמוך לכך", וכיוצא באלה ביטויים עמומים. העדרם של תאריכים מדוייקים או מקומות מגורים איננו מאפשר, לטענת הסניגורים, להתגונן כראוי מפני האישומים הללו. לטענת סניגורו של הנאשם, למשל, יש לו זכות לדעת כמה פעמים מיוחסות לו מכות למתלונן; מה פירוש המילים "כל אימת שנתגלע עימות"; ועל אילו עימותים מדובר. הסניגור מבקש לדעת איפה בגופו של המתלונן נותרו סימני חבלות: בראש, בגוף, בידיים או ברגליים, או בכל הגוף; הוא מבקש לדעת מתי בעט הנאשם במתלונן, ומה זה "נהגו לכנות" ומתי "נהגו לכנות". 17. אמת, נכון הדבר, שלעיתים ישנה חשיבות חיונית (אולי אף קריטית) לציון מועדים, שעות, ודקות בכתב האישום. כך, במיוחד - כשיכול הנאשם לטעון טענת אליבי לגבי אותם מועדים או כאשר גורמי הזמן והמקום נמנים על "יסודות העבירה". אולם, לא תמיד כך, ובמיוחד בסוג כזה של אישום כמו זה המיוחס לנאשמים שבפני. יוזכר, כי סעיף 85(4) לחסד"פ, המתאר את צורתו ותכנו של כתב-האישום, מחייב את "... ציון המקום והזמן, במידה שאפשר לבררם". וכך כותב כב' השופט קדמי, בספרו הנ"ל (עמ' 581), כשהוא מתייחס לכללים שינחו את מנסח כתב-האישום, בהתייחסו לסעיף 85(4): "... (א) פרטים בדבר 'מקום' האירוע נושא האישום ו'זמן' התרחשותו - הינם פרטים חיוניים לאיתור האירוע מחד גיסא, ולהכנת הגנתו של הנאשם (ותשומת הלב במיוחד לטענה 'במקום אחר הייתי') מאידך גיסא. (ב) ברם, כאשר אין מנוס מכך, ניתן להסתפק בכל הקשור לתיאור הזמן והמקום בדרך התייחסות של 'בקירוב'; ולעיתים אף אין מנוס מציון 'מקום בלתי ידוע' או 'מועד בלתי ידוע' בתחומיו של פרק זמן כלשהו (ובלבד: שאין באי נקיבת מועד מדוייק או מקום מסויים, כדי לקפח את הנאשם בהגנתו, או שבפרטים אלה מותנית סמכותו של ביהמ"ש או פליליותו של המעשה או קיומו של 'מחסום' לדון בו וכיו"ב - שאז חייבים ב'תיחום' ברור)." 18. בענייננו, נטען ע"י התביעה - והדברים עולים בבירור מכתב-האישום - כי מדובר בשרשרת אחת של מעשים בלתי פוסקים שאינם מתוחמים במקום ובזמן ואין להם הסברים או נימוקים עניניים, למעט אלה שהקטין יכול היה לזכור (ככל הנראה), וקשורים בלימוד הנגינה או בהכנת שיעורים או בשבירת חפצים בבית, וכיו"ב. ברור לחלוטין, כי המקרים הספציפיים המנויים בסעיפים 6 ו- 7 לכתב-האישום או בסעיפים אחרים, הינם רק דוגמאות הזכורות למתלונן, ואינן כל המעשים, שנעשו כנגדו דרך שגרה. עניין אחד, הוא אם אותם זכרונות מקריים או כלליים ישמעו - בסופו של דבר - אמינים בפיו של המתלונן; ועניין אחר הוא יכולת ההגנה של הנאשמים. ובמקרה שלפני - לא רק שזהו טבעם של כתבי-אישום מסוג זה (שרבים דוגמתם באו לפני), שבהם מתוארת מסכת ארוכה שהחלה בשנות הילדות ונסתיימה בשנות הבגרות; אלא, שאינני מוצא כי הגנתם של הנאשמים נפגעת בשל העדר פירוט, כפי המתבקש ע"י סניגוריהם. הדברים יקובלו, או שלא יקובלו; אך אינני רואה כיצד יוכלו הנאשמים להתגונן טוב יותר, אם יידעו שהאירועים היו בביתם שבבלגיה או בביתם שבמדינת-ישראל, ואם המכות ניתנו בחלק זה של הגוף או בחלק אחר, וכמה פעמים בדיוק קיבל מכות, ועל מה בדיוק היו כל העימותים, מלבד אלה שהוזכרו באופן מפורש בכתב-האישום. 19. ישנו, בכל זאת, עניין אחד, שיש לו משמעות, והוזכר (בהקשר אחר) ע"י הסניגורים. כוונתי, לאותם אירועים, לגביהם נטען, כי אירעו אי-אז בין השנים 1990-1988. המועד המדוייק של אותם אירועים, יכול להיות חשוב, משום שהוראת החוק השתנתה ביום 07/12/1989, ומשום שעדיין עומדת לנאשמים טענת ההתיישנות, שנדחתה על-ידי, בשלב זה. אולם, עדיין, אינני רואה בכך פגם בכתב-האישום. אינני רואה כל פגיעה בהגנתם, נכון לרגע זה; שהרי הם מכחישים מכל וכל שימוש באלימות כלפי המתלונן בכל שעה וזמן. השאלה תעלה מחדש, לאחר שמיעת הראיות, ואז יהיה מקום לבדוק, עפ"י מה שהוכח ע"י התביעה, בנוגע למועד האירועים וביצועם של המעשים הפליליים כלפי המתלונן - באיזה מסעיפי העבירה המיוחסים לנאשמים מדובר, והאם יש לסניגורים טענות נוספות, הקשורות באותו מועד, כפי שהוכח. 20. לפיכך, נדחות על-ידי, גם הטענות בנוגע לפגם בכתב-האישום. עובדות המתוארות בכתב-האישום אינן מהוות עבירה 21. טענה זו, נטענה רק ע"י סניגורו של הנאשם מס' 1, ומתייחסת לסעיף 12 של כתב-האישום. הסניגור, תוהה, מה רע בהטחת המילים "פרזיט אשר חי בזכותו" של הנאשם. לטענתו (אם הבינותי אותה נכון), אין העובדות המתוארות בסעיף זה מהוות עבירה. נכון שהסניגור הנכבד נמנע (במודע, כנראה) מלהתייחס לביטויים המוזכרים בסעיפים אחרים, דוגמת "מפלצת", "אפס מאופס", "לא מגיע לו לחיות", "נבלה", "חלאת אדם". אולם נראה שעדיין הוא סבור, ש"פרזיט" איננה מילה שיש בה כדי התעללות בקטין במובן סעיף 368(ג). ארשה לעצמי לחלוק עליו, אף שאינני מעוניין להרחיב, בשלב מקדמי זה. תורן של הפרשנויות המשפטיות, ויישומן של הלכות, יגיע בסופו של הדיון. אזכיר רק זאת, שאפילו "חבלה" במובן סעיף 368(ב) יכולה להיות נפשית, עפ"י ס"ק (ג) לאותו סעיף; ושעל-פני הדברים, ועפ"י הפסיקה הנוהגת - אי-אפשר לקבוע, בשלב מקדמי זה, כי אין במילים המוזכרות בסעיף 12, כדי להוות עבירה. 22. כל הטענות המקדמיות נדחות, איפוא, והנאשמים יתנו, עתה, תשובה מפורטת לכתב-האישום. התיישנות