בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעמים של התיישנות, היעדר סמכות, היעדר יריבות והיעדר עילה. הרקע העובדתי התובעים הינם בני משפחה אחת, המתגוררים בדירה ברח' אל זיסו בחיפה, בסמיכות למסילת הברזל, החל משנת 1981 (להלן: "הדירה"). תחילה התגוררו התובעים בדירה בדמי מפתח ובשנת 1999 רכשו את הבעלות בדירה. ביום 22.12.09 הגישו התובעים נגד הנתבעת תביעה בסכום של 480,000 ₪ שבה עתרו לפיצויים בגין חשיפתם לרעש, לרעידות ולזיהום ובגין ירידת ערך הדירה, שהינם תוצאה של הכפלת מסילת הברזל, הגדלה משמעותית בתנועת הרכבות ושינויים באמצעי ההתראה שנעשו במחסום הסמוך לדירה. ביום 10.10.10 הוגש כתב תביעה מתוקן (להלן: "כתב התביעה"). דירתם של התובעים נמצאת בסמוך למסילת ברזל אשר הוקמה במקום עוד לפני קום המדינה, בתקופת שלטונו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. בשנת 1994, לצורך ביצוע הכפלת מסילת הברזל באזור, הופקעו מקרקעין הסמוכים למסילה בהתאם לצו הדרכים ומסילות הברזל (מסילת ברזל בחיפה אל-עתיקה), התשנ"ה-1994. הכפלת המסילה הסתיימה לכל המאוחר בשנת 1998 - על פי הנטען בכתב התביעה הסתיימה ההכפלה בשנת 1998, ואילו לטענת הנתבעת הסתיימה ההכפלה עוד בשנת 1997. בשנים שלאחר מכן בוצעו שינויים במפגש המסילה ברח' אל זיסו, הסמוך לדירה (להלן: (להלן: "המפגש"). הותקן בו מחסום ועליו פעמוני התראה אלקטרוניים (להלן: "הפעמונים"). בתביעתם עותרים התובעים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הכפלת המסילה ומטרד הרעש הנובע מתנועת הרכבות ומהפעלת הפעמונים, וכן למתן צו המחייב את הנתבעת להתקין אמצעי מיגון שיצמצמו את מטרד הרעש. דיון והכרעה בקשת הנתבעת מורכבת ממספר חלקים בהתאם לעילות התביעה: הכפלת מסילת הברזל, הרעש הנובע מהפעלת הפעמונים והרעש הנובע מתנועת הרכבות. סדר זה יהיה גם סדר הדיון להלן. א. הכפלת מסילת הברזל בכתב התביעה טוענים התובעים כי הכפלת המסילה נעשתה מבלי שנערכו תוכנית מפורטת ותסקיר השפעה על הסביבה כמתחייב על פי דין, דהיינו על פי סעיף 5(א) לתוכנית מתאר ארצית למסילות ברזל, תמא/23 ועל פי סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה). עוד טוענים התובעים, כי הכפלת המסילה נעשתה בניגוד לכללים של הגינות מנהלית ובניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבקשה טוענת הנתבעת כי הכפלת המסילה נעשתה מכוח תכנית מתאר חפ/421 אשר אושרה בשנת 1939 (להלן: "התכנית המנדטורית"), וכי הוראות החוק שאליהן מפנים התובעים אינן חלות על הכפלת המסילה במקרה זה. התובעים מצידם חולקים על טענה זו וטוענים כי מדובר בטענה המצריכה בירור עובדתי שמקומו במשפט גופו. הנתבעת מעלה בבקשתה מספר טענות בנוגע לסוגיית הכפלת המסילה: התיישנות, היעדר סמכות והיעדר עילה. התיישנות: בבקשה טוענת הנתבעת כי הואיל והכפלת המסילה הושלמה כבר בשנת 1997 כל הטענות הנוגעות להכפלת המסילה, לרבות הטענות כי ההכפלה נעשתה ללא תוכנית תקפה וללא עריכת תסקיר השפעה על הסביבה כמתחייב מן הדין, הן טענות שהתיישנו. בתגובה טוענים התובעים כי מדובר בתביעת נזיקין בגין מטרדים המהווים עוולה מתמשכת. הכפלת המסילה הינה המעשה העוולתי הראשון, ואחריו באו מעשי עוולה נוספים, שהם המטרדים היומיומיים שנגרמים לתובעים בשל תנועת הרכבות המוגברת ובשל רעש הפעמונים הנלווה. בתשובה לטענה זו טוענת הנתבעת כי אין מדובר בעוולה מתמשכת, שכן עילת התביעה אינה מבוססת על עצם קיום רעש החורג מסף מסוים אלא מבוססת על הגידול הנטען בעוצמת הרעש כתוצאה מהכפלת המסילה. סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה הואיל וההתיישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות שהינה זכות בעלת אופי חוקתי (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (24.03.08)). עם זאת זכות הגישה לערכאות הינה רק אחד המימדים במערכת האיזונים שיוצרים דיני ההתיישנות. תכליתם של דיני ההתיישנות הינה השגת איזון בין בעלי הדין: מחד לאפשר לתובע לתבוע את זכויותיו, ומאידך לקצוב תקופת זמן שמעבר לה יוסר מן הנתבע הסיכון של תביעה משפטית והוא לא יחויב בשמירת ראיותיו. דיני ההתיישנות משרתים אף את עניינו של הציבור לרכז את פעילותה של המערכת המשפטית בענייני ההווה ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (22.06.08) בפסקאות 11-12 לפסק הדין (להלן: "עניין אלנקווה")). כלל נוסף המנחה את בית המשפט מקום בו מתבקשת דחיה של תביעה על הסף מחמת התיישנות הינו כי בחינת טענת ההתיישנות נעשית על בסיס ההנחה שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן עובדות מוכחות (ראה: עניין אלנקווה בפסקה 16 לפסק הדין). בשלב זה אין בית המשפט מכריע במחלוקות עובדתיות. כאשר לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור העובדתי-ראייתי, מקומו של בירור זה הינו בשלב בירור התביעה לגופה, וטענת ההתיישנות לא תתברר כטענת סף. בענייננו סבורה אני כי עילות התביעה המבוססות על הטענה כי הכפלת המסילה בוצעה שלא כדין הן עילות שהתיישנו. להלן אפרט נימוקיי. התשתית העובדתית המונחת לנגד עיני בשלב זה היא התשתית העובדתית הנטענת בכתב התביעה, דהיינו יוצאת אני מהנחה כי הכפלת המסילה נעשתה שלא כדין, ללא תוכנית מאושרת וללא עריכת תסקיר השפעה על הסביבה אף שהדבר מחויב על פי דין. אין זה השלב לדון בטענת הנתבעת, כי הכפלת המסילה נעשתה מתוקף התוכנית המנדטורית. עובדה נוספת העולה מכתב התביעה היא כי ביצוע הכפלת המסילה הושלם בשנת 1998. בהתאם לסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים מן היום שבו נולדה עילת התביעה. בענייננו עילת התביעה הינה בניה שלא כדין של המסילה הכפולה. עילה זו נולדה, לכל המאוחר, במועד סיום הבניה בשנת 1998, ועל כן כל תביעה המבוססת על הטענה כי הכפלת המסילה בוצעה שלא כדין התיישנה לכל המאוחר בשנת 2005. אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הכפלת המסילה היא חלק מעוולה מתמשכת, שראשיתה בהכפלת המסילה והמשכה בהגדלת תנועת הרכבות ובהוספת אמצעי התראה היוצרים מטרד. בניית המסילה הכפולה מהווה אירוע אחד, דהיינו "מעשה" אחד כהגדרתו בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), אשר הסתיים במועד סיום הבניה. הגדלת תנועת הרכבות והוספת אמצעי התראה שנעשו לאחר מכן הינם מעשים נפרדים ועצמאיים מבניית המסילה הכפולה, ועל כן אין מדובר בעוולה מתמשכת. ההסדר החקיקתי ביחס לעוולה מתמשכת מצוי בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין. לשם קיומה של עוולה מתמשכת נדרש אירוע עוולתי נמשך המוליד עילות תובענה מתחדשות ונזק מתחדש. מדובר, איפוא, במעשה או במחדל נמשכים, כלומר בחובה המופרת באופן מתמשך. במקרה של עוולה מתמשכת עילת התביעה מתחדשת מידי יום ביומו, ועל כן ההתיישנות אינה חלה על העילות אשר ממועד היווצרותן ועד להגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות (ראה: עניין אלנקווה בפסקאות 31-33 לפסק הדין; ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (31.1.08) בפסקה 32 לפסק הדין (להלן: "עניין כלפון")). דוגמא לכך היא עוולה של הסגת גבול (ראה: ע"א 35/71 וערעור שכנגד חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כז(1), 225 , 228-229). בספרם של י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית" (ג' טדסקי עורך, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, מהדורה שנייה מורחבת, 1976) נכתב בעניין זה: "נעיר בסוגריים כי לדעתנו יראה הדין, עקרונית, מעשה או מחדל כ"נמשכים", וכמולידים עילות תובענה מעת לעת, באותם מקרים בהם נתון הדבר בכוחו של העושה (או החדל) להפסיק מעשהו או מחדלו ובדרך זו שלא עוד לעשות עוולה או לגרום נזק (ובלבד שאותה "המשכיות" אינה נסמכת לאחור אל מעשה חד-פעמי; ...) ... מכאן ההבחנה בין עוולות "נמשכות" לבין עוולות חד פעמיות היוצרות נזק נמשך. ..." (עמ' 724, ה"ש 7). להשלמת התמונה אציין, כי כאשר עסקינן בעוולה מתמשכת יש לבצע חלוקה של רכיבי הנזק: התובע זכאי להיפרע בשל אותו חלק מן הנזק שנגרם בתקופה שבה התביעה לא התיישנה, גם אם תחילתו של מעשה העוולה היא במהלך התקופה שלגביה התיישנות. דהיינו ההתיישנות אינה חלה על שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ואילו לגבי נזק שנגרם לפני אותה תקופה מתיישנת התביעה. ואולם אם הוכח כי חלק מהנזק נגרם במהלך התקופה שטרם התיישנה וחלק אחר של הנזק נגרם במהלך התקופה שהתיישנה, ולא ניתן לקבוע איזה חלק מן הנזק נגרם בכל אחת מן התקופות, תידחה טענת ההתיישנות במלואה וניתן יהיה לתבוע בגין הנזק כולו (ראה: עניין כלפון בפסקה 32 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם). לפיכך אני קובעת כי טענות התובעים הנוגעות להכפלת המסילה התיישנו, ועל כן אני דוחה אותן על הסף. טענות נוספות: הנתבעת מעלה בבקשתה מספר טענות נוספות בנושא הכפלת המסילה: האחת - כי מדובר בתביעה לפיצוי בגין תוכנית פוגעת, המתיישנת תוך שלוש שנים ממועד אישור התוכנית; השניה - טענת היעדר סמכות; השלישית - טענת שיהוי או מניעות; והרביעית - היעדר עילה הואיל והכפלת המסילה בוצעה בהתאם לתוכנית המנדטורית והנזק הנטען נגרם כבר בעת פרסומה של תוכנית זו ולא בעת הוצאתה לפועל. שתי הטענות הראשונות מבוססות על הוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אשר קובע מנגנון להגשת תביעה לפיצוי עבור פגיעה בגין תוכנית, ולפיו תוגש התביעה לפיצויים לוועדה המקומית לתכנון ובניה תוך שלוש שנים מיום תחילתה של התוכנית. בתגובה טוענים התובעים שההסדר שבסעיף 197 לחוק התכנון והבניה אינו רלבנטי הואיל ותביעתם הינה תביעת נזיקין; וכי לא מתקיימים בענייננו התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה בקשר לסילוק תביעה על הסף מחמת שיהוי. לנוכח קביעתי כי עילות התביעה הנוגעות להכפלת המסילה התיישנו התייתר הצורך לדון בטענות אלה. למעלה מן הצורך אציין כי נראה שטענות אלה מצריכות קיום בירור עובדתי אשר מקומו בשלב הדיון בתביעה לגופה ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף. באשר לטענות שעניינן סעיף 197 לחוק התכנון והבניה - אומנם צודקת הנתבעת בטענתה כי הסעיף קובע מנגנון ייחודי להגשת תביעות בגין פגיעה על ידי תוכנית, וקובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים להגשת תביעות כאלה, שאותה לא ניתן לעקוף תוך שימוש בעילות תביעה אחרות שבדין הכללי הקובעות תקופות התיישנות ארוכות יותר (ראה: ע"א 4595/06 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נצרת עילית נ' יהונתן סבן ו-15 אח' (17.7.11) בפסקה 103 לפסק הדין). אלא שבענייננו קיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם הכפלת המסילה נעשתה לפי תוכנית אם לאו, ומחלוקת עובדתית זו דינה להתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה. מאותה סיבה אין בשלב זה בסיס לטענת הנתבעת בדבר היעדר עילה. באשר לטענת השיהוי הרי שגם היא מצריכה מסד עובדתי שהנטל להוכיחו מוטל על הנתבעת, והשלב להוכיחו הינו במסגרת הדיון בתביעה. ואולם משמצאתי כי דין הטענות ביחס להכפלת המסילה להידחות מחמת התיישנות, התייתר כאמור הצורך לברר טענות אלה של הנתבעת. ב. מטרד הרעש בכתב התביעה טוענים התובעים כי הרעש שמקורו בתנועת הרכבות ובפעמונים מהווה מטרד בניגוד למספר דברי חקיקה: החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק למניעת מפגעים"). ההוראות למניעת מפגעי רעש ורעידות קרקע מרכבת שהוציא השר לאיכות הסביבה ביום 15.12.08 מכוח החוק למניעת מפגעים, החלות על הרעש שמקורו בתנועת הרכבות. התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 (להלן: "התקנות למניעת מפגעים"), שחלות על רעש הפעמונים. עוולת המטרד ליחיד הקבועה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין. החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992. על בסיס זה עותרים התובעים בכתב התביעה למספר סעדים: פיצוי בגין מטרד במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה; פיצוי בגין ירידת ערך הדירה עקב הגדלת נפח תנועת הרכבות, ובפרט הגדלת נפח פעילותן בלילה, עקב העתקת מחסום הרכבת עקב התקנת פעמונים אלקטרוניים; ומתן צו המורה לנתבעת לנקוט באמצעי מיגון נדרשים על מנת לצמצם את מטרד הרעש. בבקשתה עותרת הנתבעת לסילוק על הסף הן של עילות התביעה הנוגעות לרעש הפעמונים והן של עילות התביעה הנוגעות לרעש של תנועת הרכבות. ב.1. רעש הפעמונים: הטענות המועלות בבקשה בנושא רעש הפעמונים הן טענות של היעדר עילה, היעדר יריבות, היעדר סמכות, ייחוד עילה והתיישנותה. הטענות להיעדר עילה ולהיעדר יריבות מבוססות על טענת הנתבעת כי בהפעילה את הפעמונים היא פועלת על פי הוראות המפקח על התעבורה במשרד התחבורה, והיא אינה רשאית לסטות מהוראות אלה. על כן עומדת לה ההגנה שבסעיף 6 לפקודת הנזיקין. הנתבעת מפנה בהקשר זה להחלטתי מיום 27.2.10, שבה דחיתי את בקשת התובעים למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעת להפעיל חלק מן הפעמונים לאחר שהתקבלה עמדת משרד התחבורה שלפיה מחייבות הנחיותיו להפעיל פעמונים אלה. טענותיה הנוספות של הנתבעת - היעדר סמכות, ייחוד עילה והתיישנות - מבוססות על כך שלטענתה קיום אמצעי ההתראה במקום הוא פועל יוצא של קיום המפגש. הואיל ועל קיום המפגש ניתן היה ללמוד מתוכנית משנת 2001, אזי כפי שאין התובעים רשאים לתבוע בגין עצם קיום המפגש, הם מנועים מלתבוע גם בגין אמצעי ההתראה במפגש. לחילופין סבורה הנתבעת כי יש להורות לתובעים לצרף את משרד התחבורה כצד להליך, על מנת שיתאפשר לו להביא עמדתו בצורה סדורה ביחס למכלול הדברים. בתגובתם טוענים התובעים כי אף אם מוטלת על הנתבעת חובה להתקין פעמונים במפגש, מקום המפגש נתון לשיקול דעתה. הטענה שמיקום המפגש נקבע כבר במסגרת תוכנית משנת 2001 הינה טענה עובדתית הטעונה הוכחה, שכן הם חולקים עליה. התובעים הוסיפו כי הנתבעת טענה בתגובתה לבקשה לצו מניעה זמני, כי הפעמונים הותקנו על פי הנחיות שפורסמו בשנת 2006, ואין זה סביר לדרוש מן התובעים לצפות בשנת 2001 את התקנת הפעמונים חמש שנים מאוחר יותר, ולהעלות טענותיהם נגד התקנת הפעמונים בשלב אישור התוכנית. התובעים מוסיפים וטוענים, כי אף אם הפעמונים הותקנו כדין ובהתאם לחובתה של הנתבעת על פי הנחיות משרד התחבורה, הדבר אינו פוטר את הנתבעת מחובתה לנקוט אמצעים להקטנת המטרד ולהפחתת הפגיעה בהם ובקניינם. באשר לטענת היעדר העילה - בהתאם לפסיקה תובענה הינה נעדרת עילה כאשר גם אם יוכיח התובע את כל העובדות המפורטות בה, הוא לא יהא זכאי לסעד המבוקש. נפסק מחיקת תביעה על הסף צריכה להעשות בזהירות רבה, ורק במקרים שבהם לתובע אין שום סיכוי לזכות בסעד המבוקש על ידיו. אפנה למשל לדברי כב' השופט רובינשטיין בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.07): "אכן, כטענת המערערים, "הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (פרשת חסין, 724; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (לא פורסם); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם); ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); לעניין סילוק על הסף כאמצעי שבלית ברירה ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671". לא אוכל לקבוע, בשלב זה, כי התובענה ביחס לרעש הנגרם מהפעלת הפעמונים הינה נעדרת עילה. ראשית, הטענה בדבר היעדר עילה מבוססת על עובדות שיש להוכיחן במהלך המשפט, דהיינו כי התקנת הפעמונים ועוצמת הפעלתם נקבעו על ידי משרד התחבורה, וכי מיקום המפגש נקבע כבר בתוכנית משנת 2001. לא ניתן להסתמך בעניין זה על ההחלטה בבקשה לצו מניעה זמני, אשר ניתנה על בסיס מסמכים ללא בירור וחקירה כפי שנעשה בדיון בתביעה לגופה. שנית, ואף אם יוכחו עובדות אלה, הרי שהתובעים זכאים להזדמנות להוכיח טענתם, כי הפעלת הפעמונים מהווה מטרד המזכה אותם הפיצוי, או כי הנתבעת מחויבת בהתקנת אמצעי מיגון שיצמצמו את הפגיעה בהם. לפיכך אני דוחה את הטענה להיעדר עילה, שכן לא ניתן לקבוע בעת הזו כי התובעים לא יוכלו לזכות בתום בירור תביעתם בסעדים המבוקשים על ידיהם או בחלקם. מטעם זה מן הדין לדחות גם את טענת היעדר היריבות. די בכך שהחומר המצוי בפני בית המשפט מצביע על צורך בבירור מקיף יותר, כדי לדחות טענה של חוסר יריבות המועלית במסגרת בקשה לדחיה על הסף (ראה: ע"א (מחוזי חי') 81/96 רות פורת נ' לה קלוב מדיטארנה (ישראל) בע"מ (17.10.96)). באשר לעתירתה החילופית של הנתבעת, כי אורה לתובעים לצרף כנתבע נוסף את משרד התחבורה, הרי שלאור הטענות המועלות בכתב התביעה דינה של הטענה להידחות. בכתב התביעה מועלות טענות המגלות עילה נגד הנתבעת ולא נגד משרד התחבורה. אוסיף כי לאחר מתן החלטתי בבקשת התובעים לצו מניעה זמני תיקנו התובעים את תביעתם, אך בחרו שלא לצרף את משרד התחבורה כנתבע נוסף, ושלא להוסיף עילות תביעה התוקפות את הנחיות משרד התחבורה ביחס להפעלת הפעמונים. מסגרת הדיון אשר מותווית בכתב התביעה אינה מחייבת צירופו של משרד התחבורה כנתבע. זאת ועוד: לכאורה ההליך המתאים לתקיפת החלטת משרד התחבורה הינו הליך של תקיפה ישירה בבית משפט לעניינים מנהליים, כפי שציינתי בהחלטתי מיום 27.2.10 בבקשה לצו מניעה זמני. לנוכח האמור לעיל אני דוחה את העתירה לסילוקן של עילות התביעה המתייחסות להפעלת הפעמונים על הסף. ב.2. רעש תנועת הרכבות: הנתבעת טוענת כי יש לסלק על הסף את הטענות המתייחסות לרעש תנועת הרכבות מטעמים של התיישנות ושל היעדר עילה. התיישנות: הנתבעת טוענת כי התביעה מבוססת על גידול במפלסי הרעש עקב הכפלת המסילה שהושלמה בשנת 1997, ועל כן כל הטענות המתייחסות להכפלת המסילה והנובעות ממנה, ובכלל זה הטענה לגבי הגידול במפלס הרעש, התיישנו. לחילופין התיישנו הטענות הנוגעות לגידול בעוצמת הרעש עד לשנת 2003, ועל פי הנטען בכתב התביעה עיקר הגידול בתנועת הרכבות ארע קודם לשנת 2003. התובעים גורסים כי דין טענת ההתיישנות להידחות הואיל ומדובר בעוולה מתמשכת שראשיתה בהכפלת המסילה. דינה של טענת ההתיישנות להידחות. טענתה של הנתבעת, כי נושא הרעש נובע מהכפלת המסילה ועל כן התיישן, עומדת בסתירה לטענתה כי אין מדובר בעוולה מתמשכת. לפיכך משקבעתי כי הכפלת המסילה אינה חלק מעוולה מתמשכת של מטרד, נדחית מניה וביה הטענה כי רעש הרכבות נובע מהכפלת המסילה ועל כן התיישנו הטענות בנושא זה. באשר לטענתה החילופית של הנתבעת - הרי שעילת התביעה הינה מטרד הרעש ולא הגידול בתנועת הרכבות. מטרד הרעש הינו עוולה מתמשכת. כאמור לעיל, הדין בנוגע לעוולה מתמשכת הינו כי התובע זכאי לתבוע את נזקיו בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. ואכן בתביעתם עותרים התובעים לפיצויים בגין המטרד בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה (ראה סעיף 69א.(א.3.) לכתב התביעה). לפיכך הנני דוחה את טענת ההתיישנות בנוגע לטענות הנוגעות לרעש תנועת הרכבות. היעדר עילה: הנתבעת טוענת, כי אין לתובעים עילת תביעה ביחס למפלס הרעש הנובע מתנועת הרכבות הואיל והדין אינו מגביל מפלס רעש זה, והואיל ולא חלה על המקרקעין כל תוכנית שהוראותיה מחייבות מיגון אקוסטי. לטענת הנתבעת הוראות החוק שעליהן מבססים התובעים את תביעתם אינן חלות בענייננו. מנגד מפנים התובעים בכתב התביעה ובתגובתם למספר דברי חקיקה אשר מקימים להם, לטענתם, עילת תביעה. להלן אתייחס לטענות הצדדים לגבי כל אחד מדברי חקיקה אלה. החוק למניעת מפגעים, התקנות וההוראות על פיו: סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים קובע: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". סעיף 8 לחוק למניעת מפגעים מסמיך את השר לאיכות הסביבה להורות לאדם לנקוט צעדים למניעת הפרה של סעיף 2. ביום 15.12.08 חתם השר להגנת הסביבה על "הוראות למניעת מפגעי רעש ורעידות קרקע מרכבת לפי החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961" (להלן: "ההוראות") (נספח ז' לכתב התביעה). התובעים טוענים כי הנתבעת נוהגת בניגוד להוראות אלה. הנתבעת העלתה שורה של טענות לגבי יכולתם של התובעים להסתמך על ההוראות. לטענתה אין בהוראות משום נורמה מחייבת ביחסי הנתבעת עם צדדים שלישיים (להבדיל מיחסיה עם מוציא הצו), ואין הן מקימות עילת תביעה כספית לאדם פרטי. עוד טוענת הנתבעת כי במועד הגשת התביעה, דהיינו ביום 22.12.09, לא ניתן לומר כי ההוראות הופרו, שכן הן הותקנו בדצמבר 2008, ובסעיף 4 להוראות קבועים מועדים מדורגים לביצוע פעולות שונות, אשר מסתכמים בתקופה של 17 חודשים לפחות ממועד פרסום ההוראות. בנוסף טוענת הנתבעת כי הקמת קיר מיגון אקוסטי אינה אפשרית במקרה זה בשל קיומה של מניעה בטיחותית. התובעים טוענים בתגובתם כי בחלוף שנה ממועד תחילת תוקפן של ההוראות לא עשתה הנתבעת דבר על מנת למלאן, והיא אף טוענת כי אין בכוונתה להקים קיר מיגון. משמעות הטענה היא כי אין בכוונת הנתבעת לקיים את ההוראות. דינן של טענות הנתבעת להתברר במסגרת בירור התביעה לגופה. הטענה כי קיימת מניעה בטיחותית להקים קיר אקוסטי במקום הינה טענה עובדתית הטעונה הוכחה, ועל כן אין מקומה במסגרת בקשה לסילוק על הסף. באשר לטענה כי בין מועד פרסום ההוראות לבין מועד הגשת התביעה חלף פרק זמן קצר מ-17 חודשים ועל כן לא ניתן לומר כי הנתבעת הפרה את ההוראות, אציין כי כתב התביעה המתוקן, שהוא כתב התביעה העומד כיום לדיון, הוגש בחלוף למעלה מ-17 חודשים מפרסום ההוראות, ודי בכך על מנת להביא לדחיית הטענה. מעבר לכך, לפי סעיפים 4(ב) ו-4(ג) להוראות על הנתבעת לנקוט בהליכים מקדימים לשם הקמת המיגון האקוסטי, שעיקרם הגשת דו"ח אקוסטי, נספח ביצוע וסקר אקוסטי לשם קבלת האישורים המתאימים להקמת אמצעי המיגון. השאלה אם עמדה הנתבעת בהוראות אלה הינה שאלה עובדתית שיש לבררה במסגרת ההליך גופו. זאת ועוד: על הנתבעת מוטלת חובה לנקוט באמצעים הדרושים לשם מניעת גרימת רעש בלתי סביר גם מכוח סעיף 3 להוראות. הסעיף נכנס לתוקפו עם פרסומן של ההוראות. מכאן שהפרת ההוראות מקנה לתובעים, לכאורה, עילת תביעה, בפרט לנוכח העובדה שאחד הסעדים שמבקשים התובעים הינו צו שיורה לנתבעת להקים אמצעי מיגון. דין טענת הנתבעת לגבי תוקפן של ההוראות ביחסיה מול צדדים שלישיים, כמו גם לגבי היכולת לבסס עליהן תביעה כספית, להתברר במסגרת בירור ההליך לגופו. כאמור התובעים מבססים על ההוראות גם עתירה למתן צו להתקנת אמצעי מיגון ולא רק תביעה כספית. לנוכח האמור לעיל הרי שדי בטענה כי הנתבעת הפרה את ההוראות כדי לקבוע כי כתב התביעה מגלה תביעה נגד הנתבעת. דינן של הטענות ביחס לתחולת ההוראות, לתוקפן ולהפרתן להתברר במסגרת הדיון לגופו. טענה נוספת שטוענים התובעים בתביעתם בכל הנוגע למטרד הרעש מבוססת על התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 (להלן: "התקנות למניעת מפגעים"). סעיף 5 לחוק למניעת מפגעים מסמיך את השר לאיכות הסביבה להתקין בתקנות כללים לביצוע סעיף 2 לחוק, ובין השאר רשאי הוא לקבוע מהו רעש חזק ובלתי סביר. מכוח סמכות זו הותקנו התקנות למניעת מפגעים. הנתבעת טוענת, כי בתקנה 9 לתקנות אלה הוציא מחוקק המשנה רעש רכבות מתחולת החוק למניעת מפגעים . אומנם צודקת הנתבעת בטענתה, כי תקנה 9 לתקנות למניעת מפגעים מוציאה רעש רכבות מתחולתה של תקנה 2 לתקנות אלה, שבה מוגדר מהו "רעש בלתי סביר" לעניין החוק למניעת מפגעים. ואולם אין לגזור מכך, לפחות בשלב זה, כי החוק למניעת מפגעים אינו מקנה לתובעים עילת תביעה, וזאת במיוחד לאור מסקנתי כי ההוראות שנקבעו על ידי השר להגנת הסביבה מתוקף סמכותו לפי סעיף 8 לחוק למניעת מפגעים מקימות לתובעים עילת תביעה. עוולת המטרד ליחיד: התובעים מבססים תביעתם בכל הנוגע למטרד הרעש גם על עוולת המטרד ליחיד הקבועה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין. הנתבעת טוענת כי החוק למניעת מפגעים קובע כלי אכיפה מיוחד בעניינים שבאיכות הסביבה, ולא ניתן לבסס תביעה בעניינים אלה על הוראות חוק כלליות אחרות, ובכלל זה על עוולת הרשלנות או על עוולת המטרד ליחיד, שכן ההסדר בחוק למניעת מפגעים ובתקנות על פיו, שלא קבעו סייגים לרעש רכבות, הוא הסדר ספציפי, שאותו לא ניתן לעקוף בהסתמך על הוראות חוק כלליות. אני דוחה טענה זו של הנתבעת. להלן אפרט נימוקיי. סעיף 15 לחוק למניעת מפגעים קובע: "הוראות חוק זה באות להוסיף על הוראות כל חיקוק ולא לגרוע מהן, ואין בהן כדי למנוע מרשות של המדינה או מרשות מקומית לקבוע הוראות נוספות על הוראות חוק זה בתחום סמכויותיהן כדין". מכאן כי הוראות החוק למניעת מפגעים והתקנות על פיו אינן גורעות מהוראות פקודת הנזיקין ואינן מונעות תחולתה על מטרדים המוסדרים בחוק למניעת מפגעים אפנה בהקשר זה גם לדברי בית המשפט לעניינים מנהליים בת"א בעמ"נ (מחוזי ת"א) 318/07 טיוטו אליהו ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בראשל"צ (16.8.10): "מטרדים הקשורים לאיכות הסביבה, כדוגמת מטרד הרעש הנדון בענייננו, מוסדרים גם הם באמצעות חקיקה ספציפית באמצעות החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, אשר מוסיפה זכויות לנפגעים ממטרד, על אלו הקבועות בפקודת הנזיקין [על היחס בין החוק למניעת מפגעים לעוולת המטרד בפקודת הנזיקין ראו: ד' קרצמר, דיני הנזיקין - מיטרדים (בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ב), בעמ' 82-87 (להלן: ד' קרצמר); כן ראו ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (1976) (להלן: עניין אתא)]". לפיכך רשאים התובעים לתבוע בגין נזקי הרעש הנטענים גם על בסיס עוולת המטרד ליחיד שבסעיף 44 לפקודת הנזיקין. נורמות נוספות: התובעים מבססים תביעתם בנוגע לנזקי הרעש על נורמות נוספות, ובכלל זה החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992 ונורמות מתחום המשפט המנהלי. לנתבעת טענות שונות ביחס להסתמכות על נורמות אלה. הואיל וקבעתי כי לא ניתן לקבוע בשלב זה, כי טענות התובעים בנוגע למטרד הרעש אינן מגלות עילה, הרי שאין צורך להכריע בשלב זה בטענות הנתבעת הנוגעות לתחולתן של נורמות אחרות, מה גם שחלק מטענות אלה נסמכות על עובדות הטעונות הוכחה. לצדדים שמורות, איפוא, כל טענותיהם בנושאים אלה, והם רשאים להעלותן במסגרת הדיון גופו. סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת בחלקה. אני דוחה על הסף את טענות התובעים בנוגע להכפלת המסילה מחמת התיישנות. לגבי עילות התביעה האחרות שבכתב התביעה - הבקשה נדחית. לאור התוצאה שאליה הגעתי איני עושה צו להוצאות. זכות ערעור כחוק. עוולההתיישנות