1. בפני בקשתו של מר עודי יחזקאל (להלן "התובע", "המבקש") לתיקון כתב תביעה. הבקשה הוגשה לאחר שהתקיימה בפני ישיבת קדם המשפט ביום 3.11.10 ובה ניתנה החלטה בהסכמת הצדדים לפיה יגישו סיכומים בשאלה המקדמית אשר התעוררה בתיק- שאלת ההתיישנות ותינתן תחילה הכרעה בטענת סף זו. כאמור, בשונה מההסכמה שהושגה בישיבת קדם המשפט, הוגשה על ידי התובע, במקביל לסיכומיו לעניין טענת ההתיישנות, בקשה לתיקון כתב תביעה. 2. בבקשה לתיקון כתב התביעה נטען כי התיקון המבוקש מתייחס לסוגיית ההתיישנות בלבד. משכך הם פני הדברים ולמעשה בקשת תיקון כתב התביעה והשאלה המקדמית בעניין ההתיישנות, מושתתות על אותם אדנים, אדון בטענת הסף בעניין ההתיישנות ובטענת הנתבע כי דין התביעה כולה להדחות על הסף בעטיה. 3. לטענת הנתבע, טענת ההתיישנות חלה על כל עילות תביעותיו של התובע וכתוצאה מכך דין תביעתו להדחות על הסף בהתאם לתקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991. 4. לטענת התובע, חלים בעניינו החריגים הקבועים בסעיפים 15 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות), המפסיקים את מרוץ ההתיישנות. לחילופין טען התובע כי מרוץ ההתיישנות בעניינו צריך להתחיל מיום הודאת הנתבע בזכות התובע וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לבסוף טען כי יש להחיל בעניינו את הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות דיון והכרעה: 5. בטרם אדון בטענות הצדדים לעניין ההתיישנות, אציין כי אין חולק כי ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה במחצית הראשונה של שנת 2001. עוד אציין כי עסקינן בתביעה לתשלום סכומי כסף הנובעים מיחסי עבודה. התביעה בתיק דנן הוגשה ביום 22.3.10. להלן אדון בטענות הצדדים שהובאו בסיכומיהם: סעיף 15 לחוק ההתיישנות 6. ראשית, כנטען על ידי התובע, לא חלה התיישנות בעניינו מאחר ומרוץ ההתיישנות נפסק בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות לטענת התובע, התביעה שהוגשה על ידו לבית משפט השלום בכפר-סבא ת"א 7344/04 (להלן "התביעה הקודמת"), עוצרת את מרוץ ההתיישנות כאמור סעיף 15. 7. עניינו של התובע, שהחל בבית משפט השלום, נדון אף בבית המשפט המחוזי והעליון. להשלמת התמונה אביא בקצרה את השתלשלות העניינים כפי שתוארה על ידי בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהובאה לפתחו. בבית משפט השלום תבע התובע השבת כספים שהעביר, כנטען, לנתבע. נטען, כי הכספים הועברו במסגרת הסכם, בו רכש התובע שותפות בעסקו של הנתבע, וכי הנתבע התנער מן ההסכם וסילק את התובע מן העסק. בית משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הנתבע, ודחה את הערעור שכנגד שהגיש התובע. נקבע, בין השאר, כי הואיל וגרסת התובע לא נמצאה על ידי בית המשפט כאמינה, הן לעניין סך 263,670 ₪ שהועבר לחשבונו, הן לעניין מקורות ההכנסה שבידיו, הן לעניין מעמדו בעסק, היה על בית משפט השלום להסיק שלא ניתן לסמוך על גרסתו של התובע ולא ניתן לבסס כל ממצא עובדתי על עדותו. 8. התובע טוען כי, מתקיימים בעניינו שלושת התנאים המצוינים בסעיף 15 לחוק ההתיישנות- א. הגשת תובענה בעבר. ב. הגשת תובענה שנייה בגין אותה עילה כמו בתובענה הראשונה. ג. דחיית התובענה הראשונה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה שנייה. לעניין התנאי השני- זהות העילות- מסביר התובע כי לאור הפסיקה והספרות, יש לבחון שאלה זו בחינה רחבה. לטענתו, לאור העובדה שלשתי התביעות אותו מכלול עובדתי, מדובר באותה עילה, אשר נדחתה, ולפיכך חל בעניינו סעיף 15. 9. לטענת הנתבע, סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא חל בעניינו של התובע מאחר שהתביעה הקודמת והתביעה הנוכחית לא הוגשו בשל אותה עילה כפי שנדרש. התביעה הקודמת הייתה תביעה כספית בה תבע התובע כספים שלטענתו השקיע בעסקו של הנתבע ואילו התביעה הנוכחית יסודה בסכומים שכביכול מגיעים לתובע מכוח יחסי עובד ומעביד. הנתבע מוסיף כי גם התנאי השלישי לא מתקיים בעניינו שכן פסק הדין בתביעה הקודמת, תביעה אשר נדונה בשלוש ערכאות, מהווה מעשה בית דין ולא ניתן להגיש תובענה נוספת באותו עניין. 10. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באשר לתחולת סעיף 15, שוכנעתי כי אין להחיל את סעיף זה במקרה דנן. 11. לשונו של סעיף 15 הינה כדלקמן: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." 12. תכליתו של סעיף 15 מפורטת בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 177-178 (להלן "עניין זיסר"): "הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם התובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהווה מעשה-בית-דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי (ראה פרשת תלמוד תורה הכללי וישיבת עץ חיים [8], שם), ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה." 13. בפסק דין שניתן לאחרונה, ביום 4.10.11, על ידי כב' בין הדין הארצי ע"ע 52151-05-10 גולדשטיין - רשת אורט ישראל, הובאה ההלכה לעניין סעיף 15. "על פי לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות וההלכה הפסוקה, תחולתו של סעיף 15 מותנית בהתקיימותם של 3 תנאים מצטברים: הגשת תובענה בעבר, הגשת תובענה שנייה בגין אותה עילה כמו בתובענה הראשונה, ודחיית התובענה הראשונה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה שנייה. לאור קריטריונים אלה, הסעיף רלוונטי רק בהתייחס לאותן עילות תביעה שמופיעות בתביעה החדשה שהוגשה ב- 25.8.09, ואשר היו קיימות גם בתביעה הקודמת שהגיש המערער. לפיכך, ככל שלמערער עילות תביעה חדשות ושונות מאלה לגביהן הוגשה התביעה הקודמת, ממילא לגביהן לא נעצר מרוץ ההתיישנות." (ההדגשות במקור, מ.ש.) 14. עילת התביעה הקודמת הייתה, כאמור, השבת כספים שהתובע כביכול העביר לנתבע במסגרת הסכם בו רכש התובע שותפות בעסקו של הנתבע. התביעה הנוכחית עניינה זכויות המגיעות לתובע מאת הנתבע מכוח יחסי עובד ומעביד. 15. אין ספק כי עילות התביעה וכך גם הסעדים הנתבעים, שונים מהותית מאלו שהיו בתביעה הקודמת. בתביעה הנוכחית נתבעים סכומים בגין שכר עבודה, פדיון חופשה שנתית, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ועוד. תביעות אלו אינן יכולות לנבוע מ"אותה עילה" שנטענה בתביעה הקודמת. 16. אף התובע בסיכומיו מפנה לפסיקה בעניין שאלת זהות העילות, פסיקה אשר מביאה לתוצאה ההפוכה מהתוצאה אותה מבקש. התובע מפנה בסעיף 13 לסיכומיו לת"א (י-ם) 6428/04 קורפו נ' סורוצקין בו צוטטה ההלכה, אשר הובאה גם בעניין זיסר, כדלקמן: "שאלת זהות העילות בין שתי תובענות איננה נבחנת בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה - האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז (2) 441, 450 (1993); ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש, פ"ד לח (4) 797, 801 (1985))." (ההדגשה אינה במקור, מ.ש.) 17. ברי כי התובע, אשר הגיש תביעתו הראשונה לבית משפט השלום, לא יכול היה במסגרת אותה התדיינות ראשונה לטעון טענות מכוח משפט העבודה. משכך, ובניגוד לטענה אותה ביקש התובע להוכיח, לא תחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות. 18. לפיכך, לא התקיים התנאי של זהות העילות המתחייב מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות. די בכך, כדי לדחות את טענת התובע לעצירת מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 15 לחוק. סעיף 8 לחוק ההתיישנות 19. שנית טען התובע כי יש להפסיק את מרוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתו, לאורך כל תקופת ההתדיינות בתביעה הקודמת ועד לערעור שהוגש, סבר כי היה שותפו העסקי של הנתבע ולא ראה עצמו כעובד. התובע טוען כי "ההבנה כי למעשה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים התגבשה בהבנתו של התובע רק לאחר שארכה (כך במקור, מ.ש) עליונה (בית המשפט העליון) דחתה את גישתו של התובע כי הוא שותף של הנתבע וכי הוא זכאי לתגמול מתאים מן השותפות" (סעיף 29 לסיכומים מטעמו). התובע מדגיש כי רק לאחר קביעת בית המשפט כי לא התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים, נתגלה לו כי הוא היה עובד של הנתבע. 20. לטענת הנתבע אין להחיל את סעיף 8 בענייננו משלא הגיעה לידיעתו של התובע בסיום ההליכים בתביעה הקודמת אף עובדה מהותית חדשה שלא הייתה בידיעתו קודם לכן. לטענתו, כל "העובדות" הרלבנטיות היו ידועות לתובע כבר בסיום קשריו עם הנתבע וזמן רב לפני שהגיש את תביעתו הקודמת, אלא שהתובע התכחש למסקנות הנובעות מ"העובדות" וטען בעדותו בתביעה הקודמת כי הוא אינו עובד הנתבע. 21. בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר עוסק בהתיישנות שלא מדעת, נקבע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." 22. בבואי לבחון טענה זו של התובע להפסקת מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק, מצאתי לנכון בראש ובראשונה להעמיד דברים שנטענו על ידיו על דיוקם. שלא כנטען על ידי התובע בסעיף 29 לסיכומיו, בית המשפט העליון לא היה זה שדחה את גישתו כי הוא שותף של הנתבע. לבית המשפט העליון הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי- בקשה אשר נדחתה. בהחלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור, לא ניתנה ואף לא צריכה הייתה להינתן, התייחסות למחלוקות הצדדים לגופן. פסק הדין של בית המשפט המחוזי היה זה שדחה את גישתו של התובע כי הוא היה שותפו העסקי של הנתבע, לפיכך, התובע אינו מדייק בדבריו ומן הראוי היה כי יטען ש"התגבשה הבנתו" לעניין קיום יחסי עובד ומעביד, לאחר פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. 23. בפסק הדין של בית משפט השלום, בפרק העוסק ברקע לתביעה (סעיף 3) נקבע- "עוד טען הנתבע כי מכיוון שהתובע היה בעל אמצעים מופחתים, בהיותו נכה המתקיים מהבטחת הכנסה, הסכים להעסיקו בפנצ'ריה במשך פעמיים בשבוע בחצי שנה ועבודתו הופסקה לאחר שהנתבע לא הסכים להעלות לו את השכר היומי כבקשתו. לטענת הנתבע שוגה התובע בדמיונות שווא בהעלאת טענות בדבר הקמת שותפות עם הנתבע, או כי נתן בידו את הסך הנתבע העולה פי כמה על אפשרויותיו הכלכליות של התובע להשיג סכום כנ"ל. טענה זו תואמת לטענתו את הבדיות שהתובע ידוע בהם." (ההדגשות אינן במקור, מ.ש). 24. הנה כי כן, התובע לשיטתו ידע, לכל המאוחר, כבר במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית משפט השלום כי לשיטת הנתבע התקיימו בין השניים יחסי עובד ומעביד. 25. יתרה מכך, מהציטוטים שמביא התובע בכתב תביעתו מפי הנתבע (סעיפים 17 ו- 22), עולה כי השקפת הנתבע הייתה ידועה לתובע עוד בשנת 2001. 26. משכך, התובע לא הוכיח כלל כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כפי שנדרש על פי החוק. מקובלת עלינו טענת הנתבע כי לא הגיעה לידיעתו של התובע בסיום ההליכים בתביעה הקודמת אף עובדה מהותית חדשה שלא הייתה בידיעתו קודם לכן וכי כל "העובדות" הרלבנטיות היו ידועות לתובע כבר בסיום קשריו עם הנתבע, אלא שהוא ככל הנראה התכחש למסקנות הנובעות מ"העובדות". 27. לפיכך, לא התקיימה התיישנות שלא מדעת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות סעיפים 9, ו-7 לחוק ההתיישנות 28. לחילופין טען התובע כי יש להחיל בעניינו את סעיפים 9 או 7 לחוק ההתיישנות. אדון בטענות אלו בקצרה. 29. סעיף 9 העוסק בהודאה בקיום זכות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." 30. לטענת התובע מרוץ ההתיישנות בעניינו צריך להתחיל מיום הודאת הנתבע בזכות התובע. התובע מביא שורה של ציטוטים מהם עולה כי הנתבע הודה בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין השנים 2001-2007. 31. מעבר לכך שטענה זו של התובע אינה עולה בקנה אחד עם טענתו להפסקת מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8, אין בטענה זו כל תועלת עבור התובע מאחר שכבר קבענו לעיל, כי הנתבע "הודה" בקיומם של יחסי עבודה עוד בשנת 2001. אם כן, לפי שיטה זו של התובע, יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה, היינו משנת 2001. גם במצב דברים זה, חלה התיישנות על תביעתו של התובע שהוגשה כאמור רק ביום 22.3.10. 32. באשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות שעוסק בתרמית והונאה ולשונו: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה." טענה זו מוטב לו לא הייתה נטענת. לא הובאה ראשית ראיה לפיה עילת התביעה מקורה בתרמית או הונאה מצד הנתבע. 33. טענת התובע לפיה מעשה הרמייה של הנתבע הינו התנהלותו של הנתבע בהעלותו בתביעה הקודמת טענה לפיה בינו ובין התובע התקיימו יחסי עבודה וזאת על מנת לדחות התביעה כנגדו, ובטענתו בתביעה דנן כי חלה התיישנות ואף זאת על מנת לדחות התביעה כנגדו, אין בה ממש. התנהלות הנתבע המתוארת לעיל הינה לגיטימית ואין בה כל פסול. 34. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, סבורנו כי דין התביעה להדחות על הסף בהתאם לתקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), מהטעם כי עברה חלפה לה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה על פי החוק. 35. הבקשה לתיקון כתב תביעה נדחית. 36. התובע ישא בהוצאות התביעה והבקשה בסך 5,000 ש"ח שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. דיני עבודההתיישנות