תיקון 51 לפקודת התעבורה שינה את סיווג עבירות הקנס (שהן עבירות תעבורה) מחטא לעוון, דבר שהביא להארכת תקופת התיישנות העונש מ-3 שנים (בחטא) ל-10 שנים (בעוון). האם תיקון 51, שנכנס לתוקף ב-27/1/00, יחול גם על עבירות שבוצעו קודם לתאריך זה, ושבמועד כניסתו לתוקף, טרם חלף המועד להתיישנות העונש, כך שיהיה בו כדי להאריך את תקופת התיישנות העונש לגבי אותן עבירות? כללי: 1.ענין לנו בתובע שעבר עבירות תנועה רבות ומגוונות, אשר בגינן נקנס. העבירות הרלבנטיות הינן עבירות קנס שהן עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט. 2.התביעה בתיק הוגשה ביחס ל-17 דוחות, שהוטלו במהלך השנים 1997-2001, ושלגביהם נטען להתיישנות העונש. במהלך ניהול המשפט הוברר כי התובע המשיך וצבר עוד 9 דוחות חדשים, שלגביהם פנה לנתבעת והגיע עמה להסדר תשלומים, לאחר שהדבר הומלץ לו ע"י כב' הש' למלשטרייך, בישיבה שהתקיימה ביום 16/11/06. 3.בפתח סיכומיו הודיע ב"כ התובע כי מתוך 17 הדוחות שבגינן הוגשה התביעה, קיימים 5 דוחות שלגביהם חוזר בו התובע מטענתו להתיישנות העונש, מאחר שניתנו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון החדש. מכאן שנותר לדון ב-12 דוחות. 4.הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והוסכם כי יינתן פסק דין מנומק ללא צורך בחקירת המצהירים, זאת לאחר שב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. התיישנות העונש: 5.הנחת המוצא לבחינתי את שאלת התיישנות העונש היא שמאז שהומצאו לתובע הדוחות המקוריים, לא התקבלו דרישות תשלום. 6.הדוחות נשוא הבקשה ניתנו בגין עבירות מסוג "ברירת משפט"- ראה סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב 1982 (להלן: "החוק"). משנעברה עבירת ברירת משפט, עומדות בפני מקבל הודעת תשלום הקנס 3 דרכי פעולה אפשריות: (1) לשלם את הקנס תוך 90 יום. (2) להגיש תוך 30 יום בקשה לביטול הודעת תשלום הקנס. (3) להודיע תוך 90 יום כי ברצונו להישפט על העבירה (ראה סעיף 229(א) לחוק). 7.אין חולק כי התובע חדל, ולא נקט באף אחת מדרכי הפעולה הנ"ל. במצב דברים זה הוא מחוייב בכפל קנס, ונפסק כי רואים את מקבל הודעת התשלום, כמי שהורשע בדין, במועד שבו הוא מחוייב בתשלום כפל הקנס (ראה בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית ת"א להלן: פס"ד סצ'י). ממועד זה הופך החיוב בקנס לחלוט, ומתחיל מנין תקופת ההתיישנות של העונש. 8.הוראת התיישנות העונשים קבועה בסעיף 10 לחוק: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה חלוט או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר עברו: ..בעוון-10 שנים, בחטא-3 שנים". אורכה של תקופת ההתיישנות של העונש תלויה בסיווגה של העבירה בגינה הוטל העונש. 9.בעבר סווגה עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כעוון. תיקון 39 לחוק העונשין שינה עבירה מסוג זה לחטא, דבר שקיצר את תקופת התיישנות העונש ל-3 שנים. תיקון מס' 51 החזיר את המצב לזה שהיה קיים לפני תיקון 39, דהיינו, השיב את הסיווג של עבירות הקנס שהן עבירות תנועה, לעוון, ומכאן שהוארכה תקופת התיישנות העונש מ-3 שנים ל-10 שנים. 10.תיקון מספר 51 נכנס לתוקפו ביום 27/1/00, דהינו בטרם הסתיימה תקופת התיישנות העונש בגין העבירות הרלוונטיות נשוא תביעה זו, והשאלה הנשאלת היא האם יש בכוחו להאריך את תקופת התיישנות העונש על אותן עבירות שטרם התיישנו, בעת כניסתו לתוקף. 11.ב"כ התובע טוען שאין להחילו למפרע בהיותו תיקון שיש בו כדי "להחמיר את העונש", ועל כן יש להחילו מפרסומו-דבר המתיישב עם עקרון חשוב בדין הפלילי האוסר ענישה למפרע. 12.ב"כ הנתבעת טוען שיש להחילו למפרע לאור תכלית החקיקה המחייבת פרשנות לפיה יש להאריך את תקופת ההתיישנות אם במועד הרלוונטי טרם התיישנו העונשים של העבירות. 13.לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני סבורה כי יש להחיל את התיקון על העבירות נשוא תביעה זו, ואסביר: הלכה היא כי הוראה המשנה את תקופת התיישנות עבירה מסויימת תחול גם על עבירות שבוצעו בטרם השינוי, ובלבד שתקופת ההתיישנות הקודמת לא פקעה (ראה בענין זה: ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי פ"ד יח(2) 570, ע"פ 499/80, ויצמן נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 486. ע"פ 10723/04 פלוני נ' מדינת ישראל ניתן ביום 4/7/07. מקל וחומר יש להחיל הלכה זו גם בענין התיישנות העונש (להבדיל מהתיישנות העבירה). ודוק אין מדובר בהחלה למפרע (כפי שטענו ב"כ הצדדים) אלא החלה "אקטיבית", כלומר החלה על מצב משפטי שטרם התגבש לפני אותו מועד. 14.התיישנות העונש נתפס כמרכיב משני, שספק רב אם הוא נמצא בתחום הדין המהותי ולא בדין הדיוני. ראה בענין זה דברי כב' הש' לוין שעמד על אבחנה זו בענין התיישנות העבירה: "מסכים אני שגם תיקון הוראה בדיני העונשין, שאינה מתייחסת ליסוד מיסודות העבירה, יכול שיכלול דין מהותי לענין רטרוספקטיביות, כך למשל הוראה בפלילים המחמירה בעונשו של עבריין, שיצאה במהלך בירורו של הליך פלילי לא תתפרש כחלה על מי שבצע את העבירה לפני חקיקתה...אין ספק שיש להבדיל בין הוראה כזו לבין הוראה המאריכה את תקופת ההתיישנות, שהרי הוראה מהסוג הראשון עשויה היתה להשפיע על שיקוליו של העבריין בביצוע העבירה, ופגיעה בה עלולה לפגוע באורח חמור בעקרון החוקיות. בעוד שהוראה מהסוג השני, אין בה לפי שיקולים ראויים, אלא לשנות את אינטרס הציבור, ואין היא מרעה את מצבו של העבריין מכפי שהיה בעת שבוצעה העבירה" בג"ץ 162/80 פלוני נ' ב"ד מיוחד, פ"ד לה(1) 292. וכן ראה את דבריו לענין התיישנות העונש, בפסק דין סצ'י: "לענין העונש רואה אני בהתיישנות מרכיב בעל עוצמה "חלשה" יחסית במערכת זכויות האזרח ואינטרס הציבור, כאשר השיקול הדומיננטי הוא ארגוני, ואין טעם לעסוק במימוש הענישה, כאשר כבר חלף זמן רב מיום פסק הדין. ספק רב בעיני אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש שאותו שוקל עבריין העומד לבצע עבירה. בנסיבות אלו נראה לי שהכלל הנכון שצריך לחול בענייננו הוא שאם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתיישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול. כך פסקנו לגבי התיישנות העבירה ונראה לי שהלכה זו צריך שתחול גם על התיישנות העונש". 15.ב"כ הצדדים הפנו, שניהם, לענין סצ'י, כאשר כ"א מהם טוען כי פסק הדין תומך בעמדתו. בענין סצ'י נדון תיקון מס' 39 לחוק העונשין ששינה את סיווג עבירות הקנס מעוון לחטא, דבר שקיצר את תקופת התיישנות העונש מ-10 שנים ל-3 שנים, ונדונה השאלה האם תחולתו של הקיצור תהיה גם על עבירות שנעברו לפני התיקון. ביהמ"ש העליון דן בעתירה בהרכב מורחב של 7 שופטים, ובדעת רוב התקבלה העתירה ונפסק כי משנכנס התיקון לתוקף, בטרם הסתיימה תקופת ההתיישנות של העבירות, יחול התיקון על עבירות אלה. כב' הש' טירקל החיל את התיקון לחוק למפרע מהטעם שמדובר בדין חדש שמקל עם העבריין ביחס לדין בזמן המעשה. לכאורה יישום קביעתו של כב' הש' טירקל, שהיה בדעת הרוב בענין סצ'י, מחייבת את אי החלתו של תיקון 51 לחוק, בעיניננו, מכיוון שהוא מחמיר עם התובע, ואולם קריאה מלאה והבנת דעותיהם של כלל שופטי הרוב בענין סצ'י, מובילה לתוצאה ההפוכה, לפיה יש להחיל את השינוי בתקופת ההתיישנות, כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות של העבירות, בין אם השינוי מקל עם העבריין ובין אם הוא מחמיר איתו. 16.ונביא להלן, בהרחבה, את עיקרי הדברים של שופטי הרוב בסצ'י: כב' הש' טירקל הפנה לדברי כב' השופט שמגר בע"פ 499/80, באומרו: "כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי במעמדו של העבריין או שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר, הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת". כב' הש' לוין הוסיף כי ספק רב בעיניו אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש שאותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה, וקבע, כי אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית, ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתיישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול. כב' הש' אור, אף הוא בדעת רוב, סבר כי צריך לחול העיקרון הכללי של תחולה אקטיבית, כלומר, תחולה גם על מצבים משפטיים שהם בתהליך של התהוות, משמע שטרם התיישנו. החלתו של התיקון גם על עונשים שהוטלו לפני שנכנס לתוקף, אינה נגועה באלמנט בלתי סביר של רטרואקטיביות, אלא בהחלה אקטיבית, היוצרת איזון, שהמחוקק ראה אותו כסביר, בין תכליתו של הסיווג המחודש של סוגי העבירות לבין האינטרס הציבורי באכיפה של פסקי-דין פליליים. כב' הש' דורנר הוסיפה שסיווג העבירה, הקובע את תקופת ההתיישנות, משקף את החומרה שהחברה מייחסת לעבירה, ועל כן, שינוי בסיווג משקף שינוי באינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הנאשם לעניין התיישנות העבירה והעונש: "מצב עניינים זה, המשקף את צורכי החברה העכשוויים, נכון לגבי כל העבירות והעונשים, אם העבירות נעברו או העונשים נגזרו לפני השינוי בחוק, ואם לאחריו. ודוק: אין מדובר בתחולה רטרואקטיבית של נורמה, אלא בתחולתה האקטיבית, מכאן ואילך. שכן, התחולה האקטיבית משתרעת לא רק על מצב משפטי שנוצר לאחר כניסת החוק לתוקפו, אלא גם על מצב משפטי שטרם התגבש לפני אותו מועד, ולענייננו, על עונש שטרם בוצע. האמור לעיל, בדבר תחולתה בזמן של תחיקה המשנה את סיווג העבירה וכתוצאה מכך את תקופת ההתיישנות, משקף אפוא את הכלל הפרשני, כי באין הוראה אחרת, תחולתו של חוק היא אקטיבית. ואכן, כך גם נפסק בהתייחס לשינוי תקופת ההתיישנות של עבירה, שכאמור, אין להבחין בינה לבין התיישנות העונש, להוציא תקופת ההתיישנות". 17.סיכום האמור לעיל מלמד כי פס"ד סצ'י תקף גם בנוגע לתיקון 51, אשר תיקן את העיוות שנוצר בתיקון 39, ומלמד כי תקופת התיישנות העונש החדשה שנקבעה צריכה לחול, כל עוד טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית, גם אם זו ארוכה יותר מתקופת ההתיישנות המקורית. 18.מכאן ש-12 עבירות התעבורה שבצע המבקש בין 28.1.97-27.1.00 נכנסות בגדר ס' 62 לפק' התעבורה. טרם התיישנו העונשים לגביהן, מאחר שבתקופה זו, חל עליהן תיקון מס' 51, שהאריך את התיישנות העונש ל-10 שנים. 19.ראה בענין זה את פסקי הדין הבאים, שאף בהם הלכו השופטים בדרך זו: ה"פ 511/05 מוסא נ' מדינת ישראל ניתן ע"י כב' הש' סולברג ביום 11/5/05. ערעור על פסק דין זה נדחה ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 6296/05 החלטה מיום 20/9/05). ה"פ 738/04 מוחמד נ' מדינת ישראל ניתן ע"י כב' הש' כרמל ביום 3/5/07. אי חידוש רשיון הנהיגה: 20.לאור האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה שממילא, לגבי 5 דוחות, חזר בו התובע מטענתו להתיישנות העונש, וכן בהתחשב בעובדה שמאז הגשת התביעה הספיק לצבור עוד 9 דוחות חדשים, ברור כי עמדה ועומדת לרשות הרישוי הזכות והחובה שלא לחדש את רשיון הנהיגה של התובע בהתאם לתקנה 172ב' לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 הקובעת כך: "רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רשיון נהיגה או שלא לחדש רשיון עד שמבקש הרשיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב - שולם". עיקול רכבו של התובע: 21.בנוסף לאמור לעיל מבקש התובע, גם להסיר עיקול הרשום על רכב פרטי שלו מסוג פולקסווגן, מ.ר. 7763518, וכן תובע לפצותו בגין נזק שנטען כי נגרם לו כתוצאה מהטלת עיקול זה, אשר לטענתו הוטל שלא כדין. 22.מדובר בעיקול שהוטל על רכבו של התובע כבר בשנת 1999 בגין חובותיו ב-3 תיקים: אי תשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה ע"פ פסק דין משנת 1997, ובגין 2 תיקי תעבורה שהקנס בגינם לא שולם על ידו. את חובו ב-2 תיקי התעבורה הסדיר בשנת 2000, וביחס לתיק ההוצאות, הגיע עם הנתבעת להסדר תשלומים בשנת 2004. או אז, לפנים משורת הדין (ביום 23/12/04) בטלה הנתבעת את העיקול, ברם בשל טעות לא עודכן משרד הרישוי, אלא בשנת 2006, שאז הוסר העיקול. לאחר כחצי שנה חודש העיקול בגין חובות חדשים-ראה פירוט השתלשלות ענינים זו בסעיף 12 לתצהיר הנתבעת. 23.התובע טוען כי התקשה לברר את המקור לעיקול, ולו היה יודע אותו, היה פועל לתשלום התיקים הללו, על מנת להסירו. כן הוא טוען כי הטלת העיקול אינה חוקית לאור האמור בס' 22(א)(5) לחוק ההוצאה לפועל שאוסר להטיל עיקול על רכב רפואי. התובע מוכר כנכה צה"ל (בשיעור 87%), ומכאן שהוא נכנס, לטענתו, בגדר סעיף זה. 24.התובע טוען לנזק שנגרם לו בגין העובדה שלא יכול היה להחליף רכבו בשנת 2003, כפי שעומדת לו הזכות לעשות כן על פי החוק, והוא נאלץ לקנות רכב נוסף, בעוד שהרכב נשוא תביעה זו, עומד ליד ביתו ו"צובר" הפסדים (ביטוח ואגרת רשיון רכב מידי שנה). כן נתבע ההפרש בין מחיר הרכב בסוף 2003 (שאז היה התובע אמור למכור אותו אילמלא הטלת העיקול) לבין מחירו היום (הפרש של 27,000 ש"ח-הוגשו מחירונים של לוי יצחק). בנוסף נתבע פיצוי בגין עוגמת נפש, סה"כ הנזק הכספי הנתבע הינו בסך 50,000 ש"ח. 25.ב"כ הנתבעת טוען מנגד כי העיקול הוטל כדין. לטענתו סעיף 22(א)(5) לחוק ההוצאה לפועל כלל אינו חל, זאת לאור העובדה כי המרכז לגביית קנסות פועל מכח חוק המרכז לגביית קנסות ומכח פקודת המיסים גביה. כן נטען כי ממילא מדובר בעיקול ברישום בלבד, פעולה שאין בה כדי לפגוע בניידות התובע ואין בה כדי למנוע ממנו את השימוש ברכב. 26.דיון: טענות התובע גם בענין העיקול-דינן להידחות: אמנם גם הליכי גביה שנעשים מכח פקודת המיסים גביה, יש לבצע תוך התאמה להוראותיו של חוק ההוצאה לפועל, כך שההגנה הקיימת בסעיף 22 חלה. ראה בענין זה: ע.א 1167/01, עירית ראשון לציון נ' בנק הפועלים, פורסם ביום 15.12.05, ע.א (חיפה) דורון רז נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.7.07. 27.ואולם אין בעיקול שנעשה על הרכב (עיקול ברישום) כדי לפגוע בפטור האמור בסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, ואפרט: ראשית - כבר נפסק כי סעיף 22(א)(5) לחוק ההוצאה לפועל אינו מונע הטלת עיקול על מכונית נכים, כמו גם את מימוש העיקול. ראה בענין זה: ע.א 2886/92 כתבי שלמה נ' אלגוב, דינים עליון ל' 873, בר"ע 1829 מאיר ברקת נ' בן זיקרי, ניתן ביום 23.6.02 על ידי כב' השופט בר אופיר, וכן ראה דברי כב' השופט עמית בבש"א 8671/02 יוסף יורם נ' בנק לאומי, (ניתן ביום 27.6.02): ".... המילה "מכונית" לא נזכרת בסעיף. (סעיף 22 (א)(5) לחוק ההוצאה לפועל - לא במקור. ע.ב) קשה להלום כי המחוקק השמיט מכונית מהנכסים שאינם ניתנים לעיקול. יש להניח, שוב, שלא בלקונה מדובר, אלא בהסדר שלילי. תימוכין לכך אני מוצא בפסק דין בע"א 2886/92 ..... שם אושר עיקול על רכב נכה". שנית - הנטל להוכיח כי נתקיימו תנאי סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל מוטל על מי שמבקש להנות מן ההגנה הכלולה בו. סעיף 22(א)(5) פטר מעיקול: "כלים, מכשירים, מכונות, מטלטלין אחרים ובע"ח, השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו". התובע לא הוכיח כי הרכב "נחוץ לשימושו האישי בגלל נכותו". לא די בכך שהוצג אישור כי התובע נכה צה"ל בשיעור 87%. ודוק - התובע הצהיר במפורש כי לא מדובר ברכב המותאם לנכה. כן ראה פירוט מצבו הרפואי בדו"ח נכות שצורף לתצהירו שהוגש בסעד הזמני ממנו עולה כי הנכות ניתנה בגין: כאבי גב, ליקוי שמיעה, צלקות, ירוד בעינים וירידה בראיה, חוסר עצם בגולגולת, הפרעות במתן שתן, ארתרוזיס רגל שמאל וכו'. שלישית - בכל מקרה העיקול הוטל ברישום בלבד ולא נעשו הליכים לתפיסת הרכב, כך שהדבר לא הגביל את שימושו של התובע ברכב, ואף התובע מציין כי הדבר לא הגביל אותו כלל (ממועד הטלתו ב-1999), אלא בשנת 2003 שאז היה זכאי, לפי החוק להחליף את הרכב לרכב חדש (סעיף 25 לתצהירו). היכן היה התובע משנת 1999 ועד 2003? אין ולו מכתב אחד בתקופה זו, שמראה כי התובע פנה לשלם חובותיו ולהסיר את העיקול. רביעית - גם בהחלפת הרכב ברכב חדש, לא הוגבל התובע בעצם קיומו של העיקול ברישום. והראיה שהתובע קנה רכב חדש (רפואי) בשנת 2003 (ראה סעיף 23 לתצהירו), והנזק שנגרם לו, לטענתו, הוא בכך שהוא אינו יכול למכור את הרכב המעוקל. נזק זה (אם קיים) ניתן היה למנוע לו היה התובע משלם חובותיו בגין הקנסות, ובכך מביא לביטול העיקול, אלא שהתובע בחר לקנות רכב חדש. אוסיף עוד כי לו אכן סבר התובע כי העיקול הוטל שלא כדין, יכול היה עליו לפנות לבית המשפט כבר בשנת 1999, לא כל שכן במהלך 4 השנים עד לשנת- 2003, ולהגיש בקשה להסרתו, ובכך למנוע את הנזקים הנטענים או לפחות לצמצמם. 28.אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה התרוצץ בניסיון לבטל את העיקול, משלא הוצג על ידי התובע ולו מכתב אחד ממנו עולה כי הוא פעל לבטל את העיקול, ממועד הטלתו ב-1999 ועד 2003, שאז ביקש להחליף רכב. הוצגו שני מכתבים בלבד: האחד מיום 12/7/04 שנשלח לב"כ התובע, ככל הנראה כתגובה למכתב ששלח ב"כ התובע, ובו נרשם כי לענין העיקול ברישום יש לפנות למדור הוצאות, והשני, מיום 17.8.04 המודיע לב"כ התובע כי העיקול על הרכב לא יבוטל עד לתשלום מלוא החוב בגין הוצאות המשפט. אין גם לקבל טענת התובע כי כלל לא ידע מדוע ולמה עוקל רכבו. להודעת העיקול מצורף פירוט חובות שבגינם הוא הוטל (ראה לדוגמא בטופס עיקול שהגיש התובע בגין רכבו האחר - בו נרשם בתחתית "רצ"ב פירוט חובות"), וכן ראה מכתב הנתבעת מיום 12.7.04, האמור לעיל, המסביר לתובע בגין מה הוטל העיקול ברישום. 29.סיכום האמור לעיל מלמד כי העיקול (ברישום) הוטל כדין. באשר לתקופה מסוף שנת 2004 ועד 2006: תקופה בה הוסר העיקול, לפנים משורת הדין, ברם לא בוטל ברישום משרד הרישוי בשל טעות-הרי שלו היה התובע פונה בתקופה זו ומברר פשר הענין, ניתן היה לתקן הטעות ולהסיר העיקול, בצורה פורמלית, ברם לא נעשתה כל פניה מצידו במשך כל התקופה הזו. 30.אסיים בכך שגם לו היה מקום לסבור כי העיקול הוטל שלא כדין, אזי, התובע לא הוכיח כלל את הנזק שנטען כי נגרם לו בגין הטלת העיקול ברישום: א. תשלום דמי ביטוח ואגרת רישוי שנתית לא הוכח כלל ששולמו. ב. לגבי ההפרש בין שווי רכב בשנת 2004 (המועד המקורי להחלפה) לבין היום: ראש נזק זה לא נטען בכתב התביעה, ועל כן אין לקבלו ולו בשל הרחבת חזית. מעבר לכך הוא לא הוכח בדרך של הגשת חוות דעת שמאי: הצגת מחירון לוי יצחק אינו יכול לבוא במקום הגשת חוות דעת שמאי, ואין בו כדי להוכיח מחירו של הרכב הספציפי של התובע-ראה בענין זה: ע"א 3116/04 כרסנטי נ' מנורה. 31.סוף דבר: תביעה זו הינה תביעה לסעד הצהרתי-סעד מן הצדק. התביעה לוקה על פניה בחוסר ניקיון כפיים. התובע נמנע מלשלם את הקנסות שהוטלו עליו, תוך הפגנת זלזול בחוק ובחובת הציות לו: 9 דוחות שניתנו לאחר הגשת התביעה, ושלגביהם הגיע התובע להסדר תשלומים רק לאחר שהדבר הומלץ לו ע"י כב' הש' למלשטרייך, 5 דוחות שנתנו לאחר תיקון 51, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כלל להתיישנות העונש, ולמרות זאת טרם שולמו ונכון למועד שמיעת סיכומי הצדדים בעל פה, אף לא נעשתה מצד התובע פניה לנתבעת על מנת לשלמם. ודי בכל אלה, כדי לסגור את דלתות בית המשפט בפניו. טוב היה עושה המבקש לו היה מרכז מאמציו לתשלום חובו הכספי בגין נהיגתו שלא בכיוון החץ, אי החזקת רשיון נהיגה, אי ציות לתמרור ד-14, עבירות נסיעה במהירות מעל המותר, נהיגה באור אדום, אי מתן זכות קדימה במעבר חציה, נסיעה ללא רשיון נהיגה בתוקף וכו', זאת במקום לבוא בטרוניה, בדיעבד, כלפי הנתבעת. 32.בהתחשב באמור לעיל התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למדינה בסך של 5,000 ₪. בקביעת סכום זה התחשבתי בנסיבותיו האישיות של התובע - היותו נכה צה"ל בשיעור של 87%. עיקולהתיישנות