הרקע 1.לפנינו, תביעה, שהוגשה ביום 8.6.04, בשל חיובי ארנונה של הנתבעת עד ליום 31.12.03. סכום החוב הוא 1,110,495 ₪ משוערך ליום 24.3.04. התביעה הוגשה מלכתחילה בסדר דין מקוצר, אך ביום 5.12.04 נמחקה הכותרת והתביעה עברה לסדר דין רגיל. 2.ביום 31.10.05 הוגשה בקשה על ידי הנתבעת לדחות על הסף את התביעה ככל שהיא מתייחסת לשנים 1994-1996 מחמת התיישנות, ובהתאם לכך, לדחות מתוך הסכום הכולל של התביעה סכום של 513,602 ₪ המתייחס לשנים האמורות (בש"א 8019/05). הבקשה התקבלה בהחלטה מיום 23.11.05. 3.התובעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע.א. 6638/05) בשאלת ההתיישנות, ובית המשפט, בפסק דינו מיום 28.6.06, קבע כי שאלת ההתיישנות תוכרע במסגרת בירור התובענה לאחר שמיעת הוכחות, ובמסגרת ההכרעה בשאלת ההתיישנות יתייחס בית משפט קמא, בין השאר, לסוגיית זקיפת חובות העבר לפי הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (רבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"). כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, שיש להתייחס לשאלה האם בתשלומי היתר של הנתבעת משנת 1999 היה משום הודאה בקיומו של חוב ארנונה קודם כלפי התובעת, הודאה אשר מחילה מחדש את מרוץ תקופת ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). טענות התובעת 4.לטענת התובעת, הנכס הוחזק על ידי הנתבעת בתקופה שבין 1.1.94 ועד 30.11.05 ושימש כבית עסק מסוג באולינג. בתקופה שמיום 1.1.94 ועד 31.12.97 חוייב הנכס, בשטח של 1,170 מ"ר, בסיווג "משרדים, שירות ומסחר ו/או נכסים אחרים" לפי סעיפים 2 ו-22 לצו המסים של עירית ירושלים (להלן - צו המסים). בתקופה שמיום 1.1.98 ועד 30.11.05 חוייב הנכס בשטח של 1,404 מ"ר בסיווג "באולינג" בהתאם לסעיף 5 לצו המסים לשנת 1998. 5.התובעת טוענת כי בהעדר סיווג לאולמות באולינג קודם לשנת 1998, סוכם בהסכם מיום 18.3.99 שצורף כנספח א' לתצהירו של מר משה לחמי, סגן מנהל מחלקת השומה בעירית ירושלים כי יופחת מחיוביה לשנים 1995-1997 סכום של 606,168.76 ₪. (להלן - הסכם ההפחתה), כתוצאה מהסכם ההפחתה, הסכום ששולם על ידי הנתבעת בפועל לשנים 1995-1997 היה נמוך מהתעריף שנקבע לפי צו המסים לשנים האמורות. 6.לטענת התובעת, חובה על הנתבעת הינו חוב לשנים 2000-2003 וכן יתרות חוב שנותרו מהשנים הקודמות. התובעת צירפה לתצהיר המשלים של מר לחמי טבלה המפרטת את החיובים והזיכויים שנרשמו אצל התובעת בחשבון הנתבעת (להלן - הטבלה). לטענתה, מהטבלה עולה כי תשלומים וזיכויים של הנתבעת אמנם פורעים את כל חובות הארנונה של הנתבעת לשנים 1994-1996 כולל, אך לא קמה לנתבעת כל עילת התיישנות נגד החוב. 7.התובעת טוענת כי פעלה בהקשר זה על פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות, וייחסה את התשלומים על חשבון חוב הנתבעת לשנים קודמות, בהתאמה, כמתחייב מהחוק. בכל שנה בה בוצעו תשלומים על ידי הנתבעת סומנה בטבלה האות "פ" (פיגורים) ליד התשלומים, ומכאן שהם נזקפו על חשבון חובותיה של הנתבעת, והאות "ש" (שוטף) מבטאת פעולות שנזקפו לשנה השוטפת בהתאמה. 8.עוד טוענת התובעת, שעל פי נתונים שהוגשו על ידי הנתבעת עצמה, בשנת 1999 שילמה הנתבעת לתובעת סכום של כ-285,000 ₪ בעוד שלפי גירסתה היה עליה לשלם 88,000 ₪ בלבד לשנה זו. מכאן מבקשת התובעת ללמוד, שהתשלומים בוצעו על חשבון חובות לשנים קודמות, ובכך יש לראות את הנתבעת כאילו הכירה בחובותיה לשנים שקדמו לשנת 1999, ואף פרעה תשלומים על חשבון החוב. לכן, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אין למנות תקופת ההתיישנות לפני שנת 1999, וכיוון שכך - לא חלה התיישנות על חלק כלשהו מסכום התביעה. יתר על כן, כפי שעולה מהטבלה, סכום החוב הוותיק ביותר הוא משנת 1999 הואיל ועם התשלום שנפרע כוסו כל חובות הנתבעת לשנים שלפני 1999. טענות הנתבעת 9.הנתבעת טוענת שחלה התיישנות על חובותיה לשנים 1994-1997. לטענתה, לאחר הזיכוי שנעשה בשנת 1999 שהתייחס, לפי טענתה של התובעת עצמה, לשנים 1997-1994, נותרה יתרת חוב לנתבעת בשל השנים 1998 ואילך, אך אין בכך כדי לסתור את טענת ההתיישנות. 10.הנתבעת טוענת כי מהטבלה עולה כי הזיכוי שנעשה בשנת 1999 לא הוחל בפועל באופן רטרואקטיבי לשנים 1994-1997, ואם תתקבל טענת ההתיישנות והזיכוי ייזקף למועדים הנכונים - יביא הדבר לכך כי במועד הגשת התובענה לא היה כל חוב , והנתבעת אף היתה ביתרת זכות. הנתבעת מפרטת בהרחבה את מסקנתה כי היתה ביתרת זכות בסעיפים 28 עד 34 לסיכומיה, לרבות פירוט סכומים לכל שנה ודרכי החישוב השונות, ואין מקום לחזור על כך. 11.לטענת הנתבעת, התובעת לא פעלה בפועל לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות שכן כל התשלומים ששולמו יוחסו אך ורק לשנים שבהן שולמו. רק בשנת 1996 הופיע בטבלה תשלום ראשון בעמודה של התשלומים שהועברו על ידי הנתבעת והוא קיזז אך ורק את החוב בשל שנה זו. אילו היתה התובעת פועלת לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות, לא היה כלל שימוש באות "ש" (שוטף) לגבי התשלומים שהועברו על ידי הנתבעת וכל הסכומים היו מיוחסים לחובות העבר, דבר שלא נעשה בפועל. לטענתה, אין חולק ששולם על ידה במהלך השנים סכום של כ-1,000,000 ₪ שהיה אמור לכסות את כל חובות הנתבעת לתובעת. מכאן, שאין התובעת יכולה לטעון מצד אחד כי התשלומים ששולמו יוחסו לחובות העבר, ומצד שני לטעון כי בעקבות תשלומים אלה לא צומצמו אותם חובות, ולהמשיך ולטעון כי קיימים חובות בגין ריבית עד להגשת התביעה, ריבית שכמובן לא היתה אמורה להיחשב במידה וחובות העבר היו נמחקים עקב פרעונם על ידי הנתבעת. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הביאה כל פירוט או הסבר לתחשיביה. חלק גדול מן הסכום נשוא התביעה הוא כספים בשל ריביות שהעד מטעם התובעת, מר לחמי, לא ערך את תחשיביהן ולא יכול היה להסביר כיצד נערכו. הנתבעת מבקשת לקבל את תחשיביה, כפי שפורטו בסיכומיה, לפיהם היא נותרה ביתרת זכות. 12.לעניין הסכם ההפחתה שנעשה ביום 18.3.99, טוענת הנתבעת כי היה על התובעת לכבדו ולהחילו על כל השנים ולא היה מקום לשנותו באופן חד צדדי בשנת 1998 ואילך, מבלי ליתן לנתבעת כל הודעה בכתב על כך. לטענתה, לא יכלה התובעת, כרשות מינהלית, להשתחרר מן ההסדר, מה עוד שהנכס מעולם לא שימש בפועל כבאולינג אלא כמשחקיה לילדים, כפי שעולה מעדותו של העד מטעם הנתבעת, מר מנדליאל. בקובעה סיווג שונה מן המוסכם, פעלה התובעת שלא כדין ובאופן שרירותי לחלוטין. לטענתה, אף מהטבלה של התובעת עצמה עולה כי בשנת 1999 לא הוזכר כלל כל נושא שינוי הסיווג אלא שינוי שטח בלבד. 13.הנתבעת טוענת כי סכום הארנונה שנקבע על ידי התובעת הינו מוגזם, ואינו מתאים לסוג העסק שהתנהל בנכס בפועל. בחירת התובעת בסיווג מוטעה (באולינג) הביאה לתוצאה לפיה היה על הנתבעת לשלם לתובעת סכומים בגין ארנונה העולים בהרבה על רווחיה. דיון 14.השאלות שעומדות בפנינו הינן כדלקמן: (א) האם חלה התיישנות על חובות הנתבעת לגבי השנים 1994-1997; (ב) האם היתה התובעת זכאית לשנות את סיווגו של הנכס בשנת 1998 ואילך לעסק מסוג באולינג, או שמא היה עליה להחיל את ההסדר שהושג במרץ 1999 לפיו שולמה ארנונה בשיעור מופחת על כל שנות פעילותה של הנתבעת, לרבות בשנים שלאחר שנת 1998. לענין ההתיישנות 15.סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה; בסעיף זה "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". כפי שעולה מן הטבלה שהוגשה על ידי הנתבעת עצמה, שילמה הנתבעת בשנת 1999 סכום של כ-285,000 ₪ בעוד שחובה בשל ארנונה לאותה שנה, לפי גירסתה, היה נמוך יותר ועמד על סך של 88,000 ₪ בלבד. הואיל ואין זה סביר שהנתבעת התנדבה לשלם בשנת 1999 סכומים על חשבון ארנונה בעתיד - מכאן, שהתשלומים בוצעו על חשבון חובות לשנים הקודמות. במעשה זה הודתה הנתבעת בחובותיה בשל השנים שקדמו לשנת 1999. לפיכך, לאור הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תתחיל תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה, קרי, משנת 1999. הואיל והתביעה הוגשה, כאמור, בשנת 2004, לא חלה עליה התיישנות. 16.משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם בפועל פעלה התובעת לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות, אם לאו. בהקשר זה יצויין, כי מן הטור "הערות" שבטבלה עולה על פני הדברים כי התובעת אכן פעלה בהתאם להוראות סעיף 3 האמור, וזקפה את התשלומים ששולמו על ידי הנתבעת כנגד החובות שמועד החיוב שלהם הוא המוקדם ביותר מבין חובות הנתבעת, בתוספת תשלומי הפיגורים החלים עליו. עוד יצויין בהקשר זה, כי לעניין עצם הפעלת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות ואופן חישוב תשלומי הפיגורים, עומדת לתובעת, כרשות מינהלית, חזקת התקינות של חישובים אלה ודין טענות הנתבעת בעניין זה, כפי שפורטו בסעיף 11 לעיל - להידחות. סיווג הנכס כבאולינג 17.סיווג נכסים בתחומי רשות מקומית נעשה מכח הוראות פרק ד', סעיפים 7-12, לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). מכח סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים, נקבעים בתקנות, מדי שנה, סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית. צו המסים של התובעת לכל שנה מוצא מכח ההוראות האמורות ובכפוף להן. 18.מתצהירו הראשון של מר לחמי מטעם התובעת מיום 16.2.06 (סעיפים 6 עד 10) עולה כי בתקופה שבין 1.1.94 ועד 31.12.97 סווג הנכס בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר ו/או נכסים אחרים" לפי סעיפים 2 ו-22 לצו המסים, וזאת בשל העדר סיווג מפורש לאולמות באולינג. בצו המסים בשנת 1998 הוסף הסיווג של באולינג ולכן חוייב הנכס של הנתבעת לפי סיווג זה החל בשנת 1998 ואילך. לגבי התקופה הקודמת הושג ביום 18.3.99 הסדר ההפחתה כך שבפועל שולם בשנית 1995-1997 סכום שהוא נמוך מהתעריף ל"משרדים, שירותים ומסחר ו/או נכסים אחרים" וזאת על אף שהנכס היה מסווג בסיווג זה בתקופה האמורה. 19.הנתבעת מסתמכת בסיכומיה על ע.א. 2553/01 ארגון מגדלי ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורם בהוצאת "נבו") וטוענת שבעקבות ההלכה שנקבעה שם לא יכלה התובעת להשתחרר מן ההסכם שהושג עם הנתבעת והיה עליה להחילו גם על השנים 1998 ואילך. כמו כן, מסתמכת הנתבעת על ע.א. 2064/02 תשלובת אלוני בע"מ נ' עירית נשר פ"ד נט(1) 111 (להלן: "פס"ד תשלובת אלוני"), שבו נקבע כי תוקפו המחייב של הסכם אינו שולל, אבסולוטית, את יכולתה של הרשות המקומית לסטות מההסכמה אך עליה להוכיח כי צורכי ציבור חיוניים יצדיקו זאת. לטענת הנתבעת, בסעיף 15 לסיכומיה, במקרה שלפנינו התובעת לא הביאה ולו שמץ של ראיה כי נשתנו הנסיבות האובייקטיביות (למעט הוספת הסיווג), ולחלופין - התובעת לא הוכיחה כי אי קיום הבטחת התובעת מוצדק ומתיישב עם מילוי חובותיה כלפי הציבור, במיוחד לאור העובדה כי מעולם לא נוהל במקום אולם באולינג אלא משחקיה לילדים. 20.אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת. כפי שהובהר לעיל, ארנונה כללית מוטלת על בסיס שנתי וסיווג הנכסים הינו פרוגטיבה של הרשות המקומית באמצעות המועצה. משהופעלה הסמכות על ידי התובעת והוסף סיווג נוסף של אולמות באולינג בצו המיסים - על הרשות לחייב את נכסים הרלבנטיים לפי סיווג זה מיום ההחלטה ואילך, וכל הסכם קודם לגבי הנכס נשוא התביעה - דינו להתבטל. הוספת הסיווג של באולינג הינו בפירוש בגדר שינוי נסיבות אשר התרחש לאחר תקופת ההבטחה המאפשר לתובעת לסטות מן ההסכמה, ונראה שאף מחייב אותה לעשות כן, הואיל ופעולה בהתאם לצו המסים ועל פי הוראותיו הינה בגדר "צורך ציבורי חיוני" כאמור בפס"ד תשלובת אלוני. במאמר מוסגר יצויין, כי העובדות בפסה"ד תשלובת אלוני היו שונות מן המקרה שלפנינו בכך, שההסכם נשוא פס"ד תשלובת אלוני נסב על סיווג הנכס של המערערת במסגרת הסיווגים השונים שהיו קיימים בצו הארנונה לשנה הרלבנטית, ולא היה מדובר שם על הוספת סיווג חדש שלא היה קיים כלל קודם לכן, כפי שאירע במקרה שלפנינו. 21.אשר לטענת הנתבעת כי לא היה מקום לחייב את הנכס כבאולינג בהיותו במשך כל השנים משחקיה לילדים - מעבר לטענה סתמית בענין זה של העד מנדליאל מטעם הנתבעת (פרוטוקול עמ' 12 ש' 27) כי לא היה בנכס באולינג - לא הובאה שום ראיה בענין זה על ידי הנתבעת. העד מנדליאל, שמנהל כיום את נכסי הנתבעת, לא היה בחברה בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה ואף לא היה שותף להסכם ההפחתה, שהושג ביום 18.3.99. מעדותו עלה שהוא אף לא ידע כלל כיצד סווג הנכס עד להסכם (פרוטוקול עמ' 11 שורות 21-23) וגם לא ידע בדיוק כיצד סווג הנכס לאחר ההסכם (פרוטוקול עמ' 12 שורות 13-14). אמנם, גם העד לחמי מטעם התובעת העיד כי לא היה שותף להסכם האמור (פרוטוקול עמ' 5 שורות 12-15) וכי לא נשלחה לנתבעת הודעה ספציפית בכתב המפרטת את שינוי הסיווג לבאולינג (פרוטוקול עמ' 6 שורות 1-5). יחד עם זאת, אמר העד כי בהודעה בדבר "פירוט יתרות לחשבון", שצורפה לכתב התביעה, מופיע סימול "24" שפירושו אולמות באולינג. העד אמר גם כי בצמוד לדרישת התשלום השנתית נשלחת גם חוברת ובה הסברים (פרוטוקול עמ' 6 שורות 6-11). טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת. מכאן, שסביר להניח שעם החיובים השנתיים של הנתבעת החל בשנת 1998 הגיעה לידיה גם חוברת ההסבר שבה נאמר כי מדובר בסווג באולינג, והיה עליה לדעת שסיווג הנכס שונה כאמור. אם הנתבעת לא נתנה דעתה על האמור בחוברת ולא בדקה את חיוביה, לרבות הסיווג של הנכס - אין לה להלין אלא על עצמה. 22.זאת ועוד, כפי שנאמר לעיל, בסעיף 6 לתצהירו הראשון של העד לחמי מטעם התובעת נאמר כי הנכס נשוא התביעה סווג עד שנת 1998 כ"משרדים, שירותים ומסחר ו/או נכסים אחרים". בסעיף 9 לתצהירו נאמר: "קודם לשנת 1998 סיווגו של הנכס היה כמפורט בסעיף 6 למעלה. עם זאת, בשל העדר סיווג לאולמות באולינג, סוכם עם הנתבעת להפחית מחיוביה לשנים 1995-1997 ..." קיימת מדה רבה של סבירות שבמסגרת המו"מ בין הצדדים לקראת ההפחתה על פי ההסכם מיום 18.3.99 עלה נושא הסיווג של הנכס, לרבות סיווג כאולם באולינג, והעדרו של סיווג כאמור בתקופה שבין 1995-1997 הוא שהיווה את הגורם לביצוע ההפחתה. הנתבעת לא טרחה להביא לעדות את הגורמים שהשתתפו מטעמה במו"מ האמור, ועל פי ההלכה הפסוקה - הימנעות זו פועלת כנגדה. 23.כך או כך כפי שהובהר לעיל, אין מקום לקבלת טענתה של הנתבעת לפיה היה על התובעת לדבוק בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר ו/או נכסים אחרים", לרבות ההפחתה על פי הסכם ההפחתה, גם בתקופה של אחר שנת 1998, כאשר הוכנס לצו המסים סיווג מפורש של אולמות באולינג. סוף דבר 24.לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה. הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 ימים, סכום של 1,110,945 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.4.04. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 50.000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ארנונה (חובות)חובארנונההתיישנות