##להלן תקציר של פסק דין בנושא התיישנות על חריגות בניה:## לבית המשפט הוגשה תביעה לפיצויים בשל חריגות בניה שהתגלו בעליית הגג בבית שרכשו התובעים מהנתבעים. לטענת הנתבעים, התביעה התיישנה משחלפו 7 שנים מהמועד שבו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה קמה עם חתימת ההסכם, במרץ 2001, והתביעה התיישנה במרץ 2008. התביעה הוגשה ביום 21/11/2010, בחלוף תקופת ההתיישנות. לטענת הנתבעים, התובע ידע על חריגות הבניה עוד לפני החתימה על ההסכם. וזאת בשל בדיקות שעשה בעירייה בעצמו ובאמצעות בא כוחו, כחודש ימים בטרם חתמו על הסכם המכר בבית ובעירייה. נוסף על הבדיקה הפיסית, קיבלו התובעים את היתר הבנייה והתוכניות, והם צורפו כנספח להסכם המכר. התובע אף הצהיר (סעיף 2.01 להסכם) כי "בדק את הבית...מצאו מתאים ולשביעות רצונו ומוותר על כל טענת אי התאמה". בכל מקרה, עמדה לתובעים האפשרות לבדוק האם קיימות חריגות בניה בבית עובר לחתימה. אף על פי כן, התובעים לא טענו בשלב כלשהו לאי-התאמה בין התוכניות והיתר הבנייה לבין המצב בפועל. חובה היה על התובע לפעול בזהירות סבירה לגילוי עילת התביעה. לפי הפסיקה, "חשד המתעורר אצל התובע ואף חשד בכוח ... ייחשב כקצה חוט המתחיל את מרוץ ההתיישנות". התובע ומשפחתו ראו את היתר הבניה ותוכניות הבית שאין בהם עליית גג וראו את הבית שבו יש עליית גג ומדרגות שמובילות אליה. לפי סעיף 13(א) לחוק המכר התשכ"ח- 1968, היה על הקונה לבדוק את הממכר "מייד לאחר קבלתו". התובע קיבל חזקה בדירה כבר בחודש מרץ 2001 (כעולה מחוו"ד השמאי יוניצמן שביקר בדירה ביום 18/3/2001, ת/2). לטענת התובעים, התביעה לא התיישנה. חל על העניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (חוק ההתיישנות), התיישנות שלא מדעת, שמאריך את תקופת ההתיישנות. לתובע נודע על חריגות הבניה רק בסוף שנת 2004 בסמוך ליום 22/8/2004, שאז שלחו באמצעות בא כוחם מכתב לנתבעים. בנוסף, התקופה שבה הייתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת עד שנמחקה, במשך כשנתיים ימים (2005-2007), אינה באה במניין הימים מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בנוסף, מניין ההתיישנות מתחיל מחדש מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות (הודאה בקיום זכות), שכן הנתבעת הודתה בהליך זה בסעיף 4 לתצהירה, כי לא ידעה שקיימת חריגה אלא רק לאחר שנבדק העניין על ידי מומחה בית המשפט. המועדים הרלבנטיים לדיון הם, אפוא, כדלקמן: עילת התביעה קמה עם ההפרה, דהיינו: כבר במועד עריכת ההסכם, שכלל הצהרה שאינה נכונה ביחס לבניית הבית בהיתר (7/3/2001). באופן עקרוני ובהעדר כל הארכה, התביעה התיישנה ביום 7/3/2008. לפי הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, יש להוסיף על תקופה זו את התקופה שבה התבררה התביעה הראשונה, שאיננה נמנית בתקופת ההתיישנות. התביעה הראשונה הוגשה בתאריך 2/6/2005, ונמחקה בפסק דין של כב' הש' שוורץ מיום 6/2/2007. מדובר בתקופה של כשנה, שמונה חודשים וארבעה ימים (ולא שנתיים כפי שטען התובע בסיכומיו). מכאן שתקופת ההתיישנות הוארכה עד נובמבר 2009. אלא שהתביעה שבכותרת הוגשה כעבור כשנה נוספת, ביום 21/11/2010. האם התביעה התיישנה או שמא הוארך המועד בשל התיישנות שלא מדעת, כטענת התובע? התיישנות שלא מדעת כאמור, לטענת התובע, חל על העניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות (התיישנות שלא מדעת), שלפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". המבחן לעניין זה הוא מבחן הידיעה בכוח. הנטל הוא על התובע, הטוען לקיומו של חריג המאריך את תקופת ההתיישנות. בענייננו, הנטל הוא על התובע להוכיח כי העובדות הרלבנטיות נודעו לו או שיכול היה לדעת עליהן לכל המוקדם, כשנה לאחר שנחתם ההסכם, במרץ 2002, על מנת שתביעתו לא תתיישן בעת שהוגשה, בנובמבר 2010. [לנטל ההוכחה המוטל על התובע, ראו ז. יהודאי דיני ההתיישנות בישראל (כרך א') 204 ; ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח(3) 673, 687]. לא עלה בידו של התובע להוכיח שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, להארכת תקופת ההתיישנות. לטענת התובע בסיכומיו, דבר החריגה נודע לו רק לאחר שהעמיד את הבית למכירה ואחד הקונים הפוטנציאליים העמידו על כך, בסוף שנת 2004, סמוך לפני שיצא מכתב ההתראה של התובע אל הנתבעים, ביום 9/8/2004 (המכתב נספח ה' לתצהיר התובע) ומכאן, שהתביעה לא התיישנה. ראשית, לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו, כי דבר החריגה נודע לו רק באוגוסט 2004. גרסתו של התובע בעניין זה לא קוהרנטית וחסרה, ולא הובאו ראיות לתמיכה בה מעבר להצהרתו של התובע. בתצהיר טען התובע, כי העמיד את הנכס למכירה בשנת 2005 ואז בעקבות בדיקה של רוכש פוטנציאלי התברר דבר קיומה של החריגה (סעיף 7-8). אלא שהטענה נסתרה מתוך כך שמכתב בא כוחו נשלח לנתבעים כבר ביום 9/8/2004. לא הוגשו ראיות ביחס לעצם העמדת הבית למכירה, ביחס לרוכש הפוטנציאלי הנזכר לעיל, בשאלה מתי נמסר העניין לטיפול עורכי הדין של התובע (ייתכן שהמכתב מאוגוסט 2004 יצא לנתבעים חודשים לאחר הגילוי) וכד', ואף לא נמסרו פרטים בעניינים אלה בתצהיר, שבו הסתפק התובע בהצהרה כללית, שאיננה נכונה, כאמור. שנית, כאמור, המבחן הרלבנטי לסעיף 8 לחוק ההתיישנות איננו מבחן הידיעה בפועל, אלא השאלה היא מתי יכול היה התובע בזהירות סבירה לגלות את דבר החריגה מההיתר, שהולידה לו את עילת התביעה. התובע לא טען דבר בסוגיה זו (מתי יכול היה לדעת על החריגה , במובן סעיף 8 לחוק ההתיישנות), אלא טען רק שבפועל גילה את דבר החריגה בסביבות אוגוסט 2004 . למעשה, די בכך כדי לקבוע שלא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הארכת תקופת ההתיישנות. על מנת שלא יימצא הדיון חסר אוסיף עוד, שאני סבורה כי בנקיטת זהירות סבירה, ניתן היה לדעת על החריגה, לכל המאוחר, תוך זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם. אחת משתיים: אם אתייחס לגרסתו של התובע, כי רכש בית שכולל חדר וחצי בעליית הגג (גרסה שנדחתה על ידי) , מניין ההתיישנות מתחיל כבר בעת החתימה על ההסכם. שכן די בביקור בבית , מצד אחד ובעיון בהיתר , מצד שני על מנת שיקום החשד שידרוש בדיקה בעניין חוקיות החדרים בעליית הגג. שהרי, כאמור לעיל, ההיתר איננו מציין חדרים קיימים בעליית הגג או תוספת של חדרים בגג. בהנחה שהבית נמכר כ נכס שכולל חדרי מגורים בקומת הקרקע בלבד (כגרסת הנתבעת, שנאמנה עליי), אזי צריך היה להתעורר חשד לבניה בחריגה מההיתר או חשד שמצריך בדיקת הסוגיה, לכל המאוחר, בשעה שחתמו הצדדים על טופס הדיווח למס שבח. בדיווח למס שבח צוין, כי בבית קומה אחת בלבד וכי שטח הבית כ- 125 מ "ר. פרטים אלה שבטופס המש"ח עליו חתם גם התובע (הקונה), בצירוף לפרטים האחרים שהיו בידי התובע - היתר הבניה, שבו נרשם כי שטח הבית הינו 107.97 מ"ר (לאחר התוספת של 20.25 מ"ר שבגינה התבקש ההיתר), והוא איננו כולל כל תוספת לקומת הגג או סימון של חדרים קיימים בגג (ראו בנספח ב' לתצהיר התובע), כמו גם חוו"ד השמאי יוניצמן מיום 19/3/2001 שנדרשה לתובע על מנת לקבל משכנתא לתשלום התמורה בגין הבית, שבה צוין, כי על פי תכנית הגשה להיתר, שטח הנכס הבנוי הוא כ- 108 מ"ר, צריך היה, לכל הפחות, "להדליק נורה אדומה" אצל התובע. הצדדים חתמו על ההסכם ביום 7/3/2001. היתר הבניה צורף להסכם (צוין בהסכם, כי היתר הבניה מצורף לו. כמו כן, הנתבעת הצהירה בסעיף 16 לתצהירה, כי היתר הבניה צורף. גרסתה לא נסתרה. למעשה, לא הועלתה טענה שהיתר הבניה לא צורף להסכם או שהתובע לא ידע על ההיתר ותוכנו נוכח הבירורים שערך בעירייה, ובוודאי שלא הוכחה טענה כזו). ההצהרה למס שבח צריכה להיעשות לפי החוק, בתוך 30 ימים ממועד שנכרת ההסכם. בהעתק המש"ח שצורף, אין אינדיקציה לתאריך עריכתו/הגשתו של המסמך. הצדדים לא טענו שטופס המש"ח הוגש באיחור ולפיכך, אני קובעת כי נעשה והוגש דיווח כדין בתום התקופה. להזכיר, מחובתו של התובע היא להוכיח מתי נודעו לו העובדות שהקימו את עילת התביעה, בשעה שהוא מבקש להיכנס תחת כנפיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לפיכך, ככל שהוגש המש"ח במועד אחר, היה על התובע להוכיח עובדה זו ואי-הוכחתה, פועלת לרעתו. עולה מהאמור, כי לכל ה מאוחר, היה על התובע לחשוד בקיומה של בניה בחריגה מההיתר, סמוך לאחר החתימה על ההסכם, כחודש ימים לאחר מכן (ולא שנה לאחר החתימה). התביעה הוגשה ביום 21/11/2010, בשעה שלכל המאוחר, היה על התובע להגישה עד למחצית דצמבר 2009. מכל מקום, היה על התובע להוכיח כי לא יכול היה לדעת את העובדות הרלבנטיות גם בזהירות סבירה אלא במרץ 2002, והוא לא עמד בנטל להוכיח זאת. לטענת התובע, מניין ההתיישנות התחיל מחדש מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות (הודאה בקיום זכות), נוכח הודאת הנתבעת בסעיף 4 לתצהירה שהוגש בהליך זה , כי היא לא ידעה שקיימת חריגה אלא רק לאחר שנבדק העניין על ידי מומחה בית המשפט. אני דוחה טענה זו. התובע הסתפק בהעלאת הטענה בכלליות כפי שהובאה לעיל, ללא ניתוח משפטי. מכל מקום, אין בטענה כל ממש. הודאת הנתבעת כאמור איננה בבחינת הודאה בזכות, שכן ההודאה בכך שההצהרה בדבר היותו של הבית בנוי כדין, איננה נכונה (וככזו, מהווה הפרת ההסכם) באה יחד עם העלאת טענת ההתיישנות; ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, "בסעיף זה 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". אציין עוד, למען הסר ספק, כי במסגרת התביעה הראשונה שנמחקה כאמור, לא הודתה הנתבעת בקיומה של הפרה (לא נטען שכך ולא הוכח שכך). על כן, בית המשפט פסק כי התביעה התיישנה ומטעם זה, היא נדחתה.בניהחריגות בניההתיישנות