בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.11.07 בע"פ 347/07, שבו נדחה ברוב דעות ערעורו של העותר על הרשעתו בעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין ובעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. על העותר נגזר עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. 1.העותר הואשם והורשע בביצוע מעשה סדום בשכנתו הקטינה (להלן: המתלוננת) שהייתה כבת 9 שנים בעת ביצוע המעשה. המעשה בו הורשע העותר נעשה בהמשך לשורה של מעשים מגונים ומעשי סדום שביצע העותר במתלוננת בין השנים 1989 ל-1993 מאז הייתה המתלוננת בת 5 שנים ועד הגיעה לגיל 9. תלונתה של המתלוננת למשטרה הוגשה ביום 29.3.03 ובמועד זה החלה גם חקירתה. בנסיבות אלה אין חולק כי העבירות שביצע העותר עד ליום 29.3.93 התיישנו וכי אין להטיל עליו אחריות פלילית בגינן. עיקר המחלוקת במסגרת משפטו של העותר בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובערעור בבית המשפט העליון נגע לשאלה האם הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי כי העותר ביצע מעשה סדום במתלוננת במועד מאוחר ליום 29.3.93. המחלוקת בעניין מועד ביצוע המעשה שיוחס לעותר התעוררה, מאחר שבהודעותיה הראשונות של המתלוננת במשטרה נמסר על ידה כי המעשה האחרון של העותר בוצע לפני חג הפסח בשנת 1993 (שאז אין חולק כי העבירה התיישנה) ורק בהודעה נוספת שנמסרה כחצי שנה מאוחר יותר, לאחר שהתבררה לה סוגית ההתיישנות, דיווחה המתלוננת על מעשה נוסף של העותר שבוצע ביום 21.8.93. בבית המשפט המחוזי נקבעו שלושה ממצאים עובדתיים שונים באשר למועד ביצוע המעשה בו הורשע העותר. השופטת ח' סלוטקי מצאה כי עדותה של המתלוננת מהימנה עליה ולפיכך קבעה כי יש להרשיע את העותר בביצוע המעשה המיוחס לו ביום 21.8.93. סגנית הנשיא ר' אבידע סברה, לעומת זאת, כי לא הוכח במידת הוודאות הנדרשת כי מעשהו האחרון של העותר בוצע ביום 21.8.93, כפי שהעידה המתלוננת. עם זאת, קבעה סגנית הנשיא אבידע - על בסיס דבריה של המתלוננת לפיהם מעשיו של העותר בוצעו עד הגיעה לגיל 9 - כי העותר ביצע לפחות מעשה מיני אחד כמיוחס לו בכתב האישום בתקופה שבין יום 30.3.93 ועד הגיע המתלוננת לגיל 9 ביום 16.9.93. סגן הנשיא ב' אזולאי סבר, לעומת זאת, כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי מעשהו האחרון של העותר בוצע שלא בתוך תקופת ההתיישנות, שכן היה למתלוננת עניין להתאים את המועד האחרון למועד בו טרם חלה התיישנות. לפיכך, מצא סגן הנשיא אזולאי, שנותר בדעת מיעוט, כי יש לזכות את העותר מחמת התיישנות. 2.אף בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהגיש העותר על הרשעתו נחלקו דעות השופטים. פסק הדין העיקרי בערעור ניתן מפי השופט ס' ג'ובראן. בפסק דינו דחה השופט ג'ובראן את טענתו המקדמית של העותר לפיה ההליך שנוהל נגדו פסול משום שבית המשפט המחוזי הציע מיוזמתו הסדר לפיו יפצה העותר את המתלוננת בסכום של 100,000 ש"ח בתמורה למחיקת כתב האישום נגדו. בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית קבע השופט ג'ובראן כי הצעתו של בית המשפט לא גרמה לעותר עיוות דין, ולפיכך אין הצדקה לקבוע שכתב האישום נגד העותר בטל מעיקרו. לגופו של עניין קבע השופט ג'ובראן כי אין הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, וציין כי מקובלת עליו קביעתה של סגנית הנשיא אבידע לפיה במהלך התקופה שבין יום 30.3.93 לבין הגיעה של המתלוננת לגיל 9 ביום 16.9.93, ביצע בה העותר לפחות מעשה מיני אחד. עוד הוסיף השופט ג'ובראן כי מחומר הראיות בתיק לא ניתן לקבוע התאריך המדויק בו החלה החקירה וכי ייתכן שהיא החלה ביום 3.4.03 ולא ביום 29.3.03, אולם מכל מקום יש בתחילת החקירה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. לפיכך, הגיע השופט ג'ובראן למסקנה כי יש לדחות את ערעורו של העותר. השופט א' א' לוי הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט ג'ובראן. בפסק דינו ציין השופט לוי כי תיקון מס' 84 לחוק העונשין, שנכנס לתוקף בשנת 2005, האריך במידה ניכרת את תקופת ההתיישנות ביחס לעבירות מין בקטינים ובעקבותיו מורה כיום סעיף 354(ג) לחוק העונשין כי מירוץ ההתיישנות בעבירות מסוג זה יחל רק בהגיע המתלונן לגיל 18. השופט לוי הכיר בכך שתיקון זה אינו חל ישירות בענייננו שכן העבירות שביצע העותר (לרבות העבירה בה הורשע) התיישנו בטרם נכנס התיקון לתוקפו; אולם השופט לוי הוסיף וציין כי אף בהעדר תחולה ישירה עשוי דבר חקיקה להשרות מרוחו הנורמטיבית ומן התכליות שבבסיסו על חיקוקים שעמדו בתוקף קודם לו וחולשים על המקרה העומד לבחינה. תיקון החקיקה האמור מבטא לפי השופט לוי את ייחודן של עבירות המין בקטינים ואף שהוא אינו חל ישירות במקרה דנן, יש בו לשיטת השופט לוי כדי להשפיע על האופן שבו על הערכאות הדיוניות להפעיל את שיקול דעתן בקביעת ממצאי המהימנות והעובדה בשאלת ההתיישנות. לפיכך, קבע השופט לוי כי אין להקפיד עם עדותה של המתלוננת בפרשה שלפנינו מעבר למידה המתחייבת, וכי ככל שאין בכוחה של עדות זו כדי להצביע על המועד המדויק בו בוצע אחרון המעשים של העותר, אלא בקירוב, אין בכך כדי להביא לקביעה כי חלה התיישנות על מעשה זה. כן הוסיף השופט לוי כי הימנעותו של העותר מלהעיד במשפטו מקימה את החיזוק הראייתי הנדרש להרשעתו על סמך עדותה של המתלוננת. השופט י' אלון נותר בדעת מיעוט וקבע כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי מעשהו האחרון של העותר בוצע לאחר יום 29.3.93. בהקשר זה ציין השופט אלון כי המתלוננת סיפרה אודות המעשה, שאירע לטענתה ביום 21.8.93, כחצי שנה לאחר הודעותיה הראשונות, שבהן מסרה כי מעשהו האחרון של העותר בוצע לפני פסח 1993, וכי הודעתה המאוחרת יותר נמסרה לאחר שהתבררה לה בעית ההתיישנות של העבירות עליהן דיווחה עד לאותו מועד. עוד הוסיף השופט אלון, כי התייחסותה של המתלוננת לכך שהמעשים בוצעו בה עד הגיעה לגיל 9 הייתה מכוונת למהלך השנה התשיעית לחייה ולאו דווקא ליום הולדתה התשיעי, ועל כן אין מנוס מן המסקנה כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי מעשהו האחרון של העותר בוצע לאחר יום 29.3.93. 3.בעתירתו לדיון נוסף מכוון העותר את עיקר טענותיו לחוות דעתו של השופט לוי. לטענתו, נקבעו בחוות דעתו של השופט לוי שתי קביעות תקדימיות שמן הראוי לקיים לגביהן דיון נוסף. האחת, לעניין השפעת רוחו הנורמטיבית של דבר חקיקה והתכליות שבבסיסו על חיקוקים שעמדו בתוקף קודם לו; והאחרת, לעניין מידת ההקפדה על עדותו של קטין או מוגבל לצורך קביעת ממצאי מהימנות. העותר טוען כי קביעותיו של השופט לוי בשני העניינים האמורים סוטות מההלכות הנוהגות במשפטנו הפלילי ומהוראת סעיף 354(ה) לחוק העונשין, הקובעת כי תיקון מס' 84 לחוק העונשין, המאריך את תקופת ההתיישנות לגבי עבירות מין בקטינים, לא יחול לגבי עבירות שהתיישנו במועד כניסת התיקון לתוקף. המדינה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין, ולטענתה בקשתו של העותר אינה עומדת בתנאי הסף לקיום דיון נוסף. המדינה טוענת כי לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי ועמדתו של השופט לוי לעניין ההתיישנות נותרה כדעת מיעוט. כן טוענת המדינה כי ההשלכה שיש לחוות דעתו של השופט לוי על מקרים אחרים הינה מצומצמת ביותר, אם בכלל, שכן היא נוגעת רק למצבים בהם יש ספק אם תקופת ההתיישנות תמה לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 84 לחוק העונשין. עוד מוסיפה המדינה, כי הכרעתו של השופט לוי התבססה לא רק על עמדתו לעניין תקופת ההתיישנות אלא גם על הקביעה כי הימנעותו של העותר מלהעיד במשפטו משמשת כחיזוק ראייתי לעדותה של המתלוננת. 4.דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בניגוד לטענת העותר לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי לעניין השפעתו של דבר חקיקה חדש על חיקוקים שקדמו לו, או לעניין היקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בקביעת ממצאי מהימנות. קביעותיו של השופט לוי בסוגיות אלה נותרו כדעת יחיד, ואין בהן כדי להוות הלכה המחייבת את הערכאות הדיוניות במקרים עתידיים. הכרעתו של בית המשפט העליון בסוגית ההתיישנות בפסק הדין נשוא העתירה מבוססת, אפוא, על העובדות הקונקרטיות של המקרה דנן ומוגבלת אך ורק לעניינו של העותר ואין בה כדי להשליך על מקרים אחרים. בנסיבות אלה אין מתקיימים בפרשה שלפנינו התנאים לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום ד', 27.2.08, לא יאוחר משעה 09:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. משפט פליליעבירות מיןהתיישנות