1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת נ' אחיטוב) דחה על הסף את התובענה שהוגשה על ידי המנוחה נעימה אברהם ז"ל (להלן - המנוחה) ועל ידי יורשיו של בעלה המנוח, יחזקאל אברהם עזרא ז"ל (להלן - המנוח) נגד המשיבים. הערעור שבפנינו מתנהל כיום על ידי יורשיהם של שני המנוחים, בעקבות פטירתה של המנוחה. הסעד שנתבקש בתובענה היה הצהרה כי יש לרשום את התובעים כחוכרים בחלקת קרקע מסוימת בפתח-תקווה. באופן חלופי נתבקש בית המשפט לחייב את המשיבים-הנתבעים לשלם לתובעים את שווייה של חלקת הקרקע. 2. אין מחלוקת, כי ביום 27.12.1962 נחתם הסכם בין המנוח לבין המשיבה 1 (להלן - עמידר) בנוגע לחלקת קרקע בפתח-תקווה, עליה עמד צריף (להלן - הנכס), בו התגוררו המנוח ומשפחתו. בהסכם התחייבה עמידר כי תוך 36 חודשים תירשם חכירה לתקופה של 49 שנים על הנכס לזכותו של המנוח. אין אף מחלוקת כי מעולם לא נרשמה חכירה על הנכס על פי ההסכם. בכתב התביעה אף נטען, כי המנוח נטל הלוואה מבנק לשם רכישת הנכס וכי נרשמה משכנתה על הנכס. עוד נטען בתובענה, כי לעמידר שולמו כל הכספים שהמנוח התחייב לשלם עבור הנכס וכי ההלוואה המובטחת נפרעה. המנוח נפטר בשנת 1970. בשלב מסוים, כנראה בשנות השבעים של המאה שעברה, נהרס הצריף. השטח שכלל את הנכס השתנה במהלך השנים, הוא עבר רה-פרצלציה ובאזור נבנו בתי מגורים. לפי הנטען בתביעה, הקרקע נשוא ההסכם משנת 1962 משמשת בחלקה כיום כחנייה של בית משותף. על פי האמור בתביעה, בשנת 1998 מינה בית המשפט לענייני משפחה אפוטרופה לגופה ולרכושה של המנוחה. עוד קודם למינוי וכבר במהלך שנות השמונים סבלה המנוחה מדמנסיה, כך לפי האמור בתובענה. בתובענה אף נטען, כי עמידר פעלה כנאמן וכי הנכס עצמו רשום בלשכת רישום המקרקעין על שמו של המשיב 2 (להלן - המינהל). 3. המינהל הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התובענה על הסף. בבקשה נטען כי התובענה אינה מגלה עילה וכי יש לדחותה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין בשל שיהוי. עוד נטען כי יש לסלק התובענה מן הטעם שאין זיהוי מספיק של המקרקעין נשוא התובענה. ההליך התנהל בבית משפט קמא בלא שהוגשו כלל כתבי הגנה על ידי הנתבעים, עמידר והמינהל (המשיבים דכאן). 4. בית המשפט המחוזי אכן החליט לסלק את התביעה על הסף, הן מן הטעם של היעדר עילה והן בשל התיישנות. בית המשפט קבע כי עמידר הינה חברה משכנת בלבד וכי לא היא הייתה הבעלים הרשום של הנכס. מאחר שהנכס אינו רשום על שמה בלשכת רישום המקרקעין, אין היא צד נכון לתביעה קניינית, שהרי אין ביכולתה לקיים פסק-דין שישית חיוב לרשום את הנכס על שמם של המערערים. לגבי המינהל נקבע, כי אין עילה כנגדו, אף שהוא בעלים של הנכס, שכן מעולם לא נחתם הסכם בינו לבין המנוח. יוער, כי בפסק-הדין (פיסקה 12) ציין בית המשפט המחוזי כי נטען על ידי התובעים שעמידר פעלה כשלוחה של המינהל. הטענה הנוספת שנתקבלה על ידי בית משפט קמא הייתה התיישנות. כזכור, בהסכם נקבע כי הנכס יירשם על שמו של המנוח תוך 36 חודשים, היינו לא יאוחר מיום 27.12.1965 (שהרי ההסכם נחתם ביום 27.12.1962). התובענה הוגשה ביום 20.11.2006. משמע, חלפו כ-41 שנים מעת המועד שנקבע בהסכם לקיומו של החיוב ועד להגשת התובענה. בית המשפט מצא, כי תקופת ההתיישנות במקרה דנא הינה 25 שנים, בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - החוק). זאת, שכן לשיטתו מדובר בזכות אובליגטורית לקבלתה של זכות חכירה במקרקעין מוסדרים. בית המשפט לא קיבל את טענתם של התובעים, כי תקופת ההתיישנות לא חלפה נוכח מצבה הרפואי של המנוחה. בית המשפט הניח, כי מצבה הרפואי של המנוחה התדרדר באמצע שנות השמונים של המאה שעברה. על כן, על פי שיטתו, חלפו כעשרים שנה (משנת 1965) אלא שלתקופה זו יש להוסיף שבע שנים, מעת שנתמנתה אפוטרופה, בשנת 1998, ועד להגשת התובענה. משמע, מדובר ב-27 שנים, היינו תקופה העולה על 25 שנים, כאמור בסעיף 5(2) לחוק. טענה נוספת שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הייתה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מן המועד בו הוכחשו זכויותיו של המנוח בנכס. יצוין, כי בתובענה נטען במפורש כי יש למנות את תקופת ההתיישנות משנת 2001, שכן רק באותה שנה הכחישו המשיבים את זכויותיהם של התובעים בנכס. 5. סבורים אנו, כי יש ממש בערעור. בטרם נתייחס לטענות נזכיר, כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בטענות שבפניו לאחר ניהול הליך הוכחות. ההכרעה נפלה בעקבות בקשה לסילוק על הסף ועוד טרם שהוגשו כתבי הגנה. בכך אין, כמובן, פסול מן ההיבט הדיוני. השאלה היא האם היה מקום לסלק את התביעה על הסף, כאשר נקודת המוצא לעניין סילוק על הסף היא, שכל האמור בכתב התביעה נכון הוא. 6. כזכור, בית המשפט קבע כי התביעה לא גילתה עילה משום שעמידר, שהתחייבה כי תינתן זכות חכירה למנוח, לא הייתה בעלים של הקרקע. התשובה הפשוטה מצויה בדברים שנכתבו בפסק-הדין עצמו. כוונתנו לדברי בית המשפט כי לטענת התובעים פעלה עמידר כשלוחה של המינהל. כמובן, שאיננו מביעים כל עמדה בשאלה האם יש אמת בטענה זו, אולם, משהועלתה הטענה, ברור שלא ניתן להתעלם ממנה ומנפקותה, שעה שבוחנים את השאלה האם כתב התביעה מגלה עילה. אם אומנם עמידר פעלה כשלוחה של המינהל, ברי שלא ניתן לקבוע כי אין התובענה מגלה עילה משום שהנכס היה רשום על שמו של המינהל ולא על שמה של עמידר. 7. השאלה הנוספת היא האם צדק בית המשפט המחוזי משדחה את התובענה על הסף מחמת התיישנות. כפי שראינו, בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות היא 25 שנים, שמניינה החל מיום 27.12.1965. מאחר שחלפו כ-41 שנים עד להגשתה של התובענה, נמצא כי יש לקבל את הטענה. אף בעניין זה, של חלוף התקופה, אין דעתנו כדעתו של בית המשפט המחוזי, כפי שיובהר עתה. ההסכם נחתם בשנת 1962 והיקנה זכות החל משנת 1965. משמע, לכאורה, עסקינן בזכות שביושר שנוצרה לפני חקיקתו של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. כאשר מדובר בזכות כזו, הרי לפי ההלכה הפסוקה יש להתייחס להסכם כיוצר נאמנות קונסטרוקטיבית (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003); ע"א 5574/09 קזל נ' קרן קיימת לישראל, פיסקה 22 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (טרם פורסם, 16.11.2011)). כלומר, רואים את המוכר כנאמן ואילו הקונה נחשב כנהנה. לעניין התיישנות, אין מונים את התקופה אלא מעת שהנאמן כופר במעמדו ככזה (ע"א 1559/99 הנ"ל). בענייננו נטען כבר בכתב התביעה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות משנת 2001, משום שרק אז הודיעו המשיבים כי אין לתובעים זכויות בנכס. מכאן עולה, כי לכאורה לא חלפה תקופת ההתיישנות לפני הגשתה של התביעה בשנת 2006. 8. יש לחזור ולהזכיר, כי בית משפט קמא לא שמע כלל ראיות. הכרעתו נפלה על בסיסה של בקשה לסילוק על הסף, ואף עוד טרם שהוגשו כתבי הגנה. כאמור, ההנחה חייבת להיות שהאמור בכתב התביעה נכון הוא. אין, על כן, ללמוד מפסק-דיננו כי אכן זכאי היה המנוח לקבל זכות במקרקעין מן המשיבים או מאחד מהם, כי אומנם מדובר בזכות שביושר, כי עמידר פעלה כשלוחה של המינהל, כי תקופת ההתיישנות היא 25 שנים וכי תקופה זו לא חלפה. כל שנקבע על ידינו עתה הוא שלא היה מקום לסילוק התובענה על הסף, לא בשל היעדר עילה ולא מחמת התיישנות. בהחלט ייתכן שבסופו של יום יסתבר כי יש לדחות את התובענה בשל התיישנות, כי אין לה בסיס לגופה או מכל טעם אחר שיועלה על ידי המשיבים. מכל מקום, בית משפט קמא הרחיק לכת משסילק את התובענה על הסף. ההערכה כי סיכויי התביעה אינם מרשימים, וזו אומנם הערכתנו, אינה אמורה להוביל לסילוק על הסף. 9. הערעור מתקבל ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל. התיק יחזור, על כן, לבית המשפט המחוזי. על המשיבים להגיש כתבי הגנה תוך 30 ימים מעת המצאתו של פסק-דין זה לידיהם. טוב יעשו בעלי הדין אם ינסו להגיע להסדר פשרה כספי. כל אחד מן המשיבים יישא בשכר טרחה בסך 20,000 ש"ח. השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. השופט י' דנציגר: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמישהתיישנות