השופט מ' שמגר: 1. המערער יוסף ויצמן הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בתקיפה חבלנית בניגוד לסעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ונגזר עליו עונש מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. הוא נתון עתה במאסר בשל עבירות אחרות. 2. הבעיה היחידה המתעוררת בערעור זה, שהוגש ברשות נשיאו הנכבד של בית-משפט זה, היא אם צדק בית-משפט השלום ואחריו בית המשפט המחוזי בפניו הובא ערעורו של המערער, כאשר דחו את טענתו הטרומית של סניגורו המלומד של המערער, עורך-דין ע' קרני, לפיה לא ניתן היה להביא את המערער לדין בתיק מושא ערעור זה. זו תמציתה של הטענה של הסניגור המלומד: בעת ביצוע העבירה, ביום 13.1.78, היה המערער קטין, כי הוא נולד ביום 10.3.60. כתב האישום הוגש ביום 1.3.79, היינו למעלה משנה אחרי ביצוע העבירה; אולם סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 קובע כי - "הזמן אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום להעמדת שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". קטין לדין במקרה שלפנינו לא ניתנה הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה, ומכאן לטענת הסניגור המלומד, כי התביעה הכללית לא הייתה יכולה להגיש כתב-אישום, כפי שהגישה, וממילא אין יסוד להרשעה בדין. בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי, שדנו בערעור, לא קיבלו טענה זו בקבעם, כי המערער לא היה קטין בעת שהועמד לדין, ועל-כן אין הוראותיו של סעיף 14 חלות עליו. 3. (א) סעיף 14, אשר נוסחו הובא לעיל, נכלל בפרק ד' לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) הנושא את הכותרת - "סדרי הדין". כותרת השוליים, כמובא לעיל, מתייחסת לזמן אותו קצב המחוקק להעמדתו לדין של קטין, שעבר עבירה מסוג כלשהו. המונח "העמדה לדין" משמעו - הגשתו של כתב-אישום. אין צורך להוסיף, כי פרק הזמן, שנקבע בסעיף 14, הוא קצר יותר פרקי הזמן שנקבעו לצורך התיישנותה של עבירה לפי סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965. הווי אומר, ברור בעליל, כי המחוקק ביקש למנוע העמדתו לדין של קטין בשל עבירות, כאשר אחרי ביצוען עבר זמן רב יחסית, כדי להצמיד את הענישה או הזיכוי, במידה רבה ככל האפשר, אל מועד ביצוע העבירה, וזאת ככל הנראה מתוך הנחה, שמועד הגשת כתב האישום גם משליך על מועד קיום המשפט. טמונה בכך המגמה למנוע הפרעה לתהליך ההתבגרות ולשיקום הדרוש, העלולה להיגרם על-ידי השארתם של הליכים פליליים תלויים ועומדים במשך זמן רב, דבר אשר יש בו כמובן כדי להשפיע במישרין על יכולתו של הקטן לתפקד באופן רגיל. הגבלה, שנקבעה בסעיף 14, איננה החלטית וחד-משמעית, כי ייתכן שכתב האישום יוגש גם אחרי עבור תקופה של למעלה משנה וזאת, כאשר ניתנת לכך הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה. (ב) הסייג העולה מן האמור בסעיף 14 מתייחס להעמדתו לדין של קטין. כמקובל עלינו בהתאם לאמור בסעיף 9 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], מלים וניבים, שהוגדרו בחיקוק משמעותם כהגדרתם, כל עוד אין בגוף העניין או בהקשר דבר הסותר אותה משמעות או אינו מתיישב עמה. מכאן יש להמשיך ולפנות אל סעיף 1 לחוק הנוער הנ"ל המביא הגדרתו של המונח "קטין" לצורך החוק האמור וקובע: - "'קטין' - לרבות בגיר שביום הגשת כתב האישום נגדו לא מלאו לו שמונה עשרה שנה". הנה כי כן עולה מנוסח ההגדרה, כי המונח "קטין" אינו מתפרש לצורך העניין מושא ערעור זה, לפי משמעותו הרגילה על-פי סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, אלא היקפו רחב יותר. במלים אחרות, קטין לצורך החוק הנ"ל איננו רק מי שלא מלאו לו שמונה עשרה שנה בעת נבחנת לגביו התחולה של כל אחת מהוראותיו של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), אלא גם כל מי שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנה ביום הגשת כתב האישום, והוא כבר בגיר בעת המשפט. הוראה זו אין לה משמעות מעשית לגבי אותם בגירים הנעצרים לראשונה בעקבות ביצוע עבירה שאותה עברו בעת היותם למטה מגיל שמונה עשרה (ראה פרק ג' לחוק), אולם מאידך גיסא, יש לה משמעות רבה לצורך הליכי הדיון, העונשים ודרכי הטיפול לגבי בגירים, כשכתב האישום הוגש, כאשר היו למטה מגיל שמונה עשרה. ההגדרה של המונח "קטין" אשר בסעיף 1 אין בה רק כדי להרחיב את משמעותו בהשוואה אל פרשנותו בחוקים אחרים, אלא לצורך העניין שבפנינו יש בה בראש וראשונה כדי להצביע על כך, שהמחוקק נתן דעתו לשאלה שאותה מעורר הסניגור המלומד, היינו מה דינם של אלה, שעברו עבירה בהיותם למטה מגיל שמונה עשרה ואשר אותם מבקשים להעמיד לדין לאחר שבגרו. לשם פתרונה של בעיה זו קבע המחוקק אמת מידה ברורה וחד-משמעית העולה מתוך ההגדרה של המונח "קטין". הכללים המיוחדים המתייחסים לקטין חלים כאמור הן על מי שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנה, בעת שבוחנים תחולתה לגביו של הוראה זו או אחרת שבחוק, והן על כל בגיר, אשר כתב האישום נגדו הוגש בטרם הגיע לגיל שמונה עשרה. בכך לא רק הרחיב המחוקק מעבר למשמעות המלה "קטין" כפשוטה, אלא גם קבע גבול ברור, כאילו אמר בכך, כי משלב זה ואילך אין לחזור ולהרהר אחרי משמעותו של המונח "קטין" כל אימת שנתקלים בו, בשורותיו של החוק, כי הרי כל מה שהמחוקק ביקש להרחיב או לסייג, כבר הרחיב או סייג, כאשר הגדיר את המונח בדרך שתוארה לעיל. (ג) הסניגור המלומד, עורך-דין קרני, טען בפנינו, בהסתמכו על סעיף 9 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], כי כבודה של ההגדרה בסעיף 1 לחוק הנ"ל במקומה מונח, אולם בגוף העניין או בהקשר יש כדי לסתור את ישימותה של ההגדרה לסעיף 14, שהרי אין זה סביר, שדבר אשר מן הנמנע לעשותו לגבי קטין, יהיה ניתן לעשותו לגבי אותו אדם רק בשל כך שעבר זמן רב יותר משנה והוא הפך לבגיר. במה דברים אמורים, לפי הפירוש אותו אימצו בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי, קטין אשר עבר עבירה, למשל, ביום הולדתו השישה עשר, אין להעמידו לדין אחרי הגיעו לגיל שבע עשרה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, שהרי חלפה שנה מעת ביצוע העבירה; אולם מאוחר יותר, היינו אחרי שיגיע לגיל שמונה עשרה ניתן יהיה להגיש נגדו כתב-אישום בשל אותו מעשה, אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות, כאמור בסעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי. תוצאה זו היא בלתי סבירה לדעת הסניגור המלומד, ועל-כן טען, כי לצורך סעיף 14 אין להתייחס להגדרה של קטין אשר בסעיף 1, אלא יש להחיל את סעיף 14 על כל מי שהיה קטין בעת ביצוע העבירה, בין אם הפך בינתיים לבגיר ובין אם לאו. אינני רואה לאמץ את פירושו של הסניגור המלומד וזאת בשל שני טעמים עיקריים: (א) המונח "קטין" מובא בחוק שלפנינו פעמים רבות, ומן ההגדרה שבסעיף 1, שהובאה לעיל, ניתן ללמוד ברורות, כפי שכבר ציינו, שהמחוקק נתן דעתו לשאלה, מה דינם של הקטינים שעברו את גיל שמונה עשרה, תוך כדי קיום ההליכים המשפטיים. המחוקק נקט עמדה בשאלה זו ותחם את הגבול, היינו קבע, כי החוק יחול גם על בגירים, אם כתב האישום הוגש בטרם מלאו להם שמונה עשרה. משמע, אם הוגש כתב-אישום מאוחר יותר, אין הוראה כלשהי שבחוק הנ"ל, המתייחסת לקטין, חלה על מי שהואשם כאמור, גם אם עבר את העבירה בהיותו קטין, וזאת כל עוד לא נאמר מפורשות אחרת. (ב) המחוקק גם נתן דעתו לשאלה, אימתי יש להחיל הוראה זו או אחרת על כל מי שהיה למטה מגיל שמונה עשרה בעת ביצוע העבירה (להבדיל ממועד הגשת כתב האישום). כך קבע בסעיף 25(ב) לחוק כי - "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה, לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום". הווי אומר, מקום בו המחוקק רצה בכך, לא התייחס אל "קטין" אלא אל "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה". מן ההן שבסעיף הנ"ל משתמע גם הלאו, ומקום בו נקט המחוקק מונח "קטין", לדוגמה בסעיף 14, יש לפרשו על-פי ההגדרה שבסעיף 1. 4. נותרת שאלתו של הסניגור המלומד בעניין חוסר הסבירות, שבהוראה הקובעת סייג להעמדה לדין לגבי קטין, המאבדת כוחה אחרי שאותו אדם הפך לבגיר. נסיבות דומות לאלו אינן בגדר תופעה יוצאת דופן, וכבר היו דברים מעולם. כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי במעמדו של העבריין או שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר. הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת. לשם המחשה: קטין בן שש עשרה, אשר עבר עבירה ביום הולדתו האמור, ולא הוגש נגדו כתב-אישום עד הגיעו לגיל שבע עשרה, לא יוגש נגדו כתב-אישום ארי חלוף השנה ולפני חלוף התקופות הקבועות בסעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא בהסכמת היועץ משפטי לממשלה, היינו אם חלפה שנה, חל לגבי העמדתו לדין הסייג העולה מסעיף 14, ואין להעמידו לדין גם אחרי הגיעו לגיל שמונה עשרה בלי הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, שהרי חלוף השנה הקנה לו את הזכות העולה מסעיף 14 עוד בהיותו קטין. אולם אם פלוני הקטין עבר עבירה והוא הופך לבגיר בטרם חלפה השנה הקבועה בסעיף 14, הרי דינו - כדין כל עבריין אחר. סעיף 14 מפסיק לחול עליו, וחל עליו הדין הכללי כביטויו בסעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי: [THE KING V. CHANDRA DHARMA [1905] ]2 וראה גם: ע"פ 290/63 [1]. 5. במקרה שלפנינו נעברה העבירה, כאמור לעיל, ביום 13.1.78. ביום 10.3.78 הפך המערער לבגיר, וכתב האישום הוגש ביום 1.3.79, היינו כשנה אחרי שהמערער הגיע לגיל שמונה עשרה וכשנה ושלושה חודשים אחרי ביצוע העבירה. ביום שבו הגיע המערער לגיל שמונה עשרה חלפו רק כשלושה חודשים מעת ביצוע העבירה, היינו טרם חלפה שנה מעת ביצוע העבירה, כאשר הוא פסק להיות קטין. מכאן, כי הסייג שבסעיף 14 לא התגבש באופן שיש בו משום מחסום, לפני שהמערער הפך לבגיר, וביום הגשת כתב האישום כבר לא היה עוד קטין אלא בגיר. בנסיבות אלה צדקו בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי בהחלטתם, כי לא הייתה מניעה להגשת כתב האישום, אף ללא הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה. הייתי דוחה את הערעור. השופט ד' בכור: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט לדחות את הערעור. משפט פליליהתיישנות