##ניסיון "לעקוף" את עיקרון ההתיישנות באמצעות טענת עשיית עושר ולא במשפט:## התובע טען טענה חדשה - אשר מעולם לא טען קודם לכן ולא הזכיר אותה, לא במפורש, לא במשתמע - כי הטעם לכך שעילת התביעה הנסמכת על העילה של עשיית עושר ולא במשפט לא התיישנה, נעוץ בסעיף 4 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, שעניינו "דין הפורע חוב הזולת". זו לשונו: "מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא הייתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב". בית המשפט פסק כי ניסיון התובע להסתמך על סעיף 4 בחוק עשיית עושר ולא במשפט כדי לייצר עילת תביעה חדשה, ובכך לרדוף אחר יורשיו של מי שמכר לו את הנכס 30 שנה קודם לכן, אינו אלא ניסיון לעקוף את עיקרון ההתיישנות וניסיון לעקר עיקרון זה ולרוקנו מתוכנו. ##להלן פסק דין בנושא התיישנות עשיית עושר ולא במשפט:## 1. ביום 7.3.2012 ניתן פסק-דין בתביעה הנדונה, שלפיו התביעה נדחתה מחמת התיישנותה. התובע ערער על פסק הדין אל בית המשפט המחוזי ובפסק הדין נקבע כי דין הערעור להידחות. עם זאת, הדיון הוחזר אל בית משפט זה כדי שידון בטענת התובע כי לא חלה התיישנות על עילת התביעה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט. כפי שעוד נראה להלן, טענה זו נטענה לראשונה בערעור ובניגוד לטענת התובע בבית המשפט המחוזי, טענה זו מעולם לא נטענה במסגרת התיק הנדון קודם שניתן פסק הדין. עיקרי העובדות הרלוונטיות 2. העובדות הרלוונטיות, הטענות שטענו הצדדים והשתלשלות ההליכים פורטו בפסק הדין שניתן ביום 7.3.2012, ואיני רואה צורך לחזור על כל אלו. בקיצור רב ייאמר, כי עיקרי העובדות הן אלו: בהסכם מכר למכירת נכס שנכרת בשנת 1983 נקבע שהמוכר יישא בתשלום מס השבח. כן נקבע כי עם תשלום מלוא התמורה ולאחר שהמוכר יציג אישורים על תשלומי המס המתחייבים, תימסר החזקה בנכס לרוכש. התמורה שולמה והחזקה בנכס נמסרה לרוכש. לימים, כעבור כעשרים ושבע שנה, בשנת 2009 ביקש רוכש הנכס למכור אותו לאחר, ואז, כך לטענתו, התברר לו שהמוכר לא שילם את מס השבח שאותו היה עליו לשלם בהתאם להסכם המכר. הרוכש הוא התובע והנתבעים הם יורשיו של המוכר, שזה מכבר נפטר מן העולם. 3. בתביעה שהגיש התובע בהליך של סדר דין מהיר ביום 16.12.2010, תבע הוא מהנתבעים סך של 45,557 ₪. סכום מנופח זה שלא עמד בכל יחס סביר ל"נזק" האמיתי שבגינו הוגשה התביעה, היה מורכב מאלו: סכום מס השבח ששילם התובע בסך של 14,397 ₪. סכום זה שולם לאחר שלתובע הופחתו קנסות הפיגורים והוא נדרש לשלם רק את הפרשי ההצמדה והריבית שנוספו לקרן, אשר בשנת 1983 עמדה על סך של 426 ₪ בלבד. סך של 11,160 ₪, אשר לטענת התובע שילם עבור שכר-טרחת עורך דין, בעוד שלטענת התובע נדרש לשלם סכום זה בשל "מחדלי הנתבעים". כפי שהוכח וכפי שפורט בפסק הדין (שם, פסקה 19), לא מיניה ולא מקצתיה. שכר הטרחה שולם עבור פעולות רבות שנדרש בא-כוחו של התובע לבצע, אשר הטיפול בענייני מס השבח היה רק חלק מזערי מהטיפול הכולל. למרות זאת, משום מה, במסגרת התביעה ניסה התובע לגלגל על הנתבעים גם הוצאה זו. סך של 20,000 ₪ עבור עוגמת נפש. כך. 4. מכל מקום, לאחר כל ההליכים הרבים והבקשות הרבות שהגיש התובע, כפי שפורט בפסק הדין, ניתן פסק הדין ביום 7.3.2012, אשר על-פיו נדחתה התביעה מחמת התיישנותה. התובע ערער על פסק הדין אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 41203-04-12), והדיון בערעור נשמע ביום 1.11.2012 לפני כבוד השופט יגאל מֶרזל. בתום הדיון ניתן פסק הדין בהסכמת הצדדים (הסכמה שלא הובהרה לי, לאור אי הסכמתם המפורשת של הנתבעים לכך שהיה מקום לבירור בטענה החדשה של התובע; אי הסכמה שבה ראו להרחיב בטיעוניהם). כאמור בפסק הדין שניתן בערעור, פסק הדין הדוחה את התובענה בכל העילות מחמת התיישנותן עומד בעינו, אולם דחיית התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט בוטלה וסוגייה זו שלגביה בחר בית המשפט שלא לנקוט כל עמדה (שם, פסקה 3), הוחזרה להכרעת בית משפט זה לאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים. בנוסף לכך, ולאור התוצאה האמורה, הופחת סכום ההוצאות שהתובע חויב לשלם במסגרת פסק הדין הראשון והועמד על סך של 5,000 ₪ בלבד (במקום 10,000 ₪). בהתאם לכך נדרשו הצדדים לסכם בכתב בשאלת התיישנותה של עילת עשיית עושר ולא במשפט. סיכומי התובע הוגשו ביום 2.12.2012 וסיכומי הנתבע הוגשו ביום 15.12.2012. היעדר דיון בעילת עשיית עושר ולא במשפט בפסק הדין הראשון 5. תחילה ראוי להעמיד עובדות על דיוקן בכל הקשור לטענתו של התובע כי טענת עשיית עושר ולא במשפט לא נדונה בבית משפט זה במסגרת פסק הדין הראשון. כך גם ראוי לדייק ולומר כי במסגרת פסק הדין הראשון לא נדחתה התביעה שעניינה העילה של עשיית עושר ולא במשפט, מהטעם שעילה זו כלל לא נטענה. משלא נטענה, ממילא שלא היה במה לדון וכשאין במה לדון אין דנים ועל-כן הטענה לא נדונה. משלא נדונה, ממילא שלא יכולה הייתה להידחות. נראה כי התובע הטעה את בית המשפט המחוזי הנכבד בעצם כך שטען לפניו כי לא נדונה טענתו, שלפיה התביעה שעילתה עשיית עושר ולא במשפט לא התיישנה. ראוי היה שיאמר, כי לא טען את הטענה ועל-כן היא לא נדונה. בית המשפט המחוזי אכן קבע כך (שם, פסקה 1): "בית משפט השלום בירושלים ... דחה תביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיבים וזאת מחמת התיישנות (...). בערעור שהוגש לבית משפט זה על ידי המערער התבקש לבטל את פסק הדין, תוך קביעה שעילות התביעה שהוגשה לא התיישנו. בין היתר נטען בערעור, שעילת התביעה הייתה גם עילה של עשיית עושר ולא במשפט בגין סכום המס ששולם על ידי המערער עצמו במועד מאוחר יותר. בכל הנוגע לעילה זו נטען שבית משפט קמא לא התייחס אליה בפסק דינו וכי עילה זו לא התיישנה. כמו כן, נטען נגד שיעור ההוצאות שפסק בית משפט קמא בפסק דינו". 6. אכן, התובע טען בדיון בערעור כי "בית המשפט קמא לא התייחס" אל טענתו כי תביעתו בעילה של עשיית עושר ולא במשפט לא התיישנה ובכך הטעה את בית המשפט המחוזי, אשר הניח כי בית משפט זה אמנם לא התייחס אל טענה אשר לכאורה, נטענה. דא עקא, שהתובע מעולם לא טען טענה זו. נפרט את הדברים: (א) בכתב התביעה נדרש התובע לציין את מהות התביעה, ובראש התביעה כתב "מהות התביעה: חוזית-כספית, נזיקית, עשיית עושר". אך אין בציון הדברים בכותרת, שבה לכאורה, ניתן היה להוסיף עוד עילות, כדי להפוך את התביעה לתביעה אשר הוגשה בעילה של עשיית עושר. בגוף כתב התביעה אין אף לא מילה אחת המבססת תביעה על העילה של עשיית עושר למעט העובדה שבמשפט הסיכום (פסקה 11 של כתב התביעה) נאמר כי אי השבת הסכום הנתבע מהווה "הפרת הסכם ... ומהווה עשיית עושר ולא במשפט ...". (ב) ביום 10.2.2011 הגיש התובע כתב תשובה לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3. המילים "עשיית עושר" אינן מוזכרות בו, ולוּ ברמז, אף לא פעם אחת. (ג) ביום 18.9.2011 הגיש התובע כתב תשובה לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1, 2, 4 ו-5. המילים "עשיית עושר" אינן מוזכרות בו, ולוּ ברמז, אף לא פעם אחת. (ד) משהוגשה נגד התובע הודעה לצד שלישי, הגיש הוא את כתב ההגנה להודעה זו ביום 27.11.2011. המילים "עשיית עושר" אינן מוזכרות בו, ולוּ ברמז, אף לא פעם אחת. (ה) ביום 12.1.2012 ניתנה החלטה, שלפיה נדרש התובע להגיב לכל הטענות המקדמיות שטענו הנתבעים. בעקבות החלטה זו הוגשו מספר בקשות וניתנו מספר החלטות שבעיקרן היו בעניינים טכניים, ולאחריהם הגיש התובע את אלו: ביום 7.2.2012 הגיש התובע הודעה קצרה, שבה הודיע כי הוא "מסתפק באמור בכתבי התשובה השונים כתגובה מטעמו לטענות המקדמיות שהועלו". בכתבי התשובה וכך גם בהודעה קצרה זו, אין המילים "עשיית עושר" מוזכרות, ולוּ ברמז, אף לא פעם אחת. ביום 20.2.2012 הגיש התובע תצהיר מטעמו לתמיכה בטענותיו בעניין הטענות המקדמיות שטענו הנתבעים. המילים "עשיית עושר" אינן מוזכרות בו, ולוּ ברמז, אף לא פעם אחת. 7. נמצא אפוא, כי התובע מעולם לא טען כי התביעה הוגשה אף בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, וכך גם מעולם לא טען כי התביעה אשר בפועל לא הוגשה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, לא התיישנה, ככל שהיא מתייחסת לעילה - שלא נטענה - של עשיית עושר ולא במשפט. מכאן שהתובע הטעה את בית המשפט המחוזי ובהטעותו כאמור, את בית המשפט המחוזי, הטריח את הנתבעים ואת בית-משפט זה לשוב ולהידרש לעניינו פעם נוספת, הגם שתביעתו נדחתה וגם הערעור עליה - ככל שהוא מתייחס למה שכן נטען בפני בית-משפט זה וכן נדון בפניו - נדחה. למעלה מן הצורך נוסיף, כי אין ולא כלום בכך שהתובע ציין כי "מהות התביעה" היא בין השאר גם "עשיית עושר". התובע גם כתב שעילת התביעה היא "נזיקית", ולא טען דבר בעניין וגם לא ביקש שהעניין יוחזר אל בית-משפט זה כדי שיידרש לטענתו כי עילת התביעה ה"נזיקית", שלא נטענה, אף היא לא התיישנה. אילו כתב התובע ש"מהות התביעה" היא גם תביעת לשון הרע, נזקי גוף, או תביעה ייצוגית, האמנם הייתה התביעה כוללת גם עילות אלו, או הופכת את התביעה ל"תביעה ייצוגית" רק מן הטעם שכך נכתב. תמיהה היא. התיישנות העילה של עשיית עושר ולא במשפט 8. מהטעמים שעליהם עמדנו בפסק הדין, עילת התביעה היא חוזית, והיא נולדה ביום 24.4.1983, מאחר שזה המועד שבו התגבש לתובע "כוח התביעה" (ראו פסקאות 12-11 בפסק הדין). מכאן שעילת התביעה התיישנה ביום 23.4.1990 ועל כן, משהוגשה התביעה רק בחודש ספטמבר 2010, כעבור למעלה מעשרים שנה, היה מקום לדחותה מחמת התיישנותה. לצורך העניין אין כל רלוונטיות לשאלה מה הייתה התביעה שלגביה התגבש "כוח התביעה". די בכך שאותו "כוח התביעה" התגבש שנות דור בטרם הוגשה התביעה הנדונה, כדי לדחותה מחמת התיישנותה. אך למרות זאת, התובע בשל מחדליו במשך כל אותם שנים, נזכר באותו "כוח תביעה" שנים רבות לאחר מכן, ובחר להטריד את יורשיו של מי שהיה בעל דברו. 9. עתה טוען התובע טענה חדשה - אשר כאמור, מעולם לא טען קודם לכן ולא הזכיר אותה, לא במפורש, לא במשתמע - כי הטעם לכך שעילת התביעה הנסמכת על העילה של עשיית עושר ולא במשפט לא התיישנה, נעוץ בסעיף 4 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, שעניינו "דין הפורע חוב הזולת". זו לשונו: "מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא הייתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב". התובע טוען כי פרע את חובם של הנתבעים ועל-כן הוא זכאי לכך שישיבו לו את אשר פרע. מאחר שפרע את חובם לטענתו, רק בשנת 2009, הרי שתביעה זו לא התיישנה, מאחר ש"נולדה" ביום פירעון החוב. בכל הכבוד לתובע ומבלי לבחון אם אמנם התקיימו תנאיו של סעיף 4 הנזכר, אין לקבל את טענתו. מהנימוקים שעליהם עמדנו, חובם של הנתבעים הוא מכוח ההסכם שנחתם בשנת 1983 ואז גם התגבשה עילת התביעה. אז גם יכול היה התובע לפרוע את חובם של הנתבעים ואז היה זכאי לכך שישלמו לו את אותו חוב. כך בין מכוח חוזה המכר, ואז הייתה עילתו חוזית, ובין מכוח העובדה שפרע את חובם, ואז הייתה עילתו מבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט. אולם בין כך ובין כך, לא הייתה כל מניעה שהתובע יתבע את הנתבעים, או את מורישם, כבר מהרגע שהתגבש לו כוח התביעה. התובע אינו יכול לעקוף את העובדה שעילת התביעה - בין מכוח העילה החוזית ובין מכוח עשיית עושר ולא במשפט - התיישנה זה מכבר, כשלושה עשורים בטרם הגיש את תביעתו. העובדה שהתובע ישן על זכויותיו במשך תקופה ממושכת זו, אינה מייצרת לתובע עילת תביעה חדשה, אשר נולדה לפני שנים רבות. העובדה שרק לאחרונה שילם התובע את החוב, וכל זאת בשל מחדליו, אינה יכולה לאפשר לתובע לנסות לעקוף את התיישנות תביעתו. כבר בשנת 1983 יכול היה התובע לפרוע את חובו של המוכר, מורישם של התובעים, והעובדה שלא עשה כן אלא דחה זאת במשך שנים רבות, אינה יכולה ליצור עילת תביעה רק עכשיו בהסתמך על הסעיף האמור. כך במיוחד במקום שבו מחדליו של התובע, הם שהובילו לכך שמס השבח לא שולם במשך שנים רבות. 10. בעניין סעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת" (שעליו עמדנו בפסק הדין, בפסקאות 15-13), נקבע כי "לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כבר ביאליק (2010), פסקה 24 בפסק-דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן. כן ראו ע"א 2929/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010), פסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בפסקאות 55-49). כך גם בעניין טענתו החדשה של התובע. אין בעובדה שבחר לפרוע את חובו של מוכר הנכס (מורישם של הנתבעים) רק כשלושה עשורים לאחר העסקה, כדי להקים לו עילת תביעה חדשה לפי סעיף 4 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תוך טענה כי זו לא התיישנה. כבר בשנת 1983 יכול היה התובע לפרוע את חובו של המוכר (מורישם של הנתבעים) וכבר אז יכול היה לתבוע החזר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. העובדה שישן על זכויותיו במשך שנים כה רבות ונזכר בכך רק עתה, אינה שוללת את התיישנות עילת התביעה שלו. על התובע להראות כי מחדליו, שאותם הוא מנסה לגלגל אל הנתבעים, נבעו מטעמים אובייקטיביים, וכי לא שילם במשך כל השנים בשל סיבות שלא היו תלויות בו. התובע לא הראה את כל אלו, ולכן מאותם טעמים בגללם נדחתה טענתו כי היה מקום להאריך את תקופת ההתיישנות בשל "התיישנות שלא מדעת" (כמפורט שם, בפסק הדין), יש לדחות את טענתו כי העובדה שרק עכשיו טרח לשלם את מס השבח מולידה לו עילת תביעה חדשה. כשם שלא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 בחוק ההתיישנות, אם התובע יכול היה לדעת על עילת התביעה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, כך גם לא ניתן לבסס עילת תביעה חדשה, אם לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לכך ששנים קודם לכן יפרע התובע את חוב מס השבח. 11. ניסיון התובע להסתמך על סעיף 4 בחוק עשיית עושר ולא במשפט כדי לייצר עילת תביעה חדשה, ובכך לרדוף אחר יורשיו של מי שמכר לו את הנכס שלושים שנה קודם לכן, אינו אלא ניסיון לעקוף את עיקרון ההתיישנות וניסיון לעקר עיקרון זה ולרוקנו מתוכנו. הנתבעים לא שילמו לתובע את מס השבח, מאחר שהעילה שמזכה אותו בכך שישלמו זאת, התיישנה זה מכבר לפני שנים רבות. התובע אינו זכאי שישולם לו מס השבח שאותו שילם רק לאחרונה, מאחר שתביעתו בעניין זה התיישנה לפני שנים רבות. אין משמעות לדרך שבה יעטוף התובע את תביעתו, כוח התביעה של תביעתו התיישן זה מכבר ולכן אין לאפשר לעקוף זאת. 12. גם המדיניות העומדת בבסיס עיקרון התיישנותן של תביעות מצדיקה את דחיית התביעה הנדונה מחמת התיישנותה. על כך עמד כבוד השופט מ' זילברג, בע"א 158/54 יצחק דה בוטון נ' בנק המזרחי, פ"ד י 687 (1956), בפסקה 9. דברים דומים נאמרו גם בפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London), פ"ד מד(2) 265 (1990), שכך הבהיר את הטעמים העומדים בבסיסו של מוסד ההתיישנות (בפסקה 21): "מדיניות זו מבוססת על שלושה טעמים הקשורים בבעלי הדין עצמם (ראה ד"נ 36/84, בעמ' 602) ראשית, טעם ראייתי הקשור בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה. ההגינות כלפי החייב דורשת, כי חייב להגיע זמן, שבו הוא יוכל לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. 'אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים...' (ע"א 165/83, בעמ' 558); שנית, טעם הקשור במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו; שלישית, טעם הקשור בעצם עבור הזמן, אשר משתמעים ממנו ויתור או מחילה. בצד טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין, יש להוסיף טעמים הקשורים באינטרס הציבורי. אינטרס זה הינו, כי 'זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח' (ע"א 165/83 הנ"ל, בעמ' 559)". לאחר שעמד על טעמים אלו הוסיף בית המשפט כי "שיקולים אלה כולם - הן השיקולים בדבר היחסים בין הצדדים והן השיקול הציבורי - חלים בענייננו". שיקולים אלה כולם, חלים אף בענייננו. ראוי כי "זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (כפי שצוטט לעיל מתוך פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554 (1984) בפסקה 5). סיכום 13. מכל הטעמים האמורים, דין התביעה להידחות פעם נוספת מחמת התיישנות כל העילות אשר נטענו במסגרתה - במסגרת כתב התביעה - וגם מחמת התיישנות העילות שהועלו לראשונה בשלב מאוחר יותר. לאור העיקרון שלפיו אין מקום שבעל-דין שזכה בדינו ייצא בחסרון כיס, וכך במיוחד משנדרשו הנתבעים להליך הנדון בפעם השלישית, התובע יישא בהוצאותיהם ובשכר-טרחת בא-כוחם בסך של 7,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. עשיית עושר ולא במשפטהתיישנות