1. לפנינו ערעור ברשות שעניינו - דחיית ערעור על החלטת רשמת בית-הדין האזורי (דייגי), שהרשתה תיקון כתב תביעה בתב"ע מח/2719 - 3. 2. העובדות הצריכות לעניין הן: א) המשיבה הגישה תובענה לבית-הדין האזורי בתל-אביב, לתשלום פיצויי פיטורים. לענייננו נאמר בכתב התביעה: "6. כן תטען התובעת כי הנתבעת חייבת לשלם לה אף הפרשי הצדה בהתאם לחוק פיצויי פיטורים על כל סכום קרן פיצויי הפיטורים שלא שולמו". "8. אשר על כן מתבקש כב' בית-הדין לזמן את הנתבעת לדין ולחייבה כדלקמן: 1. לשלם פיצויי פיטורים לתובעת. 2. לשלם לתובעת הפרשי הצמדה על סכום פיצויי הפיטורים, מיום שאמורים היו להיות משולמים ועד לתשלומם בפועל, וזאת בהתאם להוראות חוק לפיצויי פיטורים" (כך במקור)...; ב) בעת הדיון המוקדם לפני הרשמת, שנערך כ-8 חורשים לאחר הגשת כתב ההגנה וכ-16 חודש לאתר פיטורי המשיבה, ביקש בא-כוח המשיבה לתקן את כתב התביעה על-ידי הבהרה או החלפת המבוקש, כך שייכתב "במקום הפרשי הצמדה - פיצויי הלנת פיצויי פיטורים". הרשמת נענתה לבקשה, חרף התנגדות המערערת, בהחלטה לא מנומקת; ג) המבקשת ערערה על אותה החלטה לפני בית-הדין, וזה החליט: "חזרנו וקראנו את סעיף 6 לכתב התביעה ואת סעיף 8 ב' לכתב התביעה, והגענו למסקנה שאכן חלה טעות בנסוח של כתב התביעה ואין לנו ספק שבא-כוח המשיבה-התובעת התכוון בסעיפים אלה לעתירה של פיצויי הלנה על פיצויי פיטורים שלא שולמו לתובעת במועד. אילו בא-כוח המשיבה-התובעת, התכוון להפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק הריבית היה כולל עתירה זו בסעיף 8א' לתביעה. העובדה שישנה עתירה נוספת להפרשי הצמדה על הקרן של סכום פיצויי הפיטורים ובנוסח של סעיף 20(ב) (1) לחוק הגנת השכר מלמדת אותנו שאכן העתירה בכתב התביעה כוונה לפיצויי הלנה על פיצויי פיטורים, והנוסח שבו השתמש בא-כוח המשיבה-התובעת, שגוי וטעון הבהרה. תימוכין למסקנה אליה הגענו, אנו מוצאים בנוסח סעיף 20 לחוק הגנת השכר, שפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מורכבים בין השאר מהפרשי הצמדה וריבית למן המועד שהיו צריכים להשתלם ועד לתשלומם בפועל, כפי שכתוב בסעיף 8ב' וסעיף 6 לכתב התביעה". ומסקנת בית-הדין: "הואיל ומדובר בהבהרה ולא בעילה חדשה, הרי שלא חלה התיישנות הזכות לפיצויי פיטורים על-פי סעיף 17א' לחוק הגנת השכר (הכוונה, בנראה, להתיישנות הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים - מ.ג) ועל כן לא ניתנת הרשות לטעון התיישנות בכתב ההגנה, שכן בהתיישנות מהותית עסקינן". 3. בפנינו טענה המערערת כי עיון בכתב התביעה מראה כי פיצויי ההלנה לא נתבעו, באשר "הפרשי הצמדה" ו"פיצויי הלנה" הם סעדים שונים לחלוטין; משכך הדבר - אין להרשות את התיקון, מהטעם שהוא פוגע במערערת, ואין בהוצאות בדי לפצותה על אותה פגיעה. המשיבה טענה כי "ברור" מכתב התביעה כי לפיצויי הלנה כיוונה, ולמעטה מדובר בטעות שיש להרשות את הבהרתה. לכן - כך המשיבה, יש לאשר את פסק-הדין שבערעור ומטעמיו. 4. בטרם נתייחס לגופה של השאלה שבמחלוקת נבהיר אלה: א) הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נקבעה בסעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר): ב) הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מתיישנת תוך שנה מיום שרואים את פיצויי הפיטורים כמולנים (סעיף 17א ו-20(ד) לחוק הגנת השכר); ג) הפרשי הצמדה וריבית, מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה. תשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית והצמדה), הם סעד כללי, שבית-משפט ובית-הדין מוסמכים לפסקם אך מבלי שהתבקשו בכתב התביעה (זוסמן [6] מהדורת לוין, סעיף 129, ואסמכתאות שם). פיצויי הלנת שכר מכוח סעיף 17א לחוק הגנת השכר, החל אף על פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מכוח סעיף 20(ד) לאותו חוק, אין בית-הדין מוסמך לפסוק אלא מקום שתובעים אותם (דב"ע לב/15 - 3 [1], בע' 472), ושעה שבכתב התביעה הגביל עצמו תובע לפסיקת פיצויי הלנה "מיום הגשת התביעה", לא יפסוק בית-הדין פיצויי הלנה מיום היווצר העילה (דב"ע לא/22 - 3 [2], בע' 219); ד) התיישנות מכח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 היא התיישנות זכות התביעה בלבד, בעוד שהתיישנות הזכות לפיצויי הלנה היא התיישנות מהותית, דהיינו התיישנות הזכות עצמה (דב"ע לב/15 - 2 [3], בע' 172). 5. עיון בסעיפים הרלבנטיים של כתב התביעה מביא אותנו למסקנה כי טעתה הרשמת בהחלטתה, וטעה בית-הדין האזורי במסקנתו. השאלה אינה למה התכוונה המשיבה, אלא מה כתבה בכתב תביעתה, והאמור בכתב התביעה ברור: "הפרשי הצמדה" נאמר (פעמיים) ולא "פיצויי הלנה". הביטוי "הפרשי הצמדה" הוא ביטוי שגור ומקובל בקרב משפטנים (ולא רק בקרבם) וכוונתו ברורה - הפרשי הצמדה כמשמעם בחוק פסיקת ריבית והצמדה. אף העובדה שהמשיבה הפנתה בסעיפים 6 ו-8 לכתב התביעה לחוק פיצויי פיטורים, תומכת כגרסה שלא בפיצויי הלנה מדובר, שהרי הזכות להם נקבעה בחוק הגנת השכר, ולא בחוק פיצויי פיטורים (ראה סעיף 4(א) לעיל). פיצויי ההלנה כוללים מרכיב של הפרשי הצמדה, אך אין בכך כדי להועיל למשיבה. אם אכן היתה מודעת המשיבה להוראת חוק חננת השכר, הרי שויתרה על התביעה לחלק מפיצויי ההלנה, אותו חלק שעניינו "20% על הסכום הכולל של פיצויי הפיטורים והפרש ההצמדה כאמור", והרי בית-הדין לא יפסוק מעבר לנתבע. 6. מוכנים אנו להניח שאכן שגתה המשיבה בכתב תביעתה. תיקון כתב טענות שיצא תחת ידו של בעל דין נועד לאפשר לו לתקנו, שעה "שנוכח... שהחסיר מכתב הטענות שלו טענה שחפץ לטעון, או שעשה משגה אחר ועקב כך השתבשה טענה" (זוסמן [6] מהדורת לוין, סעיף 269). כלל היסוד הוא כי יש להרשות תיקון כתב טענות; בעוד שתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מגבילה את התיקון "כדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין", הרי שבתקנה 34 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969 לא תמצא הנבלה כזאת. מכאן כי סמכותו של בית-דין לתקן כתב טענות רחבה יותר מזאת של בית המשפט (ראה דב"ע תשן/23 - 3 [4]). אולם גם הסמכות, רחבה ככל שתהיה, אינה בלתי מוגבלת, ובית-הדין ינהג על-פי עקרונות היסוד שנקבעו בפסיקת בתי-המשפט בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות. אחד מכללי היסוד האמורים הוא כי אין להיעתר לבקשת תיקון מקום בו יקפח התיקון בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין (זוסמן [6] סעיף 272). בהסבירו מהי "פגיעה ביריב המונעת מתן רשות לתקן" נוקט המחבר המלומד [6] בסעיף 254) בדוגמא, המבוססת על אסמכתאות, (ראה למשל ע"א 728/79 [5], בע' 131). על-פיה לא יורשה תיקון כתב תביעה כאשר מועלית טענה, השוללת את זכאות הצד שכנגד להתגונן בטענת התיישנות: וינוגרד [7] בספרו סדר הדין האזרחי, בהתייחסו לתקנה 92 כותב (בע' 187): "אם בעל דין מבקש להעלות על דרך של תיקון תביעה עילה שהתיישנה, תידחה התביעה", וכך גם קשת [8] בספרו הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (בע' 284). אם בהתיישנות זכות התביעה כך, מקום שמדובר בהתיישנות מהותית של הזכות - על אחת כמה וכמה. 7. למעלה מהצריך לעניינו נתייחס לאמור בפסק-הדין נשוא הערעור בכל הנוגע לאי-מתן רשות לטעון התיישנות בכתב ההגנה (סעיף 2ג לעיל). לא ירדנו לסוף דעתו של בית-הדין קמא במסקנתו. אם בהתיישנות מהותית עסקינן - מדוע זה לא תורשה המבקשת (הנתבעת בבית-הדין האזורי) להעלות את הטענה בכתב ההגנה? וכל זאת בנוסף לכלל, על פיו, משתוקן כתב תביעה, "רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה חרש בלא נטילת רשות לכך", וזאת על מנת לאפשר לבעל דין שכנגד "לנקוט עמדה כלפי הטענה החדשה שנטענה על דרך התיקון, אך אין בעל הדין מוגבל בכך. בכתב הגנה מתוקן יכול הנתבע להעלות כל טענה חדשה שברצונו להשמיע, ולא רק טענה הנובעת מהתקון" (זוסמן [6] סעיף 293 ואסמכתאות שם). 8. סוף דבר - הערעור מתקבל, והרשות לתיקון כתב התביעה - בטלה. המשיבה תשלם למערערת הוצאות התדיינות זאת בפני רשמת בית-הדין האזורי ובפנינו בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. פיצוייםהלנת שכרהתיישנות