השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת גרסטל), בה"פ 911/01, בו דחה בית המשפט על הסף את תביעת המערערת מחמת התיישנות. רקע והליכים 2. בשנים 1988-1989 העמיד המשיב (להלן - הבנק) אשראי כספי לחברת גני פאראדייז (מכר) בע"מ (להלן - גני פאראדייז) לשם הקמת אולם אירועים ומסעדה על מקרקעין הידועים כגוש 18535 חלקות 55 ו-56 (להלן - המקרקעין). גני פאראדייז העמידה לרשות הבנק ביטחונות שונים, וביניהם, הסכם אשר נערך ביום 20.1.88 (להלן - הסכם המעבר) בין חלק מהבעלים של חלקה 44 (לימים חלקה 69) בגוש 18535 (להלן - בעלי החלקה), לבין שני מנהלים, בעלי מניות, של גני פאראדייז (להלן - בעלי המניות). על-פי הסכם המעבר, התחייבו בעלי החלקה לאפשר לבעלי המניות זכות מעבר, כניסה, ושימוש בחלק מן החלקה לצמיתות, תמורת סך של 35,000 ש"ח. יצוין, כי בלעדי המעבר דרך החלקה, לא ניתן להגיע לחלקה 56, עליה נבנו מסעדה, מיתחם חתונות וחניון, על-ידי גני פאראדייז. 3. בסעיף 8 להסכם המעבר, התחייבו בעלי החלקה לרשום הערת אזהרה במירשם המקרקעין בגין הזכויות שהוענקו לבעלי המניות על-פי ההסכם, וזאת בתוך 3 חודשים מתאריך ההסכם. בפועל, לא נרשמה הערת אזהרה כאמור. 4. ביום 22.1.89, נרשם משכון על זכויות בעלי המניות בחלקה לטובת הבנק, בלשכת רשם המשכונות. 5. בחודש אוקטובר 1989, חדלה גני פאראדייז לשלם את חובה לבנק, וביום 18.12.89, פנה הבנק לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בבקשה למנות כונס נכסים ומנהל מיוחד לחברה. ביום 19.12.89, מינה בית המשפט את בא-כוח הבנק ככונס נכסים ומנהל זמני לחברה. 6. ביום 2.10.90, נחתם הסכם בין חברת בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ, היא המערערת, לבין הבנק. על-פי ההסכם, רכשה המערערת מאת הבנק את כל חובות גני פאראדייז ואת כל הבטחונות שניתנו להבטחת פרעון החובות, לרבות המשכון שנרשם לטובת הבנק על רשות המעבר בחלקה (להלן - הסכם מכר החוב). ביום 10.1.91, הועבר המשכון מהבנק לזכות המערערת בלשכת רשם המשכונות. ביום 12.9.91, פנתה המערערת ללשכת ההוצאה לפועל, לצורך מימוש הבטחונות שרכשה מן הבנק במסגרת הסכם מכר החוב. ביום 22.12.92 הועברו לידי המערערת הזכויות בהסכם המעבר בחלקה מכוח צו ראש ההוצאה לפועל. 7. במקביל לכך, בשנת 1993, הגישו חלק מבעלי החלקה (להלן - יורשי החלקה), אשר אינם חתומים על הסכם המעבר, תביעה כנגד בעלי המניות וכנגד המערערת בבית משפט השלום בעכו, לסילוק יד ולצו מניעה קבוע, כדי למנוע מהם עשיית כל שימוש בחלקה (להלן - התביעה לסילוק יד) (ת"א 2565/93). 8. ביום 17.1.94, הגישה המערערת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 82/94), בה עתרה כנגד כל בעלי החלקה, הן אלה החתומים על הסכם המעבר, והן אלה שאינם חתומים עליו. בתובענה, התבקש בית המשפט כדלקמן: 1. להצהיר כי למערערת זכות מעבר בדרך העוברת בחלקה. 2. להצהיר כי זכות המערערת בדרך גוברת על כל זכות אחרת של צדדים אחרים, וכי אין ליורשים זכות כלשהי להתנגד לשימוש המערערת, או מי מטעמה, במעבר הדרך. 3. לחלופין, להצהיר שהמערערת זכאית לפיצויים מהיורשים בשל שורה של עילות נזיקין וחוזים, או כל עילה אחרת על-פי דין, על כל הנזקים שנגרמו וייגרמו לה בשל שלילת זכות המעבר בדרך. 4. להתיר למערערת לפצל את הסעדים המגיעים לה, ולאפשר לה לתבוע את נזקיה בשלב מאוחר יותר. 9. ביום 28.8.95, ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה בה"פ 82/94, בו נדחו מרבית הסעדים שהתבקשו על-ידי המערערת, אך הותר לה להגיש תביעה לפיצויים בגין אחת העילות שפורטו בפסק הדין, לרבות בעילה של ביטול הרשיון. 10. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית משפט העליון. ביום 9.4.97, קבע בית המשפט (כב' הנשיא ברק) כי פסק הדין ניתן שלא בסמכות עניינית, והורה להעביר את התובענה לבית משפט השלום בעכו, כדי שתידון במאוחד עם התביעה לסילוק יד שהגישו יורשי החלקה בת"א 2565/93. עוד קבע הנשיא, שהעדויות שנשמעו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, ישמשו את בית משפט השלום בעכו, מבלי שיישמעו העדים מחדש. התובענה המאוחדת בבית משפט השלום בעכו קיבלה את הכותרת ה"פ 206/97. 11. במסגרת התובענה בה"פ 206/97 בבית משפט השלום בעכו, הגישה המערערת ביום 9.9.97 בקשה לצירוף הבנק כצד להליך, בטענה שאם תתקבל תביעת היורשים ותדחה עתירתה, עומדות לה טענות כנגד הבנק. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 30.11.97, משני טעמים: ראשית, מהטעם כי יש להימנע מיצירת מצב אשר יצריך שמיעה מחודשת של העדויות, בניגוד להחלטת בית המשפט העליון. שנית, מהטעם כי הוספת הבנק כבעל דין באותו שלב עלולה לגרום לסיבוך והשהיית הדיון. 12. ביום 18.10.00, ניתן פסק דין בבית המשפט השלום בעכו בה"פ 206/97, בו נדחתה תביעת המערערת, ונתקבלה תביעת יורשי החלקה לסילוק יד כנגד בעלי המניות והמערערת. המערערת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, הפעם תוך צירוף הבנק כמשיב, ובמסגרת ערעור זה, ערערה גם על ההחלטה שלא לצרף את הבנק כצד להליך בערכאה הקודמת. 13. ביום 15.5.01, נדחה הערעור כנגד הבנק, בהסכמת הצדדים, וזאת בנימוק כי המערערת טעתה בצרפה את הבנק כמשיב לערעור, במקום לערער על החלטת הביניים של בית משפט השלום שלא לצרפו להליך, או להגיש בקשה נפרדת לערכאת הערעור לצרפו. 14. ערעורה של המערערת כנגד היורשים התקבל ברוב דעות כנגד דעת מיעוט, אולם בית המשפט העליון, בע"א 8331/03, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע בפסק דינו, מיום 12.9.05, כי יש לקבל את ערעור היורשים, שכן לא הוכח קיומו של הסכם מעבר תקף בחלקה. יחד עם זאת, הוסיף וקבע, כי נוכח שתיקתם של היורשים לאורך שנים ביחס לשימוש בפועל שנעשה על-ידי בעלי הזכות על פי הסכם המעבר, נוצרה מעין רשות מכללא למעבר, ולכן סילוק היד של בעלי הזכות ממעבר הדרך מותנה בתשלום פיצוי. בית המשפט העליון הורה להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית בבית משפט השלום, כדי שזו תדון ותחליט בענין הפיצוי. 15. ביום 18.7.01, הגישה המערערת המרצת פתיחה כנגד הבנק לבית המשפט המחוזי בת"א, נשוא הליך זה (ה"פ 911/01). בתובענה היא מבקשת סעד הצהרתי כלפי הבנק, לפיו הסכם מכר החוב שנחתם בינה לבין הבנק בטל, והבטוחה שניתנה בו בדמות הסכם המעבר הינה ריקה מתוכן. כנגד תובענה זו העלה הבנק טענת התיישנות. ההליכים בבית המשפט המחוזי טענות הבנק לענין ההתיישנות 16. טענתו העיקרית של הבנק היא כי עילת התובענה של המערערת היא חוזית מובהקת, ולכן תקופת ההתיישנות בגינה היא 7 שנים ממועד היווצרותה. במוקד העילה עומד הסכם מכר החוב שנחתם ביום 2.10.90, ומועד חתימתו הוא הקובע, וממנו ואילך יש למנות את תקופת ההתיישנות. ממועד זה ועד ליום הגשת התובענה על-ידי המערערת ביולי 2001 חלפו יותר מ-7 שנים. לפיכך, התביעה התיישנה. לחלופין, טען הבנק, כי אפילו אם מונים את תחילת מירוץ ההתיישנות מיום הגשת התביעה לסילוק יד של יורשי החלקה, היינו ב-1993, או, לכל היותר, ממועד הגשת התביעה על-ידי המערערת כנגד בעלי החלקה ב-17.1.94, גם אז התביעה התיישנה. הבנק שלל את טענת המערערת לפיה מדובר בתביעה במקרקעין שתקופת ההתיישנות בגינה הינה 15 שנים. הסכם המעבר שבו תלתה המערערת את יהבה אינו מקנה זכות מקרקעין, והוא גם איננו ביסוד עילת התובענה. לכן, משום בחינה אין לראות את ההליך כתביעה במקרקעין שמירוץ ההתיישנות לגביה ארוך יותר. טענות המערערת 17. לטענת המערערת, נקודת הזמן הרלבנטית לבחינת שאלת ההתיישנות חלה במועד הראשון שבו הסתבר לה כי אין בידה זכות מעבר בחלקה. לטענתה, רק ביום 18.10.00, עת דחה בית המשפט השלום בעכו את תביעתה בה"פ 206/97 וקיבל את תביעת היורשים, נולדה עילת התובענה שלה כנגד הבנק. לדבריה, רק במועד זה התגלו כל העובדות המהותיות שבגינן יכלה היא להגיש התובענה נגד הבנק, ונתגלה הנזק שנגרם. בהתאם לכך, חלפו רק 18 חודשים מיום מתן אותו פסק דין שבו נתגבשה עילת התביעה נגד הבנק, ועד הגשת התובענה נשוא הליך זה, וממילא לא חלפה תקופת ההתיישנות. לחלופין, טענה המערערת, כי גם אם מירוץ ההתיישנות נמנה החל ביום 17.1.94, הוא המועד בו הגישה את תביעתה בה"פ 82/94 בבית המשפט המחוזי בחיפה נגד בעלי החלקה, כי אז יש לראות בפרק הזמן שחלף מהיום בו הגישה המערערת בקשה לצירוף הבנק כמשיב (9.9.97) ועד ליום בו נדחה בהסכמת הצדדים הערעור נגד הבנק (15.5.01), כתקופה בה נעצר מירוץ ההתיישנות, ומדובר בתקופה של שלוש וחצי שנים. לפיכך, ניכוי התקופה האמורה ממירוץ ההתיישנות מביא לתוצאה כי התובענה לא התיישנה. לחלופי חלופין, טענה המערערת כי מדובר בתביעה שעניינה מקרקעין, ועל כן, תקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 15 שנים - תקופה אשר לא חלפה עד להגשת התובענה על-ידה. על-פי הטענה, התובענה היא לביטול הסכם מכר החוב, ובכלל זה ביטול המשכון, קרי זכות המעבר. מכאן, לדברי המערערת, מדובר בתביעה במקרקעין, אשר חלה עליה תקופת התיישנות של 15 שנים. יתר על כן, מתן סעד הצהרתי כמבוקש על-ידה יגרור שינוי בזכויות הקנייניות של הצדדים, וגם זו אינדיקציה לכך שמדובר בתביעה שעניינה מקרקעין. העובדה בלבד שהתביעה מעלה גם שאלות חוזיות אינה הופכת אותה לתביעה שעילתה היא חוזית. לאור טענות חלופיות אלה, אין לקבל את טענת ההתיישנות, כך לטענת המערערת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 18. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות, ודחה את התובענה על הסף. הוא דן, בראש וראשונה, בשאלת סיווג התובענה לצורך טענות ההתיישנות, מתוך הנחה כי אם מדובר, אכן, בתביעה במקרקעין, כי אז דין טענת ההתיישנות להידחות. אם מדובר בתביעה בשאינו מקרקעין, כי אז יש לבחון מהו מועד היווצרות העילה, והאם אירעו נסיבות אשר עצרו את מירוץ ההתיישנות. 19. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מדובר בתביעה במקרקעין. הוא בחן את הגדרת המושג "מקרקעין" בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), ובחן לאורה את אופיו של הסכם המעבר. הוא הגיע למסקנה כי מדובר בזכות מעבר שלא נרשמה במרשם, ולא היתה אמורה להירשם על-פי ההסכם. מכוח הסכם המעבר, המערערת היתה זכאית, לכל היותר, לרישום הערת אזהרה לטובתה, אך גם הערה כזו לא נרשמה. בנסיבות אלה, אין מדובר בתובענה במקרקעין. אם תתקבל התובענה של המערערת, והסעד המבוקש על-ידה יינתן, כי אז התוצאה היא שהסכם מכר החוב יתבטל, ומשמעות הדבר היא כי בעקבותיו תינתנה לה תרופות כספיות הנובעות ממערכת היחסים בינה לבין הבנק. מכאן, שאין הסעד המבוקש בתובענה מכוון לקיום זכות קניין כלשהי. מעבר לכך, הסכם המעבר מדבר בזכות שימוש בלבד, אין לו מאפיינים קנייניים, ולכן הועבר הדיון בתובענה לענין סעד הצהרתי על זכות המעבר לבית משפט השלום, ולא לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע עוד, כי על התובענה חלה תקופת התיישנות של 7 שנים. אשר למועד היווצרות העילה, נקבע כי אין לקבל את טענת הבנק כי הוא חל במועד בו נחתם הסכם מכר החוב, שכן אותה עת לא היתה כל מחלוקת בין הצדדים על זכות המעבר. בית המשפט קבע כי, לראשונה, נודע למערערת על מחלוקת בענין זכות המעבר בעת שיורשי החלקה הגישו תביעה לסילוק יד נגדה, בשנת 1993. אז גם נחשפו בפניה העובדות המטריאליות המגבשות את עילת התובענה כלפי הבנק. באותו מועד היה בידה של המערערת להגיש תביעה כנגד הבנק, על-מנת למנוע סיכון לחלוף תקופת ההתיישנות, אך היא לא עשתה כן. יתר על כן, המערערת עצמה הגישה תובענה ביום 17.1.94 כנגד יורשי החלקה, ועתרה לפסק דין הצהרתי שהיא בעלת זכות המעבר. משמעות הדבר היא כי היא ידעה אותה עת על המחלוקת בענין זכות המעבר, ובוודאי באותו שלב היו בידיה מלוא הנתונים שאיפשרו לה להגיש תביעה כנגד הבנק. היא אף עתרה לצרף את הבנק להליך, ומשבקשתה נדחתה, היה עליה לערער על ההחלטה, או למהר ולהגיש תביעה נפרדת כנגד הבנק, אך גם מכך היא נמנעה, ובינתיים חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט מוסיף, כי גם אם יש לנכות את התקופה שחלפה ממועד בקשת המערערת לצרף את הבנק להליך, ועד לדחיית הבקשה על-ידי בית משפט השלום, שארכה פחות מ-3 חודשים, אין בכך כדי להעלות או להוריד לענין חלוף תקופת ההתיישנות. לעמדת בית המשפט, משעלו קשיים שונים שהשתקפו בהליכים משפטיים בענין זכות המעבר, היה על המערערת למצות את תביעתה כנגד בעל הדברים שלה, הבנק, במועד, ולא להמתין עד לחלוף תקופת ההתיישנות. המערערת פתחה חזית ישירה כנגד הבנק בשלב מאוחר מדי. לאור כל האמור, החליט בית המשפט כי תחילת מירוץ ההתיישנות בענייננו הוא, לכל המאוחר, ב-17.1.94, מועד הגשת התובענה על-ידי המערערת בבית המשפט המחוזי בחיפה. מאז ועד למועד הגשת התובענה הנוכחית נגד הבנק, ביום 18.7.01, חלפה תקופת ההתיישנות. גם אם ינוכו 3 חודשים מהתקופה שחלפה, בגין ההליך הקשור בצירוף הבנק כבעל דין להליך, אין בכך כדי לשנות. לאור כל אלה, נקבע כי התביעה התיישנה, ודינה סילוק על הסף. על פסק דין זה נסב הערעור שבפנינו. הערעור טענות המערערת 20. המערערת חוזרת בערעורה על עיקרי טענותיה בערכאה קמא. לטענתה, טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי אין מדובר בתביעה במקרקעין, שכן קבלת התובענה תביא לשינוי בזכויות הקנייניות של הצדדים המעורבים. אשר למועד היווצרות העילה, חוזרת המערערת על טענתה כי זו נוצרה רק ביום 18.10.00, מועד בו ניתן פסק הדין של בית משפט השלום בעכו, ומכל מקום, נדרשת הקפאת מירוץ ההתיישנות במועדים שבין 28.8.95, הוא המועד בו ניתן פסק הדין בתובענה שהגישה המערערת נגד היורשים בבית המשפט המחוזי בחיפה, וזכתה בו, ועד להחלטת בית המשפט העליון על ביטולו של פסק הדין בענין זה, ביום 9.4.97. גם הליך הבקשה לצירוף הבנק כבעל דין בהליך בבית משפט השלום בעכו הפסיק את מירוץ ההתיישנות. משכך, חלפו 68 חודשים בלבד למנין תקופת ההתיישנות מאז היווצרות עילת התובענה. נקודת המוצא בטיעונה של המערערת הינה, כי כל עוד לא נקבע כי הסכם המעבר בטל או אינו בר-מימוש, לא קמה לה עילת תביעה כנגד הבנק. לצורך זה טוענת המערערת, כי הבנק אוחז את המקל בשתי קצותיו, שהרי אילו היתה מגישה את תביעתה קודם למתן פסק הדין שקבע כי הסכם המעבר אינו בר-תוקף, היה הבנק טוען למחיקת התובענה בהיותה מוקדמת, ובהעדר עילה. עתה, משהמתינה עד להבשלת העילה, טוען הבנק להתיישנות. בנסיבות אלה, טוענת המערערת, כי דין טענת ההתיישנות להידחות. טענות הבנק 21. הבנק טוען, כי מדובר בתובענה שעילתה היא חוזית. המשכון על זכות המעבר היה אחד משישה בטחונות אשר הזכויות בהם הומחו למערערת, כמיקשה אחת, במסגרת עיסקת מכר החוב. המערערת רכשה את זכויות הבנק כמכלול כלפי גני פאראדייז, ואין מדובר כלל בתביעה הנוגעת לזכויות במקרקעין. ביטולו של הסכם מכר החוב לא יביא לכל שינוי בזכויות. ביטול ההסכם משמעו השבת המצב לקדמותו, קרי: ביטול המחאת הזכות שערך הבנק לטובת המערערת, ותו לא. הסעד שהתבקש על-ידי המערערת הוא הצהרה בדבר ביטול הסכם מכר החוב, והצהרה כי הבטוחה ריקה מתוכן, וזו אינה תביעה במקרקעין. הבנק טען עוד, כי הסכם המעבר אינו מקנה לזכאי על-פיו זכות קניינית כלשהי. בעלי החלקה לא התכוונו להקנות למערערת זכות במקרקעין, כי אם זכות חוזית רגילה. הראייה לכך היא, כי כל שהוסכם בהסכם הוא לרשום הערת אזהרה, ורישום כאמור - אף כי בפועל לא נעשה - אינו מהווה עיסקה במקרקעין. מהותה של העיסקה היא רשות שימוש במעבר הדרך בהתאם לסעיף 31 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, וכבר נפסק כי זו אינה זכות קניינית, ואינה בגדר עיסקה במקרקעין. אופיו הקנייני של המשכון על זכות המעבר אינו הופך את רשות המעבר עצמה לזכות במקרקעין. לגישת הבנק, עילתה של המערערת כלפיו נולדה, לכל המאוחר, עם הגשת תביעתה כנגד בעלי החלקה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בשנת 1994, ומכאן שהיא התיישנה. הכרעה 22. שתי שאלות מצריכות הכרעה בענייננו: האחת - מהו סיווגה הנכון של התביעה לצורך טענת ההתיישנות - האם תביעה במקרקעין או תביעה רגילה; השניה - מתי לצורך טענת ההתיישנות נוצרה עילת התובענה של המערערת כלפי הבנק, והאם אירעו נסיבות אשר היה בהן כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות. סיווג התביעה 23. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע: "הזמן להתיישנות התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות קנין) - עשרים וחמש שנה". סעיף 6 לחוק קובע את תחילת ההתיישנות באומרו: "תחילת ההתיישנות תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". 24. סיווג ההליך כתובענה בשאינו מקרקעין או כתובענה במקרקעין מכריע בשאלת אורך תקופת ההתיישנות. בענייננו, אם יימצא כי התביעה היא במקרקעין, כי אז תידחה טענת ההתיישנות, שכן אין חולק כי לא חלפו 15 שנים מהמועד המוקדם ביותר שממנו ואילך ניתן למנות את תקופה ההתיישנות - יום 2.10.90, הוא מועד היווצרות הסכם מכר החוב, ועד להגשת התובענה בבית המשפט המחוזי בשנת 2001. באם יימצא כי מדובר בתובענה שאינה במקרקעין, כי אז חלה תקופת התיישנות של 7 שנים מיום היווצרות העילה. במקרה כזה, יהא צורך לבחון מתי התגבשה העילה לצורך מנין ההתיישנות, והאם אירעו נסיבות המפסיקות את מנין התקופה. 25. דין טענתה של המערערת כי מדובר בתביעה במקרקעין להידחות. תביעה במקרקעין לצורך מנין תקופת ההתיישנות עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. הגדרת "מקרקעין" בחוק ההתיישנות היא - "קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה". החוק הבהיר, אפוא, כי "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לענין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום. "תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמויין כתביעה "בשאינו מקרקעין" ולא כתביעה ב"מקרקעין". 26. בענייננו, אין מדובר בתובענה במקרקעין, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, עוסק במהות עילת התובענה על-פי איפיונו של הסעד הנדרש, והשני, בוחן את מהותו של "הסכם המעבר" אשר עליו הוטל משכון שהועבר לזכות המערערת במסגרת הסכם מכר החוב. נדון בטעמים אלה אחד לאחד. סיווג עילת התובענה לצורך התיישנות 27. מיונה של עילת התובענה לצורך התיישנות לעילה שאינה במקרקעין ולעילה שעניינה מקרקעין אינו מקרי, וטמון בו טעם רציונאל מהותי. הטעם לאבחנה בין תביעה אזרחית בשאינו מקרקעין לבין תביעה במקרקעין לצורך ההתיישנות ניכר על פניו, והוא יורד לשורש ההגנה על זכויות הקנין במקרקעין, המהוות ערך מוגן בעל משקל מיוחד. משקל מיוחד זה, הניתן בדין לזכויות במקרקעין, בא לידי ביטוי גם בדין ההתיישנות. 28. מושכלות ראשונים הם, כי דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון ראוי בין אינטרסים לגיטימיים של המזיק ושל הניזוק, תוך שמירה על האינטרס הציבורי הכללי. אכן, דיני ההתיישנות - "באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי-מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים. הגינות כלפי הניזוק משמעה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי, ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבור הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558-9 (1984); השוו גם ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פד"י מ(1) 528, 531 (1986) (להלן - ענין אגיוף); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל א 9 (1991) (להלן - יהודאי)). (בענין איזון האינטרסים העומד ברקע מוסד ההתיישנות ראו גם ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים (לא פורסם, 20.6.06) (השופט רובינשטיין); רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח-דרעד (לא פורסם, 2.4.08) (השופטת חיות)). 29. ההתיישנות באופייה היא דיונית ולא מהותית, ואינה מאיינת את זכותו המהותית של התובע. היא נתפסת כמחסום דיוני בפני תביעה, ונחזית כמגבלה בלתי נמנעת, החוסמת את גישת התובע לערכאות מטעמים שונים הקשורים באיזון שבין אינטרסים שונים של בעלי הדין והציבור (ע"א 6805/99 תלמוד תורה והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433, 445-6 (2003) (להלן - פרשת ישיבת עץ חיים)). כיום, ההתייחסות להתיישנות כמגבלה דיונית בלתי נמנעת קיבלה משמעות נוספת, נוכח ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות, שהיא זכות בעלת אופי חוקתי. הגבלתה של זכות הגישה לערכאות על-ידי ההתיישנות הדיונית קיבלה, אפוא, מימד נוסף במתח הקיים בין האינטרס הציבורי להביא למימוש זכות תביעה של בעל הדין תוך פרק זמן סביר, כדי למנוע מעמסה לא ראויה על כתפי המערכת הציבורית, לבין עניינו של התובע לממש את זכותו לפנות לערכאות השיפוט, ולהביא את עניינו להכרעה (להשפעתה של ההתיישנות על זכות הגישה של בעל דין לערכאות ראו ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (לא פורסם, 18.7.05) (השופטת ביניש), פסקה 13). במסגרת מורכבת זו של זכויות ואינטרסים המתמודדים ביניהם, שיקלל המחוקק שיקלול שונה בין תביעות שעניינן זכויות במקרקעין לבין תביעות בשאינם מקרקעין, על-פי עוצמת הזכויות שבעלי הדין מבקשים לאכוף בתביעותיהם לבתי המשפט. ככל שהזכות הנתבעת חזקה יותר במידרג הזכויות המוכרות בדין, כך הוארכה תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בגינה, כדי לאפשר לתובע לממשה. 30. שיטת המשפט בישראל הכירה בזכות הקנין כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין), נתן ביטוי לעוצמתה של זכות הקנין במקרקעין בהוראות שונות, ובין היתר על-ידי דרישת הכתב בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין (סעיף 8), ובהוראות הרישום של זכויות במקרקעין במירשם. הזכות במקרקעין קנתה לה מעמד מיוחד בין הזכויות הרכושיות של האדם. משכך, אך טבעי הוא כי יכולת מימוש הזכות במקרקעין תשתרע על פני תקופת התיישנות ארוכה יותר מזכות רכושית בעלת עוצמה פחותה ממנה (השוו: Israel Gilead, “Israel”, in E.H. Hondius (ed.), Extinctive Prescription: On the Limitation of Actions (Kluwer, 1994), p. 215-216, וכן גם ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים יט 81, 84 (תשמ"ט); דברי הסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957, עמ' 283; ע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, תל-אביב, פד"י י' 687, 695 (1956); יהודאי, שם, בעמ' 5). עוצמת זכות הקנין במקרקעין, והצורך להקנות לה הגנה מיוחדת, דיונית ומהותית, הביאו לאבחנה האמורה בתקופת ההתיישנות, בין תביעה במקרקעין לתביעה בשאינו מקרקעין. 31. התובענה שהגישה המערערת כנגד הבנק אינה נוגעת כלל לזכות במקרקעין. היא אינה עוסקת בזכות המעבר ובהסכם המעבר, אלא בהסכם מכר החוב שהמערערת קשרה עם הבנק ביום 2.10.90. הסכם זה הוא העומד במוקד תביעתה כנגד הבנק. הסכם זה הינו חוזה לכל דבר, ומשכך מדובר בתביעה לסעד חוזי מובהק שעניינו ביטול ההסכם שנקשר עם הבנק. מדובר, אפוא, בתובענה חוזית מובהקת, שאין לה קשר עם זכות במקרקעין, ועילתה אינה קשורה בזכות במקרקעין. העובדה בלבד כי במסגרת הסכם מכר החוב הועברו לזכות המערערת גם מספר בטחונות, ובהם משכון על הסכם המעבר, אינה הופכת את התביעה לתביעה במקרקעין, משאופי הסעד המתבקש הינו חוזי טהור, ואין לו במהותו קשר לזכות במקרקעין. המבחן לסיווג התביעה הוא מבחן "תוכן התביעה" (להצבת "תוכן התביעה" כמבחן לצורך סיווג התביעה לענין התיישנות, ראו ע"א 159/69 סלאמה נ' סלאמה, פד"י כג(2) 221 (1969)); כך הוכרו כתביעות רגילות שאינן במקרקעין, תביעות מסוג הערכת פיצויים בעבור זכויות במקרקעין שנפגעו (ראו ע"א 216/66 עיריית תל אביב-יפו נ' אבו-דאיה, פד"י כ(4) 522 (1966)), תביעה בגין מחיר מקרקעין (ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ, פד"י לח(2) 561 (1984)), ותביעת חוב בעבור דמי שכירות שהוגדרה תביעה כספית גרידא (ע"א 847/75 פרידקו בע"מ נ' וילוז'ני, פד"י ל(3) 744, 747-748 (1976)). שונה מכך היא תביעה לביצוע בעין של התחייבות להעביר בעלות, אשר הוכרה כתובענה במקרקעין (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פד"י כ(1) 505 (1966); וכן, השוו יהודאי, שם, בעמ' 13). 32. המסקנה המתבקשת מדברים אלה היא כי סיווג התביעה בענייננו מוביל לתוצאה כי מדובר בתובענה בשאינו מקרקעין, שדין ההתיישנות לגביה הוא שבע שנים. למהותו של הסכם המעבר 33. משקבענו כי עילת התביעה מתמקדת בהסכם מכר החוב ובסעד המבוקש לביטולו, אין, לכאורה, צורך לדון בטיבו של "הסכם המעבר", שאינו עומד במוקד עילת התובענה שהוגשה על-ידי המערערת. אולם, כדי להסיר ספק, ראוי להבהיר כי, הסכם המעבר, כשהוא לעצמו, אפילו היה חלק מעילת התובענה, לא היה הופך את התביעה לתביעה בענין מקרקעין שתקופת ההתיישנות בגינה היא 15 שנים. 34. חוק המקרקעין מכיר בזכויות במקרקעין מסוג בעלות, שכירות, זיקת הנאה, ומשכנתא (סעיפים 2 עד 5 לחוק). בדרך כלל, הקנייה של זכויות במקרקעין (למעט הורשה על-פי צוואה), מחייבת קיום "עיסקה" במקרקעין, שמשמעותה היא הקנייה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין (סעיף 6 לחוק). גמר העיסקה במקרקעין מחייב רישום בפנקסי המקרקעין, ואילו עיסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה. 35. בענייננו, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי "הסכם המעבר" לא יצר זכות קנין במקרקעין על-פי החוק לטובת המערערת, ואף לא התיימר ליצור זכות כזו. "הסכם המעבר" מדבר, לכל היותר, במתן זכות חוזית של מעבר ושימוש בדרך בחלקת הבעלים, לצורך הגעה לאולם חתונות, שאמור היה להיבנות. ההסכם קובע את תנאיה של הזכות הזו, ואינו קובע דבר לגבי חובת רישומה של הזכות במירשם המקרקעין. משכך, הצדדים לא התכוונו להקנות "זיקת הנאה" כמשמעותה בסעיף 5 לחוק המקרקעין. זיקת הנאה מהווה "שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם", והיא טעונה רישום במירשם המקרקעין לצורך הפיכתה לזכות קניינית. בצד "זיקת הנאה" קניינית, קיימת דעה לפיה ניתן להקנות זכות מעבר חוזית שמשמעותה אובליגטורית בלבד. בענייננו, כל שהסכם המעבר קובע, בסעיף 8 לו, הוא כי הבעלים מתחייבים לרשום הערת אזהרה במירשם בגין זכויות הזכאים למעבר, וזאת בתוך 3 חודשים ממועד עריכתו של ההסכם, ולא נקבע דבר לענין רישום זכויות זיקת הנאה במירשם. בפועל, לא רק שנעדרת מהסכם המעבר כל הוראה בדבר רישום זכות המעבר במירשם, כדי להקנות לה מעמד של זכות קניינית, אלא שגם הערת אזהרה - שאיננה פועלת להקניית זכות קניינית - לא נרשמה. בנסיבות אלה, כל שרכשה המערערת, למירב, היא זכות חוזית למעבר בחלקה, זאת ותו לא. 36. על הזכות החוזית למעבר, נשוא הסכם המעבר, הוטל משכון, כבטוחה לטובת הבנק. משכון זה הומחה מאוחר יותר לטובת המערערת. המשכון הטיל שעבוד קנייני על זכות המעבר החוזית, שהוקנתה לזכאי מכוח הסכם המעבר. אופיו הקנייני של המשכון ביחס לזכות החוזית של המעבר, הטמונה בהסכם המעבר, אינו קשור כלל ועיקר לזכות במקרקעין, שלא הוקנתה מעולם למערערת. 37. חשוב לציין, כי בע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס (לא פורסם, 12.9.05), דן בית משפט זה (מפי השופט רובינשטיין) במהותו של הסכם המעבר נשוא ענייננו, במסגרת ערעור היורשים כנגד המערערת ושאר בעלי החלקה. בסופו של יום, קבע בית המשפט באותו ענין כי הסכם המעבר אינו בעל נפקות משפטית, שכן הוא נערך רק על-ידי חלק מהבעלים על החלקה ולא על-ידי כל בעלי הזכויות בה. בית משפט זה החזיר את הענין לערכאה קמא לבירור שאלת הפיצוי בגין הסכמה מכללא שניתנה על דרך התנהגות מצד בעלי הזכויות שלא היו צד להסכם המעבר. ברי, כי גם לתוצאה משפטית זו ישנה השלכה על ענייננו, במובן המרחיק את הסכם המעבר מתוכנה האמיתי של התובענה שהוגשה על-ידי המערערת, שעניינה הוא תוקפו המשפטי של הסכם מכר החוב שנקשר בינה לבין הבנק. 38. לאור כל הטעמים האמורים, אין מדובר לפנינו בתביעה במקרקעין, אלא בתביעה בשאינו מקרקעין. תקופת ההתיישנות החלה על תביעה כזו על-פי חוק ההתיישנות היא שבע שנים. מירוץ ההתיישנות 39. משסווגה התובענה כענין שאינו במקרקעין, יש להגדיר מהו מועד היווצרות העילה, לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, והאם אירעו נסיבות אשר הפסיקו את מירוץ ההתיישנות, שיש להתחשב בהן. 40. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. כבר נפסק, כי המושג "עילת תובענה" שעם מועד התגבשותה מתחיל מירוץ ההתיישנות, אינו בעל משמעות אחידה. תוכנו משתנה בהתאם לתכלית והקשר הדברים בהם הוא עולה (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פד"י מד(2) 846, 858 (1990); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5) 166 (2003), פסקה 8 לפסק דיני (להלן - פרשת זיסר)). המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך התיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"י לח(3) 673, 684 (1984). כן ראו: פרשת זיסר, שם, בפסקה 8; ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן, פד"י נח(4) 769, פסקה 18 (2004); רע"א 7810/06 מוסקוביץ נ' עזבון חמדאללה (לא פורסם, 17.6.07) (השופט רובינשטיין); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהולים ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פד"י נד(1) 529, 541 (2000) (להלן - ענין הפועלים ליסינג בע"מ)). כך הגדיר השופט אור את מועד היווצרות עילת התביעה לצורך מנין תקופת ההתיישנות בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה, פד"י נא(2) 581, 594 (1997): "אכן המבחן ... הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל" (הדגשה לא במקור). (לענין מועד לידתה של עילת תביעה לצורך חישוב תחילת מירוץ ההתיישנות ראו גם ע"א 5964/03 עזבון ארידור נ' עיריית פתח-תקווה (לא פורסם, 16.2.06), פסקה 29 לפסק דינו של המישנה לנשיא חשין). 41. עילת התביעה נוצרת במועד שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה עשוי לזכות בפסק דין. בעת שנמצא לראשונה "כוח התביעה" בידיו של התובע, שממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. אין להתחיל בספירת תקופת ההתיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank (in liquidation), פד"י מד(2) 265 (1990) (להלן - ענין עזבון וויליאמס); ענין הפועלים ליסינג בע"מ, שם, בעמ' 541; פרשת ישיבת עץ חיים, שם). 42. יש לבחון מתי, לראשונה, התגבש בידיה של המערערת כוח משפטי לתבוע את הבנק לביטול הסכם מכר החוב. האפשרויות השונות שנטענו לענין זה הן: יום עריכת הסכם מכר החוב בתאריך 2.10.90; מועד הגשת תביעת היורשים נגד המערערת לסילוק יד שאירע ב-1993 (ת"א 2565/93 - בית משפט השלום בעכו); יום הגשת המרצת הפתיחה (ה"פ 82/94) על-ידי המערערת בתאריך 17.1.94; יום מתן פסק הדין בבית משפט שלום בה"פ 82/94 בתאריך 28.8.95; מועד בקשת המערערת לצרף את הבנק להליך בה"פ 206/97 ביום 9.9.97; מועד מתן פסק הדין הנוסף בה"פ 206/97, בתאריך 18.10.00, בו נדחתה תביעת המערערת. 43. ברי, כי מועד עריכת הסכם מכר החוב בין המערערת לבנק לא פתח את מירוץ ההתיישנות, שכן במועד זה טרם ניעורה מחלוקת בענין תקפות הסכם המעבר בין המערערת ליורשי החלקה, אשר עשויה היתה להשפיע במישרין על מערכת היחסים המשפטית בין המערערת לבין הבנק ביחס להסכם מכר החוב. 44. בתאריך הגשת תביעת היורשים כנגד המערערת לסילוק ידה של זו מן המעבר בחלקה, שהתרחש ב-1993, ניעורה לראשונה המחלוקת ביניהם בענין זכות המעבר. ניתן לומר, כי בשלב זה יכלה המערערת להגיש תביעה נגד הבנק, או לצרפו כצד שלישי להליך התובענה של היורשים כנגדה, וזאת נוכח הקשר האיתן שבין הסכם מכר החוב, לבין שאלת מעמדו המשפטי של הסכם המעבר לאור המחלוקת שנתגלעה בין המערערת לבין יורשי החלקה. 45. בכל מקרה, היה בכוחה של המערערת לצרף את הבנק כבעל דין בתביעתה כנגד בעלי החלקה שהוגשה על-ידה ביום 17.1.94 בבית המשפט המחוזי בחיפה, כאשר בידיעתה נמצאו כל העובדות המטריאליות לתביעתה. באותו מועד, ביקשה המערערת לעמוד על זכויותיה בענין תקפותו המשפטית של הסכם המעבר. באותו מועד עצמו, התגבש גם האינטרס הפוטנציאלי שלה כלפי הבנק בענין הסכם מכר החוב, כשכל העובדות המהותיות לצורך הענין נמצאו בידה. המערערת היתה יכולה, ואף היתה אמורה, לצפות במועד זה את האפשרות כי תביעתה לסעד הצהרתי בגין הסכם המעבר כנגד היורשים תידחה, וכי תידרש, בד-בבד עם כך, הכרעה בשאלת גורלו המשפטי של הסכם מכר החוב - שאלה הנגזרת באופן טבעי מהכרעה בגורל הסכם המעבר. משכך, חוליית החיבור בין ההליך הנוגע להסכם המעבר במערכת היחסים שבין המערערת לבין יורשי החלקה, לבין הסכם מכר החוב במערכת היחסים שבין המערערת לבנק, היתה אותה שעה חוליית חיבור טבעית. ניתן היה, ומתבקש היה, להגשים חיבור זה על-ידי ריכוז מכלול השאלות הצריכות להכרעה במערכת דיונית אחת. 46. אין יסוד לטענת המערערת כי עילת התביעה שבידה נולדה רק בעת מתן פסק הדין בעכו, בה"פ 206/97 ביום 18.10.00 שבו נדחתה תביעתה. עמדת המערערת לפיה, מירוץ ההתיישנות כלפי הבנק החל לראשונה רק לאחר כשלונה במאבקיה המשפטיים כלפי בעלי החלקה, אינה מתיישבת עם הוראות חוק התיישנות ותכליתו. דין ההתיישנות איזן איזון עדין בין זכות התובע לפנות לערכאות, לבין הסתמכותו של הנתבע על קיום פרק זמן סביר בלבד שבו יהיה חשוף לסיכון של תביעה, ולבין אינטרס הציבור להעסיק את ערכאות השיפוט בעניינים שבצרכי השעה, ולא בעניינים שאבד עליהם הכלח. אכן, "שיקולים אלה של מדיניות משפטית בדיני התיישנות, הביאו לגיבושם של כללים מתחום דיני ההתיישנות הבאים לאפשר הגשמתה של מדיניות זו. אחד מאותם כללים הינו, כי מקום שתחילת תקופת ההתיישנות מותנית אך בפעולה של התובע, בלא שהדין הסובסטנטיבי הדן בפעולה זו קובע מועד לביצועה, על התובע לפעול בתוך זמן סביר, ואין הוא רשאי לדחות ביצוע הפעולה לעד" (ענין עזבון וויליאמס, שם, בפסקה 22; ראו גם דברי השופט ברק בענין אגיוף, שם, בעמ' 531). 47. המועד המוקדם ביותר להיווצרות עילת התביעה של המערערת כלפי הבנק בשנת 1993 הינו ביום הגשת תביעת היורשים לסילוק יד, ולכל המאוחר ביום הגשת המרצת הפתיחה על-ידי המערערת כנגד בעלי החלקה ביום 17.1.94. אין נפקות לבחירה בין שני תאריכים אלה, שכן לגבי כל אחד מהם חלפה תקופה ארוכה מ-7 שנים עד להגשת התובענה בהליך זה. 48. טוענת המערערת כי יש מקום לנכות מתקופת ההתיישנות את משך הזמן שחלף בין מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בה"פ 82/94, ועד לביטול אותו פסק דין בבית משפט זה מחמת חוסר סמכות עניינית - ומדובר במועד שבין התאריכים 28.8.95 ועד 9.4.97 - כ-20 חודשים. דין טענה זו להידחות. מפסק הדין של בית המשפט המחוזי בה"פ 82/94 עולה בבירור, כי בית המשפט לא הכיר בזכותה של המערערת לזכות המעבר, ודחה את טענתה כי זכותה גוברת על זכותם הקניינית של בעלי הקרקע. בית המשפט התיר למערערת לפצל את סעדיה ולתבוע את בעלי החלקה לפיצוי בגין הפרת חוזה, אך אין לכך כל נגיעה להקפאת מירוץ ההתיישנות בענייננו. בידי המערערת היתה נתונה עילת תביעה בגין נזקיה, והיה באפשרותה לנהל חזית דיונית בגין עילה זו כנגד בעלי החלקה, כנגד הבנק, או כנגד כל גורם אחר שהיא סברה שעשוי היה להיות אחראי לנזקיה. המערערת לא הצביעה על סיבה טובה מדוע נמנעה בשלב זה מלצרף את הבנק לתביעתה לפיצוי בגין אובדן זכות המעבר, או בגין הפרת הסכם מכר החוב, ומשלא עשתה כן, והמתינה מעבר לשבע שנים, תביעתה החוזית התיישנה כלפי הבנק. 49. המערערת טענה עוד כי יש לנכות מתקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו התנהל ההליך בענין בקשתה לצרף את הבנק כבעל דין בה"פ 206/97. המדובר בפרק זמן של כשלושה חודשים, שאין לו כל משמעות לענין תחולת ההתיישנות, גם אם ינוכה מן התקופה. 50. יש, אפוא, לדחות את הערעור, ולאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. המערערת תשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. מקרקעיןהתיישנות