ערעור זה, שהוא ערעורם של שני נושים, איש ואשתו, על דחיית הוכחת חובם בפשיטת רגל, מצריך הכרעה בשתי שאלות יסוד שאין לגביהן הלכה פסוקה בדיני פשיטת רגל. ואלו הן: א. היש תחולה לדיני ההתיישנות בפשיטת רגל? ב. בהנחה כי אכן תופסים דיני ההתיישנות גם בפש"ר, האם הנאמן הוא בחזקת "רשות שיפוטית", שבידה לתת לדינים תחולה ולפסוק כי חוב מסוים אינו עשוי להיתבע מחמת שחלפה עליו תקופת ההתיישנות הקצובה בחוק. המערערים הגישו למשיב, הנאמן בפשיטת רגל, ביום 17 בנובמבר 1975 שתי הוכחות חוב מקובצות, האחת על סך -.328.970 ל"י והשניה על סך - .71,600 ל"י. אל תצהיר ההוכחה צורף פירוש הוכחת החוב. פירוט זה ייקרא כאחד עם פס"ד זה, כאילו נאמר בגופו. יצויין, כי בפירוט הוכחת חובם סתמו המערערים ולא פירשו אימתי קמה להם עילת התביעה לגבי כל אחד מהחובות הנתבעים. רק לגבי פריט אחד, תביעת החוב בסך -.70,000 ל"י, שכנטען הוא חוב משותף של פושט הרגל הן למערער והן למערערת, צויין תאריך העשוי להחשב כתאריך התגבשות החוב. התאריך הוא 10 ביולי 1974, שבו הגיעו המערערים, לפי הטענה, לידי הסדר עם אחד זאב מושון, כי הם יחזירו לו חוב בסך -.70,000 ל"י שחב לו העסק המשותף של פושט הרגל וחברת אריה גולדמן בע"מ, שהמערערים הם בעליה. אין צריך לומר, כי התאריך הקובע לעניין התגבשות עילת החוב איננו התאריך שבו נטלו המערערים על עצמם לפרוע את החוב, אלא התאריך בו נפרע החוב, כולו או חלקו, בפועל ממש. העיון בפריטי הוכחות החוב מלמדנו כי נסיבות היווצרותם של החובות בכל אחד הפריטים - זהות הן. דהיינו - מילווה שנטל העסק המשותף של פושט הרגל ושל חברת גולדמן מאת פלוני ופלמוני ואשר בעקבות פשיטת הרגל נטלו המערערים לעצמם לפורעו, והם פורעים אותו לשיעורין. הנאמן דחה את הוכחות החוב כולן במכתבו למערער מזה ולמערערת מזה מיום 25 בדצמבר 1975. ואלו טעמיו:- א. "התיישנות החוב שעילתו בשותפות בין אריה גולדמן, חברה לבנין בע"מ, לבין החייב, שהתפרקה עם הכרזת החייב לפושט רגל ביום 28.1.68". ב. "חוסר סידור סופי של חשבונות השותפות הנ"ל שעל פיו בלבד ניתן לקבוע חוב של החייב כאחד השותפים שלה". ג. "חוסר עילה וחוסר הוכחות מספיקות". יצויין כי לגבי החוב לזאב מושון נתן הנאמן במכתבו למערערת טעם חילופי לטעם שצויין בנימוק ב' והוא, כי: "בתיק הוצל"פ 14490/68 בהסכם בין מושון לאריה גולדמן, חברה לבנין בע"מ וביני כנאמן בנידון, שוחרר החייב ונכסיו מכל חוב למושון". בערעור זה התעצמו בעלי הדין בשאלה העקרונית האמורה לעיל בפתח פסק הדין - אם כי תחולה לדיני ההתיישנות בפשיטת רגל. והשאלות הכרוכות בקיומן של ראיות להוכחת כל חוב לגופו - הונחו בצריך עיון ודיון, אם הכרעת בית המשפט בשאלת היסוד, שאלת ההתיישנות, תהיה לטובת המערערים. כפי שצויין לעיל, אין בפירוט הוכחות החוב זכר לתאריך התגבשותן של עילות החוב. ממילא קיימות לגבי כל אחד ואחד מפריטי הוכחות החוב שתי אפשרויות חלופיות: - או שהחוב נוצר קודם הינתן צו קבלת נכסים נגד החייב, או שנוצר לאחר כך. אם נוצר לאחר הינתן צו קבלת הנכסים, הרי אין חולק כי החוב אינו עשוי לבוא במסגרת פשיטת הרגל, שכן כל חובותיו של אדם שכנגדו ניתן צו קבלת נכסים מתגבשים ביום הינתן הצו, ואך הם, ולא חובות שנוצרו לאחר מכן, עשויים לבוא בענין חובות בני הוכחה בפשיטת רגל. אילו נהג הנאמן במידת קפידה יתרה עם המערערים דנן, היה בידו לדחות את הוכחות החוב מחמת שלא צויין מועד התגבשותן של עילות החוב. מכך שדחה את הוכחות החוב לא מטעם זה, אלא מפני הטעם שהחובות נתיישנו, משמע שקיבל כהנחת יסוד לטובת המערערים כי החובות הם בני הוכחה, מחמת נתגבשו לפני תאריך צו קבלת הנכסים או בד בבד עמו. משהניח הנאמן הנחת יסוד זו, צפה ועולה ממילא השאלה אם יש לדיני ההתיישנות תחולה בדיני פשיטת רגל. ב"כ המערערים וב"כ הנאמן צללו למעמקיה של הסוגיה הנדונה - שכאמור אין במשפטנו שום הלכה להנחות הדרך - והעלו איש איש שלל טעמים לגירסתו. לאחר עיון רב רואה אני את טעמיו ונימוקיו של ב"כ הנאמן מטעמיו ונימוקיו של ב"כ המערערים. חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 מורה בסעיף 2: "תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתישנה וטען הנתבע טענת התיישנות לא ייזקק עוד ביהמ"ש לתובענה. אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". סע' 3 לחוק דלעיל מורה: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". "תובענה" מוגדרת בסע' 1 לאותו חוק כ"הליך אזרחי לפני בית משפט". "בית משפט" מוגדר שם כ"כל רשות שיפוטית או בורר ולמעט בי"ד דתי". שאלת המפתח הניצב בפתח עיניים היא איפוא השאלה: האם עשוי הנאמן להיות נחזה כרשות שיפוטית, ואם עשויה הוכחת החוב להיות נחזית כהליך אזרחי שבא לפני ביהמ"ש. אם תמצי לומר כי תשובתן של שתי שאלות אלו היא בשלילה, היינו הנאמן אינו בחזקת "רשות שיפוטית", והוכחת החוב אינה תובענה שבאה בפני רשות כזו, מתחייבת מכך המסקנה כי החלת דיני ההתיישנות על פשיטת רגל נדחית מ-ד' אמותיו של חוק ההתיישנות גופו, מחמת שהמחוקק לא כיוון דעתו להחיל את דיני ההתיישנות על פשיטת רגל, ושוב אין צורך להזקק לשאלת היסוד המשנית שהציב בא-כוח המערערים, בטיעוניו הממצים, היינו אם דיני ההתיישנות אינם נידחים לגבי פשיטת רגל מפני שורת דינים אחרים הלקוחים מהמשפט האנגלי ואשר יש להם תחולה במשפט ארצנו מכוח סימן 46 לדבר המלך במועצה, 1922, וסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תשי"ח-1948. סבורני כי מיקח טעות בידי ב"כ המערערים בהלכה האנגלית, בסוברו כי לפיה רק חוב שימי התיישנותו מלאו לפני מתן צו קבלת נכסים אין נזקקים אליו, ואילו חוב שביום הינתן צו קבלת הנכסים רם מלאו ימיה של תקופת התיישנותו, נפסק מרוץ התקופה מיום צו קבלת הנכסים ואילך. פסק הדין IN RE BENZON [1914] 2 CH. , 68 סברתו של ב"כ המערערים. אך אפילו נלך לשיטתו ונקבל כי כזו וכזו היא הבחנת הדין האנגלי, הרי בענין דנן, לנו מערכת דינים משלנו, מיוחדת למשפטי ארצנו, והיא מוציאה מכלל תחולה את הוראות המשפט האנגלי, יהיו אשר יהיו. לפיכך לא אבוא לדוש בהבחנות שעושה המשפט האנגלי בסוגיה הנדונה ולהעמיד כאן את הדין האנגלי על מכונו. פקודת פשיטת הרגל נועדה, כנתינתה ראשונה, (סעיף 141) להתפרש "עפ"י סימוכין לחוק האנגלי הדן בפשיטת רגל". בא סע' 15(ג) לפקודת סדרי שלטון ומשפט, 1948, כפי שתוקן בתיקון מס' 14 משנת תשל"ב, ומורה, כי כל הוראה בחוק שלפיה יש לפרש אותו, או ביטויים שבו, לפי דיני אנגליה, או לפי עיקרי פרשנות משפטית המקובלים באנגליה, לא תהיה עוד הוראה מחייבת. הוראה זו מנתקת כמדומה את חבל הטבור של פקודת פשיטת הרגל מן המשפט האנגלי. בא ב"כ המערערים וטוען: "כל הוראה בחוק" נאמר בסעיף שצוטט. הנה, סימן 46 לדבה"מ במועצתו איננו "חוק" כמשמעו בפקודת הפרשנות, ומאחר שמכוח סימן זה כבר יובאו אלינו דיני ההתיישנות האנגליים בסוגיית פשיטת רגל, והללו קנו להם שביתה במשפטי ארצנו, שוב אין בכוחו של סע' 15(ג) הנ"ל לעקור דינים אלה ולהפקיעם מתוקף. והוא מפליג ואומר, כי הדינים המיובאים נעשו, משעה שיובאו, חלק מהדין הישראלי, וחוק ההתיישנות, שלא ביטל אותם במפורש, אינו דוחה אותם ובא במקומם. די כמדומה, בהצגת סברה זו, כאילו, באורח ציורי, יובאו אלינו למשפטי ארצנו סדרת דינים בהלכות ההתיישנות של פשיטת רגל מהמשפט האנגלי, ומשעה שעברו את הצינור של סימן 46 לדבה"מ נתווסף כאילו כרך נוסף של "דינים" למשפט הישראלי, שכאילו נכתב בידי המחוקק שלנו, ועל פיו יישק דבר, משעת הייבוא ואילך, כדי להראות את הפירכה שבה. אין צריך לומר שהדינים האלה, כבודם במקומם מונח - היינו במשפט האנגלי, והזיקה אליהם איננה גלובלית, אלא בכל ענין וענין בנפרד, כשיעור הצורך וכמידת הזיקה המותרת ביום הדיון אל אותו מקור משפטי. ולכן, אם עפ"י סע' 1(ג) לעיל נתנתק צינור הייבוא, אין חובה כיום הזה להיזקק לאותו מקור. השאלה הנשאלת היא איפוא, ועל פיה יוכרע הענין דנן, האם הסדיר חוק ההתיישנות את בעית ההתיישנות גם לגבי פשיטת רגל, ומשהסדיר אותה כאמור, שוב אין מקום לילך אצל המשפט האנגלי עפ"י סימן 46 לדבר המלך וסע' 11 לפקודת סדרי שלטון ומשפט כאחד. שכן לא בעיות של פרשנות של מונח ממונחי פקודת פשיטת הרגל לפנינו, אלא בעיה של תחולת דינים אנגליים לעומת דיני ארצנו. שאלה זו מכניסה אותנו בבת ראש אל השאלה אם חוק ההתיישנות ככתבו, כלשונו וכרוחו עשוי לחול בענייני פשיטת רגל. דומה בעיני כי תשובתה של שאלה זו בחיוב גמור. אפתח ברוחם של הדינים. דומה כי הטעמים והרעיונות המונחים ביסודם של דיני ההתיישנות, לא זו בלבד שהם מתיישבים עם המאטריה של פשיטת רגל, אלא שהם מחייבים ביתר שאת בפשיטת רגל מאשר בחוב רגיל, לקצוב תקופה להתיישנות החוב. עקרונות אלה מה הם? א. אין לדרוש מאדם שישמור על ראיותיו והוכחותיו לאורך ימים, ושניים; ב. יש לאפשר לכל אדם לדעת כעבור תקופה מסויימת מהו מאזן זכויותיו וחובותיו, ואין להשאירו צפוי לאורך ימים לתביעה משפטית שתוגש נגדו ביום מן הימים. הגע בעצמך, היתכן כי לגבי חוב סתם, שאין דוחקים בו באדם לתובעו בערכאות, אלא אך מגבילים אותו בתקופת ההתיישנות, יהיו דיני ההתיישנות תופסים ומגבילים את הנושה בתביעתו, ואילו לגבי חוב הנתבע בפשיטת רגל, שמטבע הדברים אין התובע עשוי להפרע בדרך כלל מלוא חובו, אלא רק מקצתו, וכשנודעת חשיבות ודחיפות מיוחדת לכך שיוודע עד מהרה מי ומה הם נושיו של פושט הרגל ועד כמה הם עשויים להפרע, והחוק עומד על הנושים ומזרזם (סע' 1 לתוספת II) להגיש את הוכחות החוב בכל ההקדם האפשרי - דווקא שם לא תהא תקופת ההתיישנות תופסת. וקושיה נוספת - היתכן שמבחינתו של נושה יהיה עדיף שבעל חובו יירד מנכסיו ויבוא לידי פשיטת רגל משישאר בר-פרעון, שכן בהיותו בר-פרעון מוגבל הוא בתקופת ההתיישנות לתביעת חובו, ובהעשותו פושט רגל פוקעים כביכול כבלי ההתיישנות והיו כלא היו? היתכן עוד, כי בהיות הנאמן טורח לכנס ולממש רכוש כדי לפרוע דיבידנד לנושים, יופיע פתאום אי מזה, ככלות כל הסופות, נושה התובע חובות אדירים, שמפניהם נמוגים כל החובות הקטנים, כבענין דנן, ויהפוך את כל קערת פשיטת הרגל על פיה. מפני תמיהות אלו ועוד אחרות דומה, כי לא יכול להיות ספק שרוחם ותכליתם של דיני ההתיישנות מחייבים, ואף ביתר תוקף מבתחומים אחרים, ליתן תחולה לדיני ההתיישנות לא גם אלא דווקא בעניני פשיטת רגל. האם נתן המחוקק מבע ראוי לרוחו ולכוונתו? אמת צריכה להאמר כי נוסחם של סע' 2,1 לחוק ההתיישנות אינו חד וחלק, ואינו מביע בבירור ובלשון קולעת מגמה זו של המחוקק. הנה, למשל, לגבי בורר ראה המחוקק לומר במפורש בהגדרה: "או בורר", אף שבמידה רבה של הגיון ניתן היה לגרום שגם בורר כלול במונח רשות שיפוטית, ואילו לגבי נאמן בפשיטת רגל לא טרח להזכירו ולפרטו בהגדרה. אף על פי כן דומה כי גם לפי הנוסח כהוויתו בחוק חייבים אנו שנאמר כי גם נאמן בפשיטת רגל היה במשמע כשננקט הביטוי "רשות שיפוטית" (אגב, דמה כי כולי עלמא לא פליגי כי במובן אחד, שונה וניבדל של הדיבור "רשות", היינו במובן של דלות ואביונות הנאמן בפשיטת רגל הוא בהחלט רשות...). אין זה נכון לגרוס כי רשות היא דווקא רשות שנתכוננה כדין, המשמשת בתפקידה בכתר ובמלכות, ובגינוני שררה, אכן המונח "רשות" מוגדר כשלטון וכסמכות רישמית, ולכאורה נדחית מתוך הגדרה זו, ומתוך המובאות שהובאו להמחשתה ("הוו זהירים ברשות", אבות ב', ג', "אל תתודע לרשות", אבות א', י') ועוד, הסברה כי גם רשות מעין נאמן שבפשיטת רגל כלולה כמשמע של הדיבור "רשות" בסעיף 1 דנן. אך הגדרה זו שבמילון איננה ממצה את כל הדקויות ואת כל גוני המשמעות של ביטוי זה. "רשות" אומר בן יהודה במילונו כולל גם AUTHORITY, נושא סמכות. דוק: נושא סמכות, ולאו דווקא בעל משרה, או נושא שררה. ומשל הוא מביא לדבריו, בין השאר, מתוספתא קידושין א' י"א לאמור - "שאיש סיפק בידו לעשות, והאשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות בעלה עליה". ועוד הוא מביא: "ושלא יהיו המינים אומרים - הרבה רשויות בשמיים" (סנהדרין ד.). אמור מעתה כי לפי שימוש הלשון הרווח במקורות, כולל המושג רשות גם כל מי שידיו נתמלאו בסמכות, מכל שכן בסמכות כדין. מכאן מתחייב שנאמן הוא בחזקת רשות מכוח מינויו ע"י בית המשפט. בתור רשות יש לו לנאמן מכלול סמכויות, מהן סמכויות מינהליות, ביצועיות כמפורט בפקודת פשיטת הרגל (סעיפים 85-79), ואין ספק בידי כי בבואו להכריע בתביעת חוב הוא נעשה גם רשות שיפוטית לפי ההגדרה של משימת השיפוט - הכרעה בסכסוך הנטוש בין שני צדדים. בבואו לעסוק בכגון זה, כמוהו כמפרק חברה, שעליו כבר נאמר בהלכה (ע"א 505/62 [1]) מפי כב' הנשיא זוסמן: "משפנה אדם אל המפרק, על דרך של הוכחת חוב, ממלא המפרק תפקיד שיפוטי. הוא חייב לפסוק בתביעה בהתאם לתקנה 86 לתקנות הנ"ל ולהודיע את החלטתו. התובע מנוע מלתבוע בבית משפט שכן סעיף 156 הנ"ל חוסם לו את הדרך אליו. ולכן אין המפרק רשאי לסרב לדון בענין כדרך שאין בימ"ש רשאי לסרב בתביעה שהוגשה לפניו כדין". אילו נתכוון המחוקק להצר את תחום משמעויותיו של הדיבור "רשות שיפוטית" כגירסת ב"כ המערערים ולכלול בה רק גוף הנושא במישרה שיפוטית, מה קושי היה לו להגדיר את הרשות בפשטות כבית משפט או בית דין בלבד, שהרי כל שמחוץ לאלה אינו נכלל לפי הגירסה בדיבור. מכך שהקפיד לומר "רשות שיפוטית", סתם, למדים אנו כי בכוונתנו היה להכליל בדיבור כל נושא סמכות שיפוטית באשר הוא לפי כל חיקוק שהוא. העובדה שהקפיד לפרש במיוחד "או בורר" הסברה בשני טעמים ושיקולים אלה: א. לשם יתר זהירות והבהרה, ב. שמא יאמר אדם שבורר, ששליחותו חד-פעמית היא, ופוקעת בתום הבוררות איננו כלול במושג רשות, המשמיע משהו משום מינוי קבע, ואפילו נאמן בפשיטת רגל, שגם שליחותו מיוחדת לאותה פשיטת רגל בלבד, עושה שליחותו לא רק לגבי נושה אחד וחוב אחד אלא לגבי כל הנושים כולם, איש איש וחובו. מקשה ב"כ המערערים: היתכן שהנאמן, אשר שלא כרשות שיפוטית מובהקת, יש ויש לו ענין בסכסוך והוא מתייצב כביכול בשם כל הנושים על דרכה של כל הוכחת חוב, הוא הדיין, הוא היודע ועד, גם הוא בחזקת רשות שיפוטית? והכיצד ניתן לייחס לנאמן מעמד של טוען ונטען וגם מכריע? הקושיה קושיה היא, ואכן יש ויש שניות לא אחת בתפקידו של נאמן. שניות זו היא לפעמים אפילו מוזרה וצורמת, כגון בבואו של נאמן שהיה ב"כ של צד שתבע בתחילה את החייב בערכאות, התעצם איתו בדין, השיג נגדו פסק מחייב, פתח בהליכי הוצל"פ ולבסוף הביאו לפשיטת רגל, להתיישב כאילו על מדין ולהכריע בתביעת חוב שהוא עצמו הגישה לפנים. אף על פי כן, לא ראה המחוקק בשניות זו עילה הפוגמת במעמדו של הנאמן, ומסתמא קיבל המחוקק כי יש ויש בידי אדם, משעה שהוא מקבל מינוי המחייב אי-תלות, חוסר פניות ואוביקטיביות, לבחון טענה מסויימת לגופה בלא לפזול לעמדה שהוא מצדד בה. אם נדרשת לכך ראיה ניצחת, הרי היא מצויה בעובדה שגם במשפט האנגלי, בו אליבא דכולי עלמא, לרבות ב"כ המערערים, חוב שהתיישן לפני מתן צו קבלת הנכסים אינו עשוי לבוא במנין - הנאמן, הוא ולא אחר, דוחה אותו מחמת ההתיישנות. גם הקושי שביישום ההוראה המחייבת שטענת ההתיישנות תיטען בהזדמנות הראשונה איננו שולל את הסברה כי הנאמן הוא רשות שיפוטית לענין הוכחת החוב. אמת נכון הדבר, כי קושי מסויים נעוץ בעובדה שהנאמן הוא הטוען את הטענה והוא המכריע בה, ואין אתה יכול לדעת אם ואימתי העלה אותה. אך קושי זה איננו מכשול. גם לגבי נאמן ניתן גם ניתן להיווכח אם ההתיישנות שימשה לו נימוק ראשוני או שמא נזקק להוכחת החוב לגופה. ועוד דומה כי ההזדמנות הראשונה הקובעת היא בסופו של דבר ההזדמנות של המעמד בפני בית המשפט. אף אם נשמט לו לנאמן לעורר את ענין ההתיישנות ועמד על כך לאחר שכבר נתן את החלטתו, עשוי הוא (תוספת 2 סע' 23) להביא לעיון מחדש של החלטתו בפני בימ"ש. אגב, בסעיף זה, המזקיק את הנאמן לבית המשפט כדי לבטל הוכחת חוב שהוא עצמו אישר אותה - באין לו סמכות לבטל החלטתו, ממש כשם ששופט אינו יכול לחזור בו מפסקו - יכול שתימצא ראיה נוספת לדבר היותו רשות שיפוטית. ואף אנו, בענין דנן, הדבר הקובע הוא אם בפני בימ"ש זה, בשבתו לערעור על החלטת הנאמן נטענה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (ואכן נטענה כך), שהרי בית המשפט דן בהוכחת החוב מחדש, מדעקרא, כאילו לא היה דיון בפני הנאמן כלל. מידת הדעת גם אינה סובלת, שהנאמן, שכוחו עמו לקבל או לדחות הוכחת חוב מק"נ טעמים, וכדי להעביר את החלטתו צריך לערעור, לא ייחשב רשות בת סמך לענין טענה אחת בלבד והיא טענת ההתישנות. משאמרנו שני דברים אלה: א. כי חוק ההתיישנות כרוחו וככתבו נועד לחול גם על חובות שבפשיטת רגל ו-ב. כי הנאמן הוא רשות שיפוטית שבפניה עשויה טענת ההתיישנות להיטען, הרי הפועל היוצא הוא כי בדין דחה הנאמן את הוכחות החוב מן הטעם הטרומי שנתן. תחולתה של פשיטת רגל זו ביום הינתן צו קבלת הנכסים בתאריך 24.1.68 (סע' 18 לפק' פשיטת רגל). אותו יום נתגבשו וכאילו הוצגו לפרעון כל החובות לרבות העתידיים (סע' 30(3) לפקודה). מאותו מועד ואילך החל מרוץ תקופת ההתיישנות, ומאחר שהוכחות החוב לא הוגשו עד יום 17.11.75 יש לראות את החובות כחובות שהתיישנו. זה דינן של כל הוכחות החוב שלגביהן לא צויין תאריך התגבשות עילת התביעה בתביעת החוב. אך בהוכחות החוב גם נטען חוב אחד, חובו של מושון, בו צויין במפורש כי רק בתאריך 10.7.74 קיבלו המערערים עליהם את החוב והחלו לפרוע אותו לשיעורין. אין צריך לומר כי חוב זה אינו עשוי להיתבע בפשיטת הרגל, שכן מועדו מאוחר מתאריך צו קבלת הנכסים. הערעורים נדחים, והריני מחייב את המערערים אהדדי לשלם לנאמן מזה ולכונס הנכסים הרשמי מזה הוצאותיהם ושכ"ט עו"ד בסך -.5,000 ל"י. כפי שסוכם במעמד שימוע ההחלטה הזאת, בלא נימוקיה, הרי אם יקבלו המערערים על עצמם דין החלטה זו, ללא התדיינות נוספת, ימחלו הנאמן והכנ"ר על תשלום ההוצאות. החלטה זו גומרת את הדין גם בהמרצה 635/76. פשיטת רגלהתיישנות