מהות הבקשה בפני בקשה למחיקה ו/או תיקון כתב האישום מחמת טענות מקדמיות שהעלה המבקש, שעניינן: התיישנות, פגם או פסול בכתב האישום והגנה מן הצדק. טענת המבקש טענת התיישנות לפי סעיף 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "חסד"פ) הנאשם טוען כי כתב האישום כולל מספר רב של עבירות, שנטען כי התרחשו לפני שנים רבות ועל כן דינן להימחק. כך למשל הוא מפרט כלשונו: א. באשר לעבירות מסוג עוון - טוען המבקש כי סעיפים 9-11 להוראות החיקוק בכתב האישום מייחסות לנאשם עבירות מסוג עוון, אשר נושאות בצידן עונש מאסר של עד 3 שנים. יחד עם זאת, עובדות כתב האישום מפרטות כי התקופה הרלוונטית לאישומים הינה משנת 1990 ועד ליום 20.4.10 (מועד תחילת החקירה בתיק), כאשר לפי סעיף 9 לחוק תקופת ההתיישנות בעבירות מסוג זה הינה לאחר 5 שנים מיום ביצוע העבירה. ב. באשר לעבירות מסוג פשע - טוען המבקש כי יתרת העבירות בכתב האישום הינן עבירות מסוג פשע, הוראות החיקוק 5-8 לכתב האישום המייחסות לנאשם עבירות אלימות כלפי המתלוננת וכן כלפי ילדיו וזאת בהתייחס לתקופה הרלוונטית לכתב האישום. מדובר בעבירות הנושאות בצידן עונש מאסר של למעלה מ-3 שנים, כאשר תקופת ההתיישנות בעבירות מסוג זה הינה כ-10 שנים. לאור זאת טוען המבקש כי על חלק לא מבוטל מן העבירות המיוחסות לנאשם מסוג עוון או פשע, חלה התיישנות, שכן בוצעו לכאורה לפני למעלה מ-10 שנים ממועד כתב האישום ו/או מועד פתיחת החקירה. תגובת המשיבה מנגד טוענת המשיבה, כי לפי האמור בסעיף 16 לכתב האישום (סעיף הסיכום של מעשי המבקש), יש להרשיע את המבקש בעבירות פשע שבוצעו משנת 2000, דהיינו עבירות שלא התיישנו. לטענתה, בסעיפי העובדות אכן פורטו מעשים שהתיישנו, אך זה נעשה רק כרקע לשם הבנת מארג האירועים שקדמו לעבירות נשוא כתב האישום. בגין מעשים אלה לא מבקשת המשיבה להרשיע את המבקש (הן עבירות מסוג פשע והן מסוג עוון). דיון כפי שעולה בסעיף 16 לכתב האישום מייחסת המשיבה לנאשם עבירות מסוג עוון ופשע. א. באשר לעבירות הפשע - הוראות חיקוק 5-8 המופיעות בכתב האישום מייחסות לנאשם עבירות אלימות כלפי המתלוננת וכלפי ילדיו, לרבות תקיפת בת זוג שגרמה חבלה של ממש, תקיפת בת זוג, תקיפת קטין ע"י אחראי, ותקיפת בן משפחה. ב. באשר לעבירות העוון - הוראת חיקוק 10 המופיעה בכתב האישום מייחסת לנאשם עבירת תקיפה סתם אשר העונש המקסימאלי בגינה, כקבוע בחוק העונשין הוא שנתיים מאסר. המשיבה, במסגרת כתב האישום מציינת כאמור כי האירועים המיוחסים לנאשם החלו משנת 2000, ועד ליום 29.4.10 (מועד הגשת כתב האישום). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אזכורם הכללי של האירועים אשר התרחשו החל משנת 2000 ועד למועד הגשת כתב האישום, כפי שעולה בין היתר מסעיף 16 לכתב האישום, נועד לשם הבנת הרקע ומארג האירועים אשר קדמו להגשת כתב האישום, ולשם הדגשת ההתנהלות הנטענת משך שנים של המבקש. אין להסיק מכך במקרה זה כי מבקשת המשיבה להרשיע את המבקש בגין מעשים שהתיישנו, וזו אף אמרה את הדברים מפורשות בתגובתה, כי אין בכוונתה לעשות כן. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט מצא בע"פ 4378/03 פלוני נ. מ"י ( - 09/07/03), עמ' 5: ”כאשר מדובר במסכת אחת של עבירות מין כלפי בן משפחה אשר נעברו ברצף לאורך תקופה ארוכה, וחלק מהן התיישנו, להוכחת המעשים המוקדמים (שהתיישנו) נודעת, ככלל, חשיבות ראייתית לביסוס אשמת הנאשם במעשים המאוחרים (שטרם התיישנו) ואשר עליהם - ורק עליהם - נדרש הוא ליתן את הדין... לא זו בלבד שהתביעה הייתה רשאית לכלול בכתב-האישום תאור עובדתי של המעשים המיושנים, אלא שאף חלה עליה חובה לכלול בכתב-האישום תיאור כזה, למען יועמד המערער מבעוד מועד על העובדות שאותן תבקש התביעה להוכיח במשפטו" כתב האישום בתיק הוגש כאמור ביום 29.04.10. ועל כן, כל המעשים המיוחסים לנאשם שהתרחשו החל מחודש אפריל שנת 2000, ואשר ייחסו לנאשם מעשים מסוג עבירות פשע, אינם חורגים מתקופת ההתיישנות של 10 שנים הקבועה בסעיף 9(א)(2) לחסד"פ. עם זאת, מודע אני לבעייתיות בכל הנוגע לעבירת תקיפה סתם העולה מכתב האישום, שכן תקופת ההתיישנות בגינה היא 5 שנים ועל כן קיים החשש כי התיישנה עבירה זו בכל הנוגע למעשים המתוארים בכתב האישום אשר התרחשו בשנת 2003. לאור זאת, אחזור ואדון ביחס לכך בטענה שהועלתה ע"י המבקש לאחר שמיעת הראיות בתיק ואאפשר לצדדים לטעון טיעוניהם באשר לכך. טענת המבקש טענת פגם או פסול בכתב האישום - לפי סעיף 149(3) לחסד"פ המבקש טוען כי כתב האישום נוסח בצורה לקויה וכללית, המתייחסת לתקופה של לא פחות מ-20 שנה (משנת 1990 ועד 2010 ו/או משננת 2000 ועד 2010. בעניין זה מפנה לסעיפים 2(א) 2(ג-ד), 10-11, ו-14 לכתב האישום. כתב האישום גם אינו מתייחס לאירועים ספציפיים ואינו נוקב במועדים מדויקים. המבקש טוען כי צורת ניסוח כוללנית זו, פוגעת בו באופן אשר אינו מאפשר לו להתגונן מפני האישומים נגדו ומונע ממנו להעלות טענות הגנה ואליבי ולהפריך את המיוחס לו. מדובר על כן בפגם בכתב האישום, אשר מנוגד לדין, ואשר יורד לשורש העניין הפוגע גם בניהולו התקין של המשפט. עוד טוען המבקש כי, צורת הניסוח האמורה מנוגדת לסעיף 85(4) לחסד"פ הקובע כי כתב האישום יכיל את תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה ואפשר לבררם. הוראה דומה מופיעה בהנחיות פרקליט המדינה לעניין ניסוח כתב אישום (הנחיה מס' 3.1, עדכון אחרון מיום 07.04.09), אשר קובעת כי, פירוט העובדות בכתב האישום נדרש בין היתר כדי שהמבקש יוכל להתגונן כראוי ועל כן אין להסתפק בניסוח לאקוני של עובדות המקרה. תגובת המשיבה מנגד טוענת המשיבה בהקשר להעדר פירוט מועדים מדויקים לביצוע עבירות, כי במקרים של עבירות אלימות תדירות, דוגמת אלימות בתוך המשפחה, עדי התביעה מתקשים לציין תאריכים מדויקים, והדבר מאפיין קורבנות של עבירות אלימות מתמשכות. לטענת המשיבה, כתב האישום מפרט לא מעט מועדים ספציפיים; ובכל מקרה, אין פסול במקרה דנן, באי פירוט מועדים מדויקים של העבירות נשוא כתב האישום ואין בכך פגיעה ביכולתו של המבקש להתגונן. דיון בהתאם לאמור בסעיף 85(4) לחסד"פ, נדרשת המשיבה להכליל במסגרת כתב האישום את תיאור עובדות המקרה המהוות את העבירה, וזאת תוך ציון המקום והזמן, אך זאת רק במידה ואכן אפשר לבררם. במקרה שלפנינו, מדובר במסכת עבירות נטענת ארוכה של אלימות בתוך המשפחה אשר מטבעה קיים קושי מובנה לבודד כל אירוע ואירוע תוך ציון תאריכים מדויקים לעניין מועד התרחשותם. בעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט קדמי (בתוארו אז), "על סדר הדין בפלילים", חלק שני א', עמ' 916: "כאשר אין מנוס מכך, ניתן להסתפק בכל הקשור לתיאור הזמן והמקום במושגים של "בסמוך" או "בקירוב"; ולעיתים אף אין מנוס מציון "מקום בלתי ידוע" באיזור כלשהו או "מועד בלתי ידוע" בתחומיו של פרק שזמן כלשהו (ובלבד: שאין בנקיבת מועד מדויק או מקום מסוים כדי לקפח את הנאשם בהגנתו...) וכן - ע"פ 3948/03, פלוני נ' מדינת ישראל ( - 13.11.06), עמ' 11. "המציאות מלמדת כי עבירות מהסוג שהמערער הורשע בהן - עבירות מין במשפחה - מתאפיינות בכך שאינן מצטמצמות דרך כלל למעשה בודד, כי אם למעשים רבים הנמשכים על פני תקופה ארוכה. בשל כך, לעיתים מן הנמנע - מפאת ריחוק הזמן וטיבם של המעשים, המתרחשים באין רואה - לציין בכתב האישום את פרטי האירועים והתביעה נאלצת לנקוט בלשון כללית. בית משפט זה כבר אמר את דברו בעניין דומה:"המעשים אשר יוחסו למערער בכתב האישום השתרעו על פני תקופה ארוכה, בלא שניתן היה לייחס מעשה מסוים למועד מסוים מדויק. בנסיבות אלו, תיאור המעשים המיוחסים לו, תוך ציון התקופה בהם בוצעו המעשים, עונה על דרישת סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982" (ע"פ 3273/93 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.10.1994, פיסקה 3 לפסק הדין, מפי השופט אור). מה גם, שהאישום הראשון כולל אירועים ספציפיים (הראשון והאחרון)" בהתחשב בסוג העבירות המיוחסות לנאשם ולעצם העובדה כי בשל ריבוי המעשים לכאורה הנמשכים על פני תקופה ארוכה, מובן הקושי המובנה מצד המשיבה בציון תאריכים מדויקים לכל אירוע, זאת בהתחשב בעובדה כי בכל מקרה דאגה המשיבה לציין תאריכים מדויקים לגבי מרבית העבירות נשוא כתב האישום. לאור האמור אני דוחה את טענתו של המבקש בכל הנוגע לאי עמידה של המשיבה בדרישות סעיף 85(4) לחסד"פ כאמור, תוך שאני שב ומציין כי הנטל מוטל על המאשימה להוכיח את המעשים המיוחסים לנאשם מעבר לספק סביר. טענת המבקש טענות הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחסד"פ המבקש טוען כי צורת ניסוח כתב האישום הכללית, ועצם ניסוח וייחוס אישומים שאין בידי המשיבה יכולת להוכיחם, וזאת רק בכדי להרחיב את כתב האישום, יש בה משום התנהגות שערורייתית ורדיפה, ויש בה כדי לגרום עיוות דין לנאשם הפוגע ביכולתו להתגונן מפני המיוחס לו, תוך סתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לאור האמור לעיל, מבקש המבקש להורות על מחיקת האישומים והעבירות שהתיישנו וכן להורות על מחיקת/תיקון האישומים הנגועים בפגם ופוגעים בהגנת המבקש ובהמשך ניהול המשפט. תגובת המשיבה מנגד טוענת המשיבה, כי לא ניתן לטעון כי ניסוח כתב אישום באופן כללי, עומד במבחן הנדרש לצורך טענה של הגנה מן הצדק ומהווה התעמרות של הרשות נגד המבקש. עוד טוענת המשיבה כי חלק קטן מכתב האישום מנוסח באופן האמור, היות שהמעשים המיוחסים לנאשם הינם מעשים שהתפרשו על פני שנים רבות ובאופן תדיר, עד כי עדי התביעה מתקשים לציין מועדים ספציפיים. יחד עם זאת, כתב האישום מתאר מספר אירועים ספציפיים, אשר לגביהם נכתב מועד, גם אם הדבר נעשה בקירוב. יתירה מזאת, נקבע לא אחת כי אי ציון מועדים מדויקים אינו מהווה עיוות דין לנאשם , ואין בכך "התנהלות בלתי נסבלת של רשות" כנדרש בסעיף 149(10) לחסד"פ. דיון בע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י, פ"ד נ(2) 221 (1996), נקבע כי בית המשפט יכיר בקיומה של "הגנה מן הצדק" רק כאשר מדובר ב"נסיבות חריגות ויוצאות דופן, כאשר יש בהתנהגות הרשות הציבורית משום 'התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם". מדובר במבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", "מקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר". דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" עוגנה בתיקון מס' 51 תשס"ז-2007 לחסד"פ, במסגרת סעיף 149(10), כחלק מהטענות המקדמיות, ולשונו: "הגשת כתב-האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". נפסק לא פעם כי "הגנה מן הצדק", גם אם מבחינת טיבה היא בגדר "טענה מקדמית", שיש להעלותה בפתיחת המשפט, הרי שהיא מהווה "טענת הגנה" המחייבת הנחת תשתית עובדתית, ודינה להתברר במהלך שמיעת הראיות כחלק מההליך הפלילי גופו וכי ראוי שהעניין יידוֹן ויוכרע לגופו לפני בית-המשפט בערכאה הדיונית (בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פ"ד נט (1) 199 (2004), פרשת יפת הנ"ל, עמ' 359; בג"צ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נה (1) 529, 550 (1997)). הטעמים שבשלם פירט המבקש כי יש לקבל את טענת ההגנה מן הצדק, אשר כאמור דנתי בהם לעיל ואינני סבור כי יש לקבלם (למעט הסתייגותי לגבי זכות הצדדים בהמשך להעלות טענותיהם בשאלת ההתיישנות על עבירת תקיפה סתם כאמור לעיל) אינם מסוג הטעמים העולים כדי טענת הגנה מן הצדק ובוודאי שאינם בגדר "נסיבות חריגות ויוצאות דופן" או "התנהגות שערורייתית". לאור האמור אני דוחה את טענות המבקש בסוגיה זו. משפט פליליפשעהתיישנות