לגבי נאשם 1 1. כתב האישום מייחס לנאשם 1 (להלן-הנאשם) ארבעה אישומים: בשלושה מתוכם (אישומים 1-2 ו-4) מיוחסת לנאשם זה עבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ושימוש במסמך מזוייף, עבירות לפי סעיפים 415 (רישא), 418 1 ו-420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ואישום נוסף (שהוא אישום 3) מייחס לנאשם עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ושימוש במסמך מזוייף, עבירות לפי סע' 415 סיפא+ 25 , 418(אמצע) ו-420 לחוק העונשין הנ"ל. 2. נאשם 2 שהועמד לדין ביחד עם נאשם 1 ויוחס לו רק אישום 3 שהוא אישום אחד מתוך 4 האישומים התלויים ועומדים, הודה באשמה במסגרת עיסקת טיעון שהיתה אחרי ההוכחות ודינו נגזר. נאשם זה הורשע בעבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ושימוש במסמך מזוייף, עבירות לפי סע' 415 סיפא+ 25 , 418(אמצע) ו-420 לחוק העונשין הנ"ל2. 3. יצויין כי אישום 2 כלל במקורו עבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, אלא שבסיכומי המאשימה, הודיע נציג המאשימה שהיא חוזרת בה מהאישום שעניינו גניבת רכב, שבאישום 2 לכתב האישום, כך שנאשם 1 מזוכה בזה מעבירה זו. טענת התיישנות והגנה מן הצדק באשר לאישום 1 4. אישום 1 מייחס לנאשם שביום 9.9.99 או בסמוך לכך הציע הנאשם לרכוש מידי ברכאת X (להלן- X) רכב מסוג וולבו שמספרו 73-635-00 שהחזיק X. הנאשם הציע שהוא (הנאשם) יערוך בדיקת תקינות לוולבו וX הסכים לכך. הנאשם הכין ייפוי כוח מזוייף שנחזה להיות חתום בשמה של בעלת הרכב, לצורך העברת הבעלות ברכב. הנאשם הופיע בסניף הדואר בירושלים והציג בפני פקיד הרישום את ייפוי הכוח הכוזב ובהסתמך עליו נרשמה הבעלות ע"ש הנאשם. בזמן העברת הבעלות ידע הנאשם שכאשר תועבר הבעלות הרשומה יעוקל הוולבו לטובת רשויות המס. לאחר מספר שעות החזיר הנאשם לX את הוולבו כשהבעלים הרשום הוא הנאשם והוולבו מעוקל לטובת רשויות המס. באותו שלב, הנאשם טען בפני X שאינו מעוניין לרכוש את הוולבו. 5. ב"כ הנאשם טען באשר לאישום 1 טענת הגנה מן הצדק וטענת התיישנות: טענת ההגנה מהצדק התבססה על כך שהודע לנאשם שהתיק נגדו נסגר ולאחר הודעה זו נחקר סברי קשור (עד תביעה מס' 4) ובעקבות זאת הוגש כתב אישום ב-17.8.05. טענת ההתיישנות התבססה על כך שהעבירה נשוא תיק זה היא מ-9.9.99 ואילו כתב האישום הוגש רק ב-17.8.05 היינו אחרי חלוף למעלה מ-5 שנים מביצוע העבירות המיוחסות שהן עוון במהותן וההתיישנות לגביהן היא לאחר 5 שנים. 6. בהחלטה שנתתי במעמד הצדדים דחיתי את טענת ההתיישנות מהטעם שבמקרה דנן היתה השלמת חקירה ומרוץ ההתיישנות מתחיל מסיום החקירה ומחקירה זו שהיתה ב- 014.9.0 טרם חלפו 5 שנים שכן כתב האישום הוגש ב- 17.8.05. 3 עריכת חקירה עפ"י חיקוק היא בבחינת "אירוע מנתק" לגבי מרוץ ההתיישנות4. 7. באשר לטענת ההגנה מהצדק , קבעתי שאתייחס לכך בעת הכרעת הדין. דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" מצויה כיום בין הטענות המקדמיות שיכולה ההגנה להעלות במשפט5. הגנה זו נדונה בהרחבה בע"פ 2910/94 יפת ואח' נ. מדינת ישראל6. מהותה של הטענה היא שבמידה והרשויות מגישות כתב אישום כאשר קדמה לכך התנהגות בלתי נסבלת של יצויין כי אישום 4 בניגוד לאישומים 1-3 ייחס לנאשם, בין היתר, עבירה של זיוף מסמך לפי סעיף 418 רישא לחוק העונשין בעוד שאישומים 1-3 ייחסו לנאשם, בין היתר, עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 418 אמצע לחוק הנ"ל. במסגרת עיסקת הטיעון שבין הצדדים, הוטלו על נאשם 2 עונשים כדלהלן: 6 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים והתנאי מתייחס לעבירות לפי סעיפים 415, (כולל ניסיון) וכן 418 ו-420 לחוק העונשין וקנס ע"ס 1,000 ₪. ראו פרוט' עמ' 28 ראו לעניין זה קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 964 [מהד' 2003]. ראו חוק סדר הדין הפלילי(תיקון מס' 51), התשס"ז-2007 בסעיף 149 לחוק הנ"ל הוסף ס"ק 10 שקובע בין הטענות המקדמיות את הטענה ש"הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד נ (2) 221 [1996] הרשויות (בבחינת OUTRAGEOUS CONDUCTׂ) ובמידה ויש פגיעה בדרישה להליך ראוי כי אז נוצר בסיס עצמאי להשתק שיפוטי ולהעמדת ההליך הפלילי. בארה"ב יש גישות שונות למצבים שבהם יופעל ההשתק. יש הטוענים שהגנה זו תינתן רק למי שנחשף להתעמרות פיזית או נפשית קשה מצד הרשות, ויש הגורסים אחרת, משום שלדעתם ההגנה האמורה שמורה למצבים שבהם הרשות כפתה את שיתוף הפעולה של הנאשם או יצרה את העבירה7 . ע"פ פסיקת ביהמ"ש העליון בישראל, נקבע שניתן להכיר בטענת "הגנה מן הצדק" רק כאשר הנאשם מוכיח שהיה קורבן להתעמרות מצד רשויות האכיפה והתביעה באופן שפוגע אנושות ביכולתו לנהל הליך פלילי הוגן, או באופן שהפך את עצם ניהול ההליך הפלילי נגדו לבלתי צודק ובלתי הוגן באורח יסודי8 . בהקשר זה מן הראוי לצטט מדבריו של השופט ד. לוין, ז"ל, בפרשת יפת הנ"ל: "בחינת ההשתק הפלילי לא יכולה להיעשות במנותק מן הערכים האחרים הממלאים תפקיד חשוב לא פחות במערכת, שכן מה יהא בגורלה של טענת ההשתק במשפט הפלילי שעה שהיא ניצבת אל מול ערכים חשובים וראשונים במעלה אחרים כגון תכלית המשפט הפלילי, תכלית גמול וענישה, האינטרס הציבורי המובהק למצות את ההליך עד תומו, שמירה על הציבור ועל בטחון הפרט הנפגע ממעשה העבירה. האם תיזה זו אינה מפקירה את הקרבן?" ובהמשך קבע ביהמ"ש מהם התנאים (הצרים) להתקיימותה של ההגנה באמרו: "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות" , היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם....המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת סובלתו". 8. אין במקרה דנן מקום לטענת הגנה מהצדק כאשר התברר שתלויים אישומים נוספים וכאשר הפרטים אודות העבירה הושלמו בשל חקירה משלימה שנעשתה לאחר ההודעה בדבר סגירת התיק וכאשר עולה מאישום זה, כמו גם אישומים אחרים, אותה שיטת ביצוע. לפיכך, הנני דוחה את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה ב"כ הנאשם. לעניין עבירת זיוף מסמך (שבאישום 4) וכן עבירת הזיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר (שבאישומים 1-3) 9. סעיף 418 (אמצע) לחוק העונשין קובע כדלהלן: "….זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו- מאסר 3 שנים". כדי שנאשם יורשע בעבירה זו לא די להוכיח את עצם העובדה שהמסמך מזויף . יש להוכיח שהנאשם היה זה שזייף. עפ"י סעיף 414 לחוק העונשין הזיוף יכול להיעשות באחת מהדרכים הבאות: עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות; שינוי מסמך, לרבות הוספת פרט או השמטת פרט, בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין; חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין או בשם מדומה, באופן העשוי להיראות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני. המחוקק הבחין בין זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין לבין שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420. לא כל מי שמשתמש במסמך המזוייף בפועל זייף את המסמך, אם כי דינו (במידה ויימצא אשם) הוא כדין המזייף את המסמך על כל חלופות החומרה שבו. במקרה דנן, לא הוכיחה התביעה שהנאשם זייף בפועל את המסמכים ששימשו לפעולות נשוא אישומים 1-3. גם לא הוכחה מסוגלותו של הנאשם לזייף את המסמכים. הנאשם זכאי ליהנות מהספק. הואיל ולא הוכיחה התביעה שהנאשם היה זה שביצע את הזיופים ביפויי הכוח השונים שהוגשו והכוונה ל- ת/11, ת/16, ת/22 ו-ת/37, הנני מזכה אותו מעבירת זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שיוחסה לו באישומים 1-3. באשר לאישום 4 הנאשם הודה בכל העבירות שיוחסו לו באישום זה, ובכללן בעבירת זיוף מסמך הנזכרת באישום זה כך שהנאשם מורשע בעבירת זיוף מסמך שבאישום 4 . לעניין העבירה של שימוש במסמך מזוייף 10. סעיף 420 לחוק העונשין קובע כדלהלן: "המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך". יסודות העבירה הטעונים הוכחה הם: שהנאשם (או מי מטעמו) עשה שימוש במסמך (כמשמעות המילה "שימוש" בחוק העונשין) שהיא "עשייה כלשהי במסמך המזוייף, או על פיו, או באמצעותו; תהא תכלית העשייה אשר תהיה"9. יסוד נוסף הטעון הוכחה הוא היסוד הנפשי. לעניין זה יש צורך בידיעה ממשית בדבר היות המסמך מזוייף. פזיזות 7 ראו לעניין זה פס"ד יפת ה"ש 6 בעמ' 362 לפסה"ד 8 ראו למשל: רע"פ 3747/99 פרידן נ. מדינת ישראל תקדין עליון 99(2) 939-941, בג"צ 6781/96 ח"כ אולמרט נ. היועמ"ש פ"ד נ (4) 811 [1996] בג"צ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ. היועמ"ש תקדין עליון 97(2) 707,712. 9 ראה קדמי,"על הדין בפלילים" חלק ראשון עמ'454. = 3 = בלבד אינה מספקת, אך די ב"עצימת עיניים" השקולה כנגד "ידיעה ממשית"10. לעניין העבירה של קבלת דבר במרמה 10. סעיף 415 סיפא לחוק העונשין קובע כדלהלן: "המקבל דבר במרמה, דינו מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו מאסר חמש שנים". סעיף 414 מגדיר את המילים "מרמה" ו"לרמות" כך: מרמה-טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; לרמות-להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". היסודות שיש להוכיחם באשר לעבירה זו הם: קבלת דבר מאחר. למושג קבלה יש משמעות רחבה יותר מקבלה פיזית. מדובר ב"זכייה" בדבר11. לעניין המילים "קבלת דבר" אין נפקא מינה אם הדבר התקבל בשביל עושה מעשה העבירה או בשביל אחר ואם הדבר התקבל ע"י עושה מעשה העבירה או אחר12. יסוד נוסף הוא היסוד הנפשי יש צורך ב"ידיעה" שהטענה הכוזבת היא אכן אינה אמת או שיש צורך בהלך נפש של "אי אמון" באמיתות הטענה. יסוד ה"ידיעה" יכול להילמד גם מהנסיבות. מתן עדויות סותרות ואי אמון בגירסת הנאשם או, כאשר לכך מצטרפת עובדת השימוש במסמך המזוייף, תוכל לגבש את המסקנה בדבר קבלת דבר במרמה . האם הוכחה אשמת הנאשם באישום 1 מעבר לכל ספק סביר? 11. תשובתי על השאלה הנ"ל היא חיובית ולהלן טעמיי: העד ברכאת X העיד שהוא החזיק ברכב הוולבו נשוא כתב האישום. רכב זה היה בבעלותה של אחייניתו שירין X. ברכאת החליט להחליף רכב זה ברכב אחר וזאת עבור האחיינית13 ולעניין זה מסר את הרכב לנאשם 1 על מנת שייסע עימו נסיעת מבחן. אמנם לא הוגש ייפוי הכוח המקורי המזכר בכתב האישום אך הוגש צילום ייפוי כוח שהוא חלק ממוצג ת/11. מוצג זה מצביע על כך שהבעלות ברכב נשוא אישום 1 אכן עברה על שם נאשם 1 ונעשה לעניין זה שימוש בייפוי הכוח שצורף ל-ת/11. עליו שמו של אדם שכינה עצמו עו"ד מאמינה חלאיילה והוא מופיע כקונה הרכב, ואילו נאשם 1 מופיע כמוכר הרכב. מכאן שהרכב הועבר על שמו של נאשם 1. ב"כ הנאשם ביקש להסיק מסקנות לטובת הנאשם מכך שהעדה שירין X לא הובאה לעדות. אמנם לא הובאה לעדות העדה שירין X שהיא בעלת הרכב אך לא היה כל צורך להביאה לעדות שכן הוברר שמי שהחזיק ברכב היה ברכאת X והוא פעל מטעמה ועבורה כשחפץ להחליף את רכבה בעזרת הנאשם שעסק בעיסקי רכבים. משלא הורשה הנאשם להעביר את הרכב על שמו ומשעשה הנאשם שימוש בייפוי כוח שלא נחתם ע"י בעלת הרכב או מי שהחזיק בו בפועל (דודה של בעלת הרכב) הרי שהמאשימה היתה יכולה לייחס לנאשם גניבה של הרכב. אך המאשימה לא עשתה כן ושפר גורלו של הנאשם בעניין זה. כפי שצויין לעיל, אין הוכחה שהנאשם היה זה שזייף את ייפוי הכוח , אך ברור הוא שייפוי הכוח היה מזוייף שכן לא בעלת הרכב ולא ברכאת לא הירשו לנאשם להעביר על שמו את הבעלות ברכב. לעניין זה די במוצג ת/11 ובעדותו של ברכאת X כדי להצביע על כך שהנאשם לא הורשה להעביר את הבעלות ברכב על שמו. משהעביר נאשם 1 את הבעלות ברכב על שמו, לא היתה דרך אחרת בפני בעלי הרכב, אלא להוציא מהנאשם הצהרה (ב-ת/12) שהיה מסמך בחתימת נאשם 1 שנערך במסגרת סולחה בין הנוגעים בדבר (קרי בעלי הרכב והנאשם) שבו הנאשם מציין שאין לו זכויות ברכב נשוא אישום 1. לעניין זה אינני מקבל את הטענה שניסתה ההגנה לטעון שהיה לחץ כלשהו שנאשם 1 יחתום על המסמך . אילו תקפו אותו או אילצו אותו בכוח לחתום על ת/12 היה הנאשם מדווח על כך בהודעתו במשטרה ומוסר פרטים מלאים על כך. התביעה השמיעה כעד תביעה את העד סברי קאשור. עד זה מייד כשהופיע למתן עדות מטעם המאשימה הודיע שהוא בא להעיד לטובת הנאשם וזאת בניגוד להודעתו במשטרה (ת/14). העד הוכרז כעד עויין והוגשה הודעתו במשטרה ת/14 14. בהודעה זו מציין העד שהוא שימש כבורר בין ברכאת והנאשם בכל הקשור לרכב נשוא אישום 1. הוא ציין שנאשם 1 היה חייב לברכאת 30,000 ₪ בגין הרכב נשוא אישם 1 ובאותו מעמד נאשם 1 הודה בהעברת הבעלות על שמו. סברי קאשור בעדותו ציין15 שנאשם 1 ידוע כזייפן "ומתעסק בדברים האלה". מהנסיבות הנוגעות לסולחה ניתן לומר שהיה מדובר ב"סולחה" רצינית שכן היו בה משתתפים רבים ואף ערב. 12. על בסיס הראיות הנ"ל הנני קובע שהוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם השתמש בייפוי כוח מזוייף. כפי שראינו לעיל, לעניין המילים "קבלת דבר" אין נפקא מינה אם הדבר התקבל בשביל עושה מעשה העבירה או בשביל אחר ואם הדבר התקבל ע"י עושה מעשה העבירה או אחר. משלא הורשה הנאשם להעביר את הרכב על שמו ומשעשה הנאשם שימוש בייפוי כוח שלא נחתם ע"י בעלת הרכב או מי שהחזיק בו בפועל (דודה של בעלת הרכב) ומשהעביר הנאשם את הבעלות על שמו,ללא כל הסכמה או היתר, הנאשם נחשב כמי שידע שהטענה הכוזבת היא אכן אינה אמת ויש בכך כדי לגבש את המסקנה בדבר קבלת דבר במרמה . עובדת היות יפויי הכוח בהם השתמש הנאשם בעיסקאות נשוא אישומים 2 עד 4 ת/9, ת/16, ת/22 ו-ת/37 מזוייפים 10 ראה קדמי ה"ש 9 דלעיל. 11 ראה קדמי בספרו שבה"ש 9 דלעיל עמ' 401. 12 ראה קדמי בספרו שבה"ש 9 דלעיל עמ' 402. כמו כן ראה ע"פ 115/77 לב נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד לב(2) 513 [1976-1978] 13 ראו פרוט' עמ' 36 ש' 14. 14 ראו עמ' 53 ש' 11-4 וכן גם עמ' 11 ש' 16-18 15 ראו ת/14 ש' 27-28 13. ראשית, ייאמר שלגבי אישום מס' 1 המאשימה לא הגישה לי כמוצג כל ייפוי כוח. היא הגישה ייפויי כוח לגבי אישומים 2-4. כל יפויי הכוח הנ"ל הנושאים את חותמתו של עו"ד אלעאפי הם מזוייפים ואלו טעמיי: הנאשם השתמש בייפויי כוח לצורך ביצוע שינוי במרשם כלי הרכב במשרד התחבורה, כאשר המבקש אינו מבצע בעצמו את הפעולה16. על ייפויי הכוח היה חתום עו"ד אבו אלעאפי כמי שמאשר את חתימות נותני ייפויי הכוח. הנאשם מסר לעניין ייפויי כוח אלה גירסאות סותרות. הוא גם לא הביא כעד מטעמו את עו"ד אבו אלעאפי , ככל שקיים אדם כזה, כדי שיעיד על הנסיבות בהן נחתמו ייפויי כוח אלה. לעניין ייפויי כוח אלה מסר הנאשם גירסה שקנה את ייפויי הכוח הללו ריקים כשהיתה עליהם חותמת עוה"ד בלי תאריך17. במקום אחר בעדות הנאשם הוא הודה שאינו יודע בוודאות שמדובר בעו"ד ומעולם הוא לא ראה מסמך שמדובר בעו"ד18. בחקירתו של הנאשם בביהמ"ש מסר גירסאות שונות, סותרות ומתחמקות לעניין יפויי הכוח הללו. אחת הגירסאות היתה שאת ייפויי הכוח רכש ממשרד של עו"ד נאסר אל ענני בסכום של 50 ₪ כל ייפויי כוח, מבלי להתעניין מי עוה"ד החתום על ייפוי הכוח19. גירסה אחרת היתה שעוה"ד הנ"ל ישב כביכול "אצלנו" קרי במשרד הנאשם כל היום וחתם על יפויי כוח 20. ממזכר של השוטר אריאל מזרחי אל ראש צח"ם רכב י-ם מסתבר שנעשה בירור בלשכת עוה"ד אם יש עו"ד בשם אבו אלעאפי והוברר שאין עו"ד כזה21. 14. מהאמור לעיל ניתן להסיק ולקבוע שהנאשם עשה שימוש ביפויי כוח שנועדו לאשר חתימותיהם של אנשים שמכרו את רכבם מבלי להיות נוכחים בעת המכירה. יפויי הכוח נשאו חותמת של עו"ד אלעאפי שלא היה רשום כעו"ד, ככל שבכלל קיים אדם בשם זה. מטבע הדברים אין טענה ש"נותני ייפוי הכוח" חתמו בפני עוה"ד על ייפויי הכוח, כאשר עו"ד מאשר את חתימתם, כך שהנאשם עשה שימוש בייפויי כוח מזוייפים בכל העיסקאות נשוא האישומים השונים כאשר בכולם עו"ד אלעאפי מאשר כביכול את חתימותיהם של כל הנוגעים בדבר בכל העיסקאות נשוא האישומים השונים, כאשר נותני ייפוי הכוח שבהם נעשה שימוש מעולם לא חתמו עליהם. לעניין עבירת שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה שבאישום 2 15. באישום 2 מיוחס לנאשם שב-8.5.01 בתחנת הדלק שבבית חנינה התעניינו הנאשם ואחר ברכישת רכב BMW מס' 8011808 שעאמר סולימן הציע למכירה. הנאשם והאחר ביקשו לערוך בדיקת תקינות לרכב וסולימן נעתר לבקשה. הנאשם נטל את מפתחות הרכב ונסע מהמקום . הנאשם השתמש בייפוי כוח בשמו של סולימן והציג אותו בפני עאמר חסונה. הנאשם הציע לחסונה את הבעלות ברכב בתמורה לקיזוז חוב כספי שהיה הנאשם חייב לחסונה. זה האחרון הסכים להצעה. ב-9.5.01 הציג הנאשם את ייפוי הכוח הכוזב ע"ש סולימן בסניף הדואר בגבעה הצרפתית ובהסתמך על ייפוי הכוח, הועברה הבעלות הרשומה ברכב מסולימן לחסונה, אלא שלמרות העברת הבעלות, המשיך הנאשם להחזיק ברכב ולא העבירו לחסונה. ב-16.5.01 שוב השתמש הנאשם בייפוי כוח מזוייף והעביר את הבעלות ברכב מחסונה על שמו שלו. הנאשם לא הסתפק באלה וב-9.6.01 ביישוב טירה, ערך הנאשם עיסקת חליפין עם יוסף סולטנה לפיה קיבל מסולטנה אוטובוס מסוג פיאט מס' 0184694 ובתמורה העביר לסולטנה את הרכב, 4 שיקים ע"ס 75,000 ₪ ו-5,0000 ₪ במזומן. מיוחס לנאשם שזייף 4 שיקים השייכים לאחמד טהה והעבירם לסולטנה. 16. אישום זה הוכח מעבר לכל ספק סביר ואלו טעמיי: אמנם המאשימה לא הביאה לעדות את סולימן, מי שהיה הבעל המקורי של הרכב נשוא האישום, אך הובאו עדים אחרים מהימנים שמעדותם ניתן ללמוד על השתלשלות העניינים המוזרה (בנימת המעטה) ועל העיסקאות הסיבוביות שערך הנאשם כדי להציג עיסקאות כשרות לכאורה, תוך הטעייתם של אנשים תמימים. בדיקה עניינית של גירסאותיו השונות מראות על שימוש במסמכים מזוייפים (יפויי כוח) ועריכת עיסקות שמהוות תרמית וקבלת דבר במרמה. המאשימה הגישה תעודת עובד ציבור (ת/36) ומסעיפים 1-2 ניתן ללמוד על תחילת השרשרת של העברת הבעלויות ברכב נשוא האישום. לפי טופס זה עברה הבעלות ברכב מסולימן לחסונה אף כי לא נעשתה כל עיסקה ביניהם. המאשימה הביאה כעדים מטעמה את עאמר חסונה ואת יוסף סולטנה. עאמר חסונה העיד שערך עיסקת חליפין עם הנאשם. חסונה נתן לנאשם רכב מסוג איביזה והנאשם רשם על שמו של חסונה את רכב ה-BMW הנ"ל. כך עברה הבעלות ברכב מסולימן לשמו של חסונה. לאחר כשבוע ימים, לפי ת/17 , הועברה הבעלות ברכב מחסונה לנאשם . במהלכים אלה טשטש הנאשם את מעשיו הפליליים. הרכב כביכול עבר על שם הנאשם מחסונה (ולא מסולימן) אך במקור היה הרכב של סולימן וזה לא היה לו כל קשר עיסקי עם חסונה. חסונה לא ידע מה אירע לרכב שכביכול הועבר לבעלותו, ואף לא ידע על עיסקאות נוספות שנעשו עם רכב זה, כפי שיפורטו להלן. יוסף סולטנה העיד על עיסקת חילופי רכב עם הנאשם. הוא העביר לנאשם אוטובוס וקיבל בתמורה את ה-BMW הנ"ל (כל זאת ללא ידיעתו של חסונה) ובנוסף לכך שיקים (שלאחר מכן התברר שהם ללא כיסוי) על סך של 75,000 ₪22 . העיסקה נעשתה בחוזה בכתב ת/39. השיקים היו מאדם בשם אבו טהא אלא שאדם זה כלל לא היה קשור או נוכח בעיסקה שבין הנאשם לבין סולטנה. זה האחרון הדגיש בחקירתו שהוא עשה את עיסקת החליפין רק מול הנאשם. לא ברור ולא הוכח כיצד הגיעו השיקים של אחמד טהא לידי הנאשם. כתב האישום ייחס לנאשם את זיופם של שיקים אלה, אך פרט זה לא הוכח ע"י 16 ראו מוצג ת/9 א' עד ד' 17 ראו הודעת הנאשם במשטרה ת/8 גיליון 5 ש' 4 18 ראו ת/8 גיליון 3 ש' 32-33 19 ראו פרוט' עמ' 174 ש' 13 ואילך. 20 ראו את חקירתו בעניין יפויי הכוח בעמ' 174-177 לפרוט' ובמיוחד עמ' 177 ש' 5-6. 21 ראו מוצג ת/34. 22 ראו צילומי השיקים שהוגשו כמוצג תביעה ת/ המאשימה. 8. הנאשם ניסה להציג גירסאות הלקוחות מסיפורי אלף לילה ולילה שהרכב נשוא אישום זה היה שייך למעשה לאדם בשם נידאל אסייד, מורה מא-רם וקצין במשטרה הפלסטינית שנהג לרשום את רכביו ע"ש עוזריו שהיו עאמר עדנאן וחסונה23, אלא שטענה זו לא הוצגה בפני חסונה ולא ניתנה לו הזדמנות להתמודד עם טענה אשר כזו. 9. בגירסה אחרת שמסר הנאשם, הוא ניסה בעדותו לקשור בין שני האישומים 2 ו-3 אף כי מדובר בשני כלי רכב שונים, אם כי שניהם מסוג BMW. הרכב נשוא אישום 2 מספרו 80-118-08 והרכב נשוא אישום 3 מספרו 80-716-08. לטענת הנאשם הוא הציע ליוסף סולטנה את ה-BMW שבאישום 3. אלא שאין קשר בין שני הרכבים ועניינו של אישום 2 לפי כל הראיות שהזכרתי לעיל ולהלן קשורות לרכב ה-BMW מס' 80-118-08. 10. הנאשם שלפנינו ב"עיסקאות" הסיבוביות הללו שבהן כרך אנשים שונים יצר מצב בו היו ברשותו כלי רכב ללא תשלום של כל תמורה. הוא דיווח על גניבת רכב ה-BMW נשוא אישום 3 (ולעניין זה אתייחס בהמשך הדברים כשאדון באישום 3), הטעה את סולטנה וטען בפניו שהרכב שהיה אמור לעבור ע"ש סולטנה כתוצאה מעיסקת החילופין הוא רכב שנגנב, וכך קרה מצב בו החזיק הנאשם הן ברכב ה-BMW נשוא אישום 2, והן באוטובוס שקיבל מסולטנה, בלי שנתן לסולטנה כל תמורה, לא רכב ולא כסף, שכן השיקים ע"ס 75,000 ₪ שהעביר הנאשם לסולטנה (ואשר היו כאמור משוכים ע"ש אחמד טהא) היו ללא כל כיסוי. מנגד, ניסה הנאשם, כאמור, לסחוט כספית את C בכל הקשור לרכב ה-BMW נשוא אישום 3 (ובאשר לכך יקויים דיון בנפרד). 11. הנאשם העלה בעדותו גירסה נוספת המתייחסת לאישה בשם אום C (שהיא אימו של עאמר C המוזכר באישום 3 שיידון להלן). אישה זו לא הופיעה לעדות שכן נטען שהיא נמצאת כיום בדובאי. לטענת הנאשם אישה זו עסקה ב"כישופים" וקנתה לה מוניטין בעיסוק זה. הנאשם ציין בעדותו שהיה נהג שלה ושהה עימה יומם ולילה24. לגבי אישה זו הוא טען שהיא גנבה ממנו את הרכב נשוא אישום 2. אלא שהנאשם לא הגיש כנגדה תלונה כלשהי למשטרה. 17. לא מצאתי כל ממש בגירסאותיו וטיעוניו של הנאשם, אשר לא רק שלא הוכחו, אלא שעל פניהן הן מתייחסות לאנשים שלא הובאו לחקירה ומאידך, העדים שכן הובאו לחקירה לא איששו את גירסאותיו המוזרות של הנאשם, אלא כולם טענו שהנאשם הונה אותם . השתלשלות העניינים שהוכחה מעבר לכל ספק סביר היא זו שעולה מפי קורבנותיו התמימים של הנאשם. מראיות אלה עולה שרכב שהיה בבעלותו של סולימן הוצע למכירה ע"י הנאשם לחסונה בתמורה לקיזוז חוב כספי שהיה חייב הנאשם לחסונה. זה האחרון הסכים להצעה. ב-9.5.01 פנה הנאשם לסניף הדואר בגבעה הצרפתית וביצע, תוך שימוש בייפוי כוח מזוייף, העברת בעלות ברכב הנ"ל מסולימן לחסונה. כבר בשלב זה עבר הנאשם עבירה של שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה שכן הוא קיזז חובו לחסונה באמצעות העברת הבעלות שביצע. אך הוא לא הפסיק לבצע עבירות באותו שלב. למרות העברת הבעלות, המשיך הנאשם להחזיק ברכב ולא העבירו לחסונה (כלומר היתה זו העברת בעלות על הנייר בלבד והחזקה ברכב לא הועברה). ב-16.5.01 שוב השתמש הנאשם בייפוי כוח מזוייף והעביר את הבעלות ברכב מחסונה על שמו שלו25. הנאשם לא הסתפק באלה וב-9.6.01 ביישוב טירה, ערך הנאשם עיסקת חליפין עם יוסף סולטנה לפיה קיבל מסולטנה אוטובוס מסוג פיאט מס' 0184694 ובתמורה העביר לסולטנה את הרכב, 4 שיקים ע"ס 75,000 ₪ ו-5,0000 ₪ במזומן. הנאשם לא הוכיח את מקור השיקים שנמשכו ע"י אדם בשם אחמד טהא וכיצד הם הגיעו לידיו. מכל מקום הנאשם לא העביר לסולטנה את רכב ה-BMW. הוא טען שהרכב נגנב והוא הותיר ברשותו אוטובוס שקיבל מסולטנה, כאשר זה האחרון למעשה לא קיבל כל תמורה עבור האוטובוס. הנני קובע שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את האישום השני בכל הקשור לעבירות של שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה. לעניין עבירת שימוש במסמך מזוייף וניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות שבאישום 3 18. באישום זה מיוחס לנאשם שביום 7.3.01 חתם עאמר C על חוזה לקניית רכב BMW שמספרו 80-716-08 מאת זוהר חי, הבעלים של מגרש המכוניות שיקגו. הצדדים הסכימו שהבעלות הרשומה ברכב תועבר לC רק כאשר הוא ישלם את התשלום האחרון בתמורה לרכב. הבעלות ברכב נותרה על שם הבעלים הקודם שלום לוי אך C קיבל את הרכב והשתמש בו. כתב האישום מייחס לנאשם שלפנינו שביחד עם נאשם 2, הם קשרו קשר שמטרתו להוציא במרמה כספים מC והם זייפו ייפוי כוח הנושא את שמו של שלום לוי לצורך העברת הבעלות הרשומה ברכב. ב-4.6.01 בסניף הדואר בגבעה הצרפתית, הציג נאשם 2 את יפויי הכוח המזוייף וביצע העברת בעלות ע"ש נאשם 2. ב-10.6.01 העביר נאשם 2 את הבעלות הרשומה לנאשם 1. ב-30.6.01 הודיע הנאשם למשטרה שהרכב נגנב. ב-2.7.01 התקשר נאשם 1 לC והודיע לו שהרכב שברשותו רשום כגנוב. נאשם 1 הציע לC להסדיר את רישום הבעלות ברכב תמורת 10,000 ₪ שישלם לו C. על הצעה זו חזר אחרי יומיים. 19. אף באישום זה הוכיחה המאשימה מעבר לכל ספק סביר את העבירות של שימוש במסמך מזוייף וניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזאת בראיות הבאות: C העיד שלא הכיר את נאשם 2 ומעולם לא ראה אותו. לפי עדותו של זוהר חי (בעל מגרש המכוניות שיקגו) ולפי המוצגים שהוגשו עולה שהמכונית עברה תחילה מבעלותו של שלום לוי למכוניות שיקגו (ת/25), וממכוניות שיקגו היא נמכרה לאבו טור שתילה (עאמר) שהיא אשתו של עאמר C (ת/26). אלא שבפועל בשל כך שלא שולמה מלוא התמורה של הרכב, לא נרשמה העברת הבעלות ע"ש הקונה , ולעניין זה נעשה זיכרון דברים (ת/28). מה שהוברר הוא שלמרות שC (באמצעות אשתו) רכש והחזיק ברכב הוא או אשתו לא הפכו לבעלי הרכב בשל כך שלא שולמה מלוא התמורה. הבעלות על הרכב נותרה ע"ש הבעל המקורי שלום לוי. אך מסתבר שמאחורי גבם של הרוכשים, הנאשמים עשו עיסקאות ברכב שעה שC לא ידע אף כי באותה עת הוא החזיק ברכב. כך הרכב הועבר 23 ראו פרוט' עמ' 182 ואילך. 24 ראו פרוט' עמ' 206-208 25 ראו ת/36. תחילה לבעלותו של נאשם 2 (אשר הודה באשמה ודינו נגזר) וזאת תוך שימוש ביפויי הכוח של עו"ד אבו אלעאפי, ולאחר מכן לבעלותו של נאשם 1. 4. הסיפור הקשור להעברת הבעלות ברכב מנאשם 2 לנאשם 1 היה מוזר ביותר. נאשם 2 טען שהיה זקוק לכסף לצורך בניית בית ולכן מכר את הרכב כאשר זמן קצר לפני כן רכש אותו, תוך שידע שיזדקק לכסף. 5. הנאשמים ניסו לטעון טענות למיניהן לעניין מעורבותה של אום C (אימו של עאמר) ברכישה, אך פרט לנוכחותה בעת ביצוע העיסקה עם זוהר חי לא היה לה כל קשר לרכישה. בעניין זה העיד מפורשות זוהר חי26. לכן, אינני רואה צורך לחזור על סיפוריהם של הנאשמים באשר למעורבות האישה הנ"ל. 6. יש לזכור שבכל הקשור לרכב זה, נאשם 2 הודה בחלקו בפרשה; הוא הורשע ודינו נגזר בכל הקשור לאישום זה שהיה האישום היחידי כנגדו . בכך, למעשה, הוא גם קושר את המיוחס לנאשם 1 בפרשה והופך את גירסתו של נאשם 1 הקשורה למעורבותה של אום C, אימו של עאמר C, לגירסה בלתי נכונה. 7. הנאשם שלפנינו דיווח על גניבתו של הרכב נשוא אישום 3 ביום 30.6.01. 27 הנאשם טען שמי שגנב את הרכב היה בעליו הקודמים-עאמר C. זה האחרון מסר הודעה מצמררת במשטרה28 כיצד הנאשם ניסה למעשה לסחוט אותו ולדרוש ממנו סכום של 10,000 ₪ כדי שתוסר התלונה על גניבתו של הרכב. אותו C הזדעזע ומייד כשנדרש לשלם את הסכום הכספי הוא ניגש למשטרה, שכן לא ראה כל סיבה לשלם את הסכום הנ"ל שנדרש לשלמו. C העיד שרכש את הרכב במגרש המכוניות שיקגו שבבעלותו של זוהר חי, עדות שאושרה ע"י זוהר חי. 20. העולה מכל האמור לעיל הוא שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספר סביר גם את האשמה שבאישום 3. מה שהוכח הוא שביום 7.3.01 רכש עאמר C (ע"ש אשתו) רכב BMW שמספרו 80-716-08 מאת זוהר חי, הבעלים של מגרש המכוניות שיקגו. הצדדים הסכימו שהבעלות הרשומה ברכב תועבר לC רק כאשר הוא ישלם את התשלום האחרון בתמורה לרכב. הבעלות ברכב נותרה על שם הבעלים הקודם שלום לוי אך C קיבל את החזקה ברכב והשתמש בו. הנאשמים 1-2 קשרו קשר שמטרתו להוציא במרמה כספים מC והשתמשו בייפוי כוח הנושא את שמו של שלום לוי לצורך העברת הבעלות הרשומה ברכב. ב-4.6.01 בסניף הדואר בגבעה הצרפתית, הציג נאשם 2 את יפויי הכוח המזוייף וביצע העברת בעלות על שמו. ב-10.6.01 העביר נאשם 2 את הבעלות הרשומה לנאשם 1. ב-30.6.01 הודיע הנאשם למשטרה שהרכב נגנב. ב-2.7.01 התקשר נאשם 1 לC והודיע לו שהרכב שברשותו רשום כגנוב ונאשם 1 הציע לC להסדיר את רישום הבעלות ברכב תמורת 10,000 ₪ שישלם לו C. בכך עבר נאשם 1 את העבירות של שימוש במסמך מזוייף בכוונה לקבל באמצעותו דבר וניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הנסיבות המחמירות מתבטאות בתחכום שבעבירה ובהיותה פרי מאמץ מתוכנן ושיטתי תוך שהנאשם 1 ביחד עם נאשם 2 (שהודה באשמה) עשו את העבירה. הנאשם , כאמור, לא הורשע בעבירת הזיוף המיוחסת לו באישום זה, כבאישומים אחרים, מפני שאין הוכחה שהוא ביצע את הזיוף. נאשם 2 הודה בכל העבירות שבאישום זה הכוללות את עבירת הזיוף, כך שקיימת האפשרות שהוא היה זה שביצע את הזיוף בעצמו. אישום 4 21. באשר לאישום 4, באישום זה מודה הנאשם29 כך שהוא מורשע בזה עפ"י הודאתו בכל העבירות שיוחסו לו באישום זה. בסיכום 22. לאור כל האמור לעיל, הנני מזכה את הנאשם מפאת הספק מעבירת זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר שבאישומים 1-3 כמו כן הנאשם מזוכה בזה מעבירת גניבת רכב שבאישום 2 לכתב האישום. הנני מוצא את נאשם 1 אשם בעבירות כדלהלן: קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 (רישא) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (4 עבירות נשוא אישומים 1-4), שימוש במסמך מזוייף לפי סע' 420 לחוק העונשין (4 עבירות נשוא אישומים 1-4), ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סע' 415 סיפא+ 25 לחוק העונשין (נשוא אישום 3). זיוף מסמך לפי סעיף 418 רישא לחוק העונשין (נשוא אישום 4 שבו הודה הנאשם). משפט פליליקבלת דבר במרמהמרמההתיישנות