1. התביעה היא תביעה לפיצויים, לאחר שהתובע נורה בראשו על ידי חיילי צה"ל כשהיה בדרך לביתו במחנה הפליטים ליד שכם ביום 17.01.1988 (להלן: האירוע), והבקשה שבפניי היא לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. התובע הגיש את תביעתו לבית משפט זה ביום 06.09.05, והמבקשת טענה כי התביעה התיישנה. בתגובה טען התובע כי מאחר והוא היה קטין בן 6 שנים בעת התרחשות האירוע, לא התיישנה תביעתו בעת שהוגשה, משכך יש לדון בה. הבקשה ונימוקיה 2. הבקשה היא לדחיית התביעה על הסף ובקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. הנימוקים לבקשה הינם כדלקמן: א. בהתאם לסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952, שהוסף במסגרת התיקון לחוק ונכנס לתוקף ביום 01.08.02, תביעת התובע התיישנה. הסעיף הנ"ל קובע כדלקמן - "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה." המבקש טען כי סעיף 5א(3) לחוק הינו חד משמעי, ובו נקבעה תקופת התיישנות של שנתיים בלבד בתביעות מהסוג שבנדון. באשר לאירועים שקרו לפני כניסתו לתוקף של התיקון, קובעת הערת שוליים(2) לחוק כי ביחס לאירועים אלה תימנה תקופת התיישנות בת שנתיים מיום 1.08.02, ובלבד שבכל מקרה לא תעלה תקופה זו על תקופת ההתיישנות המקורית ביום המעשה. במקרה דנן בו נטען לאירוע מיום 17.01.1988 המועד האחרון להגשת התביעה היה 1.08.04 או לכל המאוחר 1.09.04, בהתחשב בפגרת בתי המשפט, בעוד שהתביעה הוגשה לבית המשפט בפועל רק ביום 6.09.05, במועד זה ברי כי התיישנה למעשה עילת התביעה לטענת המבקשת. ב. הנתבעת טענה גם כי אין התובע נכנס לגדר החריג שבסעיף 5א(3) לחוק שקובע: "ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים." לטענתה, לשון החוק ברורה וחד משמעית. המבקש לקבל את אותה ארכה המנויה בסיפא של הסעיף, חייב להוכיח פוזיטיבית כי לא היתה בידו כל אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה. לאחר האירוע המשיך התובע את שגרת חייו ושגרת ילדותו, בסביבת משפחתו ובעזרתם, בהתאם לטענת התובע בכתב התביעה. התובע נזכר להגיש את תביעתו אחרי 17 שנה מיום האירוע וזאת בלי כל הסבר המתקבל על הדעת. אשר על כן, טוענת הנתבעת, כי ברור שלא ניתן לומר כי לא הייתה בידיו של התובע במשך 17 שנים אפשרות סבירה להגשת תביעה. ג. בנוסף, טענה הנתבעת, כי בסעיף 5 לכתב התביעה מציין התובע כי עבר טיפולים רפואיים במסגרת בית החולים אלאתחאד בשכם ואצל מומחים פרטיים בתחומים שונים, וכי משפחתו לוותה אותו לאורך כל הזמן ונאלצה לממן את הוצאותיו הרפואיות. לפיכך, טענה הנתבעת, כי במידה ואכן לא היה באפשרותו של התובע להגיש תביעתו במשך 17 שנים הרי שמשפחתו הייתה יכולה להגיש בשמו את התביעה עוד לפני שנים רבות . לפיכך טענה כי לא ניתן לומר כי לא הייתה בפי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו. ד. הנתבעת טענה גם, כי כבר בשנת 2000 היה התובע בגיר לכל דבר ועניין, והיה באפשרותו לנהל עניינו לרבות ענייניו המשפטיים, ואולם בחר התובע מטעמיו להמתין כמעט 6 שנים לשם הגשת תביעתו דנן. לטענת הנתבעת משך התובע את הגשת תביעתו כמה שניתן בתקווה לגרום לנתבעת נזק ראייתי כה גדול עד אשר למעשה לא תוכל להתגונן מפני התביעה דנן, והמדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב קיצוני, ומטעם זה בלבד דין התביעה להידחות על הסף. ה. הנתבעת טענה גם, שבהתאם להחלטת כב' השופט ארבל בבש"א 1575/05 (מחוזי נצרת) אחמד מוחמד רשיד נ. מדינת ישראל על התובע לשכנע את בית המשפט כי אכן במהלך כל התקופה לא היתה בידיו אפשרות סבירה להגיש את תביעתו לבית המשפט, לטענתה, התובע או מי מבני משפחתו כלל לא עשו ניסיון להגיש תביעת התובע במשך 17 שנים, כמו כן אין ספק כי לאורך כל התקופה הזו יכול היה התובע או מי מבני משפחתו לפנות לעורך דין על מנת שייצגו ויגיש תביעה בשמו. 3. בתגובת התובע לבקשה התייחס התובע לשאלה האם מדובר בפעולה מלחמתית בהתאם לסעיף 5 לחוק שפוטרת את המדינה מאחריות בנזיקין, וטען שלא מדובר בפעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק, שכן הקטין אינו יכול להוות איום של ממש ולהביא לסכנת חיים לחיילי צה"ל, משמע שאין מקום להחלת חוק הנזיקים האזרחיים על המקרה דוגמת המקרה דנן, ושיש להחיל את פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעניין ההתיישנות טען התובע כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות בהתאם לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958, בהתאם לחישוב זה הרי התובע היה קטין ביום בו ניזוק, ועל כן מחילים את סעיף 10 לחוק ולא מביאים בחישוב ההתיישנות את הזמן בו היה התובע קטין. התובע יליד 31.01.1982 ועל כן תביעתו מתיישנת רק אחרי 7 שנים מהיותו בן 18 שזה אומר 30.01.07, על כן טען שתביעתו טרם התיישנה. 4. הנתבעת הגישה תשובה לתגובת התובע ובה טענה שהתובע התעלם מטענת הנתבעת שהתביעה התיישנה וזאת לאור סעיף 5א(3) לחוק וקביעת מועד ספציפי להתיישנות התביעה, ולא ניסה להתמודד עימה. וכי אין כל רלוונטיות לדיון באותה טענה של פעולה מלחמתית לצורך הכרעה בבקשה דנן. בנוסף טענה הנתבעת בתשובתה כי בניגוד לנטען על ידי התובע פקודת הנזיקין אינה קובעת מועד להגשת תביעה אלא עילת תביעה, לפיכך המסגרת בו נקבע המועד להגשת התביעה הינו חוק ההתיישנות הכללי או במקרה דנן החוק בו הוראה ספציפית ומוגדרת לעניין ההתיישנות. לפיכך, מן המפורסמות הוא כי בקיומו של חוק ספציפי ובו הוראות התיישנות ספציפיות ישנה חובה לעמוד במועדים הקבועים בחוק הספציפי. 5. התובע התבקש על ידי בית המשפט ביום 30.08.06 להגיש השלמה לתגובתו בה יתייחס באופן ספציפי לטענת ההתיישנות הנסמכת על סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, ללא קשר לשאלה האם מדובר בפעולה מלחמתית אם לאו. התובע הגיש השלמת תגובה לבקשה ובה טען נגד חוקיות סעיף 5א(3) לחוק בהיותו פוגע בזכות התביעה ובזכות הגישה לערכאות כלפי מי שהמדינה עוולה כלפיהם והסבה להם נזק. התובע טען גם, כי על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת שניתן לו בסעיף 5א(3) לחוק, שכן אביו של התובע פנה לעו"ד וליד אבו הלאל מירושלים במשך 5 שנים עם כל החומר הרפואי על מנת לטפל בתביעתו, והאב סבר בתום לב שהכל הולך כסדרו ונתן את האמון המלא לעורך הדין וסבר כי הוגשה תביעה. עורך הדין לא עשה מאומה על מנת לקדם את עניינו של התובע ולא טרח להגיש תביעה, ובכל פעם שהיה האב מברר טלפונית עם עורך הדין הוא היה מרגיע אותו כי העניין בטיפול ושלא ידאג. לאחר שנים רבות ומשהתברר לאביו של התובע כי אין קידום בעניין בנו העביר את התיק לעו"ד חסן ח'טיב על מנת לייצגו בתביעה. האב צירף תצהיר שמעיד על אמיתות דבריו. לאור האמור לעיל, טען התובע כי בנסיבות העניין האיחור בהגשת התביעה לא היה בידי התובע או אחד ממקורביו, ועל כן יש להפעיל את שיקול הדעת ולהאריך את תקופת ההתיישנות בשלושה שנים נוספות. התובע טען בנוסף, כי סעיף 5א(3) לחוק הינה הוראה לא ממצה ומעורפלת, שותקת במקרים מסוימים במיוחד כדוגמת המקרה דנן, הרי לפי לשון הסעיף אין התייחסות כלל לקטין ממתי מתחיל מרוץ ההתיישנות לגביו, לא נאמר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום 1.08.02. עניין הקטין הוזכר לטענתו רק בעניין ההארכה, ולא מובן למה התכוון המחוקק ליום המעשה לגבי הקטין, האם לאירועים שאירעו לאחר שנת 2002? טען התובע שבזה החוק שותק. לטענתו, ההוראה היחידה המתייחסת לאירועים שארעו לפני 2002 הינה הערת שוליים 2 לחוק כי ביחס לאירועים אלה תמנה תקופת ההתיישנות בת שנתיים מיום 1.08.02, אך אין לטענתו התייחסות לגבי מי שהיה קטין ביום המעשה. על כן טען התובע כי אין ההוראה מתייחסת לקטין, ועל כן יש להחיל את הדין הכללי של ההתיישנות, ובמיוחד הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות המתייחסת לעניין קטין. 6. תשובת הנתבעת לנטען לעיל היתה כי בית המשפט העליון בהחלטותיו לא ראה בחוק ובסעיף 5א(3) כנוגד את חוקי היסוד במדינת ישראל. טענה גם, כי הוראת הסעיף ברורה ומפורטת ומעניקה לבית המשפט הנכבד כלי ראוי לדחיית התביעה, מקום בו לא עשה התובע דבר לקדם עניינו. הנתבעת טענה כי במידה ונפגעו זכויותיו של התובע כתוצאה מרשלנותו של עורך הדין מירושלים עליו לפנות באמצעים המשפטיים המקובלים לבירור תלונתו, ואולם אין לגלגל את מחדלו של התובע בניהול עניינו ובהתיישנות תביעתו לפתחי הנתבעת. 7. התובע כאמור לא הגיש בקשה להארכת מועד ההתיישנות בהתאם לסיפא של סעיף 5א'(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952, יחד עם זאת טענותיו של התובע באותו עניין פורטו בהרחבה בתגובותיו שהוגשו במסגרת הבקשה הנדונה לדחיית התביעה על הסף, ואף הוגש תצהיר מטעם אביו של התובע באשר לסיבה שבגינה כנטען חל עיכוב בהגשת התביעה. בנסיבות אלו, יש להתייחס לתגובותיו של התובע על נספחיהם כבקשה להארכת מועד ההתיישנות בהתאם לסעיף 5א'(3) סיפא לעיל. 8. אמנם לא נקבע דיון בבקשה, ואמנם לא נשמעה חקירתו הנגדית של אביו של התובע על תצהירו, אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה אני מגיעה כפי שיפורט בהמשך, גם בהנחה שכל מה שנטען בתצהירו של האב הוא נכון ואמת. 9. סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) נכנס לתוקף ביום 1.8.2002, והוא קובע תקופת התיישנות מקוצרת בת שנתיים בתביעות נזיקים כנגד המדינה. בהערת שוליים של הסעיף דלעיל נקבע כי במקרה שהמעשה נשוא התובענה אירע לפני יום 1.8.02 והתביעה בגינו טרם התיישנה, הרי יש למנות תקופת התיישנות של שנתיים מיום 1.8.02, היינו מיום כניסתו לתוקף של אותו סעיף. בדברי ההסבר של אותו סעיף פורט ההגיון העומד מאחוריו, כשהמחוקק ראה לנכון לקבוע הסדר מיוחד לעניין תקופת ההתיישנות של התביעה נגד המדינה, והוא נחקק על רקע הקשיים שעמדו בפני המדינה בהתמודדות מול תביעות שהוגשו נגדה בגין פעולות כוחות הביטחון שלה בשטח הרשות הפלסטינית. השיקולים שעמדו מאחורי חקיקת אותו סעיף פורטו בהרחבה באותו הסבר להצעת חוק לטיפול בתביעות בשל כוחות הבטחון ביהודה ושומרון וחבל עזה, התשנ"ז - 1997. בהתחשב בעובדה כי אותו סעיף נחקק אך לאחרונה, ונכנס לתוקפו בשנת 2002 יש להניח כי עמדו בפני המחוקק הוראות חוק ההתיישנות, בדבר תקופת התיישנות של 7 שנים, וע"י חקיקת אותו סעיף ביקש המחוקק לקבוע תקופת התיישנות מיוחדת וספיציפית בת שנתיים לתביעות כנגד המדינה. ברור כי ההסדר המיוחד גובר על ההסדר הכללי שבחוק ההתיישנות, לפיכך יש לפעול בהתאם לסעיף 5א(3) לעיל, ולקבוע כי תקופת ההתיישנות המחייבת במקרה דנן, היא שנתיים בלבד. 10. המחוקק נתן לשיקול דעתו של בית המשפט האפשרות להאריך את המועד שנקבע לעיל לתקופה של שנה נוספת במידה וישתכנע בית המשפט כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את התביעה בתוך התקופה האמורה. 11.באשר לתביעות קטינים, נקבע בסעיף 10 לחוק ההתיישנות כי לא יובא בחישוב תקופת ההתיישנות הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע, הניזוק 18 שנים. בסעיף 5א(3) דלעיל נקבע כי: "היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". נשאלת כעת השאלה האם הוספת הסיפא של סעיף 5א(3) מהווה הסדר ספיציפי מחייב לעומת ההסדר הכללי הנקבע בסעיף 10 לחוק ההתיישנות. הפסיקה התייחסה לנושא זה, ואני מפנה באותו עניין להחלטתו של כב' השופט ארבל בבית המשפט המחוזי בנצרת בבשא 1575/05, שם צוטטה פסיקה של בית המשפט העליון שניתנה בתביעה על פי הוראות חוק הנכים ברע"א 166/83 בן הלל נגד קצין התגמולים, פד"י לח' 3 עמ' 13 שם הוחלט על ידי כב' השופט (כתוארו אז) ברק כדלקמן: "אכן, התשובה על שאלות אלה לא תמיד קלה היא. מתחייב, על פיה בחינת מהותו של ההסדר הספיציפי, ונקיטת עמדה בשאלה מהו תחום ההפרטות של הסדר זה, ועד כמה יש ללמד מהסדריו היוצרותו של תחום המוסדר על ידו (בין במפורש, בין במשתמע, בין בהסדר חיובי ובין בהסדר שלילי) והדוחק את תכולתם של דיני ההתיישנות הכלליים, אך טבעי הוא שכל הסדר ובחינתו שלו, וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו." באותה החלטה של כב' השופט ארבל, בבש"א 1575/05, נקבע כי ההסדר שנקבע בסיפא של סעיף 5א(3) גובר על ההסדר הכללי שנקבע בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, כך שתביעתו של אדם שהיה קטין בעת המעשה תתיישן לאחר חמש שנים לכל היותר מיום המעשה. המעשה נשוא התביעה אירע בשנת 1988, כשהתובע היה בן 6 שנים בלבד. בהערת השוליים השנייה של סעיף 5א(3), נקבע כי המועדים האמורים בסעיף קטן זה, יימנו לעניין תובענה שעילתה מעשה שאירע לפני יום 1.8.02 וטרם התיישנה, מיום 1.8.02. תביעתו של התובע ביום 1.8.02 טרם התיישנה לפי דיני ההתיישנות שהיו קיימים ערב חקיקת אותו סעיף, היות וטרם עברו שבע שנים מאז שהגיע התובע לגיל 18, לפיכך על פי סעיף 5א(3) והערת השוליים דלעיל תתיישן תביעתו של התובע שהיה קטין בעת המעשה, לאחר שנתיים מיום 1.8.02. היינו, מיום 1.8.04, בעוד שהתביעה בפועל הוגשה לביהמ"ש ביום 6.9.05. 12.כאמור, טוען התובע בהשלמת התגובה שלו, כי קיימות נסיבות המצדיקות את הארכת המועד להגשת התביעה בשנה נוספת (או בשלוש שנים), לפי הסיפא של סעיף 5א(3) מהטעמים שפורטו בתצהירו של אביו של התובע, מר סלימאן חסן אבו סלים. המדובר בתצהיר תמציתי וקצר, לפיו אביו של התובע מסר את הטיפול בתיק לעו"ד וליד אבו הלאל מירושלים, אשר לא עשה מאומה במשך חמש שנים, וכי כל פעם שפנה אביו של התובע לאותו עו"ד, נמסר לו כי התיק בטיפול ואין מה לדאוג, ולאחר שהאבא התייאש, לטענתו, פנה למשרד עוה"ד והתברר לו כי לא נעשה מאומה, ולכן נמשך התיק והועבר לבא כוחו הנוכחי של התובע. כבר נפסק כי רשלנותו או מחדלו של עוה"ד אינו מהווה נימוק מיוחד להארכת מועד שנקבע בחיקוק. על פי הסיפא של סעיף 5א(3), על המבקש הארכת מועד לשכנע את בית המשפט כי לא הייתה בידיו אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה. התובע ישב בחיבוק ידיים משך שנים ארוכות, כשהמעשה, כאמור, אירע בשנת 88', היינו כ-17 שנה לפני הגשת התביעה. גם אם נניח כי התיק "שכב" במשרד בא כוחו הקודם של התובע במשך 5 שנים, הרי לא ניתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא הוגשה התביעה במשך 12 שנים מעבר לחמש השנים שבהן היה התיק בטיפולו של אותו עו"ד. גם לא ניתן הסבר המניח את הדעת מדוע התובע ואביו ישבו בחיבוק ידיים במשך 5 שנים, תקופה שאינה סבירה בכל קנה מידה, ולא דאגו לברר לעומק מה נעשה בתיק, והסתמכו על עו"ד שמסר להם מדי פעם שהעניין בטיפול, ומדוע אביו של התובע לא ניגש במועד מוקדם יותר למשרדו של בא כוחו הקודם, כדי לראות ולבדוק מה נעשה בתיק בנו התובע על ידי אותו עו"ד. בנסיבות אלו, וגם בהנחה שכל מה שנאמר בתצהירו המקוצר של אביו של התובע היה נכון, לא שוכנעתי כי לא הייתה בידיו של התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו טרם חלוף תקופת ההתיישנות, ובמשך 17 שנה שעברה מאז האירוע ועד היום, אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות כמבוקש. 13. באשר לטענתו של התובע כנגד חוקיות סעיף 5א(3) לחוק, בהיותו פוגע בזכות הגישה לערכאות, אין לקבל את הטענה. העיקרון העומד מאחורי קיצור תקופת ההתיישנות, הוסבר היטב בדברי ההסבר של הכנסת, ומטרתו הייתה לאזן בין האינטרס של המדינה, להתמודד עם התביעות המוגשות נגדה בעקבות פעולות כוחות הביטחון, מול האינטרס של הנפגעים לקבל תרופה מן המדינה, ויש בהסדר שנקבע בסעיף 5א(3)כדי להגשים את האיזון הראוי בין שני אינטרסים אלו, ולא ראיתי כי אותה הוראה פוגעת באופן מהותי בזכות הגישה לערכאות, עד שניתן יהיה לקבוע כי היא עומדת בניגוד ל"פיסקת ההגבלה" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוראות מעין אלו, המקצרות את תקופת ההתיישנות, נמצאות במספר חיתוכים, דוגמת חוק חוזה הביטוח הקובע תקופת התיישנות של שלוש שנים, או חוק התובלה האווירית הקובע תקופת התיישנות של שנתיים, או חוק הנכים (תגמולים ושיקום) הקובע תקופת התיישנות של שלוש שנים וכו'. 14. באשר לטענתו של התובע לפיה חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) אינו חל על המקרה הנדון, אלא חלים עליו דיני הנזיקין הכלליים, מאחר ולא מדובר בפעולה מלחמתית. טעות בידיו של ב"כ התובע, הרי תביעת נזיקין בגין נזקי גוף שנגרמו על ידי כוחות ביטחון בתחום הרשות הפלסטינית, יתבררו רק בהתאם לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), ללא קשר לשאלה אם המדובר בפעולה מלחמתית אם לאו. היות הפעולה פעולה מלחמתית, היא אחת השאלות שבמחלוקת בתיק הנדון, והיא אך מהווה טענת הגנה מטעם המדינה בהתאם לסעיף 5 לאותו חוק. 15. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי תביעתו של התובע התיישנה, והיא נדחית מטעם זה. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. קטיניםנזיקיןהתיישנות