השופטת ט' שטרסברג-כהן השאלה לדיון ולהכרעה בערעור שלפנינו היא לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענת התיישנות של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שהיא עבירת ברירת משפט, על-פי הודעת תשלום קנס. תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים 1. המערער עבר עבירות קנס שהן עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט. המערער לא שילם את הקנסות ובשל כך סירבה רשות הרישוי לחדש את רישיון הנהיגה שלו. המערער לא השלים עם הגזרה ופנה לבית-המשפט לתעבורה בבקשה לביטול הקנסות מפאת התיישנותם. בהסכמה, הצטמצם הדיון אך ורק לשאלת סמכותו של בית-המשפט לתעבורה לדון בטענת התיישנות הקנסות, שהועלתה על-ידי המערער. בית-המשפט לתעבורה קבע, כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה. על כך הגיש המערער ערעור לבית- המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בית-המשפט המחוזי פסק, כי העניין יובא בפני בית- המשפט המוסמך, שהוא - בהתחשב בסעד המתבקש - בית-משפט השלום. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוא נושא הערעור שלפנינו. דיון 2. עבירת תעבורה שעונשה קנס נקבעה בסעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי) כ"עבירת ברירת משפט". כאשר נעברת עבירת ברירת משפט, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום קנס לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית-משפט לתעבורה (סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי). המערער לפנינו לא עשה אף אחד מאלה. לא שולם הקנס ולא ניתנה הודעה על רצון להישפט על העבירה בבית-משפט, מחויב מי שאליו הופנתה ההודעה בתשלום כפל הקנס (סעיף 229(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). שילם מקבל ההודעה את הקנס, "רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית-המשפט, הורשע ונשא את עונשו" (סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי). אין הוראה בחוק הקובעת מה דינו של מי שאינו משלם את הקנס, אינו מבקש לבטלו ואינו מודיע על רצונו להישפט, אולם נקבע בפסיקת בית-משפט זה לא מכבר, כי רואים את מקבל הודעת תשלום הקנס כמי שהורשע בדינו, במועד שבו הוא מחויב בתשלום כפל הקנס (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו [1]). ממועד זה הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות (שם, בעמ' 549 לפסק-דינו של השופט מצא). לפיכך אין להבדיל בין עונש קנס שהוטל בפסק-דין ובין עונש קנס שהוטל מכוח הודעת תשלום קנס, שלא ביקשו להישפט על העבירה הקבועה בה. אם כן, למי נתונה הסמכות לדון בהתיישנות עונשים? 3. הוראת התיישנות עונשים קבועה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע, לאמור: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים". קנס שלא שולם במועדו - הן זה המוטל על-פי הודעת קנס והן זה המוטל בעקבות הרשעה בבית-משפט - נגבה על-פי פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר על-פי סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הן בפקודת המסים (גביה) והן בחוק סדר הדין הפלילי אין כל הוראה המסדירה את אופן העלאת טענת התיישנותו של עונש והקובעת איזו ערכאה מוסמכת לדון בטענה כזו. בפסיקת בתי-המשפט השלום והמחוזי שנדרשו לסוגיה, מסתמנות עמדות שונות וניתן למצוא בה תשובות שונות לשאלה שלפנינו. בית-משפט זה טרם אמר את דברו בסוגיה זו. ניתן להעלות שלוש אפשרויות באשר לערכאה המוסמכת לדון בהתיישנותו של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שלא נשפטו עליה: האחת, בית-המשפט לתעבורה; השנייה, בית-המשפט האזרחי; השלישית, בית-המשפט הגבוה לצדק. לבחינת אפשרויות אלה אפנה עתה. 4. יש הגורסים, כי הסמכות לדון בטענת התיישנותו של קנס נתונה לבית-המשפט לתעבורה, המוסמך לשפוט את מקבל הודעת תשלום הקנס ולחייבו בתשלום הקנס. גישה זו אינה נקייה מספקות. ראשית, כאמור לעיל, קנס שהוטל בהודעת תשלום קנס על עבירת ברירת משפט, כמוהו כפסק-דין מרשיע של בית-משפט לתעבורה שהטיל על המורשע עונש קנס. כפי שאין בית-משפט שסיים מלאכתו נדרש לפסק-הדין שנתן בהיעדר הוראה חוקית מפורשת (ראו ע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' ג'עפרי [2], בעמ' 430), כך - מקל וחומר - שאין הוא נדרש להליכים של בי-וע פסק-הדין שנתן, ובמקרה דנן, גביית הקנס. כלל זה יפה הן לגבי בית-משפט שדן בעניינים פליליים והן לגבי בית-משפט שדן בעניינים אזרחיים. קיימות הוראות מפורשות המקנות סמכות לבית- משפט להידרש בשנית - במקרים מיוחדים - לפסק-דין שניתן על-ידיו (סעיף 87 לחוק העונשין, המקנה סמכות לבית-המשפט לדחות את מועד בי-וע העונש וסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, המקנה סמכות לבית-המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק-הדין). אין הוראה מפורשת בחוק כלשהו המקנה סמכות לבית-המשפט לתעבורה לדון בטענת התיישנותו של עונש. משכך ולאור העיקרון האמור, אין בית- המשפט לתעבורה מוסמך לדון בטענת התיישנות של קנס שנגזר על-פי פסק-דין שנתן ושל קנס שהוטל על-פי הודעת תשלום קנס, שכמוהו כעונש שנגזר בבית-המשפט לתעבורה. שנית, גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. לפיכך הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד. שלישית, בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל-פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית-משפט הדן בעניין אזרחי. רביעית, נושא ההתיישנות מעלה שאלות שונות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית-המשפט האזרחי לערכאותיו. חיזוק לאופייה האזרחי של הסוגיה ניתן למצוא בעובדה, כי בהליך של בירור סוגיית התיישנותו של העונש, אין התביעה המשטרתית - שהיא המייצגת את המדינה המאשימה בהליך פלילי - מוסמכת לייצגה עוד, ועל-פי סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 המדינה תיוצג על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או על-ידי בא-כוחו. לאור האמור, אין אני סבורה כי בית-המשפט לתעבורה מוסמך לדון בהתיישנותם של הקנסות שבענייננו. 5. אפנה כעת לבחון את האפשרות שהעניין יידון במסגרת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. כאן ראוי להדגיש, כי אף שתכלית בקשתו של המערער היא לבטל את החלטת רשות הרישוי שלא לחדש את רישיונו, הרי הלכה למעשה, לא כך הוגשה הבקשה מלכתחילה. המערער פנה לבית-המשפט לתעבורה בבקשה להצהיר כי הקנסות התיישנו. בכך תחם הוא את גדר המחלוקת ואת סוג הבקשה ומאפייניה. אין בבקשה תקיפה ישירה או עקיפה של החלטת רשות הרישוי שלא לחדש את הרישיון, החלטה שלכאורה הייתה הרשות מוסמכת לקבל על-פי תקנה 172ב לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. כבר מטעם זה, אין העניין מתאים להידון בפני בית-המשפט הגבוה לצדק. אכן, תקיפת החלטה מינהלית כזו, יכול שתיעשה במסגרת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, אולם לא זה המקרה שלפנינו. גם אילו ניתן היה לראות בבקשת המערער "עתירה מינהלית" - ואינני סבורה שכך הוא - עדיין יש לתת את הדעת על כך שהכרעה בשאלת התיישנותו של קנס אינה הכרעה אוטומטית והיא מצריכה בירור עובדתי. נושא מירוץ ההתיישנות מעלה שאלות, כגון מתי החל המירוץ, האם נפסק הוא בדרך כלשהי, האם החל מחדש, האם לגבי כל העבירות הנדונות חלפה תקופת ההתיישנות ועוד כהנה וכהנה שאלות עובדתיות (ראו, למשל, בג"ץ 1618/97 הנ"ל [1]). גם מטעם זה ראוי ששאלת התיישנותו של הקנס תידון בפני הערכאה שלה הכלים והאמצעים הדרושים לשם קביעת התשתית העובדתית לצורך הכרעה (ראו: בג"ץ 2513/92 חדד נ' המועצה המקומית רמת השרון [3], בעמ' 298; בג"ץ 781/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [4], בעמ' 457). 6. מסקנתי היא אפוא כי על עניינו של המערער להתברר בפני בית-משפט אזרחי, שבענייננו, על-פי הסעד המבוקש, הוא בית-משפט השלום. הסעד ההצהרתי המתבקש בענייננו הוא מסוג הסעדים שאותם מוסמך בית-משפט זה ליתן ובידיו מצויים הכלים לערוך את הבירור הנדרש לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות. 7. אשר-על-כן אני מציעה לדחות את הערעור. השופט מ' חשין אני מסכים. השופט ע' ר' זועבי אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן. קנסהתיישנות