כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ייצור מזון בלתי ראוי לצריכת אדם ומזון שנמצא בו דבר שאינו צריך להימצא בו, לפי סעיפים 2(3) ו- 2(4) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (צו בדבר איכות מזון) התשי"ח - 1958, בצירוף סעיף 39(ג)(4) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח- 1957. על פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש נובמבר 2008 רכשה המתלוננת תבלין אורגנו מתוצרת נאשמת מס' 1. לאחר שפתחה את האריזה הבחינה המתלוננת כי נמצא בה גלל של מכרסם. נאשם מס' 2 הינו הבעלים והמנהל של נאשמת מס' 1. בפתח ישיבת ההקראה העלתה ב"כ הנאשמים טענת התיישנות. הסניגורית פירטה כי קודם להגשת כתב האישום נמסרה לנאשמת מס' 1 הודעה על הטלת קנס מנהלי קצוב. ביום 5/4/2009 הודיעה הנאשמת כי ברצונה להישפט על העבירה. לטענת ב"כ הנאשמים, משהוגשה בקשה להישפט בגין העבירות היה על המאשימה לפעול על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"), ולשלוח לנאשמים הזמנה להישפט בתוך שנה מיום שהתקבלה ההודעה. מאחר והמאשימה לא מילאה אחר המוטל עליה, אלא הגישה את כתב האישום לבית המשפט רק ביום 26/4/2012, כשלוש שנים לאחר משלוח הודעת הנאשמת 1 על רצונה להישפט, העבירות התיישנו. המאשימה בתגובתה אינה חולקת על התיאור העובדתי שפירטה ב"כ הנאשמים. עם זאת סבורה המאשימה כי יש לדחות את טענת ההגנה, וזאת בשל הנימוקים הבאים: יש לבחון את הסוגיה במסגרת הנורמטיבית הקבועה בחוק העבירות המנהליות תשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות" או "החוק"), ולא בזו הקבועה בחסד"פ. על פי הוראת סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המנהליות יש לראות את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין. מאחר והקנס הוטל עוד ביום 26/2/2009 הרי שהעבירה לא התיישנה. סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המנהליות מורה עוד כי חלוף מועד התיישנות שנקבע בכל חיקוק אינו מונע הגשת כתב אישום כנגד מי שביקש להישפט. הסוגיה שבמחלוקת נדונה בפסיקת בתי הדין לעבודה, והוכרעה לכאן ולכאן. המאשימה מבקשת לאמץ את הפסיקה התומכת בגישתה. פרשנותה של ההגנה מהווה תמריץ להגשת בקשות להישפט, לנוכח סד הזמנים הצפוף בו תימצא המאשימה. דיון: על מנת להכריע בסוגיה שבמחלוקת יש לבחון את הוראת סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות, המורה כדלהלן: "א. אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין ב. לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד. ג. 1. לענין התיישנות עונש כאמור בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עונש, לפי הענין, יראו את המועד הקבוע לתשלום הקנס המינהלי כמועד שבו פסק הדין נעשה חלוט. 2. על אף האמור בפסקה (1), לא יחלו בגביית קנס מינהלי שהוטל בשל עבירה מסוג עוון, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שהוטל הקנס או מיום הפסקת הביצוע, לפי המאוחר, עברו חמש שנים." במסגרת תיקון מס' 11 לחסד"פ נקבעו הוראות הקוצבות פרקי זמן קצרים להגשת כתבי אישום בעבירות קנס. כך, סעיף 225א לחוק האמור מורה כי בנסיבות רגילות תתיישן עבירת קנס בתוך שנה, וסעיף 230 מורה כי יש לזמן למשפט מי שביקש להישפט בתוך שנה מיום שהתקבלה הודעתו. בדברי ההסבר להצעת החוק פורט הרציונל העומד בבסיס פרקי הזמן הקצרים הנ"ל: "עבירות קנס ועבירות של ברירת משפט הינן עבירות קלות יחסית. יש לאפשר לאזרח להציג את הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו ולהשוות את תקופת ההתיישנות לזו הקבועה לגבי העבירות הקלות ביותר, מסוג חטא. לפיכך מוצע להוסיף בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החוק), הוראה הקובעת, כי בעבירות אלה תהיה תקופת ההתיישנות שנה אחת בלבד מיום ביצוע העבירה, ולאחריה לא ניתן יהיה עוד להגיש כתב אישום או למסור הזמנה או הודעת תשלום קנס." (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 11), התשמ"ט-1989, ה"ח 1937 מיום 26/6/1989). פרקי זמן קצרים נקבעו לא רק לרשויות התביעה, אלא גם לנאשמים. לענייננו, פרק הזמן שנקצב להגשת הודעה על רצון להישפט עומד על 90 יום בלבד (סעיף 229(א)(2) לחסד"פ). בדומה לעבירות הקנס ה"רגילות", גם העבירות המנהליות הינן עבירות קלות יחסית: "עבירות מנהליות הן בדרך כלל עבירות קלות יחסית, אשר הטיפול בהן אמור להיות מהיר ויעיל." (סעיף 9 להצעת חוק העבירות המנהליות (תיקון מס' 4), התשס"ב-2001, ה"ח 3063 מיום 26/12/2001). נראה כי עבירות הקנס המנהליות הינן חמורות עוד פחות מעבירות הקנס האחרות: "אחת המטרות שביסוד קביעתן של עבירות כעבירות מינהליות היא להבדילן מעבירות פליליות. טעם הדבר הוא מתן אפשרות למי שעבר עבירה מינהלית לשאת בתשלום קנס מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית (בג"ץ 5537/91 הנ"ל [2], בעמ' 508). המדובר בעבירות אשר אין בהן, על-פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון. לפיכך, בצד היתרון של הקנסות המינהליים בהקטנת העומס של ניהול משפטים בגין עבירות אלה המוטל על התביעה ועל בתי-המשפט, נמנעת גם הדבקת תווית של הרשעה בפלילים על מי שעבר עבירה מינהלית..." (בג"ץ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1) 468, 479) ואכן, בעוד תוצאת תשלום הקנס בעבירת קנס הינה הרשעה אשר רישום פלילי בצידה (סעיפים 223(ב) ו- 229(ח) לחסד"פ), הרי שתוצאת תשלום הקנס המנהלי הינה מחיקת העבירה (סעיף 23 לחוק). כמו כן, על פי הוראות החוק מתיישן העונש בגין קנס מנהלי בשל עבירה מסוג עוון בתוך מחצית פרק הזמן בו מתיישן העונש שהוטל בגין עבירת קנס אחרת מסוג עוון (סעיף 22א(ג)(2) לחוק העבירות המנהליות אל מול סעיף 10(2) לחסד"פ). ביטוי נוסף לקולתן של העבירות המנהליות ניתן למצוא בסדרי הדין הנוקשים יותר שנקבעו בנוגע לעבירות המנהליות ביחס לעבירות הקנס האחרות. כך, המועד הקצוב להגשת בקשה להישפט בגין עברה מנהלית עומד על 30 יום בלבד (סעיף 8(ג) לחוק), שליש מן המועד הקצוב להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שאינה מנהלית (סעיף 229(א)(2) לחסד"פ). בנוסף, עד לתיקון מספר 4 לחוק העבירות המנהליות לא היה בית המשפט מוסמך להאריך את המועד להישפט בגין קנס מנהלי (עפ"א 1004/01 קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"ע לח (2003) 181), מה שאין כן ביחס לעבירת קנס אחרת (סעיף 230 לחסד"פ). בעקבות התיקון האמור בית המשפט אמנם הוסמך להאריך את המועד להישפט גם בעבירות מנהליות, אולם הדבר נעשה במשורה רבה ביותר ובצמצום רב מאוד (ראו לדוגמא: (בד"ע ת"א) 31368-06-10 אופק מ.ב. חב' לניהול ואחזקה בע"מ נ' מדינת ישראל 19/07/2012, ש (בד"ע ת"א) 28619-08-11 לאלום נ' מדינת ישראל 22/04/2012). הקפדה יתרה זו על סד זמנים קצר מבטאת מתן עדיפות להקטנת העומס על התביעה ועל בתי-המשפט בגין העבירות המנהליות, אשר הינן עבירות קלות יחסית, על פני בירורן לגופן, ומדגישה את הצורך לקיים את המשפט בסמוך ככל שניתן למועד האירוע, ולא לאחר שחלף פרק זמן ניכר. יודגש, כי הקביעה בעפ"א 1004/01 הנ"ל, לפיה סדרי הדין קבועים בחסד"פ המרחיבים את סד הזמנים אינם חלים על עבירות מנהליות, אינה שוללת את תחולתם של תקופות ההתיישנות שנקבעו בחסד"פ ביחס לעבירות המנהליות, וזאת משני טעמים: ראשית, סעיף 22א(ב) הנ"ל לחוק מחיל על העבירות המנהליות את תקופות ההתיישנות שנקבעו "בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפליליאו בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה..." (הדגשה הוספה - מ.כ.). הוראות ההתיישנות הקבועות בסעיפים 225א(א) ו 230 לחסד"פ, קבועות ב"חיקוק אחר" לסעיף 9 לחסד"פ, וככאלו עומדות הן בתוקפן. שנית, "ההתיישנות בפלילים היא אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של הנאשם במסגרת זכותו החוקתית לחירות, הנתונה לו במשפט החוקתי" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל 14/1/2010). ככזו, יש להבחין היטב בינה ובין קביעות ביחס לפרוצדורה החלה, ואין בסייגים פרוצדורליים שנקבעו כדי להביא לצמצום תחולת ההתיישנות. משבאנו לכאן, ומשנמצא כי סעיף 22א לחוק מחיל על העבירות המנהליות את תקופות ההתיישנות שנקבעו בחיקוקים אחרים, נראה כי אין טעם להבחנה אותה מבקשת המאשימה לבצע בין עבירות קנס אחרות לבין עבירות קנס מנהליות, שכן אין סיבה לקבוע כי תקופת ההתיישנות שתחול ביחס לעבירה מנהלית תהיה ארוכה יותר מתקופת ההתיישנות החלה בגין עבירה שחומרתה רבה יותר, ואשר ניתן לקיים את הדיון בה בבית המשפט בגמישות רבה יותר. אמנם, סעיף 22א לחוק מורה כי יש לראות את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, וכי אין בחלוף תקופות ההתיישנות הקבועות בחיקוקים השונים כדי למנוע הגשת כתב אישום כנגד מי שביקש להישפט. אולם, לטעמי, פרשנות הוראה זו אינה סובלת את הפרשנות המוצעת על ידי המאשימה. הרי לפי תפיסתה של המאשימה, במקרה בו הודיע נקנס על רצונו להישפט, עומד למאשימה פרק זמן בלתי מוגבל להגשת כתב האישום נגדו. אין צורך לומר כי אפשרות זו אינה מתקבלת על הדעת, פוגעת פגיעה אנושה בזכויות הנאשם וברציונל של חוק העבירות המנהליות, כנ"ל, ומעמידה הלכה למעשה את העבירות המנהליות בשורה אחת עם החמורות שבעבירות הקיימות בחוק, חלף עם הקלות שבהן. יש לפרש אפוא את ההוראה הנדונה בהתאם למפורט לעיל באשר לרציונל העבירות המנהליות. שמא יש לומר כי הוראת החוק הנ"ל נדרשת דווקא בחוק העבירות המנהליות, כפי שיובהר להלן. בעבירות קנס משמשות ההזמנה והודעת תשלום הקנס ככתב אישום בבואן לבית המשפט (ראו: י.קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך שני, מהדורה מעודכנת תשס"ט - 2009, עמ' 2116). לכן, משהודיע אדם על רצונו להישפט, אין אלא לשלוח לו הזמנה למשפט (סעיף 230 לחסד"פ). לעומת זאת, אם אדם שנקנס בקנס מנהלי מודיע על רצונו להישפט, אין די במשלוח הזמנה, אלא שעל תובע להגיש כתב אישום לבית משפט (סעיף 13(א) לחוק). עתה, יש להבחין בין שתי תקופות התיישנות. האחת, תקופת ההתיישנות ביחס לעבירה המיוחסת לנאשם, והנמנית עד להגשת כתב האישום, בהתאם לסיווג העבירה ומהותה. האחרת, זו הקבועה בסעיף 230 לחסד"פ, הנמנית מיום קבלת הבקשה להישפט ועד למשלוח ההזמנה לדין, ללא תלות בסיווג העבירה. מאחר והקנס המנהלי אינו מהווה הזמנה וכתב אישום, הרי שאם עד למועד הגשת כתב האישום לבית המשפט תחלוף תקופת ההתיישנות, עשויה היתה לעמוד לנקנס טענת התיישנות, גם אם הודעת הקנס הומצאה לו בתוך תקופת ההתיישנות. לפיכך נקבע כי יש לראות את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין. בהתאם, כאשר קנס מנהלי מוטל בתוך תקופת ההתיישנות והנקנס מודיע על רצונו להישפט, עומד למאשימה פרק זמן של שנה לצורך הגשת כתב האישום, גם אם תקופת ההתיישנות בגין עבירת הקנס תחלוף עד תום אותה שנה. אולם, אין משמעות הדבר כי תקופת ההתיישנות השניה אינה חלה ביחס לעבירות מנהליות, וכי המאשימה רשאית להגיש את כתב האישום, גם לאחר שחלף פרק הזמן הקצוב בסעיף 230 לחסד"פ, ללא מגבלת זמן. לאור האמור יש לדעתי להעדיף דווקא את הגישה בפסיקה לפיה תקופות ההתיישנות הקבועות בחסד"פ ביחס לעבירות קנס חלות גם ביחס לעבירות קנס מנהלי קצוב (ראו לדוגמא: בש"א (בד"ע ת"א) 4355/05 ארמי נ' מדינת ישראל 3/7/2005, ת"פ (שלום פ"ת) 3269/06 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ 26/6/2007). טענת המאשימה כי קבלת עמדת ההגנה תשמש תמריץ להגשת בקשות להישפט אינה מהווה נימוק לדחיית טענת הנאשמים. ראשית, ספק בטענת התיישנות יוכרע לטובתו של הנאשם (ראו ע"פ 2144/08 הנ"ל, בפסקה 75 לפסק הדין), ולא לחובתו, גם אם קיים חשש כי יהיה בכך משום תמריץ להגשת בקשות להישפט. שנית, יש לקוות כי יהיה בהחלטה זו כדי להמריץ את המאשימה דווקא להגיש כתב אישום בסמוך לאחר הגשת הבקשה להישפט, וממילא בסמיכות למועד האירוע. התוצאה: בנסיבות שלפני, מאחר וכתב האישום הוגש בחלוף המועד להגשתו, אני מקבל את טענת ההגנה ומבטל את האישום. הדיון הקבוע ליום 28/1/2013 מבוטל. קנס מנהליקנסהתיישנות